פסיכולוגיה בפרשה

מה מביא ברכה לזוגיות | פסיכולוגיה בפרשה, ויחי

בהצלחת הזוגיות והחיים המשפחתיים יש הרבה מרכיבים שותפים, אחד מהם הוא ברכה. יוסף מלמד אותנו מה מזמין ברכה לזוגיות ומה דוחה אותה.



מקורות

  • פרשת ויחי, בראשית מז

וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃

וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃

וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ (פ)

מ״ח

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃

וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃

וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃

וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱ-לֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃

  • הטור הארוך, בראשית מ״ח:ח׳:א׳

ויאמר מי אלה. לפי הפשט שראם ולא הכירם מי היו כי כבדו עיניו מזוקן אלא שראה דמות אנשים ולא הכירם מי היו כי כבדו ולכך שאל מי אלה:

  • ביאור יש"ר על התורה, בראשית מ״ח:ח׳:א׳

וירא ישראל את בני יוסף, ולהלן אומר לא יוכל לראות, רק ביאורו שלא יוכל לראות היטב שיכירם, אבל ראה דמות אנשים, כי יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו ולכן שאל מי אלה:

  • מלבי"ם על בראשית מ״ח:ח׳

וירא ישראל. מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ"ש של בית ר"ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע"כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי ה', ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלהים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת:

  • רד"ק על בראשית מ״ח:ח׳

וירא, ראה אותם מרחוק ולא הבחין צורתם כי כבדו עיניו ולא יוכל לראות ולהבחין כי אם בקרוב אליו מאד, לפיכך כשראה אותם עם יוסף שאל לו מי אלה עמך:

אלה שלך? להגביר אהבה

  • אור החיים על בראשית מ״ח:ח׳:א׳

וירא ישראל וגו'. קשה

והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם,

(והרבי מוסיף – דלפי פשוטו תמוה: הרי רש"י פירש התיבות "וירא ישראל את בני יוסף" — "בקש לברכם", ז.א. שידע שהם בני יוסף (ואף ש"עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות"2 — י"ל בפשטות שהכי­רם מקולם וכיו"ב (ובפרט שהיו רגילים אצלו3), או שיעקב הבין דכאשר קרבו ימיו למות יביא יוסף את בניו אתו כדי שיברכם יעקב לפני מותו4) — ומהי שאלתו "מי אלה"? — ולכן פירש)

ורז"ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:

הפירוש – עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמיהו ל״א:כ׳) מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו':

  • רש"י

וירא ישראל את בני יוסף. בִּקֵּשׁ לְבָרְכָם וְנִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁעָתִיד יָרָבְעָם וְאַחְאָב לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם וְיֵהוּא וּבָנָיו מִמְּנַשֶּׁה:

ויאמר מי אלה. מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְרָכָה:

בזה. הֶרְאָה לוֹ שְׁטָר אֵרוּסִין וּשְׁטָר כְּתֻבָּה, וּבִקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

למה עכשיו?

  • ברכת אשר על התורה, בראשית מ״ח:ח׳:ג׳

ואכן צריך לשאול לגופו, והרי יעקב הכיר נכדיו אלה כבר כשבע עשרה שנה, ולמה אינו מכירם עתה, ובמיוחד אפרים "שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד", כדברי רש"י למעלה. (פ' ויחי תשמ"ח) ור' משכיל לדוד שרש"י לא פירש שאלת יעקב "מי אלה" כפשוטו, שהרי ברור שהיה מכירם.

וזה שראה רק עכשיו את העתיד להיות הוא משום שעתה היתה שעת השראת שכינה, כשהתכונן לברכם. (פ' ויחי תש"ס)

ראה את מה שעתיד לקרות, את הרע שעתיד לבוא לידי ביטוי

רש"י ד"ה בזה, הראה לו שטר אירוסין וכו'. ובשפתי חכמים (אות י)"…משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים" וכו', והוא בשם מהרש"ל. וקשה לי על דבריו (א) למה לא בדק יחוסם עד כה, ובייחוד זה של אפרים שאותו לימד תורה? (למעלה פס' א, רש"י), (ב) הרי בן בלא קידושין עדיין אינו ממזר! (פ' ויחי תשס"א)

  • שם משמואל, ויחי ב׳:י״ז

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה

ויאמר מי אלה

מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה,

ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו' פירש"י וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק ויש להבין דסוף סוף במה יתורץ הקושיא לפי שעתיד לצאת ממנו כנ"ל, ואם זה אינו מזיק ומונע את הברכה למה בתחילה נסתלק הימנו רוה"ק,

יעקב חשד אשר בני יוסף "אינן ראויין לברכה" מפני שלא נולדו בכשרות כדת וכהלכה — שמא לקח יוסף אשה מבנות המצריים או משאר אומות (ולא גיירה) —

וע"ז הראה לו יוסף שטר אירוסין כו', להוכיח ש­נשאה לאשה "בענין שיתפסו בה קידושין וקידשה בקידושין גמורים

מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה" (ובא בהמשך לזה ש"בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו כו'" (כמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז),

שמזה הבין יעקב שבני יוסף אינם ראויים לברכה5);

וע"ז ענה יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" — "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה".

  • הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך ל, ויחי, שיחה ב (ליקוט)

, שזה הי' המכוון בדברי יעקב "מהיכן יצאו אלו": אין ה­כוונה ב"יצאו" — נולדו, לחשוש שנולדו מנשואין שלא כהוגן, אלא זהו ביטוי של תמי': "מהיכן יצאו כו'" — מאיזה טעם וסיבה יצאו מהיות ראויים לברכה; וב­פשטות:

כיון שנולדו בארץ של "שטופי זימה", חשש שמא זה גרם שלא יהיו ראויים לברכה.

מי אלה, איך הצלחת להביא כאלה ילדים, איך עמדת בכל הזימה?

א. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה"1. ופרש"י כוונת שאלתו של יעקב "מי אלה"

אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן הייתה אשת יוסף שניתנה לו על ידי פרעה, לאחר שיוסף פתר את חלומות פרעה, והתמנה למשנה למלך. היא ילדה את ילדיו מנשה ואפרים במצרים. במדרשי חז"ל מובא שילדה את מנשה ואפרים בחודשים אדר ואייר

וכבר תמהו על פירוש זה8 — "הלא9 כל י"ז שנה היו יושבין ועוסקין בתורה לפניו. . א"כ הרי בודאי ידע והכיר אם יש בהם פגם ייחוס או לאו ולא הי' צריך להראות לו בשביל זאת שטר אירוסין ושטר כתובה",

ועוד — "איך9 אפשר להעלות על הלב. . לחשוד את יוסף שבא על אחת מכל העריות כו'10. . והא ודאי שלא חשד יעקב ליוסף ש­לקח אשה מבנות המצריים או משאר או­מות בגיותה חלילה אלא ודאי נתגיירה קודם"

ולכן פירשו12 שיעקב לא חשד שמא יש בהם פגם יחוס,

אלא "שחשב יעקב. . שלא לקח יוסף את אסנת רק לפילגש בלא אירוסין ובלא כתובה כיון שלא לקחה מעצמו בבחירתו רק על פי המלך שנתנה לו לאשה. . לכך הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה לראי' שהיא אשתו ממש ולא פילגש שהרי אין כותבין כתובה לפילגש"13.

אבל מה הבעיה בפילגש?

אבל לכאורה עדיין לא העלו ארוכה לתמי' הנ"ל — כי אף שלא הי' בנשואי אסנת שום איסור שהרי גם לאברהם הייתה פילגש (ורק ש"בני הפלגשים אשר לאברהם" שלחם מעל יצחק בנו, ועד ש"שם טומאה מסר להם"14) — מ"מ, את"ל שבבנים אלו יש איזה חסרון ב­קדושתם כו' (עד שאין ראויים לברכה) איך לא הרגיש זה יעקב במשך כל י"ז שנים אלו?

וביותר תמוה: בדחז"ל (שלפנינו) — תרגום יונתן ומס' כלה — אכן נזכר רק שטר כתובה ולא שטר אירוסין; ומה הזקיקו לרש"י להוסיף שטר אירוסין?

ב. גם צריך להבין מ"ש רש"י "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה" — דלכ­אורה: בשלמא שטר כתובה הוא דבר הרגיל בכל נישואין (ולהעיר שגם אצל האומות ישנו ענין של כתובה, וכדמצינו לעיל גבי שכם18, שאמר "הרבו עלי מאד מהר", ופרש"י "כתובה") — אבל מהיכא תיתי לומר שיוסף קידש את אסנת בקידושי שטר דוקא, עד שיהי' שטר אירוסין תחת ידו?!

יש מפרשים20, שיוסף עשה כך מל­כתחילה "כדי שיוכל להראות ראי' ברו­רה לאביו יעקב שלקחה לאשה ולא ל­פילגש לפי שהי' חכם הרואה את ה­נולד". אבל מלבד הקושיא הנ"ל (סעיף

243

א) שיוסף לא הי' צריך שטר אירוסין "להראות ראי' ברורה לאביו יעקב ש­לקחה לאשה ולא לפילגש", כי לזה מספיק שטר כתובה — הרי אין כל רמז בפרש"י שיוסף עשה כן מלכתחילה "לפי שהי' חכם הרואה את הנולד" (וגם צ"ע בעצם הסברא, שיוסף חשש מראש ש­אביו יעקב לא יאמין לדבריו שלכן עליו להכין "ראי' ברורה" שנשא אשה ב­אירוסין).

אבל גם לפירוש זה צ"ע, מדוע כתב יוסף שטר ראי' על האירוסין שלו, דבר שלא מצינו לו חבר במשך כל הדורות26, וכ"ש וק"ו בזמן האבות והשבטים (וכנ"ל, דוחק לומר שכתב זה רק כדי שתהי' לו "ראי' ברורה לאביו יעקב" שנשא אשה באירוסין)?

ג. ויובן כל זה בהקדים בירור כללי בענין אירוסין ונישואין לפני מ"ת:

דבר פשוט, גם לפי פשוטו של מקרא, שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכפרש"י27 שקיים אפילו "גזרות (דרבנן). . שניות לעריות כו'. . תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני", וגבי יעקב כתב28 "ותרי"ג מצות שמרתי", שמזה מובן שהוא הדבר בנוגע ליצחק (ומפורש בפרש"י29 שקיים כו"כ מצות) — ומ"מ לא נתפרש

244

(בפשש"מ) שקידשו נשותיהם לפני שנשאו אותן; ואדרבה — מפשטות לשון הכתובים גבי יצחק, "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה", משמע, שלא היו קידושין לפני כן, אלא הכניסה תיכף לביתו.

[בדרז"ל מצינו אמנם שיצחק קידש את רבקה, אם ע"י הכלי כסף וכלי זהב שנתן אליעזר לרבקה, או כשבאה ל­ביתו32 — אבל כ"ז לא הובא כלל ב­פרש"י על התורה].

וכן מצינו ביעקב, דכאשר הכניס לבן את לאה ליעקב במקום רחל ויבוא אלי', היתה טענת יעקב רק "למה רימיתני"33, אבל לא ערער על נישואין כאלו בלי קידושין34.

ומכיון שפשטות המקראות מורה שלא היו אירוסין לפני הנישואין אצל האבות

ד. ויש לומר הביאור בזה:

בנוגע לאופן הנישואין לפני מ"ת כתב הרמב"ם בריש הל' אישות

"קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא. . מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה", וממשיך: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהי' לו ל­אשה שנאמר כי יקח איש אשה. .

וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום. . וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עלי' חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד.

ויש לומר, שזה שלפני מ"ת לא היו קיימים "ליקוחין אלו. . הנקראין קידו­שין או אירוסין" אינו (רק) מפני שעדיין לא נצטוו ע"ז, אלא משום שלפני הדיבור אין כל ענין "ליקוחין" הללו. שהרי ענין "אשת איש" (בפשטות) אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שהאיש ואשה חיים ביחד, ע"ד לשון הכתוב36 "ודבק באשתו". ולכן, לולא ציווי ותוקף התורה, אין מקום לומר שיש "ליקוחין" שבכחם לפעול קשר שיחול על האשה שם "אשת איש" כאשר עדיין "לא נבעלה ולא נכנסה (אפילו) לבית בעלה". ואין זה אלא חידוש התורה, שהאדם קונה "אותה תחלה. . ואחר כך תהי' לו לאשה", היינו שהתורה חידשה לא רק את החיוב, שהאדם צריך לקדש את האשה תחלה,

אלא גם עצם האפשריות לקנות אשה (לפני נישואי' בפועל), שרק ציווי התורה הוא הוא המהווה מציאות ("ליקוחין") כזו37.

וזהו הטעם שלא מצינו שהאבות (וה­שבטים) קידשו את נשותיהם לפני הני­שואין41 — כי זה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היינו ב­מצות כאלו שגם לפני מתן תורה יתכן קיומן באופן ע"ד לאחר מ"ת, אלא ש­עדיין לא נצטוו על עשייתן; משא"כ מצות שכל גדר קיומן נתהווה רק על ידי הציווי — אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ"ת. והוא הדבר בנדון קידו­שי אשה, מכיון שכל גדר הקידושין נת­חדש ע"י ציווי התורה, לא שייך שקיימו זה לפני מ"ת42.

החילוק שבין אירוסין לנישואין הוא – שבאירוסין רק "אסר לה אכו"ע"5, והוא רק באופן מקיף6, ואילו היחוד בפנימיות נעשה ע"י הנישואין דוקא, כמ"ש7 "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – ע"י ענין לידת הולד8.

ה. ע"פ הנ"ל יש לבאר תוכן החידוש שמצינו אצל יוסף, שכתב "שטר אירו­סין":

על פי האמור לעיל מובן ש"אירוסין" כאן פירושו "שידוכין", ו"שטר אירוסין" היינו שטר של ראי' שנתקשר בשידוך. והטעם לזה שהי' בידו שטר לראי' על שידוכין הוא משום שרצה להחמיר ע"ע ולהתנהג כפי האפשרי שיהי' אצלו עכ"פ מעין הקידושין שלאחרי מ"ת. ולכן כתב "שטר אירוסין" — שלא זו בלבד (שנישו­איו לא היו באופן של "אדם פוגע אשה בשוק. . מכניסה (תיכף) לתוך ביתו כו'", כ"א) שהיו אצלו אירוסין, היינו שידוכין

כו' וזמן הכנה להנישואין [שבזה לחוד אין חידוש, דודאי גם אצל האבות הי' כן43 (ואפילו אצל בנות לוט), וכנ"ל] — אלא עוד זאת, שכתב אירוסין אלו ב­שטר, שיהי' לראי' שכן עשה, שבזה ניתן תוקף מיוחד בהתחייבות השידוכין שלו, שלא יוכלו להתחרט ממנה, ע"ד ומעין האירוסין שלאחרי מ"ת, שפועלים ומ­הווים ענין "אשת איש".

וכמובן בפשטות: בפעולה שאינה בת קיימא, אין תועלת בכתיבת שטר לראי' בעתיד על פעולה זו; ורק בפעולה בת קיימא כותבים שטר לראי', כדי שלא יוכלו להכחישה בעתיד. וכן בעניננו: כדי לתת תוקף לאירוסין שלו [שמצד עצמם הרי (לפני מ"ת) אין להם תוקף כנ"ל] — כתב יוסף את אירוסיו בשטר, לראי' שאירס את אשתו.

ויש לומר הטעם שרק ביוסף מצינו הידור זה — כי כיון שהי' במצרים, שה­מצריים הם "שטופי זימה" (ובפרט ל­אחרי המאורע עם אשת פוטיפר), היתה צריכה להיות זהירות מיוחדת ותוספת חומרא וקדושה בעניני אישות, ולכך הו­סיף בנישואיו שיהי' עכ"פ מעין האירוסין שלאחר מ"ת, שתיכף, בזמן ההכנה לנישואין, נעשית האשה מיוחדת לאיש זה וכו'.

וע"פ זה יש לומר

ומעתה יובן גם תוכן מענה יוסף על תמיהת יעקב ("מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה") — "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה", בניו (לא רק כפשוטו, אלא) "אשר נתן לי אלקים בזה", שהם בני נישואין כאלו שהיו בתכלית השלימות, אפילו לגבי הנהגת האבות עצמם — ולראי' על זה "הראה לו שטר אירוסין".

ו. ויש לומר, שעד"ז היא כוונת רש"י ב"שטר כתובה" — ובהקדם מה שיש ל­דייק בלשון רש"י "ושטר כתובה" — ד­לכאורה תיבת "ושטר" מיותרת, והי' מספיק לכתוב "(שטר אירוסין ו)כתובה" (כפי שנק' בכל מקום, וגם בפרש"י לעיל)46.

אבל כתובה בכלל (שמצינו גם לפני מ"ת) היא רק ההתחייבות דהבעל על נתינת ממון וכל הצרכים לאשה, אבל אינה קשורה עם עצם הנישואין, ולכן אין הכרח שתהי' בכתב; משא"כ אחר מ"ת, הרי ענין הכתובה שייך לעצם ה­נישואין, וכמ"ש הרמב"ם48 "מ"ע לישא אשה בכתובה וקידושין", וכן אסור לדור עם אשתו אם אבדה כתובתה49.

וזהו דיוק לשון רש"י "שטר כתובה" — דכיון שיוסף השתדל שנישואיו יהיו מעין הנישואין שלאחרי מ"ת, לכן דייק שיהי' לו "שטר כתובה"50.

ז. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

הטעם (הפנימי) לזה שלפני מ"ת לא הי' ענין של אירוסין וקידושין — הוא מפני שענין הקידושין (לאחרי מ"ת) אינו רק קנין בקשר לחיי אישות, אלא הוא ענין של קדושה, ובלשון הגמ'51 בטעם שם "קידושין" — "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש", שהאירוסין הם דוגמת הקדש52, וכנוסח ברכת אירוסין "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". וארז"ל53 "איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם", כי תכלית ענין הנישואין הוא שתהי' "שכינה שרוי' ביניהם".

ולכן עצם ענין הקידושין לא יתכן אלא לאחרי מ"ת, כי לפני מ"ת לא הי' שייך שתהי' השראת קדושה כזו בגש­מיות העולם, כי אין זה ביכלתו של אדם (נברא) להמשיך בכח עצמו קדושה עליו­נה כזו, וזה נעשה רק על ידי ציווי ה­תורה, שזוהי נתינת כח מהבורא ית' להמשיך קדושה עליונה זו בחיי איש ואשה.

אמנם מצד מעלתו של יוסף (גם לגבי האבות והשבטים) — כמבואר בכ"מ54 — הי' ביכולתו להמשיך עכ"פ מעין קדושה זו גם לפני מ"ת. וע"ד משנ"ת במק"א55 בדברי המדרש56 "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן" — שקדושת השבת ב­עצמותה היא למעלה מגדר העולם, ו­מעלתו של יוסף היא, שגם קודם שניתנה קדושה זו למטה הי' מרגיש קדושה עליונה זו דשבת, שלמעלה מן הבריאה, וזוהי המעלה המיוחדת שבשמירת שבת

248

של יוסף "קודם שלא תינתן" — שב­שמירת שבת שלו היתה נרגשת קדושת שבת העליונה.

וזהו גם הטעם (ע"פ פנימיות הענינים) שאצל יוסף הי' "שטר אירוסין" — להורות, שהאירוסין והקידושין שלו היו באופן שהמשיך את הקדושה שבענין האירוסין (עד כמה שהי' אפשר קודם מ"ת) למטה בגשמיות העולם, בדיו על הקלף — "שטר אירוסין"57.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
דילוג לתוכן