איך להאמין בעצמי יותר | פסיכולוגיה בפרשה, שמות
מה חוסם אותי מלהאמין בעצמי? מהם המרכיבים של חוסר אמון שלי בעצמי ולמה אני צריך להיות מודע אליהם. ומה מלמד הקב"ה את משה לגבי אמונה עצמית.
מקורות
"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו"- (צדקת הצדיק קנ"ד)
- שמות ג
וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃
וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃
וַיַּ֥רְא ה' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱ-לֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃
וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃
וַיֹּ֣אמֶר ה' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃
וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃
וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃
וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה
- הקטנה אחת – אני לא מיועד. אני לא מיוחס.
- הקטנה שנייה – אני לא מאמין שמגיע לסובבים אותי
רש"י
מי אנכי. מָה אֲנִי חָשׁוּב לְדַבֵּר עִם הַמְּלָכִים?
וכי אוציא את בני ישראל. וְאַף אִם חָשׁוּב אֲנִי, מַה זָּכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס וְאוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם?:
- הקטנה שלישית – לא מאמין שהדברים ייצאו אל הפועל.
אור החיים
מי אנכי כי אלך וגו'.
פי' אפי' בשליחות שאינה הפך רצונו
כי איני חשוב לדבר לפני מלך ומאמצעות כן לא יאמן בשליחותו ויסתכן שהאדם בעל בחירה ורצון. וצא ולמד ממאמר שמואל (ש"א ט"ז) איך אלך ושמע שאול והרגני,
ותמצא שלא יאמן אדם בנבואה לצד בחינת השפלות כאמור בנבואת עמום (קה"ר פ"א) שהיו מזלזלין בו בני דורו וכו'. ועוד כי אוציא וגו' כי לזה צריך אדם גדול במעשים שיזכה לזכות גדול כזה, וחש שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות:
העמק דבר – אין לי כוח בגשמיות.
מי אנכי כי אלך אל פרעה. מה כחי בגשמיות שאוכל לילך אל פרעה. לא בכח ולא בגבורה נגד מלך אדיר כמוהו:
וכי אוציא וגו׳. קאי על מי אנכי. רק בהוראה אחרת מה כחי ברוחניות להוציא את בני ישראל ממצרים שנצרך להנהגת ישראל איש אשר רוח בו להלוך נגד דעת כ״א. ודייק. את בני ישראל. אשר ידע טבעם להיות סרבנים על דעת גדוליהם יותר משאר אוה״ע:
- הקטנה רביעית – לא מאמין שילכו אחרי
הכלי יקר
מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל. נ"ל שמשה אמר משני צדדים אין אני ראוי לשליחות זה, הן מצד שפלות השליח, הן מצד גודל מעלת ישראל, כי משה היה עניו מכל האדם ובעיניו היה הוא שפל אנשים לפיכך אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי שפל אנשים כמוני ידבר לפני המלך, והן מצד מעלת ישראל אמר וכי אוציא את בני ישראל כי אומה גבוהה ורמה כזאת בני אברהם יצחק ויעקב עם גדול ורם איך ילכו אחרי שפל ובזוי כמוני,
ועל שתיהם השיב לו הקב"ה כי אהיה עמך ולא אתה תדבר אל פרעה אלא אני המדבר ופיך כפי, גם לא אחריך ילכו ישראל כי אם אחרי ה' ילכו שהרי אהיה עמך, וא"ת מעיקרא דדינא פירכא למה יהיה הקב"ה עמך דווקא ולמה לא יהיה עם איזה נכבד גדול במעלה, ולמה יתחבר לשפל אנשים דווקא למנותו שליח, ע"ז נתן לו אות שכך מדתו של הקב"ה שהוא בוחר ביותר להתחבר אל הנמוכים וישכון את דכא ושפל רוח, וז"ש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כי אם יאמרו לך למה בחר ה' בך להיות שליח יותר מבזולתך תאמר להם שכך מדתו של הקב"ה,
- הקטנה חמישית – לא רוצה להיות מנהיג
ליקוטי מוהר"ן י״ח:ב׳:ח׳
וְזֶהוּ כְּשֶׁהִקְטִין משֶׁה אֶת עַצְמוֹ מִלֵּילֵךְ לְמִצְרַיִם וְלִהְיוֹת מַנְהִיג, אָמַר (שמות ג): מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וּשְׁאָר דְּבָרָיו – כָּתוּב (שם ד): וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה. פֵּרוּשׁ, זֹאת הַהַקְטָנָה שֶׁלֹּא רָצָה לִהְיוֹת מַנְהִיג, זֶה מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בּוֹ חֲרוֹן־אַף ה' כַּנַּ"ל.
לא בוחר לקחת אחריות ולעשות מעשה
גיטין נו, א (בפרוש הרב שטיינזלץ)
אמר בר קמצא: הואיל והוו יתבי רבנן [והיו יושבים שם חכמים] ולא מחו ביה [בו] אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, שמע מינה קא ניחא להו [למד אתה מכאן שנוח להם] בדבר כזה. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא [אלך, ואלשין עליהם בבית המלך]. אזל [הלך] למלכות אמר ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שכן הוא? אמר ליה [לו]: נסה אותם בכך, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה [שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו].
אזל שדר בידיה עגלא תלתא [הלך הקיסר, שלח בידו עגל משולש מובחר]. בהדי דקאתי [בזמן שבא] בר קמצא משם שדא ביה מומא [הטיל בו מום] בניב שפתים, בשפתיו של העגל, ואמרי לה [ויש אומרים] בדוקין (בעפעפיים) שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא [מקום שבשבילנו הוא נחשב למום] ולדידהו לאו מומא הוא [ולהם, לדעת הגויים, אינו מום] ולכן כשהביא אותו לא יכלו להקריב אותו במקדש, משום שהוא בעל מום, ולא יכלו להסביר למלכות שהוא בעל מום מפני שבעיני הגויים הוא לא נחשב למום.
סבור רבנן לקרוביה [חשבו חכמים להקריב אותו] בכל זאת משום שלום מלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה בן אבקולס, אם כך, י אמרו האנשים מעתה: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! אמרו החכמים: אם כן, אם לא נקריב אותו, צריך לעשות משהו ביחס לבר קמצא, סבור [[חשבו] חכמים למיקטליה [להרוג אותו] כדי שלא ליזיל ולימא [ילך ויאמר] למלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה, י אמרו האנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג! וכיון שכך, לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה.
אמר ר' יוחנן: ענוותנותו (יראת השמים, צדקותו) של ר' זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
- הקטנה שישית – רצה להעביר את הכבוד הלאה
שני לוחות הברית, תורה שבכתב, שמות, דרך חיים י׳
מי אנכי כי אלך (שמות ג, יא). הנה משה רבינו ע"ה מבחר השלמים ראה איך נתרחק מהגדולה וברח מהכבוד והיה רוצה לחלוק הכבוד לאהרן אחיו, ומה יעשו הדיוטים כמונו:
- הקטנה שביעית – לא מאמין שהעולם לא יפריע
מאמר הרבי ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט
וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י ה'׃
תלמוד ירושלמי ברכות ט׳:א׳
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּיל אֶת מֹשֶׁה מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.
אָמַר רִבִּי יַנַּאי כְּתִיב וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה.
וְאֶפְשַׁר לְבָשָׂר וְדָם לִבְרוֹחַ מִן הַמַּלְכוּת.
אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁתָּפַס פַּרְעֹה אֶת מֹשֶׁה חִייְבוֹ לְהַתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ וְקָהָת הַחֶרֶב מֵעַל צַוָּרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנִשְׁבְּרָה.
הֲדָא הוּא דִּכְתִיב צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן. זֶה צַוָּארוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. שיר השירים…
אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה נַעֲשׂוּ כָּל־אוֹכְלוֹסִין שֶׁלּוֹ אִילְּמִין
וּמֵהֶן חֵרֵשִׁין וּמֵהֶן סוּמִין.
אָמַר לְאִילְּמִין הֵיכַן הוּא מֹשֶׁה וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים.
אָמַר לְחֵרֵשִׁים וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין.
אָמַר לְסוּמִין וְלֹא הָיוּ רוֹאִין.
הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יַשׂוּם אִלֵּם וְגוֹמֵר.
בשביל הצלת משה לא הי' צורך שכל עבדי פרעה יהיו אלמים חרשים וסומים, שהרי הי' אפשר שיהי' הנס רק באיש אחד, במשה, שלא יהי' נראה להם, ולמה הוצרך להיות הנס בכל עבדי פרעה שיעשו חרשים אלמים וסומים,
ומובן שנס באיש אחד הוא נקל יותר מנס בהרבה אנשים.
…מ"מ, כיון שעלה ברצונו שתהי' הנהגת העולם בדרך הטבע, לכן הנה הנס שהוא שינוי הטבע, הו"ע קשה כביכול.
ומזה מובן שבענין הניסים גופא יש ג"כ הפרש אם הוא נס קטן או גדול, וכל מה שהנס גדול יותר, הרי הוא קשה יותר, וכלשון רז"ל5 נס בתוך נס.
וכמובן גם מכללות הענין דהמשכת גילוי אלקות בעולם שנעשה ע"י עבודת האדם לקונו דוקא, כי האלקות שיש בעולם מצד עצמו הוא בהעלם והסתר, ובכדי שיהי' גילוי אלקות צריך להיות ענין של עבודה דוקא, והיינו, דהגם שענין גילוי אלקות הוא תכלית כוונת הבריאה, מ"מ צריך לזה עבודה דוקא.
ודוגמתו הו"ע הנהגה טבעית והנהגה ניסית, שהחיות האלקי שלצורך העולמות, כמ"ש יום ולילה לא ישבותו6, נמשך מעצמו גם בלי עבודה, והו"ע הנהגת הטבע שאין צריך לזה עבודה. אך כדי שיהי' גילוי אלקות בעולם, שהו"ע הנהגה ניסית, הנה על זה צריך עבודה דוקא, והיינו לפי שזהו ענין קשה, ולכן צריך על זה עבודה ויגיעה.
וכמו"כ בענין הניסים גופא, הנה כל מה שהנס גדול יותר צריך לזה עבודה יותר.
ומכל זה מובן שהנס בכמה אנשים הוא קשה יותר מהנס באיש אחד. ועפ"ז יוקשה, למה הוצרך שיהיו כולם אלמים חרשים ועורים, הרי הי' יכול להיות הנס רק במשה לבד.
ועוד צריך להבין7, דמלשון הפסוק מי שם פה לאדם משמע שנעשה נס למשה שהתחיל לדבר, ובאמת מצינו שגם לאחרי כן אמר משה ואני ערל שפתים8, וכן איתא במדרש9 עה"פ10 אלה הדברים אשר דיבר משה, מנין לו דיבור למשה, והלא הי' כבד פה וכבד לשון11, אלא שבמ"ת נתרפא משה. ועכצ"ל שאופן הליכתו לפרעה הי' באחד משתי פנים,
או שבשעה זו שהי' אצל פרעה דיבר בטוב (אע"פ שקודם הליכתו לפרעה וגם אח"כ הי' ערל שפתים),
או שגם בשעה זו גופא הי' כבד פה וכבד לשון, ומ"מ נשמעו דבריו אצל פרעה.
ולב' האופנים הרי זה נס גדול יותר מאשר אילו נתרפא לגמרי, שאף שהי' כבד פה כו', מ"מ הצליח. וצריך להבין, מהו הטעם שהוצרך להיות נס גדול יותר, והרי הי' יכול להתרפאות מיד.
וזהו שכאשר טען משה לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם גו'.
דהנה, כשראה משה את תוקף קליפת מצרים, שאל ב' שאלות. הא', איך יכול להיות הגילוי דאצילות בבי"ע שהרי זו ירידה כו',
והב', הרי קליפת מצרים היא בתקפה למנוע ולעכב כו'. ועל זה ענה לו הקב"ה ב' תשובות.
המענה על שאלה הא' הוא, מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי', דשרש הגילוי לבי"ע הוא מבחי' כתר עליון כו'.
והמענה על שאלה הב' הוא, מי ישום אלם או חרש גו' או עור, שבכחו ית' לפעול שבירת הקליפות. ומ"ש או פקח, קאי על משה רבינו, כפירוש המדרש51 מי עשה עצמך פקח שתברח מפרעה, דהנה, ע"י משה הי' אח"כ הגילוי דמ"ת, שאז נתרפא, והיינו לפי שעיקר ענינו של משה הוא שהמשיך תורה לישראל, וכיון שזהו עיקר ענינו, לכן הי' בו אז בחי' הדיבור דפה,
שהמשיך גילוי אלקות למטה בבי"ע, אבל קודם מ"ת הי' עדיין כבד פה וכבד לשון, אלא שגם בהיותו כבד פה כו', הנה כאשר הוצרך להיות יציאת מצרים, שהתחלתה היתה בשעת בריחת משה מפרעה, אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם, שעי"ז יוכל להיות גילוי מלכות דאצי' לבי"ע כנ"ל, אבל עדיין לא נתרפא עד מ"ת, שאז הי' אצלו בחי' הפה דמלכות להמשיך לבי"ע, שזהו ענין מתן תורה, כמאמר ועל52 תורתך באצילות שלמדתנו בבי"ע53 עד למטה מטה. והנה, כשם שהי' בגאולת מצרים, כך יהי' גם בגאולה העתידה, שהרי גואל ראשון הוא גואל אחרון54, שעל ידו יהי' גילוי פנימיות התורה בבי"ע עד למטה, וכידוע שבשעת מ"ת לא נתגלה כי אם גליא דתורה, ולעתיד יתגלו טעמי תורה55, והו"ע פנימיות התורה שתתגלה ע"י משה, גואל אחרון, והגילוי יהי' למטה, בקרוב ממש.
- מי השלוח, חלק א, ספר שמות, שמות ב׳
ויאמר משה מי אנכי כי אלך וכו' וכי אוציא וכו'. היינו שהיה שואל שני דברים, מי אנכי היינו שהיה מבקש מהש"י שיאיר לו מפני מה הוא הנבחר לגאול יותר מכל ישראל.
וכי אוציא היינו אמת כי יעבדו אותם בפרך והראוי שיגאלו, רק אעפ"כ מה יהיה כשאוציאם הלא זאת בטח אין כוונת הש"י שיוטב להם רק בעוה"ז, ועל זה השיבו הש"י, על השאלה מי אנכי השיב לו כי אהיה עמך, היינו מחמת שידעתיך כי אינך נוטה לשום דבר מצדך, רק למה שאני שולח לך, כי שם משה מורה ע"ז כי מן המים משיתיהו היינו שנפשט מכל חמדה והנאות עצמו ולא נמצא בו שום גאות ממה שהשכינה מדברת עמו. ועל שאלת וכי אוציא ששאל, הלא אין כוונת הש"י להנאת עוה"ז, השיב לו בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים וכו', היינו שאכניס אתכם תחת עולי עול תורה ויהיה לי עסק עמכם בדברים החיים וקיימים לעולמי עד, וזהו שאמר לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא אמר לו כי אני, כי אות כ' מורה על דבר הקיים לעולמי עד, כידוע.
- השיח ממשיך
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃
לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃
וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃
וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃
וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃
וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ ה'׃
וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה [מַה־] [זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃
וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃
לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃
וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃
וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃
וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃
וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־ה' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃
וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י ה'׃
וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃
וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃
וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃
וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃
וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃
מה זאת אומרת כבד פה וכבד לשון? זה הזמן להסתייג?
- ליקוטי מוהר"ן רכ״ה:ב׳
כִּי עִקַּר הַהֶבְדֵּל שֶׁיֵּשׁ בֵּין אָדָם לְחַי, הוּא עַל־יְדֵי חִתּוּךְ הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא גֶּדֶר הָאָדָם שֶׁהוּא מְדַבֵּר, בִּבְחִינַת (שמות ד׳:י״א): מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, וְעִקַּר הַהֶבְדֵּל הוּא חִתּוּךְ הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מֵהַצִּפְצוּף וְהַקּוֹל, חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּר, כִּי גַּם בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קוֹל וְצִפְצוּף, רַק שֶׁאֵין לָהֶם חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּר, וְזֶהוּ גֶּדֶר הָאָדָם שֶׁיָּכוֹל לַחֲתֹּךְ הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל.
אדמו"ר הזקן, תורה אור
ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם וגו'.
להבין זה מ"ש משה לא איש דברים אנכי כי כבד פה כו' ומה שהשיב לו הקב"ה מי שם פה כו' שהוא כולו מקשה וכי לא ידע משה זאת בתחלה מי השם פה לאדם...
והנה שתי נשמות… משמיטה הראשונה דהיינו מבחי' עולם התהו שלפני עולם התיקון ירדו ונמשכו למטה לשמטה שניה שהוא בחי' התקון והם חנוך (בן קין)…
ומשם משיתהו לשמיטה דעכשיו כו' ועיקר ירידתם לזו השמיטה הוא כדי לתקן העולמות כי הם שרשם גבוהים מאד יען היותם למעלה מבחי' נשמות דשמטה זו דהיינו ששם נמצא הביטול הרבה יותר מאשר נמצא בשמיטה זו ולכן נאמר במשה ונחנו מה.
והאיש משה ענו מאד כו' וגם ראה שם נשמות גבוהות שלמעלה ממנו כמו חנוך למך כו'. ולכן ירדו לשמטה זו לתקנה ג"כ. שחנוך הי' קודם דור המבול שהיה העולם בתכלית השפלות כמ"ש קץ כל בשר בא לפני כו'. ולכן ירד חנוך לזה העולם לתקן אותו שלא יחזור לגמרי לתהו ובהו. רק שיהי' מבול על הארץ לטהר הארץ וישארו נח ובניו קיימי' בתיבה. אבל אם לא הי' חנוך הי' העולם חרב לגמרי ולא הי' נשאר אף נח ובניו.
וכן משה ירד לגאול את ישראל ושיהי' מתן תורה על ידו כו':
והנה ההפרש בין תהו לתקון ידוע בע"ח שהתהו לא הי' בחי' פרצופים רק העשר ספירות היו בבחי' נקודות ר"ל נקודת החסד נקודת הגבורה כו'.
דהיינו שלא נתחלקה הספי' לפרטי פרטיות באורך ורוחב כ"א היתה נקודה א' בדרך כללי וקיצור מופלג זו חסד וזו גבורה כו'
וגם היו הע"ס זה תחת זה שהיו מפורדים זה מזה שחסד הי' בפ"ע וגבורה בפ"ע
ולא היו מתכללי' זה מזה (ולכן היו רק נקודות כו' דהא בהא תליא).
משא"כ עולם התקון הוא שנעשו הספי' בבחי' פרצופי'
מחכמה נבנה פרצוף אבא ומו"ק פרצוף ז"א שהוא שנתחלק' הספי' בהתפשטו' לפרטי פרטיו' טפ"ט ובכל א' ראש תוך סוף וה"ח המגדילי' עד שנעשה רמ"ח איברים כו'
וגם נעשה התכללות הספי' זו מזו והמשל לשני בחי' אלו יובן ג"כ בכחות הנפש שבגוף. שרמ"ח כחות הנפש מתלבשים ברמ"ח איברי הגוף. כח הראי' מתלבשת בעין.
וכח השמיעה באזן. וכח המעשה בידים. וכח ההילוך ברגלים כו'.
ובחי' זו הוא ענין התפשטות והתלבשות כחות הנפש בכלים שהן האיברים. ועוד נמצא בחי' אחת הכוללת את כל פרטי הכחות המתחלקי' באיברים הנ"ל ומקפת עליהם מכל צד מראשו עד רגלו.
והיינו בחי' המחשבה של האדם כנראה בעליל שכאשר יכוה בצפורן רגלו תרגיש תיכף המחשבה את הכאב וכן כשירצה לנענע רגלו תתנענע תיכף ומיד שיעלה במחשבתו לנענע רגלו שמזה ראי' שהמחשבה ישנה ברגל ג"כ והיא שם בבחי' מקיף כו'.
והנה ענין התלבשות הכחות באיברים הוא משל לבחי' פרצופים דיושר שמתלבשי' בכלים כדוגמת פרצוף מוחין וזרועות כו'.
(ובחי' התהו הוא בחי' עיגולים שהם בחי' מקיפים וזהו כמשל המחשבה כו') (ועיין ע"פ ויאמר מלך מצרים למילדות כו' שנתבאר ענין זה באריכות מענין עגולים ויושר)
והנה לפי שביושר דתקון נתחלקו הספירות בפרטיות בבחי' פרצופים לכך נמצא בהם דבר חדש מעלה יתירה אשר לא היתה בעולם התהו בהיותן בבחי' נקודות זת"ז.
והיינו מ"ש בס"י נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. שיש מעלה בסוף מה שאין בראש. שזה לא נמצא בעולם התהו רק בעולם התקון מפני שנעשו בבחי' פרצופים.
והוא עד"מ מכחות הנפש שבגוף שהשכל מלובש במוח שבראש שהוא המעולה וראש לכל כחות הנפש ואח"כ בידים מתלבש כח המעשה לכתוב ולצייר ולעשות כל מלאכת אומן שהוא כח פחות בערך לגבי כח השכל שבמוח ואח"כ ברגלי' מתלבש הכח היותר נמוך שבמעשה כח ההילוך לבד וכאשר נעריך הכחות בעצמן זה לזה מצד עצם מהותן כמו שהם קודם התלבשות באיברים
ודאי ימצא שכח השכל הוא מרומם ונעלה לגמרי בכל מכל כל מכח המעשה שבידים ורגלים כו' כי הוא כח מפנימי' הנפש ונעלה מעלה מן כח ההלוך שהוא רק מחיצונית הנפש.
אמנם כשנתלבשו בכלים כח השכל בראש וכח ההילוך ברגלים אזי ימצא מעלה ברגל שאינו בראש שהרי הרגלים מעמידים את הראש ומוליכים אותו ממקום למקום ואין נמצא כח זה בראש כלל. הרי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שיש מעלה בהסוף שאינו בהראש כו'. וזה בא דוקא מצד התלבשות הכח בכלי הרגל דוקא…
לכך כשראה משה בבחי' ראי' ממש בכל עולם התקון דאצילות שירד ונמשך בו. מה שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שזה הי' בעיניו דבר חדש ממש שהרי לא נמצא זה בעולם התהו כו'…
נתפלא מאד ע"ז ולכן השפיל עצמו נגד הנשמו' דעולם התקון ואמר שלח נא ביד תשלח כו'. כי יש בהם מעלה יתירה יותר ממנו מצד הכלים דתקון שנעוץ סופן כו'. משא"כ אצלו ששרשו מתהו.
וז"ש כי כבד פה וכבד לשון אנכי ר"ל ששרשו מתהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים. וזהו ענין כבד פה שלא הי' יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה.
וזה הי' בעיניו חסרון גדול ומעלת התקון שהכלים מרובים להכיל האורות נפלאה ויקרה בעיניו ע"כ אמר שלח נא ביד תשלח
דהיינו מי שהוא מעולם התקון כי בתקון נמצא מעלה יתירה מצד דבר שנתחדש שם דנעוץ סופן כו' והיינו דוקא מצד הכלים דתקון כנ"ל ואין זאת אצלו שהרי הוא כבד פה כו'.
זה הי' טענת מרע"ה שהשפיל א"ע מאד להיותו עניו מכל האדם כו'. (ובאמת היא מעלה אצלנו מה שהי' כבד פה שהרי סיבה זו הוא מצד רבוי האורות שלכך לא יכלה הכלי להכיל. משא"כ בתקון הוא מיעוט האורות ורבוי הכלים. וגם זה אמת אלא שעכ"ז יש מעלה יתירה בתקון מצד הכלים כנ"ל בענין נעוץ סופן כו'):
והנה השי"ת השיב לו מי שם פה לאדם הלא אנכי הוי"ה. פי' אמת אתה אומר שאתה כבד פה שאין לך כלים כאלו הנמצאים בתקון שנעוץ תחלתן בסופן ומצד שרש נשמתך אתה כבד פה שאין השכל יוכל להתלבש בכלי הפה כו'…
וז"ש מי שם פה לאדם כלומר מי האציל כלי הפה שהוא כלי שממשיך או"מ מי האצילו לאדם דתקון. הלא אנכי הוי"ה בחי' עצמות אא"ס שרש הקו וחוט דאור א"ס ב"ה המקור לכל או"פ ומקיפים כו'.
וא"כ ממני לא יבצר מאומה ואנכי אהיה עם פיך ג"כ פי' אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי"ה שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להתערב בחי' תהו ותיקון יחד היינו המעלות דשניהם שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו'.
וגם בחי' המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד…
וכך נאמר למשה אנכי אהיה עם פיך שגם אורות שמבחי' תהו יתלבשו בכלים דתקון כנ"ל. וע' לקמן ע"פ זה שמי):
תורה אור, מגלת אסתר א׳:ו׳
ומשרבע"ה שהיה בבחי' ונחנו מה דהיינו בבחי' אין ממש אמר כבד פה וכבד לשון אנכי כבד פה לגבי תושבע"פ וכבד לשון בתושב"כ שהית' מדרגת נשמתו למעלה מבחי' התורה דאורייתא מחכמ' נפקת שהיא בבחי' ראשית והתלבשות אוא"ס ב"ה שבה הוא בבחי' ממכ"ע כסדר ההשתלשלות שמתלבש בבחינת עלמין בכל עולם לפי מדרגתו. אבל הארת והמשכת אוא"ס ב"ה במעש' המצות גשמיות תרומות ומעשרות כו' הוא בבחי' סוכ"ע שלא בדרך הדרגה והשתלשלו' אלא בדרך דילוג. כמ"ש קול דודי דופק כו' מדלג על ההרים כו'. לפי שאין ההארה ההיא מלובשת ממש בדברים גשמיים שבהם נעשים המצות כמו החכמה המלובשת במדות ומדות במחשבה כו'. אלא בחי' הארה בעלמא.
גם מתמול וגו'. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל ז' יָמִים הָיָה הַקָּבָּ"ה מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, "מִתְּמוֹל", "שִׁלְשֹׁם", "מֵאָז דַּבֶּרְךָ" הֲרֵי ג' וּשְׁלוֹשָׁה גַמִּין רִבּוּיִין הֵם, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁאָמַר לוֹ זֹאת עוֹד שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, עַד שֶׁחָרָה בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו (שמות רבה); וְכָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לִטֹּל גְּדֻלָּה עַל אַהֲרֹן אָחִיו שֶׁהָיָה גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וְנָבִיא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" (שמואל א ב') – הוּא אַהֲרֹן, וְכֵן "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם … וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל כ'), וְאוֹתָהּ נְבוּאָה לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה (תנחומא):
כבד פה. בִּכְבֵדוּת אֲנִי מְדַבֵּר. וּבִלְשׁוֹן לַעַז בלב"ו:
רמב"ן
גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י. (רש"י על שמות ד׳:י׳) ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק י"ב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה: ובאלה (שמות רבה ג׳:ט״ו) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (שמות ד׳:י״ב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק י"ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:
ויאמר משה אל ה' בי אדני. אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון עומדים לפני פרעה ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב וכי אינן צוחקין עלי ואו' שליח של מי אתה שאינו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות. אמר לו ית' מי שם פה לאדם הראשון לקרא שמות לכל הבריות שנ' ויקרא שמות שם לא נאמר אלא שמות מלמד שקרא להם שמות בשבעים לשון וגם נתתי לו כשאמרתי לו המן העץ וגו' ואמר לי האשה אשר נתת עמדי. כ"ש לך שאתה בא לגאול בני. ד"א מי שם פה כלומר פה חדשה אני בורא כ"ש שאני מתקן שלך שאינה צריכה אלא תקון מעט מה"ר יוסף. ור' עובדיה פי' כלומ' מה לך להזכיר שאתה כבד פה מי שם פה לאדם הלא אנכי ה' ואנכי עשיתי גם פה שלך א"כ יודע אני שאתה כבד פה ובידי לתקנה:
מלב"ים
ויאמר משה לא איש דברים אנכי. הנביא שהוא שליח אל העם ללמדם ולהנהיגם צריך שיהיה בעל לשון ודובר צחות בענין שיכנסו דבריו באזני העם, כמ"ש ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, וירמיה אמר הנה לא ידעתי דבר, וע"ז טען אחר שתרצה לשלוח אותי אל העם ללמדם ולהוכיחם היה ראוי שאהיה איש דברים ודובר צחות, ובזה בא בג' טענות: א] אם אני הנבחר מאתך לשליחות הזה היה ראוי שאהיה איש דברים ובעל לשון מתולדה כמ"ש (ישעיה מח) ה' מבטן קראני וכו' וישם פי כחרב חדה, ואני לא איש דברים אנכי מתולדה, ב] גם אם תאמר שבעת שנולדתי לא הייתי מוכן לשליחות זה רק זה התחדש אצלך עתה שתשלחני, עכ"פ היה ראוי שתתקן פי ולשוני יום או יומים טרם תשלחני למען אהיה מוכן בעת השליחות אל התכלית הנרצה, ועז"א וגם כן איני איש דברים גם מתמול גם משלשום, ג] ואם גם זאת לא נעשה בי להכין אותי אל השליחות יום או יומים לפני השליחות היה ראוי עכ"פ שתתקן פי ולשוני עתה בעת השליחות, ואני איני איש דברים גם מאז דברך אל עבדך, כי גם עתה עדיין כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך אפשר שאהיה שליח אל העם ואני ערל שפתים:
