תקשיבו למצורעים (תזריע מצורע)

הן סיכמו ביניהן את העסקה. ביום הראשון יאכלו את בנה של הראשונה. למחרת יאכלו את בנה של השנייה.

ביום הראשון אכלו את בן הראשונה. ביום השני האם השנייה הפרה את ההסכם. היא החביאה את בנה. לא היה כאן בדל של מוסריות או אהבת אם. היא הסתירה את בנה שחוט ומבושל. שיישאר רק בשבילה[1].

מלכות ישראל מצויה בהידרדרות. המצור של מלך ארם על העיר שומרון, לפני כשלושת אלפים שנים, הבליט את השפל המוסרי. הוא חידד את האגוצנטריות, השחיתות. את אובדן ההנהגה, וכמובן את נטישת האמונה.

מצורעים בשערי ירושלים, 1906. הנגע כשלעצמו אינו טמא. ההכרזה של הכהן היא ההופכת את הנגע לטמא ומובילה להרחקת המצורע מן המחנה. ההכרזה על מישהו כנגוע בצרעת היא אם כן לא אקט רפואי, שאחרת רופא ולא כהן היה מחליט האם מדובר בצרעת או שלא. הכהן נחשב כאיש של חסד המתבקש להבין את הקשר בין הממד המוסרי, הפנימי לנגע החיצוני

אלישע הנביא, תלמידו של אליהו הנביא, הידוע כעושה נסים, נמצא גם הוא עם הנצורים. לראשונה הוא נדרש להושיע את מי שאינו דבק בנביא, מי שאינו מתפלל לאלוקיו, מי שממאן לתקן את מעשיו.

ארבעה מצורעים, חולים ורעבים מתלבטים בינם לבין עצמם. אם יישארו בעיר ימותו ברעב. בחוץ, מחנה ארם פרוס במצור הדוק. מיואשים, חולים ורעבים החליטו שבעיר הם ממילא חשובים כ’מתים מהלכים’. בצד של הצרים יש להם עוד סיכוי כלשהו.

עם חשיכה הם יוצאים למחנה ארם. מהוססים ומפוחדים הם מגלים לתדהמתם את המחנה ריק. אין נפש חיה. אפילו לא שומר אחד. נס אלוקי. מחנה ארם שומע קולות צבא. הם בטוחים שישראל שכרו כנגדם צבא גדול. מהפחד נסו, תוך שהם מותירים אחריהם את כל אשר להם.

הארבעה אוכלים ושותים, ומתפנים להחביא שלל. די מהר מתעורר בהם רגש אחריות כלפי העם הרעב בעיר. הם חוזרים על עקבותיהם לבשר על נטישת ארם את המחנה.

בשורתם אינה מתקבלת על-ידי המלך שבשומרון. הוא אינו מאמין לדבריהם ובטוח שמדובר במלכודת. עד שהמלך מברר את אמיתות הידיעה השמועה מתפשטת בעם, ומחנה ארם מתמלא בהמון רעבים שאינם ממתינים להוראות המלך.

מוכי הגורל, האדישים והמיואשים

הישועה הזאת של שומרון מיוחדת במינה בתולדות העם היהודי. היא התגלתה על ידי מי שלא היה ראוי לה ולא האמין בה. ספר מלכים מדגיש כי בשורת הגאולה נישאה על-ידי ארבעה שהם מוכי גורל ומרי נפש, אנשים אדישים ומיואשים, מנודים ומאוסים. אנשים שחטאו ונענשו על חטאם. המלחמה בין ארם לישראל לא נגעה להם במצבם. הם התעניינו רק במציאת מקור חיים. דווקא אנשים אלה היו הראשונים לגלות את הנס. דווקא בהם התעוררה האחריות המוסרית. חמדת הממון התחלפה אצלם במצפון ציבורי.

המצורעים לא הודיעו על גאולה אישית המבוססת על שכר ועונש, אלא על ישועה קיומית, הצלה גופנית שדרכה אפשר להתרומם גם להצלה רוחנית. המצורעים בישרו על גאולה מקפת, חובקת כל. גאולה המתחילה אצל המצורעים אמורה להיות בעלת תוקף רב יותר מגאולה של שכר ועונש. זוהי גאולה של נס אלוקי שאינו תלוי במישרין במעשה האדם. אבל האדם בדרך כלל מסרב לקלוט את חסד הבורא הנפרש בפניו על ידי המצורע.

