איך משנים גורל | פסיכולוגיה בפרשה, נח

לפעמים יש תחושה שהגורל מוכתב מראש ולא ניתן לשינוי. האם זה באמת כך? מה אני יכול לעשות כדי לשנות את הגורל ומה לא בידיים שלי.

מקורות

בראשית ו

וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכׇל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כׇּל־הַיּֽוֹם׃

וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃

וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃

וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י ה'׃

בראשית ח (נח)

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃

צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃

כׇּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכׇּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכׇל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ (הוצא) [הַיְצֵ֣א] אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃

וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃

כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃

וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לה' וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

וַיָּ֣רַח ה' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כׇּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃

עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃

וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃

כיון שהקב"ה ברא את האדם מלכתחילה באופן ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", הרי ודאי שהי' ידוע לפניו ית' שסו"ס יבוא לידי מצב ש"יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", ואעפ"כ ברא הקב"ה את עולמו, ומה נתחדש אח"כ שבגלל זה "וינחם⁴² ה' כי עשה את האדם"?

• רש"י

מנעריו. מנעריו כְּתִיב, מִשֶּׁנִּנְעַר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע:

לא אסף ולא אסף. כָּפַל הַדָּבָר לִשְׁבוּעָה; הוּא שֶׁכָּתוּב אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ, וְלֹא מָצִינוּ בָהּ שְׁבוּעָה, אֶלָּא זוֹ שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו וְהִיא שְׁבוּעָה וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲכָמִים בְּמס' שְׁבוּעוֹת:

מהו אתו יצר רע שבגללו האדם פעם אחת ימחו אותו ופעם אחת סלחו לו

• כלי יקר

וירא ה' כי רבה רעת האדם. לפי שחטאו בזנות ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם כארז״ל (סוכה נב:) אבר קטן באדם משביעו רעב וכן חטאו בגזל ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף אלא תאותו רבה והולכת תמיד וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר״ל כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.

• מחשבות שליליות – ליקוטי מוהר"ן מ״ט:א׳:ו׳

וְאִית יְצִירָה לְטָב וּלְבִישׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות סא): וַיִּיצֶר – בִּשְׁנֵי יוּדִין וְכוּ'. וְהֵם שְׁנֵי יְצָרִין, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע. הַיְנוּ: מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת הֵם יֵצֶר טוֹב, וּמַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת הֵם יֵצֶר הָרָע. כִּי עִקַּר הַיְצָרִים הֵם הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַחָכְמוֹת שֶׁבַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ו׳:ה׳): כִּי יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ וְכוּ'. וּכְשֶׁאָדָם חוֹשֵׁב בְּמַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, הוּא מְטַמְטֵם אֶת הֶחָלָל שֶׁל הַבְּרִיאָה, שֶׁשָּׁם הִתְגַּלּוּת הַמִּדּוֹת.

– מהו רוע, המשך תער"ב, חלק שלישי, המשך בכתב, שלא נאמר, א'רפח

… והיינו מי שטבעו רע לבריות, הנה ימצא בו הרע בפועל שיפעול תמיד כל מיני רע לבריות גם לאוהביו ובני ביתו,

הגם שאוהבם אהבת נפש ומתעלס עמהם מ"מ הוא מיצר ומעיק להם בכל מה שביכולתו ובכל מה שימצא איזה תאנה כו',

לפי שזהו חיותו בעצם מה שיצר וירע לזולתו (וזה שמתעלס עמהם הוא רק מצד טוב שלו שהוא מתענג בזה אבל אינו רוצה בטוב שלהם כו'),

וכמו איש הטוב בעצם שישמח ויחי' מאשר הטיב לזולתו כן הוא להיפך באיש הרע בעצם כו', וכ"כ הגיע הדבר של רע בנפשו עד שגם אם יכשלו אנשים ויזוקו יקבל חיות בנפשו ושמח ומתענג מאד כעל כל הון,

גם שאינו שונאו כלל רק מפני עצם טבעו הרע יגל וישמח מאד בתקלת חבירו,

ולהיפך כאשר יתעלה חבירו באיזה עושר או כבוד ובהצלחת ברכה במע"י או בחיי בניו וכו' יצר לו מאד ויעצב לבו ע"ז כו'

ונק' צר עין דעינו רעה בשל אחרים כו',

וכ"ז מצד עצם טבע הרע שבו כו',

ויש בזה כמה מדרי' זו למעלה מזו בעומק רע ר"ל.

ויש בחי' רע שהוא דק יותר והוא כמו שאדם מתפעל בשמעו איזה דבר עבירה על חבירו שחפץ מאד שיענשו אותו,

ונעשה שליח לעשות בו דין קשה בעצמו דאע"פ שמלובש דבר הרע הזה מצד היותו שונא לעושי רע,

 מ"מ האכזריות שעושה בעצמו זהו מטבע הרע שבו וע"כ מתפעל בזה יותר מזולתו ולא מצד יראת שמים,

ומטעה את עצמו בזה שהרי יש יראים ושלימים הרבה ממנו ואינו מתפעלים כ"כ לעשות עונש קשה כו'.

ויש עוד רע דק מזה והוא מה ששכלו ולבו נוטה הכל לדין לראות ולעיין היטיב רק ברעת חבירו ולחייבו בכל דבר ולא יראה בו טוב כלל וידין זולתו לחוב תמיד,

וכמו חכמים המה רק להרע ולהיטיב לא ידע כלל כו'. (ירמיהו)

וזהו בחי' דינין קשין שבפנימיות יותר והן שרש להרע שבפועל הנ"ל…

ויש בזה אלפים ורבבות מדרי' כו' ושרשם הכללי הוא השטן המקטרג כמא' עולה ומסטין ויורד ומקטרג שזה כל עיקר חיותו, ובלעדו זאת אין לו חיות (כעלוקה שמושכת את הדם כו'),

 ומה שעולה ומסטין זהו כמו איש רע בטבעו ששונא לחבירו מפני שעשה דבר רע, ולפי שכל מגמתו רק להרע לו ע"כ מוצא בו כל חוב לקטרג עליו כדי לעונשו, וע"כ יורד ומקטרג להוציא את הרע בפועל כו'.

איך הרוע מזמין גורל חיובי וגורל שלילי?

• רמב"ן

כי יצר לב האדם רע מנעוריו מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה

ואם כן אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה וטעם המ"ם כי מתחלת הנעורים הוא בהם כמו שאמרו (ב"ר לד י) משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע או יאמר כי מן הנעורים כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם שהם יחטיאו אותו ויש אומרים שהוא כמו בנעוריו וכמוהו מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה' (חגי ב טו) וכן זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מח כט):

• להקריב קורבן – ריח ניחוח

איזהו גיבור – הכובש את יצרו

• קדושת לוי, בראשית, נח י״ט

וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח, כא). איתא בבעל הטורים מסורה ב' וירח הכא ואידך וירח את ריח בגדיו (בראשית כז, כז) עיין שם. נראה על פי שאמר כבוד אדוני אבי מורי ורבי וירח ה' את ריח הניחוח כו', מהיכן בא הריח הניחוח הוא מחמת שאדם יש יצר בו ואף על פי כן כובש את יצרו ועובד את ה' גלל כן ויאמר כו' לא אוסיף עוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו,

כי על ידי יצר הרע הוא התענוג עד כאן דברי אבי.

ועל ידי זה השם יתברך מתלבש בישראל כנאמר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, דאמר הצדיק ר' בער ז"ל אתפאר, מלשון התלבשות מלשון ויתפרו עלי תאנה (בראשית ג, ז) עד כאן דבריו. ולא במלאכי מעלה כי ההתלבשות מגודל התענוג שיש לו מישראל יותר מכולם כי יש להם יצר הרע ואף על פי כן כובשים אותו וזה וירח ה' את ריח הניחוח כנ"ל שהריח תענוג זה מה שמגיע מעבודת האדם. וזהו גם כן וירח את ריח בגדיו, שהריח שבני אדם הם בגדיו שמתלבש בהם ועל ידי כן ריחם עליהם והבן:

• להחליף את הרצון שלך.

• הרבי מליובאוויטש, מאמר באתי לגני תשכ"ח

שינוי הרצון

וממשיךבהמאמר, דגם בשכל שייך ניחומין. ומביא דוגמא לזה מזה שבתחילה⁷⁶ כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע גו' (ולכן) אמחה גו', ואח"כ⁷⁷ כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו ו(לכן) לא אוסיף עוד להכות גו'. דאותה הסברא שהיתה בתחילה טעם המחייב נעשית טעם המזכה. ומבאר, דהשינוי שבשכל בא מצד הרצון. דכשנעשה שינוי בהרצון, משתנה גם השכל.

והנההטעם על זה (שע"י הרצון משתנה השכל) הוא, לפי שהשכל שייך תמיד (גם לאחרי שנמשך כבר מהרצון) להרצון, ולכן, כשנעשה השינוי בהרצון משתנה גם השכל. וע"ד שנת"ל בענין שכל ומדות. וצריך להבין, הרי הרצון והשכל הם שני ענינים שונים, דשכל הוא פנימי [דזה שמבואר לפעמים ששכל הוא בחי' מקיף, הכוונה בזה היא שאינו בבחי' הרגש פנימי כ"כ כמו המדות⁷⁸ ], ופעולתו בהמוח היא בדרך התלבשות, ועד שע"י ריבוי ההתעסקות במושכלות נעשה שינוי בהמוח שמתוספים בו חריצים⁷⁹, ועד"ז הוא בנוגע לפעולת השכל בהמדות שבלב, דזה שפועל בהמדות הוא ע"י שמתלבש בהם. משא"כ הרצון הוא מקיף שאינו בהתלבשות. דכמו"כ הוא גם בנוגע לפעולת הרצון על השכל [שע"י הרצון נעשה שינוי בשכל, שלכן אמרו⁸⁰ לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ] שאין זה בדרך התלבשות אלא בדרך סיבה. ועפ"ז צריך ביאור, דלכאורה בשכל ומדות, מכיון שבהמדות מלובש השכל, לכן גם לאחרי שנמשכו המדות מהשכל הן תלויות בהשכל, וכשנעשה שינוי בהשכל משתנים גם המדות. משא"כ ברצון ושכל, מכיון שהרצון הוא רק סיבה להמשכת וגילוי השכל, מהו הקשר דהשכל (לאחרי שנמשך כבר) עם הרצון, ועד שע"י שינוי הרצון ישתנה גם השכל.

• מאמרים מלוקטים, חלק ב, 315

אופנים. דלפעמים90 מבואר, שרצון שאין לו טעם כמוס הוא למעלה מרצון שיש לו טעם (כבהמאמר דההילולא), ולפעמים91 מבואר, דרצון שאין לו טעם הוא חיצוניות המקיף, והרצון שיש לו טעם הוא פנימיות המקיף (פנימיות הרצון).

ונקודת הביאור בזה, דזה שמבואר לפעמים שרצון שיש לו טעם הוא למעלה מרצון שאין לו טעם, הכוונה ב"טעם" היא זה שנרגש בו פנימיות הכוונה, שהרצון הוא בישראל דוקא.

דברצון שאין בו טעם, הכל שוין, איני יודע באיזה מהם חפץ92, ורצון שיש בו טעם הוא שנרגש בו פנימיות הכוונה, שחפץ במעשיהם של צדיקים דוקא.

(כדמשמע באוה"ת שם) מפני דזה שפעולת כחות הפנימיים היא ע"י הרצון הוא מפני שכחות הפנימיים הם רק זיו והארה מהנפש והרצון הוא מעצמות הנפש. ולכן מתייחסים המעשים להרצון, אף שהם נמשכים מכחות הפנימיים, כי הרצון הוא (כמו) העצם שלהם.

ועפ"ז יובן גם הקשר דהשכל (גם לאחרי שנמשך) עם הרצון, כי זה שע"י הרצון נעשה המשכת וגילוי השכל הוא מצד זה שהרצון הוא מעצמות הנפש, העצם דכל הכחות. דכמו"כ הוא גם בנוגע להסברא דכל יצר מחשבות לבו רק רע גו', דהשינוי שנעשה בסברא זו, שמקודם היתה טעם לחוב ואח"כ נעשית (סברא זו עצמה) טעם לזכות, הוא מצד השינוי כביכול שהי' בהרצון (כנ"ל בהמאמר דבעל ההילולא).

יא) והנה הסיבה לזה שנעשה שינוי בהרצון, מבאר בהמאמר, דלאחר שוירח הוי' את ריח הניחוח<76>, דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, אז נמשך רצון חדש. והענין הוא כמו שמבאר אדמו"ר מהר"ש בהמשך מים רבים⁸⁶, דריח מעורר את עצם הנפש. דזהו שהמתעלף ר"ל, כשנותנים לו להריח ריח חזק הוא מתעורר מהתעלפותו, כי ענין ההתעלפות הוא העדר התפשטות החיות, וע"י הריח חזק שמעורר את עצם הנפש, נמשך החיות מחדש (מעצם הנפש). ועד"ז יובן למעלה, דענין ויתעצב אל לבו⁸⁷ (היפך וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד⁸⁸) היא תנועה דסילוק (דוגמת ענין ההתעלפות), וע"י שהריח את ריח הניחוח דקרבנות, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני⁸⁹ נמשך רצון חדש מהעצמות שלמעלה מבחי' גילוי.

יב) והנה הטעם על זה שגם ברצון (שלמעלה מהשכל) שייך ניחומין וחרטה (שינוי), הוא כי גם הרצון הוא בכלל ציור אדם, מוחין ומדות. דברצון יש המדות שבו והטעם שבו, טעם כמוס. ומכיון ששכל (גם טעם כמוס) הוא דבר שמתהפך [כמובן מהסברא דכל יצר מחשבות לבו רק רע גו' שאפשר להסבירה בשני אופנים הפכים, לחוב ולזכות], לכן, כשנעשה שינוי בטעם הכמוס, משתנה הרצון (מדות שברצון), בדוגמת השינוי בשכל הגלוי שעי"ז משתנים המדות. דכ"ז הוא ברצון שיש בו טעם. משא"כ רצון שלמעלה מהטעם (שאין לו גם טעם כמוס), אין שייך בו שינוי. וזהו מ"ש וגם נצח ישראל גו' לא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, שהשרש דנצח ישראל הוא בהרצון שלמעלה מטעם, ולכן אין שייך בו נחמה.

• אסור להביט בקשת. אל תהיה מוטרד לא מהגורל ולא מרושם.

• לקוטי שיחות, כרך לה, וירא, שיחה ג, 81.

 יש לומר, שתוכן איסור זה שייך גם לאות הקשת, כי מצד "כבוד קונו" אין ראוי להסתכל ולהתבונן בתוכן ענין הקשת, כיון שיכולה להתעורר עי"ז שאלה³⁸ וקושיא על הנהגתו של הקב"ה, שבהמשך אלי' ניתנה אות הקשת.

דהנה הטעם שלא יהי' עוד מבול על הארץ (שע"ז בא אות הקשת) מפורש בקרא³⁹ "לא אוסיף לקלל עוד את האד­מה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו", והרי סברא זו עצמה שימשה כטעם להבאת המבול, כמ"ש⁴⁰ "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ומה נש­תנה שבתחילה סברא זו חייבה להביא המבול, ואח"כ נהפך שסברא זו עצמה תחייב שלא להביא עוד מבול על ה­ארץ⁴¹?!

ועוד זאת:

וזהו שאומר ר' אבא שהמסתכל ב­קשת — היינו המעיין ומתבונן בתוכן אות הקשת — ה"ז בגדר "לא חס על כבוד קונו"⁴³, כי התבוננות זו יכולה לגרום אצלו לספיקות אודות הנהגת הקב"ה.

ור' אבא לשיטתו, שודאי שאברהם לא כיוון לתמוה על הסתירה בדברי הקב"ה — "אתמול אמרת כו' וחזרת ואמרת כו'" — היפך הנהגה של "חס על כבוד קונו", אלא כוונתו היתה אך ורק לפרש לפני הקב"ה "את שיחתי", כנ"ל באורך.

• תלמד משהו על עצמך איך הכל תלוי באופן ההתקשרות שלך והמבט שלך

תורה אור וירא

ועי"ז נמשך ויאמר ה' אמחה את האדם כו' הרי מחמת זה שיצר מחשבות לבו רק רע נמשך ללמד חובה ואח"כ בפ' נח כתיב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו הרי שמסברא זו עצמה שיצר לב האדם רע מצא ללמד זכות שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם והיינו לפי שהי' התגלות מדת החסד ע"י וירח ה' את ריח הניחוח שבקרבן שהקריב נח המשיך גילוי מדת החסד ללמד זכות בזו הסברא עצמה שנמשך תחלה ללמד חובה ע"י מדה"ד. וזהו ענין החילוק בין ב' בחינות השגחות הנ"ל

• מאמרי אדה"ז, תקע"ב ארדה נא ואראה, צח

לזה אין6 ב"ד שקול פחות מג' כי א' כל מגמתו להציל ולזכות והב' בהיפוך והג' מכריע וזה תלוי באיזה עין שכלי יביט עליו אם בעין טובה או בעין רעה. וכדמצינו גם למעלה שמתחלה נאמ' ויתעצב7 אל לבו ויאמר אמחה את האדם כי יצר מחשבות לבו רק רע כו' וא"כ אין תועלת בו, ואח"כ כשהריח את ריח הניחוח שהקריב נח ונמתקו הגבורות אזי היפך זה גופא לזכות באמרו וינחם8 כי יצר לב האדם רע מנעוריו פי' וא"כ9 עליו אשמה כלל והיינו לפי שחקר דינו בעין יפה, שהרי גם מתחלה ידע זה אלא שמצד הגבורו' הי' זה גופא חוב כו', כי הכל תלוי באיזה אופן יחקור דינו שכך יהי' הטייתו מהשכל כו'. והטעם כי הדעת10 כולל חו"ג פי' שמשכל א' יוכל להיות ב' נטיות אם לחסד אם לגבורה, ומובן למשכיל שענין ב' מדות אלו חו"ג הנמשכים מן הדעת היינו בחי' מדות שבשכל כלומר שהשינוי הוא בשכל עצמו שכשנוטה כלפי חסד היינו שמשכיל איך שאינו חייב כלל וכשנוטה לדין הוא מה שמשכיל איך שהוא חייב, ואינם שייכי' למדות שבלב שיש שם ג"כ חו"ג אבל הם באופן אחר ממש, דהיינו שמצד השכל אין שינוי בין כשהוא בחסד בלב לכשהוא בגבורה ויודע בשכלו שהוא חייב עד"מ אלא שאעפ"כ לענין הפסק הוא מתחסד עמו כלומר לו יהי כן מ"מ אינו חפץ בעונש ומדת הגבו' היא להעמיד הדבר על הדין ויעמיד במשפט תיכף, משא"כ בחי' מדות שנמשכי' מן הדעת שבחי' החסד הוא שמהפך הדבר בשכל ושמשכיל כאילו אינו חייב כלל, ומדת הגבורה שבדעת היא ג"כ נטי' בשכל להיפוך. וזה שביקש דוד מלפניך11 משפטי יצא, ולא שביקש חסד לעשות עמו לפנים משה"ד שהרי משפטי כתי', רק שיצא מלפניך כי בהיותך מלא רחמים תראה עניני באופן אחר ממש ואצא זכאי משא"כ אם יסתכלו בעין אחר, וכנודע12 שיש ב' עיינין א' מחסד וא' מגבורה ולמעלה יותר כתי' פקח13 עינך חסר כתי'

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, הֵרִיחַ רֵיחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עוֹלֶה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וַיָּרַח רֵיחַ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה עוֹלִין מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכִּבְּדוֹ וְשָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן נָאֶה, דִּסְקוֹס נָאֶה, וְעָמַד בְּנוֹ וְלֹא כִבְּדוֹ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְכִבְּדוֹ, אֲמַר לֵיהּ מַה דָּמֵי דוֹרוֹן דִּידָךְ לְדוֹרוֹן דְּסָבָךְ. וַיָּרַח ה', הֵרִיחַ רֵיחַ דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמַד, רַב שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחְמָא בַּר זְעִירָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת לוֹ פָּלָטִין עַל הַיָּם, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן לִבְנוֹתָהּ, וּמָצָא צְלוֹחִית שֶׁל פָּפוֹלְסָמוֹן, וְהָלַךְ וֶהֱרִיחָהּ וּבָנָה אוֹתָהּ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים כד, ב): כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, בְּאֵיזֶה זְכוּת, בִּזְכוּת (תהלים כד, ו): דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְּשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה