יהדות VS קרואסונים: על הקשר בין תשובה לאוכל בריא

לפני מספר חודשים הגיע לביקור בארץ הקודש חבר מלוס אנג'לס. שמחנו זה לקראת זה. הוא סיפר לי בהתלהבות על תהליכי ההתחזקות שהוא עובר ועל העניין שהתעורר אצלו באורח חיים בריא.

הכל הלך למישרין עד שבמהלך השיחה שלחתי ידי לקרואסון תמים ממאפייה איכותית. עוד בטרם הספקתי לנגוס במאפה, השמיע החבר מעין נהימה זעפנית.

לא הספקתי להתלבט לגבי סיבת הנהמה וכבר זרק החבר לאוויר – "לא יכול להיות שמי שרוצה להתקרב לקב"ה יאכל קרואסון. וגם לא בורקס. ובטח לא כשיש לו ברירות אחרות".

כפי שאתם יכולים לתאר, הדברים עוררו בי תרעומת. אין דבר מעצבן יותר מהטפות צדקניות. מוסרנות וקיצוניות הן תופעות מרגיזות. ובכלל מעולם לא היו חביבים עליי משוגעי הבריאות למיניהם, שכל העולם נתפס בעיניהם בפרספקטיבה אחת ויחידה. אסונות, מלחמות, קשיים כלכליים, פערים חברתיים אינם נחשבים בעיני אותם פוסט מטריאליסטים כמו הבדיקה אם ובאיזה חומר הדברה השתמשו על המלפפון שלהם.

שלא תבינו לא נכון, אני בהחלט בעד חיים בריאים, רק איך אומרים תמיד 'לא בקיצוניות'. ובכל מקרה הייתי מעדיף שלא יפלשו אלי לצלחת, אפילו אם מדובר בחבר קרוב.

מה שנתפס במחשבה שנייה כיותר מקנטר הוא הקשר ההפוך שנטווה בין תשובה, אמונה, התקרבות לבורא לבין הקרואסון. הביקורת המובלעת הייתה עמוקה. היא רמזה שכנראה אני לא מספיק מאמין אם אני זולל מאפים עשויים קמח לבן, סוכר  ושומן טראנס.

"אתה רוצה לומר שמי שאוכל קרואסון, או בורקס, הוא פחות יהודי? פחות מאמין?", הקצנתי על מנת לשכנע אותו לרכך את עמדותיו.

"כן", ענה מבלי להתבלבל.

נפנפתי את הנושא בנימוס. אולם הביטחון והנחישות שהציג החבר גרמו לנושא לשוב ולעלות. במשך חודש שלם חשבתי על הדברים.

היום כשלושה חודשים לאחר המפגש אני לא מעז להעלות בדעתי לאכול קרואסון, או בורקס… וגם משתדל להתנזר מקמח לבן, מטוגנים, סוכרים וכהנה מרעין בישין שאינם כלולים בתפריט התזונה הבריאה.

התומך הנלהב המפורסם ביותר של המזון הבריא

האם יש קשר בין תזונה בריאה לבין מחשבת היהדות?

אני רוצה להביא כאן כמה מהטיעונים התומכים בקשר הזה. רק צריך להדגיש שאין המדובר ברשימה זאת בסגפנות ובצומות, אלא באכילה בריאה.

גם אין הכוונה למנות כאן את עיקרי הרפואה המונעת על-פי הרמב"ם[1], כי אם לתאר כיצד האכילה הבריאה קשורה בטבורה למחשבת היהדות ואינה משתלבת עמה רק כחלק מטרנד הבריאות הנוכחי, שקשור בליברליזם ובהעמדת היחיד וגופו במרכז.

הרמב"ם לא היה רופא וחובב תזונה בריאה שרק במקרה הוא גם פילוסוף יהודי ופוסק הלכה. הרפואה והיהדות היוו אצלו דבר אחד. הנהגות הבריאות הקפדניות להן הטיף נועדו למטרה מסוימת. כבר בהקדמתו לפרק חלק הוא מציין כי "הארכתי בדברים מאד, ויצאתי מעניין חיבורי, אבל עשיתי זה למה שראיתי בו תועלת שבאמונה..".

מהם הערכים היהודיים המגולמים בדרישות הפזורות בארון הספרים היהודי ומלוקטות בשיטתיות אצל הרמב"ם ביחס להקפדה על איכות המזון שאנו אוכלים, כמותו וההכנה לקראת הסעודה ולאחריה?

א. מודעות.

בהכללה מהות היהדות היא מודעות. היהודי נדרש להיות מודע לזמנים, לעונות השנה, לזריחת ושקיעת החמה, לתנועת הכוכבים, למקום בו הוא נמצא. ללא מודעות לזמן ולמקום, לא יעלה בידו לקיים את רוב המצוות. המודעות לגדרי העולם היא קריאה לקיים עולם רוחני בתוך העולם הגשמי, והיא גם תנאי יסודי בעבודתו של האדם את בוראו.

הסיבה לחובת המודעות היא שאם הבורא הוא מציאות חיינו, אזי רק כשנהיה מודעים לאותה מציאות נוכל לזמן לתוכה יותר מהאינסופי. על-ידי כוח הדעת אנחנו מאפשרים לבורא הבלתי מוגבל להתכנס ולהשפיע על עולמנו המוגבל. המודעות היא הכלי של האדם לברור את דרכו בעולם. להבדיל בין הנכון לשקרי, הטוב והרע.

מכאן, לא יעלה על הדעת שבהיבט שהוא כל כך קריטי לגוף, לא תהיה חשיבות למודעות. כאשר האכילה והשתייה היא חסרת מודעות, האדם מדגיש במהלכה רק את צדו הגופני, הבהמי והטבעי. העדר מודעות, לא רק למה שאנחנו מוציאים מהפה אלא גם למה שאנחנו מכניסים אל הפה, הופך אותנו לדומים לבהמה.

האדם, כותב הרמב"ם בהלכות דעות, ניכר "במאכלהו ובמשקהו"[2]. האוכל הוא החיבור האולטימטיבי של האדם עם הטבע. הבחירה בין אוכל בריא לבין מזון שאינו בריא היא כבחירה בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע. התעלמות מן הבחירה הזאת היא כהתעלמות מן המודעות הנדרשת מן היהודי. הברכה לפני ואחרי האכילה כמו גם העמידה בכל כללי הכשרות המחמירים ביותר, אינם מייתרים את חובת המודעות לבריאות המזונות.

ב. תשמחו בחסה.

המודעות אמורה לעורר בנו רגשות חיוביים כלפי התזונה הבריאה. מי שרואה קרואסון ולמולו סלט בריאות, ולמרות המאבק הפנימי הוא כופה את עצמו להתגבר על העדפת ה"סהר" הצרפתי, כנראה לא חידד דיו את מודעותו לקשר בין התזונה הבריאה לנוכחות הבורא בעולם ולעבודת הבירורים המוטלת על כתפיו. אכילה בריאה על-פי היהדות מחייבת גם לשמוח במזון הבריא. לרצות אותו, לחפש אותו.

באופן כזה, שבו התאווה לחסה, השמחה בחסה, גוברת על התאווה למתוקים, ללא מאבק פנימי אמיתי, היהודי מעיד שכל איבריו ורצונותיו הופכים להיות מרכבה. היהודי המודע מבין כי בעל כורחו הוא חי, והמציאות מלאת פיתויים. אך הדבר הטוב לו באמת הוא דווקא המאכל הבריא. ובטוב הזה הוא מלמד את עצמו להתאהב[3].

ג. ריכוז.

זו איננה הבמה המתאימה לעסוק במשמעות הפיזיולוגית של תזונה בריאה. אולם ברור לכל בר דעת שכמו שכשחולים או כשעסוקים בצומות ותעניות אי אפשר להבין רעיונות עמוקים, כך קשה להתמודד עם תובנות מופשטות כשניזונים מקמח לבן ושומן טראנס.

הגוף האנושי אמור לעזור לנשמה לגלות את נוכחות הבורא בעולם על ידי הבנת מבנה העולם. תזונה קלוקלת לבטח פוגעת במאמץ הזה. הדברים נכונים דרך אגב ביתר שאת לגבי ילדים ובני נוער שנמצאים בשיא תקופת לימודיהם בחיים[4].

ד. שמירת הגוף כערך.

הגוף הוא הכלי הנושא את אור הנשמה. אולם הוא איננו רק פיקדון או כלי. הגוף עצמו הוא בריאה של הקב"ה ולכן שייך לדרגה גבוהה באלוקי.

יתר על כן, ספרות החסידות מלמדת כי לעתיד לבוא יתגלה שהקב"ה נהנה מהגוף לא פחות מאשר מן הנשמה. עד כמה שזה נשמע מוזר, לעתיד לבוא הגוף הגשמי יזין את הנשמה[5]. אז הקירבה של הגוף לבורא תתגלה ולכן הוא יהיה במדרגה גבוהה מן הנשמה. לכן, השמירה על הגוף איננה נובעת רק מצורך פונקציונאלי, כדבר הנדרש לעבודת הבורא בעולם הזה. הגוף הוא בריאה של הבורא. שמירת הגוף ובכללה תזונה בריאה היא חלק מהבטחת הגילוי שתתקיים בחיי העולם הבא. ואם נתרגם את המושגים האסכוטולוגיים לעברית פשוטה –  אם אתם רוצים שהגוף שלכם 'יככב' בעולם הבא – שמרו עליו כבר עתה, בעולם הזה.

ה. אתכפיא.

אין תחושת עוצמה גדולה יותר מיכולת ההתאפקות, מצמיחה שלאחר נסיגה. יש ערך נעלה בלראות משהו שממש רוצים, ואז ללמד את עצמנו לרצות אותו פחות או להסיח ממנו את הדעת.

האתכפיא, הכפייה של הרצון, היא יסוד חשוב ביותר בקשר עם הקב"ה. בעל התניא מדגיש כי האתכפיא היא אחת הדרכים להפיץ את יוקר הבורא.

בסופו של דבר, למרות שצריך להתאהב בחיי בריאות, פעמים רבות נדרשת האתכפיא, בייחוד כשהכיבוד המקובל בישראל הוא המאפה למיניו ואיכויותיו. האתכפיא בהקשר של תאוות האכילה היא מעשה של הקרבה, של יכולת חינוך והתגברות עצמית. והיא מלמדת שאנחנו מקבלים על עצמנו ערכים מסוימים הקשורים להתמודדות עם החשקים שלנו.

ו. גרגרנות.

העדר יכולת או רצון לאתכפיא מלמד בדרך כלל גם על מידה של גרגרנות. גרגרנות יכולה לנבוע מסיבות רבות, רובן לא קשורות כלל לרעב או למזון. היכולת לבצע אתכפיא מלמדת על התגברות פסיכולוגיות על הדפוסים הללו.

אכילה גסה, אפילו על שולחן שבת או חג היא לא עבירה. אולם היא מצביעה על משיכה לתאווה שיש להיפרע ממנה כדי להעמיק ולהתקדש[1]. במילים אחרות, אי אפשר להשיג שלמות כשמתפתים להכניס לפה אוכל לא מזין, שנועד רק לשרת את בלוטות הטעם.

לשונו של הרמב"ם במורה נבוכים קצת מלחיצה, ומעוררת ייסורי מצפון על כל מאפה שאכלתי בימי חיי:

" מכלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי. יודע אתה שרוב תאוותנוּת ההמון והתפקרותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו האחרונה של האדם מזיק לו גם בשלמותו הראשונה, ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית, כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושׂים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת, ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשׂנאה זה לזה והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת. הדחף לכל זה הוא שהבור קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לעצמה[6].

ז. 'ושמרתם לנפשותיכם'[7].

הטעם האחרון לעת עתה, שבדרך כלל מובא כראשון, קשור לשמירה על הבריאות כמצווה העומדת בפני עצמה. בריאות לשם הבריאות, ולא כאמצעי להגשמת מטרה אחרת. הנהגות הגוף מובאות אצל הרמב"ם כשייכות למצוות שבין אדם למקום.

התרוממות רוחנית תלויה באתכפיא, בהעדר גרגרנות, בהסתמכות על הקב"ה שמזונותינו יימצאו לנו כנדרש. אולם מדובר גם במצווה פשוטה. ושמרתם לנפשותיכם. אני לא רוצה להלאות אתכם בנתונים סטטיסטיים לגבי אחוזי ההשמנה או נזקי המרגרינה. אם על חפיסות הסיגריות המחוקק קבע שיש לפרסם אזהרות מאירות עיניים, אין סיבה שעל הקרואסונים לא יופיעו אזהרות דומות. הם כנראה הורגים לא פחות אנשים.

מה המסקנה?

אני אגיד כאן משהו קיצוני, אבל נכון. כולנו עושים זאת, אבל כשאנו מגישים במפגש חברים, באירוע כיתתי, בהתוועדות, בסעודה משפחתית קרואסונים או בורקסים למיניהם, אנו חושפים אי הלימה עמוקה בין דפוסי האירוח שלנו לבין יסודות במחשבה היהודית.

כנראה שחבר שלי צדק. ההיגיון שמציג הרמב"ם מכתיב שזה קצת פחות יהודי לאכול קרואסון מאשר לנשנש עיגולי גזר. בטוח שזה לא קל לקבלה, אבל עם תהליכי ההטמעה אולי עוד באמת נתאהב בחסה.

אחרי הזעזוע צריך גם לומר את האמת. מותר ליפול, אפשר לחטוא באיזה קרואסון אחד או שניים מדי פעם, רק האמת לגבי החטאים הקטנים צריכה להיאמר.