המצור הוא פסיכולוגי

רחל המשוררת היטיבה לבקר בשירה “יום הבשורה”, אותנו, האסטינסטים, אלה שאינם מקבלים את מהלכי הגאולה כאשר הם אינם מובלים על-ידי מי שמייצגים את הטוהר, הרוך, הזכות והיופי.

בשכבר הימים האויב הנורא
את שומרון הביא במצור;
ארבעה מצורעים לה בשרו בשורה
לא בשרו בשורת הדרור
כשומרון במצור – כל הארץ כולה,
וכבד הרעב מנשא.
אך אני לא אֹבה בשורת גאולה,
אם מפי מצורע היא תבוא.
הטהור יבשר וגאל הטהור
ואם ידו לא תמצא לגאול –
אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור
אור ליום בשורה הגדול.

לטעמנו, בשורות טובות, מרוממות ומרגשות אינן יכולות להתגלות ממקומות שפלים, מלוכלכים. וכך מבלי משים אנחנו לא מצליחים להאזין ולהאמין לבשורה. אנחנו נותרים במצור. נותרים רעבים ומפוחדים. מכונסים בתוך עצמנו. כשבעצם בחוץ אין מצור ואין מניעות. המניעות היחידות הן בתוכנו. הן נטועות בתפיסתנו הקלוקלת הממסגרת את היפה עם החכם ועם הטוב.

מהי צרעת?

משה היה המצורע הראשון. המשיח הוא כנראה המצורע האחרון[2]. אפילו בית המקדש מכונה כצרוע שיש בו נגע[3]. הכיצד?

הצרעת היא פגיעה חיצונית בעור. מעין חברבורות או שינוי בצבע העור או השיער. הצרעת היא סימן לדין, למידת הגבורה האלוקית. אדם דיבר לשון הרע והתוצאה ניכרת בו.

אולם הצרעת אינה פוגעת ברבדים הפנימיים של הגוף, הנותרים מזוככים. הצרעת מלמדת על נגע שניתן לתקן. על קלקול חיצוני שאם נתקנו יהפוך מנגע לעונג.

הסיבה לכך היא ששורש הנגע הוא בקדושה. בשורש, אין משמעות הגבורה או הדין הגבלת העולם או הענשת מי מיושביו. הגבורה אינה הפוכה בשורשה למידת החסד, כי אם מתכללת בה. שורש הגבורה הוא גילוי אור מבחינה גבוהה כל כך שאינה מוגדרת כלל. מהשורש משתלשל גילוי של המציאות באמצעות מידת הגבורה. הגבורה מחלקת ומגבילה את האור החזק ובכך היא מתפקדת כחסד. בלעדיה לא היינו מגלים את העולם ועל העולם.

האור האלוקי, האור הבורא הוא כה חזק עד שאינו בר השגה על ידי הנבראים. עבורם האור הוא חושך משום שהוא כמו אור מסנוור שאינו מאפשר לראות דבר. היכולת של מידת הגבורה לצמצם אור חזק שכזה מעידה על שורשה הגבוה[4].

השורש הגבוה של הדין, הגבורה, של הצרעת, מלמד אותנו כי הקב”ה נמצא בטוב שבעולם כמו גם ברע שבו. הרע אינו מסמל היעדרות של הבורא מהעולם. ישנה רשות אחת שהיא מקור לטוב ולרע. חסד וגבורה אינם שלילה וחיוב. שניהם מופעים שונים של התגלות הבורא. יש נתינה ויש הסתר. הבורא המסתיר פניו הוא בדיוק אותה רשות כמו זו המאירה לנו פנים. הגבורה והחסד אינם ניגודים המשלימים זה את זה אלא שני כוחות הפועלים יחד. בעינינו הרע אינו נתפס כחלק מהבורא משום שאיננו מכירים בהסתר כ’אור מוסתר’ היוצר מציאות שהיא אמיתית ובה בעת אין מרגישים בה את האלוקי. אולם גם מה שנתפס בעינינו כדין או אפילו רוע, מלמדת ספרות הקבלה, מגיע מאותו שורש ומקור כמו הטוב.

כאשר מצליחים לקבל את בשורת הגאולה מידי המצורעים מודים כי הבורא מצוי גם בחיוב וגם בשלילה. המשיח נקרא מצורע משום שהוא מצליח לשאת גם את הקלקול הנמוך ביותר, ולהנכיח באמצעותו את הבורא.

הצרעת איננה דבר טבעי. היא מעידה על קשר בין עולם מוסרי, פנימי למציאות החיצונית. בין איסור לשון הרע לבין הנגע. במובן הזה הנגע כשלעצמו כבר נושא בבשורת הגאולה. הוא מעיד על דבר מה שמחוץ לגדר חוקי הטבע. ולכן להכיר בבשורה הנישאת על ידי המצורעים זה להכיר בבורא כמקור הטבע.

הנגעים אינם עונש על לשון הרע. הם נועדו לתקן את העוון ולהוות סימן בעולם לנס הבורא. האלוקות מתגלה על ידי המצורע כשהיא למעלה מהגבלה ומדידה. למעלה מחוקיות הטבע. הנגע מגלה שורש גבוה מאוד באלוקות. דבר זה מלמד כי הטהרה מתחילה כבר עם הופעת הנגע[6].

המסר עבורנו הוא שהצמיחה האישית שלנו אינה מצויה רק בשעותינו היפות, במפגשים המסחררים שבהם אנחנו בשיאנו. אנחנו יכולים להרוויח יותר דווקא מרגעי השפל. לגלות את עצמנו מהמקומות הנמוכים והשפלים אליהם אנחנו מתדרדרים. מהמפגשים שלנו עם דמויות דחויות ומאוסות.

שם אנחנו צריכים לקלוט שהנגע, הייסורים, הקושי, הנידוי הם חלק מגילוי נעלה יותר. משם מתחילה בשורת הגאולה.

ובגלל שמשם תיפתח הגאולה, בכל פעם שאנחנו פוסלים או מנדים או מתעלמים מאלה הנתפסים בעינינו כ’מתים מהלכים’ אנחנו מונעים מעצמנו את בשורת הגאולה.

 

[1] ראו את פרשנות ילקוט שמעוני ח”ב רל”א. להפטרת פרשת מלכים ב’ פרק ז. והשוו לסיפור בברכות נ”ד.

[2] שם המשיח הוא חיוורא, ראו: סנהדרין צח,ב.

[3] ראו: איכה רבה פתיחתא כא. הובא בילקוט שמעוני ויקרא יג, מה.

[4] מידות הגבורה והחסד, ששורשן בפנימיות הכתר, נקראות, כמו שאר הכוחות האלוקיים, יומין, משום שהן שונות זו מזו כמו שכל יום שונה מזולתו. אולם פנימיות הכתר, המקור לגבורה ולחסד, נקראת עתיק יומין. עתיק פירושו בין היתר נעתק ונבדל מיומין, שהוא נפלא מהכוחות האלוקיים, מהספירות. וכן שהוא מעתיק דבר מה מהאור הראשוני. עתיק מהווה שורש למידות, אלא שבו הן מופיעות בתצורה שונה. הערך שבמעשה.

[6] זו גם הסיבה שקוראים לפרשה ‘מצורע’ ולא ‘ביום טהרתו’ (כפי שקראו לה הרס”ג, הרמב”ם, ועוד), כדי להצביע שהטהרה מתחילה ב’מצורע’ עצמו. ראו: ‘לקוטי־שיחות’ כרך כב עמ’ 71.

 

Print Friendly, PDF & Email

4 comments

  1. חודש טוב, רשימה מרתקת. ישר כוח.

  2. אני עורך של עיתון בשם אדרבה אודה לך אם תיצור עמי קשר 0526455122 או באיימל

  3. עם כל הכבוד, בעלי הנגעים מבקשים מזור בים המלח משום שיש במינרלים שלו יכולת מוכחת לרפא כל מיני נגעי עור.

    זה שהוא במקרה גם המקום הנמוך ביותר בעולם זה קוריוז נחמד, אבל לא משרת את הטיעון שלך.

    • שמוליק, לא היה כאן טיעון כי אם ניסיון, שאמור להיות משעשע, לאנלוגיה בין רעיון לבין ביטוי ממשי של תופעה. אבל אם כבר בקו שלך, למה דווקא המקום הנמוך בעולם נהנה ממינרלים כל כך חיוניים לרפואת נגעי עור?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *