שמונה קריטריונים למציאת הדרך שלי | פסיכולוגיה בפרשה, ראה
אני רוצה לדעת שאני בוחר בדרך הנכונה כדי לדעת שאני משפיע ובעל ערך, וגם כדי לגלות את כוחותיי. שמונה קריטריונים שיעזרו לי לברר האם אני על המסלול הנכון עבורי.
מקורות
- דברים י״ג, א-ה
אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ׃ (פ)
כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃
וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם׃
לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃
אַחֲרֵ֨י ה' אֱ-לֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֺתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן׃
- לקוטי תורה
אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו׳. פרט הכתוב ששה דברים בעבודת ה׳. תלכו. תיראו. תשמרו. ובקולו תשמעו. ואותו תעבודו. ובו תדבקון.
- רש"י
ואת מצותיו תשמרו. תּוֹרַת מֹשֶׁה:
ובקלו תשמעו. בְּקוֹל הַנְּבִיאִים:
ואתו תעבדו. בְּמִקְדָּשׁוֹ (ספרי):
ובו תדבקון. הִדַּבֵּק בִּדְרָכָיו – גְּמֹל חֲסָדִים, קְבֹר מֵתִים, בַּקֵּר חוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה הַקָּבָּ"ה (סוטה י"ד):
- העיקר להיות בתנועה
- ראשית חכמה, שער היראה ה׳:י״ג
ועד"ז אפשר לפרשו כאן, כי ה' אלהיך מתהלך וגו',
- מורה נבוכים חלק א, כד
ולפי זאת ההשאלה הוא כל ׳לשון הליכה׳ שבאה באלוה ית׳ – כלומר: שהיא הושאלה למה שאינו גוף, אם להתפשט הענין, או לסור ההשגחה, אשר דומה לו בבעל החיים סור מן הדבר אשר יהיה בבעל החיים ב׳הליכה׳. וכמו שכנה הסתלק ההשגחה ב׳הסתרת פנים׳ באמרו: ״ואנוכי הסתר אסתיר פני״ כן כנה אותו ב׳הליכה׳ אשר הוא בענין סור מן הדבר – אמר ״אלך אשובה אל מקומי״.
אמנם אמרו: ״ויחר אף יי בם וילך״ יש בו שני הענינים יחד – כלומר: ענין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה, וענין התפשט הדבר והגלותו והראותו, כלומר: ה׳חרון אף׳ הוא אשר ׳הלך׳ ונמשך אליהם ולזה שבה ״מצורעת כשלג״.
וכן הושאל ׳לשון הליכה׳ להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל – אמר ״והלכת בדרכיו״, ״אחרי אלהיכם תלכו״, ״לכו ונלכה באור יי״.
חלק א', כ״ה
׳שכון׳. ידוע כי ענין זאת המלה הוא התמדת העומד במקום אחד: ״והוא שוכן באלוני ממרא״, ״ויהי בשכון ישראל״ – וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד במקום ההוא כי באריכות עמידת בעל החיים במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק.
והושאל זה למה שאינו בעל חיים אבל לכל ענין שהתישב ושקד על דבר אחר יאמר בו גם כן ׳לשון שכינה׳ ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו הענין ההוא – מקום ולא היה הענין ההוא גם כן בעל חיים – אמר ״תשכון עליו עננה״, ואין ספק, כי ה׳עננה׳ אינה בעל חיים ולא ה׳יום׳ גוף כלל אלא חלק זמן.
ולפי זאת ההשאלה הושאל לאלוה ית׳ – כלומר: להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה – ונאמר: ״וישכון כבוד יי׳״, ״ושכנתי בתוך בני ישראל״, ״ורצון שוכני סנה״. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לאלוה ית׳ הוא בענין התמדת שכינתו – כלומר: אורו הנברא – במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד – כל מקום כפי ענינו.
חלק א', כ״ו
כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפרושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם ״דברה תורה כלשון בני אדם״. ענין זה – כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לאלוה ית׳. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא ית׳ נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.
וכן כל מה שהוא שלמות אצלנו ייוחס לו ית׳ – להורות עליו שהוא שלם במיני השלמיות כולם, ואין עמו חסרון או העדר כלל. וכל מה שישיגו ההמון שהוא חסרון או העדר – לא יתואר בו; ולזה לא יתואר באכילה ושתיה ולא בשנה ולא בחלי ולא בחמס ולא במה שידמה לזה. וכל מה שיחשוב ההמון שהוא שלמות יתואר בו – ואף על פי שהדבר ההוא אמנם הוא שלמות בערך אלינו אבל בערך אליו ית׳ אלו אשר נחשבם כלם שלמיות הם תכלית החסרון; אמנם אילו דימו העדר השלמות ההוא האנושי ממנו ית׳ היה זה אצלם חסרון בחקו.
ואתה יודע כי התנועה היא משלמות בעל החיים והכרחית לו בהשלמתו. וכמו שהוא צריך לאכילה ושתיה להחליף מה שיותך כן הוא צריך לתנועה לכוון אל הטוב לו והמורגל לברוח מן הרע לו ומה שהוא כנגדו.
ואין הפרש בין שיתואר ית׳ באכילה ובשתיה או שיתואר בתנועה. אבל לפי ׳לשון בני אדם׳ – כלומר: הדמיון ההמוני – היו האכילה והשתיה אצלם חסרון בחוק האלוה והתנועה אינה חסרון בחקו ואף על פי שהתנועה אמנם הצריך אליה החסרון. וכבר התבאר במופת כי כל מתנועע בעל גודל – מתחלק בלא ספק; והנה יתבאר אחר זה היותו ית׳ בלתי בעל גודל ולא תמצא לו תנועה; ולא יתואר גם כן במנוחה כי לא יתואר במנוחה אלא מי שדרכו להתנועע. וכל אלה השמות המורים על מיני תנועות בעל החיים כולם יתואר בהם ית׳ על הדרך שאמרנו כמו שיתואר בחיים כי התנועה – מקרה דבק לבעל החיים. ואין ספק, כי בהסתלק הגשמות יסתלקו כל אלה כלומר: ׳ירד ועלה והלך ונצב ועמד וסבב וישב ושכן ויצא ובוא ועבר׳ וכל מה שדומה לזה.
2. היכן אתה מועיל
- מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים
אחרי ה' תלכו – ולכאורה אין לו הבנה. וכי איך יכול ללכת אחריו.
אלא הענין הוא כך – דהנה כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים ותקח לך
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. דברים כב, ז
ואמרו שכל העולמות הם מעורבים טוב ורע.
ואנחנו עמו בני ישראל מחויבים לברר את הטוב מכל הדברים שהאדם עושה
ולהעלות אותו לשורשו כידוע.
והאדם אינו יודע איזה חלק משורשו צריך לתקן.
לפיכך תמיד הוא צריך להיות עומד על משמרתו ולהיות עיניו בראשו ולהסתכל על איזה סיבות שמזמן לו ה' יתברך.
ולפי הסיבות יהיה עיקר מהם להשם יתברך ולברר הטוב.
וזהו שלח תשלח את האם – דהיינו הסיבה שאתה צריך לעשות ואת הבנים תיקח לך.
דהיינו התולדה והכוונה שלזה הזמין הקב"ה דבר זה לידך לברר הטוב בזה תהיה כוונתך ולא לצורך הנאתך, עיקר הסיבה וגשמיותה.
ואם כן אין לאדם לבעט בטובת השם יתברך ויניח הסיבות ויעקר עצמו על דרך אחר, אף על פי שנראה לאדם שיותר טוב זו הדרך או הפרנסה שבורר לעצמו.
וזהו אחרי ה' תלכו – הכל לפי הדרך שמדריכך להועיל…
3. אתכפיא וקבלת עול
דרך מצותיך, מצוות זכירת עמלק ג
אך הענין הוא כי מבחי' מצרים שהוא קטנות המוחי' לגמרי רק בחי' אמונה לבא ולהגיע לאהבה בתענוגים שע"י הרחבת הדעת בחי' ארץ טובה ורחבה ה"ז מן ההיפוך להיפוך מן הקצה אל הקצה ממש והאיך אפשרי כ"כ להיות הדילוג כ"כ ממדריגה למדריגה הרחוקה בערך כזו לכן צ"ל ממוצע בינתיים עד שיגיע לבחי' ארץ טובה ורחבה והוא מה שנסעו במדבר, שנק' נסיעה זו בשם לכתך אחרי והוא בחי' אחוריים וכמ"ש אחרי ה' אלקיכם תלכו (דברים י"ג ה') וכן במשה וראית את אחורי (שמות ל"ג כ"ג) כידוע שיש למעלה שמות שהן בבחי' פנים ושמות שהן בחי' אחוריים עד"מ באדם יש פנים ואחור שבפנים הוא עיקר החיות וחושים המעולים שכל ראיה שמיעה ריח דיבור טעם והעורף שמאחוריים אין שם חושים מעולים וחיות פנימי כ"כ אלא חיצוני' ונק' לכך אחוריים (עמ"ש מצוה ה' ו' ז' פ"ב בענין עבדים היינו לפרעה האוחז בעורף דא"א) וכן גם בתורה נאמר והיא כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב' י') וכמ"כ בלב האדם שבו משכן המדות שבנפש האלהית (שהן עיקר האדם שהרי ע"ש המדות נק' איש וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש (משלי י"ב ח') הרי שאיש הוא דבר לעצמו והן המדות אלא שלפי שכלו יהולל וכמ"ש מצוה צ"ה פ"ב) יש בה פנים ואחור, בחי' פנים הוא מ"ש למעלה בפי' זבת חלב ודבש שהוא ענין התענוג בה' כי התענוג הוא פנימי' המדות וכשהאהבה היא בתענוג זהו הנק' פב"פ ר"ל שמקבלת שפע המוחי' בפנימיותה והסימן לזה שההתבוננות באור א"ס יהי' לה לבחי' אור וחיות ממש להשיב נפשה וכמ"ש לאהבה את ה' כו' כי הוא חייך (דברים ל' כ') וממקור החיים שהוא מקור התענוגים שבהתבוננות זאת נמשך החיות ועונג באהבה להיות מתענג מאד בה' ואוהבו וחפץ בו כי זהו חיותו ונגדו כל תשוקתו, וזהו הנק' לב אחד לאביו שבשמים כי מכיון שכל תשוקתו ותענוגיו אינן אלא לו ובו ית' וממילא מסתלק הרצון לדבר זולתו שהרי אינו אהוב ומעונג אצלו כלל וע"ז נאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ (תלים ע"ג כ"ה), ונקרא בחי' זו פב"פ ר"ל פנימית ההתבוננות שהוא הנק' מוחי' מתלבש בפנימית המדות, ונקרא ג"כ בל' הזהר אתהפכא ר"ל שנהפכו המדות (שהן עיקר האדם שעל פיהם הוא מתנהג ומודד מעשיו הן בינו לקונו והן לבריות) עד שאינן מתאוי' כלל לתענוגי עוה"ז כ"א לה' והרמב"ם פ"ו מן הח' פרקים קרא לבחי' זו חסיד שהוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעירוהו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם עכ"ל (ע' מצוה שע"ט ספ"ג) משא"כ בחי' אחוריים הוא כשהמדה שהיא התפעלות האהבה אינה מקבלת ההתבוננות בתוך תוכה ופנימיותה אך ורק בבחי' אחוריים וחיצונית שלו בלבד הענין הוא אשר אנו רואים שיוכל להיות התפעלות האהבה עפ"י השכל דוקא אך התפעלות זו לא באה רק דרך הכרח וחיוב בלבד דהיינו שהשכל מכריח ומחייב שיתפעל באהבה כמו כאשר ישכיל ויתבונן איך שהוא ית' עיקרא ושרשא דכולהו עלמין ע"ד שנת"ל פ"א ובבחי' סובב וממלא אז יכריח השכל מאד כי לו יאתה לאהבה ולדבקה בו ולא בטפל אבל אין זה רק ענין הכרח בלבד בהאהבה, ולא שעצמיות חמדת הלב באהבה זו כי עצמיות האהבה שבלב הוא דוקא להטפל ויש ואליהן תשוקתו אך ורק מפני שהשכל מכריח ומחייב אותה ההיפוך שיאהב העיקר, ע"כ הוא אוהב ורוצה, כי המוח שליט על הלב בטבע תולדתו פי' שליט הוא ע"ד ממשלת האדון על העבד שיכריחנו ע"כ לעשות מלאכתו. כמ"כ בטבע המוח יש בחי' השליטה והממשלה על הלב להיות הלב מסכים ורוצה ומתפעל לעשות כפי שמחייב השכל וגוזר אומר כי לו יאתה לאהבה ולדבקה בו והוא בחי' הכרח להלב אבל מצד עצמו אינו חפץ לזה ולא נהפך לבו בקרבו לגמרי להיות נכסף ומשתוקק למעשה הטוב רק בשעת ההתבוננות מוכרח לשמוע וזה נק' אחוריים ר"ל ששפע המוחי' אינו מתלבש כ"א באחוריים של המדות ולא בפנימיותם שלכן לא ימצא בהאהבה בחי' התענוג שאינו אלא בבחי' הפנימי' ונק' בל' הזהר אתכפי' ופירושו כנ"ל בענין מוח שליט על הלב והרמב"ם שם קרא לבחי' זו כובש את יצרו או מושל בנפשו שהמושל בנפשו אע"פ שעושה המעשים הטובים והחשובים, הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם, ויכבוש את יצרו, ויחלק בפעולותיו על מה שיעירוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו, ויעש הטובות והוא מצטער בעשייתם ונזוק עכ"ל ור"ל שיש לו רצון לעשיית הטוב ולא חפץ וחמדה ותשוקה כי שם רצון נופל גם בדבר הבא מצד הכרח כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא שם המכריח מחוץ לו ולפיכך הוא רק אומר בפיו ובשפתיו ולבו רחק מזה לגמרי לפי שאין לו מכריח מתוכו שיכריח ללבו וכאן הוא מתוכו ר"ל שכלו מכריח מדותיו ולבו והוא רוצה בע"כ בלבו לזה והרצון אמיתי הוא אבל אינו מעונג אצלו וז"ש הרמב"ם והוא מצטער בעשייתם שהצער הוא היפוך התענוג ואע"פ שרוצה בעשייתו וזהו בחי' אחוריים כנ"ל,
חי' פנים ואחוריים בנפש הוא כשהלב מתפעל בפנימיותו עד שנהפך לבו בקרבו לחפוץ בה' מאד והוא בחי' אתהפכא שבזהר ואז הוא אהבה בתענוגים וז"ס פנים, אבל כשלא הגיע למדה זו עדיין ותאוות לבו לתענוגי עוה"ז, אלא שמחמת שמשיג בשכלו בגדולת ה' איך דכולא קמי' כלא חשיבי' וכי לו יאתה לדבוק בו ולעזוב כל אשר זולתו מנגד והמוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו ובע"כ יענה אמן לקיים ככל אשר יסכים ויגזור השכל וז"ס אתכפייא שבזהר הנה זהו הנק' אחוריים
לדעת לקבל עול
הרש"ב, אלול התרס"ו
ועל פי הנ"ל יובן מה שכתוב אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו – שהעיקר הוא ההילוך אחרי ה', שזהו מדריגת עבד פשוט, דהגם שהיא מדריגה נמוכה, שאין בזה שום גילוי אור, לא בחינת ידיעה והשגה באור אינסוף, ולא בחינת אהבה והתקשרות,
והעבודה היא בעול, ורק מה שנצטווה לבד ומחמץ שנצטווה לבד הנה בזה עיקר הביטול והנחת עצמותו, והביטול הוא כל מיצאותו, שאינו שום מציאות לעצמו כלל.
והרי זה מגיע למעלה מאוד בבחינת עצמות אינסוף ממש… ובו תדבקון – שזהו דביקות עצם הנפש באור אינסוף…
5. הדרך הנכונה היא הדרך המוסרית
סוטה י"ד א'
וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״,
וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה?
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״!
אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. ״כׇּתְנוֹת עוֹר״.
6. הדרך הנכונה היא זו שבררת, בדקת, למדת – לא נסחפת
אבי עזר, דברים י״ג:ה׳:א׳
אחרי ה' אלהיכם תלכו וגומר. לשון הליכה מורה לחקור ולחפור דרכיו כטעם הוה ערום ביראת ה' לחשוב בלבבך מה לעשות כדת המלך. ולהחכים במצות ובגמילות חסד כפי יכלתך. וזה שכתב הרב ותרדפו אחרי נתיבותיו כטעם רודף שלום לא שהרודף ימתין עד שיבא אל ידו דבר שלום או מצוה רק יחקור וירדוף אחריה: שם
אבן עזרא על דברים י״ג:ה
אחרי ה' אלהיכם תלכו. שתעשו על פי יכלתכם כמעשיו ותרדפו אחרי נתיבותיו:
אדרת אליהו, דברים י״ג:ה׳
אחרי ה' אלהיכם תלכו. להדבק במידותיו מה הוא רחום וכו':
7. לא משנה איפה אתה הולך – שתהיה לך יראת שמיים
- אור החיים על דברים י״ג:ה׳
אחרי ה' אלהיכם תלכו זו מצות קבלת עול מלכות שמים ללכת אחרי ה' ולא אחרי זולתו
שים לב את מי אתה עובד, למי אתה מתחבר, מה התנועה הכללית שלך
ואומרו ואותו תעבודו. פירוש לה' ולא לזולתו, והכונה בזה על דרך אומרם ז"ל (גיטין נ"ז) שאמר קיסר לבן קטן של חנה שיערים להשליך טבעתו מעל ידו לפני עבודה זרה וילך ויביאנה ויראה לרואים שעבד הגם שאין בלבו לעובדה ולא רצה וכו', על כן בא הכתוב כאן לומר שאם בא נביא לומר על פי ה' כי ה' מרשהו לעשות כן יומת הנביא:
ואומרו ובו תדבקון יתבאר על דרך אומרם ז"ל (כתובות קי"א:) וכי אפשר לידבק בשכינה אלא שידבק בלומדי תורה שהם מרכבה לשכינה וכאלו נדבק בו יתברך, וכאן צוה ה' שלא ידבק אלא בקרובי ה' וקדושיו ולשלול בא שלא ידבק בקרובי עבודה זרה
8. ביטחון
ביאור יש"ר על התורה, דברים י״ג:ה׳:א׳
אחרי ה' אלהיכם תלכו, כמי שהולך אחרי מורה דרך לא יסור ימין ושמאל כי הוא בוטח עליו שיביאו למקום חפצו:
העמק דבר על דברים י״ג:ה׳:א׳
אחרי וגו׳. הוא עצה לעת צרה ר״ל. אחרי ה׳ וגו׳ הולך בתום ילך בטח והוא משגב לעת צרה:
לא רק מה שגלוי
באר מים חיים, במדבר ט״ז:א׳:ט׳
ואפשר לזה יאמר הכתוב (דברים י"ג, ה') אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' כי בחינה זו שהקב"ה משגיח על עולמו בטבע, לא בנגלה, נקרא אחרי ה'. כי הנגלה, נקרא פני ה', שכולם רואין פני ה' כי הוא העושה נפלאות בארץ, וממילא הנסתר נקרא אחרי ה'. שעל זה אמר הכתוב (ישעיה א', ד') נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. פירוש שמה שנאצו את קדוש ישראל ונזורו, הוא עבור בחינת אחור שהסתיר הקב"ה פניו מהם, והם לא הביטו את פועל ה' בתוך הטבע, וסברו שעזב ה' את הארץ על מקרה מערכת מזלות השמים, ועל כן נאצו אותו ונזורו ממנו. ועל כן הזהיר שאף אחרי ה' אלהיכם כשלא תראו פני אלהים רק אחוריו (על דרך (שמות ל"ג, כ"ג) וראית את אחורי ופני לא יראו) ואז ה' אלהיכם שהוי"ה נסתר בתוך אלהים הטבע, ואף על פי כן תלכו אחריו כי הכל מאת ה' המהוה הוא (וכבר ביארנו במקום אחר (בפרשת בחקותי) במלת תלכו שהוא ת"ל כ"ו סוד יחוד הוי"ה ואלהים כי ה' פעמים אלהים מספרם ת"ל גימטריא משפט עם הכולל וכ"ו הוא הוי"ה. ועל כן גם אחרי ה' אף על פי כן תלכו, ליחד הוי"ה ואלהים לידע כי הטבע אינו רק שם הוי"ה בהסתר וה' הוא האלהים בשמים ובארץ).
- ממוקד, בחרת – לא נשמע לדברים אחרים. לא מחליף כל רגע
מלבי"ם על דברים י״ג:ה׳:א׳
[ס] אחרי ה' אלהיכם תלכו, חושב שש בחינות: א) אם תבחנו אחרי מי תלכו לעשות רצונו במ"ע הלא ראוי שתלכו אחרי ה' שהוא אלהיכם וי"ל קשר עמכם בטובותיו שהפלא עמכם שזה הוראת אלהים הבא בכנוי אל ישראל ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, והליכה אחרי מורה אחרי מדותיו ודרכיו ג"ח הלבשת ערומים בקור חולים כמ"ש בסוטה (יד), ב) מצד היראה הלא ראוי שתהא מוראו עליכם לא מורא ע"ג שהיא כאין נגדו, ג) מצד מל"ת הלא הזהיר ע"ז לא יהיה לך אלהים אחרים וראוי שאת מצותיו תשמורו, ד) מצד הנביא השקר הלא ראוי שבקולו תשמעו שהלא נביאי האמת מזהירים אתכם מזה, ה) מצד העבודה ראוי שרק אותו תעבודו בעבודת המקדש לא זולתו על כל הר וגבעה ועץ רענן, ו) מצד שאתם דבקים בה' מצד נשמתכם שהיא חלק אלוה ממעל וכשתעבדו ע"ג יופסק הדבוק הזה ונפשכם תכרת משרשה העליון אל הטומאה והגלולים וראוי שבו תדבקון:
