מגרש השעשועים של הבורא ושלנו
אם מישהו מקדיש זמן ללימוד ונשאר מריר, כעוס, חרד או בסטרס כנראה שיש נקודה בלימוד שצריכה להשתנות. ללימוד תורה יש השפעה גדולה על גילוי בריאות הנפש ושמחתה.
בשיחה נבקש להבין למה זה כך, ואיך צריך ללמוד באופן שהתענוג יתגלה.
מקורות
- שיחת הרבי מליובאוויטש, יו"ד שבט, ה'תשל"ג. בתמצית:
סוד השימור של היהדות הוא הלימוד.
נתחיל קודם במהי יהדות. לא צריך להיות דתי, מאמין או אפילו מעמיק
צריך לשאול מהו סוד ההישרדות של העם היהודי,
מה החזיק את היהדות למרות הקשיים, רדיפות וגזירות שעברו כבר 3500 שנה,
ואילו כל העמים שעשו את הגזירות – החל ממצרים, דרך אשור, בבל, יוון אדום
שנקראו על שם מצרים משום שהם מצרים לישראל,
לא נשאר מהם שריד לפליטה.
ורק יהודים – המעט מכל העמים שרדו.
אי אפשר לומר שזה הלשון והשפה – אפילו בימי ביה"מק הראשון והשני יהודים דיברו בשבעים לשון.
וגם לא תרבות או מנהגים – כי באלה יש חלוקה מהקצה אל הקצה.
העניין היחיד שלא השתנה זה לימוד התורה – התורה הזו לא תהיה מוחלפת
הפירוש ושפת התורה נאמר בכל מדינה בלשון אחרת אבל תוכן הדברים, יחד עם כל עשרת הדיברות ותרי"ג המצוות לא השתנה.
- משלי ח ל
וָֽאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָֽאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשֻׁעִים י֤וֹם ׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכָל־עֵֽת׃
- רש"י – אמון. גדילה אצלו ל' האמונים עלי תולע
- תהלים קיט, צב
לוּלֵ֣י ת֭וֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָ֑י אָ֝֗ז אָבַ֥דְתִּי בְעָנְיִֽי׃
- תהילים ק"י"ט
תָּאַ֣בְתִּי לִֽישׁוּעָתְךָ֣ ה' וְ֝תֹֽורָתְךָ֗ שַׁעֲשֻׁעָֽי׃
זוהר אחרי מות לג
מַאן אִינּוּן שַׁעֲשׁוּעָי. אוֹרַיְיתָא. דְּאוֹרַיְיתָא שַׁעֲשׁוּעִים אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. וְדָא הוּא דְּתָנֵינָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא בְּגִנְתָא דְּעֵדֶן. מַאי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא. בְּגִין לְמֶחְדֵּי בְּהוּ. דְּתָנֵינָן, זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִיב בְּהוּ, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', בְּגִין לְאִתְעַנְּגָא מֵהַהוּא שַׁקְיוּ דְּנַחֲלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׁבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. כִּבְיָכוֹל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּעֲשָׁע בְּהוּ, מֵהַהוּא שַׁקְיוּ דְּנַחֲלָא, דְּמִתְעַנְּגֵי בְּהוּ צַדִּיקַיָּיא. וְעַל דָּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא. וְכָל מַאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא, מֵהַהוּא שַׁקְיוּ דְּנַחֲלָא.
תרגום הסולם – מאן אינון שעשועי וכו׳: מה הם שעשועי. זה התורה, שהתורה נקראת שעשועים, שכתוב, ואהיה שעשועים יום יום. וזהו שלמדנו. שהקב״ה בא להשתעשע בגן עדן. מהו להשתעשע. היינו כדי שישמח בהם. שלמדנו. אשרי הם הצדיקים שכתוב בהם, אז תתענג על ה'. כדי להתענג מאותו שיקוי הנחל, שהוא בינה, כש"א, והשביע בצחצחות נפשך. כביכול, הקב״ה משתעשע בהם, מאותו שיקוי של הנחל, שהצדיקים מתענגים בו. וע״כ בא להשתעשע עם הצדיקים. וכל מי שעוסק בתורה, זוכה להשתעשע עם הצדיקים מאותו שיקוי הנחל, שהוא בינה.
- אורחות צדיקים – שער חמישי, שער האהבה
וְכָל יְמֵי קַטְנוּת הָאָדָם – אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל אֶלָּא תַּאֲווֹתָיו וְתַעֲנוּגָיו. כִּי מֵרֹב תַּאֲווֹת הַגּוּף, אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְעִדּוּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא עוֹלָם שָׁוְא וָשֶׁקֶר, וְחוֹשֵׁב לֶאֱסֹף הוֹן רַב – אֵין כֹּחַ בְּהַנְּשָׁמָה לַחְשֹׁב אַחַר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּי הִיא מְלֻבֶּשֶׁת בְּהַבְלֵי שָׁוְא. וְאַחֲרֵי שֶׁתַּרְגִּישׁ הַנֶּפֶשׁ בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ תּוֹעֶלֶת לְעַצְמָהּ בִּלְתִּי שִׁתּוּף הַגּוּף, אָז הִיא תִּתְאַוֶּה לְבַקֵּשׁ מְנוּחָה מִמִּדּוֹת הַגּוּף, כַּאֲשֶׁר יִתְאַוֶּה הַחוֹלֶה לְרוֹפֵא. וּכְשֶׁתִּתְרַפֵּא הַנֶּפֶשׁ מִתַּחֲלֻאֶיהָ, אָז יִהְיֶה לָהּ אוֹר בְּעַצְמָהּ וְכֹחַ בְּנַפְשָׁהּ.
וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה? שֶׁיֹּאהַב אֶת הַשֵּׁם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה רַבָּה מְאוֹד, עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהַנֶּפֶשׁ הֲלוֹא מְלֵאָה אַהֲבָה, וְאוֹתָהּ אַהֲבָה קְשׁוּרָה בְּשִׂמְחָה, וְאוֹתָהּ הַשִּׂמְחָה מַבְרַחַת מֵעַל לְבָבוֹ נְעִימוּת הַגּוּף וְתַעֲנוּג הָעוֹלָם. וְאוֹתָהּ שִׂמְחָה עַזָּה וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל לְבָבוֹ, וְכָל הֲנָאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הֵם כְּאַיִן כְּנֶגֶד תִּגְבֹּרֶת תֹּקֶף שִׂמְחַת אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל שַׁעֲשׁוּעֵי יְלָדָיו כְּלֹא הָיוּ כְּנֶגֶד שַׁעֲשׁוּעַ הַלֵּב הָאוֹהֵב אֶת הַשֵּׁם בְּכָל לִבּוֹ.
איך הופכים את התורה לשעשוע?
- להיות נוכח –
- תפילת שחרית עמידה שבת
יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עוֹנֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי. כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶךָ. וּבַשְּׁבִיעִי רָצִיתָ בּוֹ וְקִדַּשְׁתּוֹ. חֶמְדַת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ. זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
- כתר שם טוב, חלק שני, שיט
דישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג [כו'] ישבעו ויתענגו, ומקשה הלא בעניני עסקי עוה"ז התענוג הוא קודם השביעה, והל"ל יתענגו וישבעו. ופי' דיש בעסקי עוה"ז תענוג בלא שביעה לעולם, ושביעהסט ואחר השביעה שוב אין תענוג. פי' בענין עסק קבוץ ממונות והון רב יש תענוג, מה שהוא עשיר יותר יש לו תענוג יותר מעשרו, אבל אין לו שביעה כד"א אוהב כסף לא ישבע כסף. ואכילת תענוגי מעדני עוה"ז אחר השביעה שוב אין לאדם תענוג, כי נפש שביעה תבוס נופת ואכול דבש הרבות כו'. וכ"ז בעסקי עוה"ז. אבל בלימוד התורה הוא כך, מי שהוא אינו חכם גדול בתורה אם יבקשו ממנו לפרש הלכה עמוקה וקשה, תחלה הוא מר לו כמרז"ל ע"פ שפתותיו שושנים נוטפות מור א"ת מור כו', לסוף מתענג. אבל אם הוא חכם גדול בתורה, אפי' בתחלת העיון יש לו תענוג מפני שיכול לפלפל בחכמה ולמצוא ראיות ופירושים מכל הצדדים.
- יש לימוד של אור ישר ויש של אור חוזר.
אור ישר בה מלמעלה למטה.
אור חוזר בא מלמטה למעלה.
שאני מתעקש ולומד, וזה מעניין אותי ואני שייך לזה.
מאמץ וחיבור
תורת מנחם, ג – שנת תשי"א – חלק שני, יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"א, 140
ע"י לימוד התורה למטה דוקא מגיעים בבחי' שעשועי המלך בעצמותו39.
ד) וביאור הענין40, דהנה ידוע שבהמשכת אלקות בכלל יש שני אופנים, אור ישר ואור חוזר. וכן הוא גם בלימוד התורה41, שישנו לימוד התורה באופן דאור ישר, שלומד ומבין כו', ולימוד בדרך אור חוזר, כאשר לומד ואינו מבין, או שיש לו קושיות ממקום אחר, ומתגבר על ההעלמות והקושיות כו'. וזהו ההפרש בין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי42, שבתלמוד ירושלמי אין ריבוי קושיות, ואריכות הפלפול והשקו"ט, והלימוד הוא בדרך אור ישר, ותלמוד בבלי יש בו קושיות וכו', וכמארז"ל43 במחשכים הושיבני44 זה תלמודה של בבל, שזהו הלימוד באופן דאור חוזר. והנה ידוע שהלימוד בדרך אור חוזר מגיע למעלה באין ערוך מהלימוד דאור ישר. וע"ד שמצינו בענין המעלה דתלמוד ירושלמי לגבי תלמוד בבלי, עד כדי כך, שר' זירא הוצרך לצום מאה תעניות כדי לשכוח לימודו בתלמוד בבלי45, שמזה מובן שתלמוד בבלי אינו בערך לגבי תלמוד ירושלמי, כי, אילו היתה העלי' מתלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי בסדר והדרגה, לא הי' צריך לשכוח תלמוד בבלי בכדי ללמוד תלמוד ירושלמי, וכיון שבכדי ללמוד תלמוד ירושלמי הוצרך לשכוח חיזו דתלמוד בבלי, הרי מובן שזוהי עלי' שבאין ערוך. ומזה מובן גם בנוגע להמעלה דתלמוד בבלי לגבי תלמוד ירושלמי, מעלת אור חוזר, שמעלה זו היא באין ערוך לגמרי.
- היגיעה לא רק להבין את הלימוד. להבין את הרצון מאחורי זה. מה רוצים ממני.
והנה בלימוד דאור חוזר גופא יש ב' אופנים46. אופן הא', שמתייגע בלימודו כדי להבין את הלימוד, הנה אף שיש בזה יגיעה עצומה,
הרי ענין היגיעה אינו ענין של הבנה שכלית, שהרי ענין השכל הוא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה, וגם עצם ענין היגיעה אינו ענין של שכל אלא למעלה ממנו, מ"מ, הרי היגיעה שלו היא בענין השכל. ואופן הב' הוא שלומד כדי לידע את המעשה אשר יעשה, שרוצה להשיג את הכוונה העליונה שבעצומ"ה א"ס ב"ה, ומתיירא שמא לא יכוון לרצון העליון, ולכן נופל עליו אימה ופחד, ועומד בתנועה של כיווץ להתייגע ביותר כו', הנה יגיעה זו אינה ענין של שכל כלל. והנה לכאורה נראה שבאופן הב' לא שייך שהלימוד יהי' מתוך תענוג. דבשלמא באופן הא', הרי אף שלומד בריבוי יגיעה והוא מסור אל הלימוד בכל עצמותו (אינגאַנצן איבערגעגעבן) עד שחייו אינם שוים, מ"מ, כיון שיגיעתו היא להשיג את השכל, הרי שייך שיהי' בזה תענוג. משא"כ באופן הב', שאינו בתנועה של שכל כלל, אלא כל מציאותו היא בכיווץ, הרי לכאורה אין שייך שיהי' בזה תענוג. אבל באמת הנה גם באופן לימוד זה יש ענין של תענוג. ויובן זה ע"פ משל47 משר ועבד שמקיימים פקודת המלך, הנה השר יודע כיצד המלך מנהיג את המדינה בטוב, ולכן הוא מקיים פקודתו גם מחמת אהבת השר להמדינה, דכיון שיודע שקיום פקודת המלך היא תועלת למדינה, לכן מקיים את הפקודה, ויש לו חיות ותענוג בזה. משא"כ העבד המקיים פקודת המלך, הרי העבד אינו מציאות לעצמו כלל, וכל מציאותו אינה אלא לקיים פקודת האדון, ואין לו בזה לא הבנה במוחין ולא רגש במדות, ולכאורה אין לו תענוג בזה כלל. אך באמת עכצ"ל שיש גם לעבד תענוג (נעלם) בקיום פקודת המלך. וראי' לזה, שהרי אנו רואים שהעבד רוצה להדר בפקודת המלך לקיימה מתוך הידור ויופי, שמזה מוכח שיש לו תענוג בזה, שהרי מצד עצם הקבלת עול (והעבדות) שלו הי' צריך לקיים רק פקודת המלך כמו שהיא ולא יותר, שהרי פקודת המלך היא רק מילוי רצונו ולא יותר מזה, ואין בזה ענין דיופי והידור. ומזה שהעבד רוצה לייפות ולהדר בקיום פקודת המלך, מוכח, שיש לו תענוג (נעלם) בקיום פקודתו. ויש לומר, שתענוג העבד הוא תענוג המלך עצמו, דכיון שהעבד אינו מציאות לעצמו כלל, ער אַליין איז גאָרניט, וכל מציאותו היא רק למלאות רצון האדון, לכן התענוג שלו הוא תענוג האדון, היינו שתענוג האדון נמצא בו. וכן הוא גם בנמשל, שהלומד ע"מ לעשות דוקא, הנה אף שהלימוד והיגיעה שלו הם מתוך כיווץ הנפש, מ"מ באמת יש לו תענוג (נעלם) בזה, ואדרבה, כיון שהוא עצמו אין לו מאומה בלימוד זה,
שהרי הלימוד אינו אלא ע"מ לעשות, נמצא, שהתענוג שלו בזה הוא התענוג שלמעלה, שנרגש בו התענוג שלמעלה.
והענין בזה, שע"י אופן הב' בהלימוד בדרך אור חוזר, מגיעים בהתענוג העצמי שלמעלה,
בחי' פנימיות עתיק ממש48, משא"כ באופן הא', שעל ידו מגיעים רק בבחינת פנימיות אבא פנימיות עתיק49, דאף שאין הכוונה בזה שפנימיות אבא מלביש ומכסה לפנימיות עתיק, מ"מ, הרי זה כפי שפנימיות עתיק נמשך בפנימיות אבא, ואין זה בחי' פנימיות עתיק עצמו. וההפרש ביניהם הוא ע"ד ההפרש בין תענוג המורגש והמורכב לתענוג הפשוט. וכמבואר50 גם לענין הגילוי דלעתיד לבוא, דלפעמים איתא51 אריסטון (פירוש סעודה לבוקר52) עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבוא, ולפעמים איתא53 עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי' כו'. ומבואר בזה, שהן ב' מדריגות בהגילוי דלעתיד, דבתחילה יהי' גילוי התענוג המורכב והמורגש, וזהו ענין אריסטון, ולאחרי כן יהי' גילוי התענוג הפשוט, התענוג העצמי שאינו מורגש כלל, שזהו ענין עוה"ב אין בו לא אכילה כו'.
ה) וזהו ושעשועי את בני אדם, שדוקא ע"י לימוד התורה למטה (את בני אדם), שהלימוד הוא בבחינת אור חוזר, ובאופן הב' הנ"ל, אזי מגיעים לבחינת שעשועי, השעשועים העצמיים, שעשועי המלך בעצמותו, שזהו ענין התורה כפי שהיא בעצמותו ית', ואהי' אצלו אמון54. ובזה יובן מ"ש ואהי' אצלו אמון גו', אהי' לשון עתיד דוקא, כיון שענין זה יתגלה לעתיד דוקא, והיינו, שעכשיו נעשית המשכת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', וגם יש תוספת אורות באצילות55, אבל ההתגלות תהי' לעתיד לבוא דוקא. וזהו גם מה שבמארז"ל הנ"ל חשיב מעלת התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה, שהו"ע ואהי' שעשועים יום יום, ולא חשיב המעלה דואהי' אצלו אמון, כי, ענין ואהי' אצלו אמון הוא כפי שהתורה היא בעצמותו ית', שאין זה ענין התורה כשלעצמה, שהרי ענין זה הוא מצד עצמותו ית', ולא מצד התורה.
וזש"ה ואהי' אצלו שעשועים (דמ"ש ואהי' שעשועים קאי עמ"ש קודם ואהי' אצלו) אצלו דוקא כו', ועז"א ואהי' אצלו אמון א"ת אמון אלא אומן.
קיצור. וכ"ז הוא כמו שהתורה באה באצי' שהיא תיקון העולם, אבל פנימיות התורה הוא תענוג העצמי והוא שהתו' אין לה סיקוס, ואין חיות העולם תופס מקום (והתגלות תענוג העצמי הוא ע"י הבירורים בכח התורה, ובתורה עצמה.
- לחבר אותה. לשאול מה עלה לי מזה
- קונטרס אחרון ו
דָּוִד, זְמִירוֹת קָרִית לְהוּ כוּ׳. הִנֵּה בַּזֹּהַר: ״שְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא וּרְנָנָה כוּ׳״. וּלְהָבִין, מַהוּ הַשֶּׁבַח לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּשֶׁזֶּה אָסוּר אוֹ מוּתָּר?
הִנֵּה הוּא עַל דֶּרֶךְ: ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ״.
כִּי הִנֵּה נוֹדָע, שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – תְּלוּיִם בְּדִקְדּוּק מִצְוָה אַחַת, דֶּרֶךְ מָשָׁל: אִם הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר – נַעֲשֶׂה יִחוּד עֶלְיוֹן, וְעוֹלִים כָּל הָעוֹלָמוֹת לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם:
וְאִם שִׁינָּה – שֶׁקִּיבֵּל הַדָּם בִּשְׂמֹאלוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת כָּשֵׁר, אוֹ שֶׁהָיְתָה חֲצִיצָה, אֲזַי נִתְבַּטְּלָה עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת וְחַיּוּתָם וְשִׁפְעָם מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְכֵן בִּתְפִלִּין כְּשֵׁרוֹת, מִתְגַּלִּים מוֹחִין עֶלְיוֹנִים דִּזְעֵיר אַנְפִּין וְנוּקְבָא, שֶׁהֵם מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת, וּבְדִקְדּוּק אֶחָד נִפְסָלִין וּמִסְתַּלְּקִין הַמּוֹחִין. וּכְהַאי גַּוְנָא בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִלְכָךְ, הַמִּתְבּוֹנֵן מַה גָּדְלוּ מַעֲשֵׂי ה׳ שֶׁבְּרִיבּוּי הָעוֹלָמוֹת וְכָל צְבָאָם, וְאֵיךְ כּוּלָּם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי דִּקְדּוּק אֶחָד מִדִּקְדּוּקֵי תוֹרָה, שֶׁהוּא עוֹמֶק מַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר בְּדִקְדּוּק קַל עוֹלִים כָּל הָעוֹלָמוֹת וּמְקַבְּלִים חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם, אוֹ לְהֵיפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, וּמִזֶּה נִתְבּוֹנֵן גְּדוּלַּת עוֹמֶק מַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, וּמַעֲלָתָהּ לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית עַל מַעֲלוֹת חַיּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁכָּל חַיּוּתָם שׁוֹפֵעַ מִדִּקְדּוּק אֶחָד מִמֶּנָּה, שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ מִמְּקוֹרוֹ – הוּא עוֹמֶק מַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שְׂעַר הָאָדָם הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְכַנּוֹדָע מֵהַתִּיקּוּנִים וְהָאִדְרָא רַבָּא.
וְזֹאת הָיְתָה שִׂמְחַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה מְזַמֵּר וּמְרַנֵּן לְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה בְּעֵת צָרָתוֹ.
אַךְ מַה שֶּׁהָיָה מִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלַּת הַתּוֹרָה בְּמַעֲלָתָהּ זוֹ, וְאָמַר: ״זְמִירוֹת הָיוּ לִי כוּ׳״ נֶעֱנַשׁ עַל זֶה, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״זְמִירוֹת קָרִית לְהוּ״?! מִשּׁוּם שֶׁבֶּאֱמֶת, מַעֲלָתָהּ זוֹ – שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת בְּטֵלִים לְגַבֵּי דִּקְדּוּק אֶחָד מִמֶּנָּה, הִיא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל עוֹמֶק הַמַּחֲשָׁבָה, כְּמוֹ שֶּׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ״ל עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה תּוֹרָה״.
אֲבָל פְּנִימִית שֶׁבָּעוֹמֶק, שֶׁהוּא פְּנִימִית הַתּוֹרָה, הִיא מְיוּחֶדֶת לְגַמְרֵי בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ – בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וּלְגַבֵּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּלֹא מַמָּשׁ וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כִּי ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם וְכוּ׳״.
וְהִלְכָּךְ, גַּם לִפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה – אֵין לְשַׁבְּחָהּ כְּלָל בִּתְהִלַּת חַיּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, מֵאַחַר דְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי.
וּבִבְחִינַת פְּנִימִיּוּתָהּ אֵינָהּ שִׂמְחַת לְבַב אֱנוֹשׁ וְשַׁעֲשׁוּעָיו, אֶלָּא כִּבְיָכוֹל, שִׂמְחַת לֵב וְשַׁעֲשׁוּעַ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁמִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ, ״כִּי אֱלֹקִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְיָדַע מְקוֹמָהּ״ וּמַעֲלָתָהּ, בִּידִיעַת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל.
אֲבָל ״נֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חַי״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״, דְּהַיְינוּ בְּחִינַת פְּנִימִיּוּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ״ל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ כוּ׳ שַׁעֲשׁוּעִים״ – אֶצְלוֹ דַוְקָא, ״מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו״ – לְפָנָיו דַּוְקָא, דְּהַיְינוּ בִּבְחִינַת פְּנִימִיּוּתָהּ, וְעַל זֶה אָמַר ״וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן״ אַל תִּקְרֵי ״אָמוֹן״ אֶלָּא ״אוֹמֵן״ כוּ׳.
וְעַל בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים אָמַר: ״מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשׁוּעַי אֶת בְּנֵי אָדָם״, כִּי הַתּוֹרָה נִיתְּנָה בִּבְחִינַת פָּנִים וְאָחוֹר, כְּדִכְתִיב בִּמְגִילָּה עָפָה דִּזְכַרְיָה: ״וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר״.
וּלְפִי שֶׁתָּפַס דָּוִד בִּבְחִינַת אֲחוֹרַיִים, לְכָךְ נֶעֱנַשׁ בְּשִׁכְחָה, הַבָּאָה מִן בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ לְפִי שָׁעָה מַה שֶּׁכָּתוּב: ״עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ לְחַבֵּר וּלְיַחֵד אֶת הַ״כְּתֵפַיִים״, שֶׁהֵן בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, אֶל ״עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ״, הִיא חָכְמָה עִילָּאָה, בִּבְחִינַת פָּנִים, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשְׁכוּ הַלּוּחוֹת שֶׁבָּאָרוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כְּתוּבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּירוּשַׁלְמִי דִשְׁקָלִים, שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּהֶן בְּחִינַת פָּנִים וְאָחוֹר, עַיֵּין שָׁם:
