פסיכולוגיה בפרשה

הקשר הנפשי בין האדם לבורא | פסיכולוגיה בפרשה, וישלח

מה אני צריך לחוש כלפי הבורא? מתי? מעשה דינה הוא מהקשים בתורה. אך דווקא ממנו למדים על איך צריך להיראות הקשר הנפשי והרגשי של האדם עם בוראו.

מקורות

  • פרשת וישלח

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃

וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃

וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃

וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃

וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃

וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה…

וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃

וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃

אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃

וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃

וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃

וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃

וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃

  • בראשית רבה פ׳:ז׳

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר (בראשית לד, ח), רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בִּשְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, ב

ִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה וּבַחֲפִיצָה.

בִּדְבִיקָה (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים.

בַּחֲשִׁיקָה (דברים ז, ז): לֹא מְרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה'. ו

ּבַחֲפִיצָה (מלאכי ג, יב): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם וגו'.

וְאָנוּ לְמֵדִים אוֹתָהּ מִפָּרָשָׁה שֶׁל רָשָׁע הַזֶּה.

בִּדְבִיקָה (בראשית לד, ג): וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בַּחֲשִׁיקָה (בראשית לד, ח): שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם.

בַּחֲפִיצָה (בראשית לד, יט): כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב.

 רַבִּי אַבָּא בַּר אֱלִישָׁע מוֹסִיף אַף תַּרְתֵּין בְּאַהֲבָה וְדִבּוּר,

בְּאַהֲבָה (מלאכי א, ב): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.

בְּדִבּוּר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם.

וְאָנוּ לְמֵדִים מִפָּרָשָׁתוֹ שֶׁל רָשָׁע הַזֶּה, בְּאַהֲבָה (בראשית לד, ג): וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה.

בְּדִבּוּר, (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה.

וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְדַבֵּר עַל הַלֵּב, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּיַשְּׁבִים אֶת הַלֵּב, אָמַר לָהּ אָבִיךְ בִּשְׁבִיל שָׂדֶה אֶחָד רְאֵה כַּמָּה בִּזְבֵּז וְכַמָּה מָמוֹן הִכְרִיעַ, אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי לִתֵּן לָךְ כַּמָּה נְטָעִים וְכַמָּה שָׂדֶה בֵּית זֶרַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

  • ראשית חכמה שער האהבה ג

אָדָם שֶׁבָּא לָגוּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

"וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

עוסק במהי האהבה והקשר של האדם לבוראו –

…כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ז), בהרחקת אהבת העולם הזה,

שהאדם בעולם הזה הוא כגר שהגיע אל ארץ נכריה ואין עליו חומל,

אלא שאדון המדינה חמל עליו לגירותו והוריהו דרך שיתקן ענינו בה,

ואמר לו כי אין ישיבתו בארץ ההיא דרך קבע אלא שיכין לו צדה ללכת אל ארץ אחרת מעולה מזו,

כי חייב האדם ההוא להכין צידה ושאר תנאי הגרות, שכתב הוא זכרונו לברכה,

וכתב, והראיה על גירותך ויחידותך בעולם הזה, כי בעת צאתך אל גדר ההויה והרכבתך בבטן אמך אלו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קדם לכן ברגע אחד או לאחרך רגע אחד לא היו יכולין,

וכן אין יכולת באדם להגיע מזון אליך מבלי עזרת האל,

ולא להוסיף בגופך ולא לחסר ממנו,

ואלו היית מעלה אל לבך כי העולם כולו לך לבדך נשאר מאין יושב, לא היה מוסיף בטרפך המגיע אותך אל אחריתך כשעור חרדל,

וכן אלו היו נוספים כפליים לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל פחות ממנו ולא יותר,

וכן לא יוכל אחד מן הברואים להועיל לך ולא להזיק לך,

ולא לאחד מהם להוסיף בימי חייך ולא לפחות מהם, וכן מדותיך וטבעך ומעלליך הטובים והרעים.

אם כן, איזה יחס בינך ובין הברואים, או באיזה קורבה אתה קרוב אליהם או הם קרובים אליך, ואתה בעולם הזה כאסור שלא יועילוך רב אנשיו ולא יזיקוך מעוטם, ולא תראה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו, ולא חומל עליו כי אם בוראו.

על כן התייחד אחי בעבודתו, כאשר התייחד בבריאתך והנהגתך וטרפך וחייך ומותך, ושים תורתו וסעדו נגד עיניך, וקבל תנאי הגרות אשר העירותיך עליהם על נפשך כל ימיך בעולם הזה, תגיע אל נעימות העולם הבא, עד כאן לשונו.

וקצרתי מקצת לשונו מה שאינו צורך אל כונתינו. נמצא כשיחשוב האדם בגירותו בעולם הזה יפשוט אהבת העולם הזה מלבו ויחשוב בדבקותו בעולם הנשמות ששם תמיד הוא דבק בידו"ד.

…נמצא, כי דרך התדבקות האדם בקונו הוא על ידי קשר נפש רוח ונשמה במקורם, ואז כל העולמות מתקשרים כאחת על ידי נפשו ורוחו ונשמתו,

וגורם הארת המאציל מלך מלכי המלכים בכל העולמות, ואז הוא סוד נשיקין בכל העולמות שיתקשרו ויוכללו אלו באלו וכן נפשו ורוחו ונשמתו יאירו, ויוכללו למעלה ויינקו רוב שפע ממקור כל הברכות.

ויש ראיה לנו מתוך דברי רבותינו זכרונם לברכה היות הדבקות על ידי נפש רוח ונשמה, זה לשונם בבראשית רבה (פ, ז) אמר רבי שמעון בן לוי בשלשה לשונות של חיבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל בדביקה, בחשיקה, בחפיצה.

בדביקה מנין, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. בחשיקה מנין, שנאמר (דברים ז, ז) חשק ה' בכם. בחפיצה מנין, שנאמר (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, בדביקה, (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. בחשיקה, כתיב (שם לד, ח) שכם בני חשקה נפשו בבתכם. בחפיצה, (שם לד, יט) כי חפץ בבת יעקב.

רבי אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין, באהבה ובדבור, באהבה, (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה'. בדבור, (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים.

ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע, באהבה, (בראשית לד, ג) ויאהב את הנערה. בדבור, (שם) וידבר על לב הנערה, דברים שהם מנחמין את הלב, עד כאן לשונו.

ראוי לעורר הערה אחת, מאי טעמא דרבי שמעון בן לוי שלא מנה אלא שלשה,

שהרי חמשה מצינו בפרשתו של אותו רשע, כמו שאמר רבי אבא בן אלישע.

 אלא הענין כי רבי שמעון בן לוי לא רצה למנות אלא שלשה שהם העיקר, שהם כנגד נפש רוח ונשמה.

ורבי אבא בן אלישע שמנה חמשה, מפני שמצינו שחמשה שמות יש לה לנשמה כדפירש רשב"י זכרונו לברכה (זהר תרומה קנח ב) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), דהיינו גופא. ובכל נפשך, דהיינו נשמתא, דחמש שמהן אית לה, נשמה, נפש, רוח, חיה, יחידה…

ונחזור לפרטי המאמר, כי שלשה לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, מפני שהשפעת נפש רוח ונשמה הם ממנו יתברך אלינו, ועל ידי החלקים החשובים האלה שיש לנו ממנו יתברך מתקשט בנו, ולא השפיע בנו החלקים האלה אלא מרב חבה שיש לו עמנו,

…והיינו שלשה לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל

 כנגד נפש רוח נשמה שהשפיע בנו מרב החיבה.

כנגד בחינת נפש אמר בדביקה, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים…

אם כן פירוש ואתם הדבקים בה' הוא מוכרח ללמד שמלת הדבקים חוזר גם כן לאלהיכם, שהוא דבק בכם גם כן כמו שאתם דבוקיים בו, מפני שהיא צריכה התעוררות מעשיכם להתייחד בנהורא חוורא, והיינו אלהיכם בכנוי לכם, כמו שפירש הרשב"י שהוא דבק בכם.

כנגד בחינת רוח אמר בחשיקה, דכתיב (דברים ז, ז) חשק ה' בכם, וכבר פירשנו שזה נאמר על שלשה אבות, והתפארת בו שם ידו"ד נקוד שב"א חול"ם קמ"ץ, שמורה שהוא כלול משלשתם, והיינו כנגד רוח שהוא ממנו.

כנגד הנשמה אמר בחפיצה, דכתיב (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם וגו' כי תהיו אתם ארץ חפץ…. השלישית ארץ חפץ, דהיינו ארץ יונקת מהרצון שהיא דבקה עם כתר חכמה, והיינו ארץ העליונה שהיא נקראת גם כן ארץ החיים.

ולהבין הבדל מה בין דביקה לחשיקה לחפיצה, שאם כפל הענין במלות שונות זה לא יורה על החבה, אלא צריכין אנו לומר שכל תיבה מאלו יורה ענין חיבה מה שלא תורה חברתה.

דבקה יורה על דבקות האדם נפשו בנפש חברו,

כענין שיש (מל"א א, יב) בהם דבק שלמה לאהבה, וכן (רות א, יד) ורות דבקה בה, דהיינו דביקת רצונה בה,

ואמנם הדביקה הזו לא יורה על האחדות כל כך, שכבר אפשר שיפרד הדבוק, והראיה ממקום שלמדו זכרונם לברכה הדביקות כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו' כמבואר לעיל, והאזור פעמים הוא דבק באדם, פעמים אינו דבק, שהוא מתירו ממנו.

אמנם מלת חשק מורה על קשר האהבה יותר, שהרי מצינו שנשתמשה תורה במלה זו בענין קשר ויחוד, (שמות לח, יב) וחשוקיהם כסף, שפרושו הדוק ודבוק, כי היו לעמודים חוטי כסף שהיו מהודקים ומדובקים ומקושרים בהם סביב, כמו שעושים בחביות העץ להדק אותם, כן פירש הרד"ק בשרש חשק.

חפץ הוא יותר, שיהיה חפץ רצון האדם וכל מגמת פניו אל פניה אפילו שעה אחת לא יזוז ממנה, כענין שנאמר (דה"א כח, ט) בלב שלם ובנפש חפצה, והיינו (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, ולא אחר הדבר והוא כאלו היה מת באהבתה, שלא היה לו רצון אחר בעולם אלא רצון זה לבד. וכן נתייחס מציאת הזיווג במקרא בלשון חפץ, כענין (מל"א י, יג) את כל חפצה אשר שאלה, בענין מלכת שבא, ופירשו זכרונם לברכה שבא עליה. ועוד פירשו בזהר (יתרו פט, א) בפסוק (ישעיה נו, ד) ובחרו באשר חפצתי, באשר חפצתי סתם, דא זווגא דמטרוניתא, והטעם כי בזיווג כל רצון האדם ולבו וכל אבריו כלם אל פניה אחת.

ולכן במאמר מהראיות שהביא לדביקה חשיקה נלמד הבנת הענין היות חשיקה יותר מדביקה, וכן חפיצה יותר מחשיקה.

נשאר עלינו לבאר ענין במאמר נוגע מאד לענין האהבה, והוא, לדעת למה לו לבעל המאמר להביא שלשתן מפרשתו של אותו רשע, וראינו היותו ענין ארוך, לכן נבאר אותו בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח למעין.

  • שער האהבה,  ד׳

פרק זה יהיה בבאור אהבת השכינה, וכיצד תהיה אהבתינו בה כדי שלא תוכל להפרד. וזהו המציאות הנלמד מפרשתו של אותו רשע, ופירושו במה שפירשו המפרשים ובפרט הר' מנחם מרקנטי עליו השלום, שכתב ששכם בן חמור החוי שבא על דינה סודו הוא הנחש שבא על חוה, והיינו חוי לשון חויא, ודינה כבר נודע מה שפרשו בזהר שהוא דינא דמלכותא דינא,

והיינו כי לאה אמא עלאה ילדה ששה בנים ובת אחת, והבת הזו היא השכינה והיא הדין כנודע,

וכיון שהרשע ההוא לסבת עון נדבק נפשו בדינה בת יעקב בדביקה בחשיקה בחפיצה,

כן ראוי האדם שתדבק נפשו בשכינה בשלש מציאות אלו כמו שנבאר.

וזה היה כונת בעל המאמר גם כן להביא שלש לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, להראות לנו שכשם שהוא חפץ לדבק בנו כל כך, כן ראוי שבשלש בחינות אלו נדבק בו, ועל זה צותה תורה ואמרה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וכבר פרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמ"ר כז, א. זהר בשלח נה, ב) שרעך הוא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב. ועוד הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו אותנו קראנו רעים, שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכיוצא (שם קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, לכן אמר ואהבת לרעך כמוך, לרעך שהוא הקדוש ברוך הוא, כמוך – באהבה שאתה רוצה לעצמך, כמו שאם יש לך חבר אתה חפץ שיאהבך, כך הקדוש ברוך הוא שהוא רעך רוצה שתאהבנו.

ועוד ירצה כמוך, כי מן הידוע אצלנו שאם יהיו שני רעים אוהבים זה את זה, ואחד מהם מרוב אהבתו את חבירו היטיב עמו והלבישו והאכילו והשקהו וכיוצא משאר הטובות, שמן הדין הוא שלא יהיה חברו כפוי טובה אלא שיאהבהו כנפשו, ואם יארע הדבר שהחבר שהיטיב עמו יצטרך איזה דבר, ראוי הוא שזה שכבר קבל מחברו ישלם ההטבה ההיא כפי יכלתו, ואם אין יכולת בידו יראה לפחות טוב לבו אליו ושאין בידו דבר שישלם חובו אליו.

וכן הענין אל הנמשל, שהקדוש ברוך הוא הקדים טובתו לכל נברא ובפרט לעמו ישראל מכמה נסים ונפלאות שעשה ועושה עמנו, וכמו שנדבר בזה לקמן בעזרת השם. ולכן ראוי שיכיר האדם טובתו של הקדוש ברוך הוא שהוא ריעו ויאהבהו כדי שלא יהיה כפוי טובה וכו', כדפירשו בתקונים כמה פעמים (ע' לז, א), וצריך לגמול חסד עמו ועם שכינתו במעשה התורה והמצוות, כי (משלי כז, ח) כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. ובענין גמילות חסדים נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן. ובכל זמן מציאות האהבה לא תחסר, כי (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה, כי היראה והאהבה הם בלב ובנפש, והם דברים שבגופך שאינך צריך לבקשם מזולתך, והיינו מעמך, וכן אמר במקום אחר (שם ל יד) כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך לעשותו.

…וכענין זה אל מציאות דביקה, חשיקה, חפיצה, שצריכין אנו לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשכינתו בשלשתם, כשם שאנו חפצים שהקדוש ברוך הוא יאהב אותנו בשלשתם, כי אין אהבה שלמה אלא בשלשתם,…

ונחזור לדרוש הבנת המאמר, שאמרנו כי מה שהביא בעל המאמר ושלשתם למדנו מפרשתו של אותו רשע, הוא ללמדינו שחייב האדם לאהוב את השכינה בשלשתם, והטעם הוא כי אי אפשר לשכינה שתתייחד למעלה אלא אם כן יקדים הצדיק בה שלש בחינות אלו, ואז על ידי שלש אלו השכינה כורתת לו ברית, מפני שעל ידה תעשה כלי, כמו שנבאר, ופרשו ז"ל (סנהדרין כב, ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.

הא' בדביקה שנאמר (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה, מציאות הדביקה הוא שידבק האדם נפשו וישים כל מגמת פניו לייחד השכינה ולהפריד ממנה כל הקליפות, וכן להפריד ממחשבתו כל המחשבות הזרות כדפירש הרשב"י עליו השלום (וילך רפה, א), כי בשעת היחוד צריך ליחד השכינה במחשבה בלי שום תערובת מוץ ותבן, והעתקנו המאמר בפרק אחרון משער היראה, והיינו ותדבק נפשו בדינה, פירוש – בזו שהיא דינה נדבק ולא באחרת כלל, וכמו שהוא אמת מה שפירשו זכרונם לברכה (נדרים כ, ב) לא ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, וזה נקרא בן תמורה, וכמה החמיר רשב"י (זהר ויצא קנה, א בס"ת), על דרך הזה גם כן צריך שלא יהיה כוונתו אל השכינה ויחשוב בטנופי מחשבותיו שהם בחיצוניות, שנמצא מפריד חס ושלום, אלא יתדבק בשכינה כראוי ויפריד כל השאר ממנה.

ולזה צריך האדם שישים מגמת פניו לייחד השכינה, ובערך זה הוא הדבקות בה, והיינו ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה, כל אלו הם הכנות ליחוד. והרשע עשה הפך הסדר ששכב אותה ויענה ואחר כך ותדבק נפשו, ואין זה הסדר הראוי, אלא בתחלה ותדבק נפשו בדינה היינו בזו ולא באחרת, ואחר כך שתדבק בה באהבה, וידבר לה דברים המנחמים את הלב, ואחר כך חשק, ואחר כך חפץ כמו שנבאר.

…חשיקה יש בה שתי בחינות כפי הדרך שפירשנו בדביקה, האחת שאחר שידבק נפשו בשכינה בכל מצוה ומצוה שיעשה, צריך שיעשנה בחשק והתלהבות הלב באהבה גדולה מאד, והוא ענין רעותא דלבא שפרשו בזהר כמה פעמים (יתרו צג, ב), ואי אפשר לרעותא דלבא שהוא החשק הזה אם לא הקדים המחשבה בשם יתברך והאהבה בו, ומצד האהבה תוליד החשק הזה.

וכיוצא בזה בארו רבותינו זכרונם לברכה במעשה היצר באדם בברייתות (במסכת כלה פ"ב) נמצא בכתיבת יד,

זה לשונם תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה, תאוה מביאה לידי אהבה, אהבה מביאה לידי רדיפה, רדיפה מביאה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו, וכנגדן בתשובה פרישות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות עד כאן לשונם.

ולעניננו, לענין האהבה, שההרהור והתאוה הוא הדביקה,

 ואהבה ורדיפה הוא החשיקה והוא רעותא דלבא.

וכאן נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן ברעותא דלבא למרדף,

ומעשה הוא חפץ, שהמעשה הוא תכלית החפץ המבוקש, ונמצא שאין רדיפה אלא מתוך תאוה ואהבה, והיינו מה שפירש כי מצד האהבה תוליד החשק.

 וכן שמעתי מהרבה חכמים האחרונים, שהיה להם הדבקות הגדול הזה בתורה עד שלא היו מרגישין בדברי העולם הזה כלל. כי כמו שיבטל החושק כל שאר מחשבותיו בהיותו חושק לחשוקתו ותבער בלבו אש אהבתה, עד שיאכל וישתה וישן וכל מחשבותיו בחשוקתו, כן צריך שיהיה לאדם אהבת הבורא ברוך הוא.

וכן נלמד ממעשה אחד שכתב הרב יצחק דמן עכו ז"ל, אמר, כי יום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ, וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו, בבית הקברות יהיה זה, ולא הנה. כשמעו דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו. והיא לא לזה נתכונה אבל רצתה לומר כי שם דוקא ישוו הקטן והגדול הנער והזקן הנקלה והנכבד (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא, שמה יהיו שוים הכל, אבל הנה לא, כי בת מלך לא יתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

ויקם האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה, ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושם אותה כולה בצורת האשה ההיא וביפיה, ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה ושם יישן, כי אמר אם לא תבא היום תבא למחר, כן עשה ימים רבים.

ומרוב פרישותו מכל מורגש לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמורה, נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה ואפילו מהאשה, ודבקה בשם יתברך, עד שלימים מועטים פשטה כל מורגש וחשקה במושכל האלהי, ושב להיות עובד שלם איש האלהים קדוש, עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק, עד כאן לשונו לעניננו.

ועוד האריך שם במעלת הפרוש הזה, וכתב שם ה"ר יצחק דמן עכו עליו השלום במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפירשנו, ובזה יובן פירוש מלת חפץ על מתכונתה.

ומהמעשה הזה נלמד שמי שיחשוק בתורה כל כך עד שביום ובלילה לא יחשוב בדבר מדברי העולם אלא בה, בודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו ולא יצטרך לסגופים ותעניות, שאין הדביקות תלוי אלא בחשק ואהבת התורה עד שיחשוק בה כאהבת חשוקתו, וגם בהתמדת השכמת חצות לילה בחשק כמו שנתבאר במקומו בעזרת השם.

  • הרמב"ם הלכות תשובה

הלכה ב

העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה  אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבי לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה  מיד יעשה כל המצות מאהבה.

הלכה ג

וכיצד היא האהבה הראויה?

הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה  תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו: בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

  • אגרא דכלה, לך לך ל״ז

..אך ידוע הוא דכחות המין האנושי נחלקים לשני מערכות שכ"ל ומדו"ת,

והשכל נחלק לשלשה נקראים בשם חכמ"ה בינ"ה דע"ת,

ידוע גם לפלסופים האלקים ירצה אצלם מושכל ראשון מושכל שני דביקות המחשבה, ומדו"ת נחלק לשבעה חלקים אהב"ה ירא"ה התפארו"ת ניצו"ח והוד"יה התקשרו"ת וממשל"ה,

וכל הפעולות שאדם עושה אינו יוצא מתחת השבעה אלה.

והנה יהיו סך הכל עשרה מדות באדם, נגד עשר ספירות קדושות ממש.

והנה הג' המחשביים הם הם מולידים הז' פעולות המעשיים, כי לא תעשה שום מעשה אם לא בהסכמות המחשבה הקודמת.

והנה אלו הז' פעולות המעשיים יש בהן לטוב ולהפכו,

 דהיינו לאהוב את השם ותורתו ומצותיו וישראל עם קרובו, היא מדת האהבה השלימה מכוון נגד אהבת החס"ד שבעולמות עליונים. ויש אהבה מצד האהבה שבס"א,

כי זה לעומת זה עשה האלקים,

ויומשך מאהבה זו אהבת הניאוף והתענוגים והממון וכיוצא, וכן בכל הז' מדות אית יראה ואית יראה וכיוצא (עיין זוהר ח"א י"א ע"ב), דוק ותשכח.

והנה האדם השלם הרוצה לילך בדרכי התורה, מחוייב להשים עיניו על דרכיו תמיד ולראות איזה מדה מתעורר בו,

אם בא לידו איזה ענין אהוב,

והתעוררה בו האהבה אשר לא להשם היא ולתורתו,

מחוייב להתגבר עליה ולהתיש כחה באהבת הבורא ב"ה ובתורתו וכן ביראה וכיוצא

  • בס"ד. ש"פ תצא, י"א אלול, ה'תשכ"ז

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו1,

ומביא אדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תרכ"ז2) כמה פירושים בפסוק זה.

פירוש הא', ע"פ מ"ש במדרש3, כשבא חמור לבקש את דינה מיעקב, אמר לו, יודע אני שזקנך אברהם הי' נשיא, ואני ג"כ נשיא,

אמר לו, לא נשיא נקרא אלא שור, שנאמר4 ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב5 ורב תבואות בכח שור,

ואתה חמור, ואי אפשר לחרוש בשור ובחמור יחדיו.

והיינו, שענין השור הוא בבחי' הקדושה, והוא בחי' חסד שבגבורה6, וחמור הוא קליפה שמנגדת לבחי' הימין, פסולת החסדים7, שלכן רצה שכם בן חמור לידבק בדינה. וענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחי' הקדושה. ומבאר במאמר, שזהו שאמרו בני יעקב לחמור שימול את עצמו, כי ע"י המילה נעשה העברת הערלה שהיא הקליפה, ולכן יוכל אז לידבק בבחי' החסדים. ובהמשך המאמר8 מבאר, שבני יעקב רימו אותו (כידוע9 שבירור הקליפה הוא ע"י מרמה כו'), שהבטיחו לו על עצם הענין, רק שהטילו תנאי בדבר שימול את עצמו, והוא לא ידע שכאשר ימול את עצמו, הנה ע"י העברת הערלה נפרדת הקליפה מעל הקדושה, ולא ידבק בדינה. ופירוש הב', ששור וחמור הם ב' קליפות10, והיינו, שגם שור הוא בקליפות (דכשם שבקדושה יש בחי' שור, פני שור מהשמאל11, כמו"כ בלעו"ז יש בחי' שור), גבורה דקליפה, וחמור הוא בחי' חסד דקליפה (כנ"ל), שהם הלעו"ז לבחי' אהבה ויראה שמצד בחי' חו"ג דקדושה. והציווי לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו שלא יהי' יחוד ב' קליפות אלו, כי ע"י יחוד ב' קליפות אלו נפיק כלבא מבינייהו12, שהוא עמלק12, שנצטווינו להחרימו כו' (כמ"ש בסוף פרשתנו13). וזהו גם שאותיות האמצעיים דחמור, שהם מ"ו, ואות האמצעי שבשור, שהוא ו', עולים מספר נ"ב, כמספר כלב14. והר"ת של חמור שור כלב הוא חשך15, היפך האור, שמורה על הקליפות. ומבאר במאמר16, שלפי שקודם המילה ילד אברהם את ישמעאל, שהוא בחי' קליפת החמור, לכן אמרו בני יעקב לחמור ולשכם בנו שימולו את עצמם ועי"ז יבררו את קליפת החמור. וזהו שאמרו בני יעקב שאי אפשר לחרוש בשור ובחמור יחדיו, אך בזאת נאות לכם אם תהיו נימולים כמונו, כי, ע"י העברת הערלה מעבירים מעליהם קליפת החמור.

ב) וביאורהענין בעבודת האדם, דהנה אמרו רז"ל בגמרא17 מימי לא קראתי לשורי שורי אלא לשורי שדי, ופירש רש"י שהוא עיקר של שדה, דכתיב5 ורב תבואות בכח שור. והענין בזה, דשור קאי על נפש הבהמית, ששרשו מבחי' פני שור מהשמאל, ונקרא שדה, לפי שבו נזרע נפש האלקית, שהוא כמשל הגרעין שזורעין בשדה (וכידוע18 בפירוש הכתוב19 הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל). אך כדי שתוכל להיות הזריעה והצמיחה, צ"ל תחילה החרישה (שזוהי עיקר עבודת השור בשדה) בנה"ב, שזהו ע"ד מארז"ל20 לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזהו שהחרישה היא ע"י שור, בחי' פני שור מהשמאל, שמשם נמשך שמאל דוחה21, להשפיל את עצמו כו', כמ"ש22 שמאלו תחת לראשי, שזהו בדוגמת החרישה, שענינה לשבר את קושי הארץ לחלקים קטנים, וכמו"כ צריך לשבר תחלה את גופו ונפשו הבהמית, שזהו ענין השדה כנ"ל. ונוסף לזה, ישנו גם ענין השדה כפי שקאי על נפש האלקית23 (וכידוע שכנס"י נקראת בשם ארץ חפץ24), שגם בה צריך לפעול ענין הביטול כו'. וכל זה הוא בחי' שור, ששייך לכללות ענין העבודה בקדושה כו'. אבל בחי' חמור מורה על הקליפה, שהרי חמור הוא בהמה טמאה (ולא כמו שור שהוא בהמה טהורה), והוא בטבע הקרירות, כמארז"ל25 חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי' (ולא כמו שור שיש בו תוקף החיות כו'), וקרירות היא היפך הקדושה שענינה חיות26. וכל זה הוא לפי פירוש הא', שענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחי' הקדושה, והיינו, שבחי' שור שייך לכללות ענין העבודה בקדושה, ועד שעי"ז נעשה גם הבירור והזיכוך דקליפת החמור כו'.

ולפיפירוש הב', שהציווי לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא שלא יהי' יחוד ב' הקליפות דשור וחמור, חו"ג דקליפה, הנה גם שור מורה על הקליפה, והוא בחי' שור המועד שמתרחקין ממנו כמלא עיניו27, להיותו שור נגח שכוונתו להזיק, ואין הנאה להזיקו28, והיינו, שאינו עושה זאת לתיאבון, אלא הוא מזיק בעצם מהותו כו'. ולהעיר, שענין זה אינו שייך לטבע של איש הישראלי מצד עצמו, אלא שאעפ"כ יכול להיות שירגיל את עצמו ח"ו בענין זה, ועד שנעשה בבחי' שור מועד, ולכן צריכים לפעול בו בירור וזיכוך כו'. וזהו גם השייכות לעמלק, הכלב שיוצא מיחוד ב' הקליפות דשור וחמור, חו"ג דקליפה (כנ"ל), שגם בקליפת עמלק ישנם ב' ענינים אלו, כי, אף שענינו של עמלק הוא אשר קרך29, ענין הקרירות30, הרי פעולתו של עמלק לפעול זאת (עי"ז שמכל האומות שהיו יראים להלחם בישראל הי' הוא זה שבא להלחם בישראל31), היא מצד תוקף החיות שלא להתפעל כו', שזהו"ע של חמימות כו'.

ג) וזהוענינו של אברהם שנקרא שור (כנ"ל), שלא זו בלבד שעל ידו נעשית העבודה דבחי' שור דקדושה, אלא עוד זאת, שעל ידו נעשה גם הבירור דבחי' שור דקליפה, ועד להבירור דבחי' חמור דקליפה, ועד שמתהפך להיות בבחי' ישכר חמור גרם גו'32. וענין זה נעשה ע"י המילה. וזהו שאברהם קודם המילה הי' שמו אברם, שעולה רמ"ג, כמנין גרם, וע"י המילה שהוסיפו לו ה', עולה רמ"ח33, כמנין חמר בלא וא"ו. וזהו גם מה שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור34, כי נולד מהול35, ולכן בירר ב' קליפות אלו.

ד) וישלקשר כהנ"ל עם ענינו של חודש אלול. דהנה, נת"ל (ס"ב) שענין החרישה הוא ע"י שור, בחי' פני שור מהשמאל, שמשם נמשך שמאל דוחה, להשפיל את עצמו כו', כמ"ש שמאלו תחת לראשי. וידוע שבר"ה מתחיל בחי' שמאלו תחת לראשי, כי, מר"ה עד יוה"כ הוא בחי' שמאלו, שאז נמשך ומתגלה מלמעלה בחי' יראה כו'36, ושייך גם לחודש אלול, כמרומז בתיבת לראשי, שאות ל' הוא ל' יום דאלול, וראשי הוא ר"ה. וגם בפסוק השני37 שבו נאמר שמאלו תחת ראשי (ללא ל'), דהיינו, ראש יו"ד, שראש הוא ר"ה והיו"ד הוא עשי"ת, הרי ההמשכה מלמעלה (דודי לי) בר"ה ועשי"ת, נעשית ע"י העבודה מלמטה למעלה (אני לדודי) בחודש אלול, שלכן גם דודי לי נכלל בר"ת דאלול38, וס"ת דאני לדודי ודודי לי, ד' יו"דין, הם הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ38. ועוד זאת, שגם ענין המילה (שעל ידה מבררים ב' הקליפות דשור וחמור) קשור לחודש אלול, שהרי א' מהר"ת הנרמזים באלול הוא מ"ש39 ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך40, ענין המילה, ובזה גופא, לא רק הסרת הערלה הגסה (שעז"נ41 ומלתם את ערלת לבבכם, אתם בעצמכם, שהו"ע התשובה42), אלא גם הסרת הקליפה הדקה (שעז"נ ומל הוי' אלקיך את לבבך, כיון שזהו דבר הקשה על האדם)43. וכללות ענין המילה שבחודש אלול הוא הגילוי (מל לשון התגלות44) ונתינת כח מלמעלה (ע"ד מ"ש בהתחלת פרשתנו כי תצא למלחמה גו' ונתנו הוי' אלקיך בידך גו', שזהו"ע של נתינת כח מלמעלה) על כללות העבודה דחודש אלול באופן דאני לדודי, שעי"ז נעשה דודי לי בר"ה ויוהכ"פ, שבזה נכללים גם כל ההמשכות על כל השנה כולה, ועד להמשכה בגשמיות, בבני חיי ומזוני כו'45.

תורת שמואל, תרכ"ז, מאמרים, לא תחרוש בשור ובחמור כו', שצח

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, והביא ביר"ק בערך נשיאות בשם מדרש תנחומא, שכשבא חמור לבקש את דינה מיעקב אמר לו יודע אני שזקנך אברהם הי' נשיא ואני ג"כ נשיא, א"ל לא נשיא נקרא אלא שור שנא' ואל הבקר רץ אברהם וכתיב ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור, וא"א לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ובערך ג"ע ובערך קליפות הביא בשם הפרד"ס דפי' לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו זהו שלא תתייחד ב' קליפות אלו יחד, כי קיום המצות ישנן בג"ע, שזהו שנצטווה אדה"ר לקיום המצות בג"ע, וכמארז"ל לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה מל"ת, והאיך יתכן קיום מצות אלו בג"ע אלא הכוונה שלא תחרוש בשור ובחמור פי' שלא תתייחד ב' קליפות אלו, וזהו שרצה שכם ליקח את דינה כי כמו שיש שור בקליפות כמו"כ יש שור בקדושה, וכמ"ש במאו"א אות שי"ן סי' י"ט שור הוא בחי' חסד שבגבורה, וחמור הוא קליפה מנגדת לימין כמ"ש במאו"א ח' ספ"ח בחי' סוספיתא דכספא, ולכן רצה שכם בן חמור לידבק בדינה, שהרי הוא מפסולת החסדי', וזהו שאמרו לו בני יעקב שימולו א"ע להיות כי ע"י המילה יעבור הערלה היא הקליפה, לכן אז יוכל לידבק בבחי' החסדי'.

והענין הוא דהנה ארז"ל פט"ז דשבת דקי"ח ע"ב מימי לא קראתי לשורי שורי אלא לשורי שדה, ופי' רש"י שהוא עיקר של שדה שנא' ורב תבואות בכח שור, וכ"ה בגיטין פ' הניזקין דנ"ב ע"א. והענין דחרישה בעבודה כי הנשמה נק' אור זרוע לצדיק ונזרעה בנה"ב כדי להצמיח האור, וכענין ואהבת ב"פ אור, וצ"ל חרישה בנה"ב ע"ד לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזהו שהחרישה הוא ע"י שור בחי' פני שור מהשמאל שמשם נמשך שמאל דוחה להשפיל א"ע וכמ"ש בסידור שער התפלה בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו בענין מ"ש ב"פ שמאלו תחת לראשי, הא' מ"ש שמאלו תחת לראשי, והב' מ"ש שמאלו תחת ראשי.

עוד בקטגוריה זו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
דילוג לתוכן