איך אני מגלה שהחיים שלי משמעותיים | פסיכולוגיה בפרשה, בשלח
אני לא רוצה לחשוב שהחיים שלי הם סתמיים, לא משמעותיים, חסרי ערך.
ישנו מתג שכשמוצאים אותו הוא מעביר אותנו מחיים סתמיים לחיים של משמעות.
מהו המתג הזה ואיך הוא מתגלה בחיינו וביציאת מצרים.
מקורות
- שמות יד, בשלח
וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה' ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃
וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃
וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃
וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה' אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃
וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (פ)
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃
וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃
וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃
וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃
וַיּ֨וֹשַׁע ה' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃
וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם את ה' וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
הקב"ה עשה תנאי, כשיגיעו בני ישראל שיבקע. הים לא רצה לקיים את התנאי כי לא ידע מי לפניו.
- שמות רבה
וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ שֶׁהִתְנֵיתִי עִמּוֹ מִתְּחִלָּה.
מִיָּד שָׁמַע משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלַךְ לִקְרֹעַ הַיָּם,
וְכֵיוָן שֶׁהָלַךְ לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, לֹא קִבֵּל עָלָיו לְהִקָּרֵעַ, אָמַר לוֹ הַיָּם, מִפָּנֶיךָ אֲנִי נִקְרַע, אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, שֶׁאֲנִי נִבְרֵאתִי בַּשְּׁלִישִׁי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה כָּךְ הָלַךְ וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַיָּם רוֹצֶה לְהִקָּרֵעַ,
מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן יְמִינוֹ עַל יְמִינוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יב): מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה וגו'.
מִיָּד רָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרַח, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,
מַה רָאָה, אֶלָּא שֶׁרָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן יַד יְמִינוֹ עַל משֶׁה וְלֹא יָכֹל לְעַכֵּב אֶלָּא בָּרַח מִיָּד.
אָמַר לוֹ משֶׁה מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹרֵחַ, אָמַר לוֹ הַיָּם מִפְּנֵי אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, מִפְּנֵי יִרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
- ילקוט שמעוני על התורה רל״ד
ויט משה את ידו על הים
התחיל הים עומד כנגדו אמר לו משה תקרע בשם הקב"ה
ולא קבל עליו הראהו את המטה ולא קבל עליו.
משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר הפנימית בא הלוקח להכנס בתוכו ולא הניחו השומר. אמר לו בשם המלך ולא קבל עליו הראהו את הטבעת ולא קבל עליו עד שנהג המלך ובא כיון שנהג המלך ובא התחיל השומר לברוח. אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך ועכשיו למה אתה בורח אמר לו לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך. כך בא משה ועמד על הים ואמר בשם הקב"ה ולא קבל עליו. הראהו את המטה ולא קבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בכבודו. כיון שנגלה עליו הקב"ה בכבודו התחיל הים בורח שנאמר הים ראה וינוס. אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ:
אבל מה מוזר –
- בפסוק וישב הים לאיתנו הכוונה היא שהים לא נבקע, אלא חזר להיות ים, חזר למצבו הקודם
- הקב"ה צריך לעשות עם היםתנאים?
- רש"י
לאיתנו. לְתָקְפּוֹ הָרִאשׁוֹן (מכילתא):
- שאני עושה את מה שלשמו באתי לעולם. אני כאן בתודעת שליח.
הרבי מליובאוויטש, מאמר ושיחת שבת בשלח, תשכ"ט
- שאני מחובר לנקודת הרצון ולא למה שאומרים לי.
- הרב המגיד ממעזריטש, אור תורה, בשלח, פט
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ודרשו רז"ל לתנאו, שהתנה הקדוש ברוך הוא שיקרע הים לישראל.
ולכאורה אינו מובן עם מי התנה הקדוש ברוך הוא.
אך הענין הוא, בשעה שאמר המאמר התנה שיקרע הים, ואם לאו לא היו נמצאים הימים [נ"א: המים] ולא נבראו במקום הזה, כי יתבטלו ממציאות הבריאה.
כי כל התורה כולה היא עשה ולא תעשה. ובזה יובן מ"ש רז"ל צדיקים עושים רצונו של מקום, ולא אמרו עושים דברו או מאמרו, כי הלוא רצון השם יתברך אינו מושג.
אך המשל בזה, אב שאומר בפני בנו איזה דבר הלכה או איזה חידוש בתורה, ובן מגודל חריפותו ופלפולו סותר את דבריו [ואומר באופן אחר]. והנה אף שהבן מתנגד לאביו וסותר את דבריו, עם כל [זה] יש לאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה, על דרך חכם בני וגו'. וזהו רצון הטוב מן האב יותר משהיה שותק ומסכים לדבריו. כך הוא הצדיק מושל ביראת אלקים כביכול, וזהו עושים רצונו, אף על פי שאינם עושים דברו ומאמרו.
ובזה יובן מ"ש [גבי] רבי פנחס בן יאיר [שאמר] לגינאי נהרא (פלוג) [חלוק לי] מימיך שאני הולך לדבר מצוה, אמר לו גם אני הולך לעשות רצון קוני, א"ל אם אין אתה חולק [לי] מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולכאורה קשה, הלא השיב לו תשובה נכונה. ויובן עם מ"ש לעיל, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם, ומכלל הן אתה שומע לאו. וכך אמר לו ר' פנחס בן יאיר, אם אין אתה חולק מימיך נמצא שאין אתה מקיים תנאך הנאמר בשעת המאמר, והרי אתה כלא היה מעולם וכמו שלא נבראו כאן מים, ונמצא שלא יעברו בך מים לעולם. וזהו גם כן מ"ש יהושע לשמש דום. וכל זה מי שהוא נקרא בן להקדוש ברוך הוא יכול לעשות רצון קונו, ואיזהו זה, השומר בריתו הנקרא צדיק יסוד עולם [נ"א: השומר הברית הנקרא צדיק], והבן זה היטיב.
- ליקוטי מוהר"ן ר״י:א׳:ב׳
וּכְשֶׁמְּקַיֵּם וְאָהַבְתָּ, עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה בְּלֹא יְגִיעָה וָטֹרַח, כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים קיח): קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו כִּקְרִיעַת יַם־סוּף, וּקְרִיעַת יַם סוּף הָיָה עַל־יְדֵי זְכוּת אַבְרָהָם, בְּחִינַת וְאָהַבְתָּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר – דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם.
- ליקוטי מוהר"ן ט׳:ה׳:ה׳
וְזֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים, וּמִצְרַיִם הוּא הֶפֶךְ אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל, זֶה לְעֻמַּת זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יד): וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ – שֶׁמִּצְרַיִם לְעֻמַּת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת הַנִּסִּים. וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין מְקוֹם תְּפִלָּה בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ט): וְהָיָה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי.
- שאני מרגיש שאני עושה טוב לאחרים
קדושת לוי, שמות, בשלח ה׳
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו כו' (שמות יד, כז). פירוש מחמת שהים ראה גודל תענוג השם יתברך מהבקיעה שעל ידו יאמרו ישראל שירה לא רצה לחזור שהיה חפץ שיהיה תמיד יבשה שיאמרו תמיד שירה משום הכי אמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאי שיקרע רק למשה רבינו עליו השלום אבל אחר כך יהיה ים כמקדם. ועל פי זה מתורץ קושיית האור החיים, מאי רבותא דים הלא גם הירדן נבקע וכן נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר. ולפי מה שכתבנו לעיל מתורץ, דהירדן ונהר גינאי שכבר ראו תענוג הבורא ברוך הוא שהגיע מבקיעת ים סוף משום הכי באהבה רבה רצו שיבקעו, מה שאין כן הים דעדיין לא ראה קודם בקיעתו תענוג הבורא הוי רבותא:
- העמק דבר
לאיתנו. אין הפי׳ לתקפו כאשר הי׳ כפרש״י. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם וישובו המים ויכסו וגו׳. אלא הפי׳ לאיתנו. למקום עיקר המים שהוא הים במלואו. וכטבע החלק שנפרד מן הכלל שהוא שב בסור הסיבה המפרדת אל מקורו. אבל עדיין לא שבו המים כ״א לאט לאט. ומזה הגיע וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. המון העם שהלכו ברגל נערו בהם. אבל הרכב והפרשים עדיין לא נשטפו. כי דרך סוסים לשוט בטוב על פני המים. והיו יכולים לילך הלאה. וגם כמה מהמון מצרים שהיו סמוכים ליבשה ניצולו באמת במה ששטו על המים בחזרה. וזה היה כפי ההשגחה על כל א׳ וכמו שיבואר להלן ל״א:
- צפנת פענח
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו.
מכילתא: אין איתנו אלא תקפו, שנאמר: ׳איתן מושבך׳ (במדבר כד, כא), רבי נתן אומר, איתן לשון קשה, שנאמר: ׳הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאום ד׳ גוי איתן הוא גוי מעולם הוא׳ (ירמיה ה, טו).
מ״ש רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ג, דאף דכ״ש שנפגמו לא מהני בהו תיקון כמבואר בזבחים דף פ״ח, מ״מ אם מתיכים אותה נעשה כמו חדשים ואין קדושתה מסתלקת לעולם. ועיין ב״ק דף צ״ו, ע״ב דהוי פנים חדשות. וזה רק לחומר, אבל לא להצורה. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא פסקא נ״ד, דכלי המקדש אם התיכן ואח״כ חזר ועשאן כלים לא נחסר. ועיין רש״י ב״ק דף צ״ו ע״ב, בד״ה פנים חדשות, ועיין בהך דסוטה דף מ״ג, גבי בונה בית על מכונו כו׳ ע״ש, ושבת קי״ב, ע״ב, ובמכילתא פ׳ בשלח, גבי ים שלאחר הקריעה ושחזר לאיתנו, ר״ל ליושנו ור״ל דבנס בידי שמים לא נעשה פנים חדשות. והוא הוא הדבר הראשון כי הצורה לעולם קיימת וזה שר״ל בספרי הנ״ל.
- מלבי"ם
וישב הים. ים סוף היה מזרחי אל ארץ מצרים כמ"ש בפ' בא שרוח הקדים נשא את הארבה אל מצרים ורוח ים נשא אותו ויתקעהו ים סוף, נמצא שישראל והמצרים נכנסו בים סוף בצד המזרחי והלכו בו ממזרח למערב, וכיון שנכנסו כל מצרים לתוך הים, והתרחקו משפת הים המזרחי לצד מערב, שב הים לפנות בקר היינו בצד המזרחי [שהוא צד הבוקר והזריחה] לאיתנו, וגם כולל בזה שהיה בעת הבקר, נמצא שבצד המזרח ששם נכנסו שב הים למקומו, וכאשר נסו מצרים לחזור למקומם לצד מזרח, פגעו במי הים שסגר לפניהם הדרך בצד השפה, וז"ש ומצרים נסים לקראתו, שנסו לקראת השפה ששם כבר שבו מי הים, ועמדו במקומם כעומד על אי המוקף מן הים סביב סביב, ואז וינער ה', ר"ל שאז נשבר התהום שהוא הקרקע שעמדו עליו שהיה רצוף מאבני קרח דבוקים איש אל אחיו כנ"ל, וכאשר נמס הקרח נרפו האבנים מחבורם ומצרים העומדים עליהם נפלו אל המצולה והאבנים נתלו עליהם ושברו ראשיהם, ועז"א וינער ה' את מצרים, שפעל נער בא על המנער ושופך דבר המונח תוך דבר או על דבר, כמו התנערי מעפר (ישעיהו נ״ב:ב׳), גם חצני נערתי (נחמי' ה), והוא מציין נפילתם מן הקרקע אל הים שהתהום נער אותם מעליו כמנער את הבגד מן האבק, ועז"א באבות דר"נ שהמים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את המצריים מאלו לאלו, כי תחת התהום שהוגבה למעלה היה מי הים ששבו למקומם, והמים העליונים הם המים שנמסו מן קרח התהום שהוגבה למעלה נערו אותם אל מים התחתונים שתחת קרקע התהום המוגבה:
