מנגל זה יהודי

"לעשות על האש" כבר הפך יסוד בזהות הלאומית. האם ל"מנגל" יש יסודות ביהדות? האם ייתכן שיש משהו עמוק יותר בטעם הבשר הצלוי, בעשן המיתמר, בישיבות הארוכות, בזלילות נטולות העכבות?

קורבן הפסח

ה"מנגל" ההמוני היהודי הראשון התקיים כחלק מציווי הבורא, ערב יציאת מצרים.

הקב"ה מצווה את משה להודיע לבני ישראל שבעשירי בניסן עליהם לקחת שה או כבש או עז, לשחוט אותו ביום ה-14 לניסן בין הערביים, ובליל ה-15, ליל חג הפסח, לאכול אותו צלוי על האש, יחד עם מצה ומרור[1].

מאז, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כל אדם, משפחה או חבורה, מקריבים יחדיו את קורבן הפסח, זכר לפסיחה שפסח הקב"ה על בכורות ישראל בנגפו את בכורות מצרים.

אחת השאלות המסקרנות הנוגעות לקורבן הפסח היא מדוע היו חייבים להכין אותו דווקא על האש. אנחנו רגילים שהתורה מגדירה בפרוט רב מה לאכול, אולם זה קצת מוזר שהיא נדרשת להגדיר כיצד לאכול. מה כל כך אכפת לקב"ה אם נאכל את הבשר שלנו אפוי, צלוי או מבושל? מה מיוחד בצלי אש שהוא הועדף ערב יציאת מצרים על פני בישול בקדרה, אפייה בתנור או כל דרך אחרת של הכנת הבשר?[2].

מדוע צלי אש?

ספר החינוך מלמד כי בעבר נהגו המלכים לאכול בשר צלוי על האש. מדוע? במנגל רציני אוכלים בעיקר בשר. אם יש כבר תוספות, הן לא העיקר. הבשר הוא האירוע. לעומת זאת בתבשיל מוסיפים מצרכים צדדיים, אורז, תפו"א. לכן, לפחות אז, לאכול בשר על האש נחשב הרבה יותר אקסלוסיבי ומתאים לעשירים או בני מלכים.

ואם זו הדרך ההולמת בני מלכים, אזי בני ישראל, בניו של מלכו של עולם, ביום גאולתם צריכים לאכול טוב. אם לא בערב יציאת מצרים מתי יתענגו על נתחי בשר ראויים?

יתר על כן, מוסיף בעל ספר החינוך, הכנת צלי אש מהירה יותר מאשר כל דרך הכנה אחרת. בשל אלמנט החיפזון שהיה כרוך ביציאה ממצרים, נדרשו בני ישראל להכין את קורבן הפסח בדרך זו[3].

שיראו

הסבר אחר שניתן על ידי המפרשים להעדפת צלי אש הוא שהשה היה נחשב לא-ל של המצרים בתקופות קדומות. שחיטתו מגלמת התרסה כנגדם מחד ומאידך התנתקות של בני ישראל מכל סממן של עבודה זרה, מכל דבר שהוא זר ומנוכר לאלוקות[4].

על-פי היגיון זה, הקב"ה לא רצה שבני ישראל יאכלו את הקורבן בהיחבא, טמון בתוך קדרה, מפורק לחלקים. הוא רצה שניחוחות המנגל יגיעו לכל עבר. שכולם יראו ויריחו שמקריבים כאן את אלוקי העבודה הזרה של המצרים כשהוא בשלמותו[5].

לשמור על ייחודיות

הסבר רביעי, קבלי יותר, מביא המהר"ל מפראג, בפרושו להגדה של פסח, גבורות ה'. המהר"ל מבקש להצביע על ההבדל הפיזי בין בישול לצלי. כשמבשלים בשר, זה סופג לתוכו מהמים והמרכיבים השונים שבסיר. בסיר, הבשר גם מתרחב, נחלש ומתפרק.

צלי לעומת בישול, דוחה לא רק את הדם של הבשר אלא גם כל מרכיב אחר. הוא מתכווץ, מתקשה ומתגבש. האש החורכת בבשר מבדילה את הבשר מכל המרכיבים החיצוניים, ומונעת חדירה של יסודות אחרים לתוכו.

על-פי המהר"ל, ביציאת מצרים בני ישראל נדרשו להתלכד, לדחות אמונות ורעיונות זרים ולהתכווץ לתוך עצמם כדי לגבש את עצמם כיחידה אחת.

בלילה הראשון של הפיכת בני ישראל לעם, הקשור יחד בברית גורל, הקורבן אינו צריך להיות מבושל. הבנייה של העם בתחילת דרכו צריכה להיות כמו צלי אש. זהו שלב של ביסוס זהות. קורבן לשון התקרבות, אינו אמור לאפשר פירוד בין המקריבים את הקורבן. צלי האש מסמן את ההתחזקות, ההתלכדות והשותפות.

בהקרבת הקורבן היה אלמנט אישי, פרטי, שכן כל אדם היה מחויב להקריב. אולם היה בו גם מרכיב ציבורי. קורבן פסח הוא בכמה היבטים גם קורבן יחיד וגם קורבן ציבור[6]. כל יחיד, משפחה או חבורה היו מחויבים בהקרבה. בכך כל אחד מהציבור התייחד כיחידה עצמאית ואוטונומית. בד בבד כולם היו מחוברים יחד בעצם קבלת הציווי להקרבת הקורבן, ונדרשו יחד לקיים את אותה מצווה באותו אופן ובאותו זמן[7].

הרעיון הוא שבתחילת הדרך נקבעים היסודות האיתנים על בסיסם יתעצבו היחיד והקבוצה. לאחר אותו ארוע מכונן יוכלו להיפרד ולהשפיע על העולם ממושכלותיהם.

לאחר הגיבוש הראשוני לעם, מותר ולעתים אף יש צורך להקריב קורבן מבושל[8]. יש ערך לאמונה במעורבות עם הסביבה החיצונית, בכך שהאדם אינו נרתע ללמוד דברים אחרים, מוכן לבחון ולהתעמת, לקיים דיאלוג ולראות את האמת מזוויות שונות, ומתוך העימות לצמוח ולעצב טוב יותר את עקרונותיו.

אולם האדם יכול לצאת לעולם רק לאחר שהוא עומד על שתי רגליו. לאחר שהתגבש. שאחרת המחשבה האנושית אינה מותירה ואקום והוא ייבלע בתוך סדרה של רעיונות זרים, יוסט עם כל משב רוח קל ויאבד סיכוי לכונן את זהותו האישית והכללית[9].

אש ומים

ההסבר החסידי לסוגיה מקביל בין התנועה הנפשית של האדם לאופן אכילתו את קורבן הפסח.

ב"על האש" הבשר נוגע ישירות באש. בבישול הוא מתערבב עם נוזלים ובעיקר עם מים. האש מבטאת תנועה מתמדת, הלהבה מבקשת לטפס מעלה, לעזוב את הפתילה ולהתאחד עם יוצרה. היא מכלה כל מה שהיא באה עמו במגע. המים לעומת האש מלמדים על תענוג, נינוחות, שלווה. בעוד האש צמאה מעלה המים יורדים מטה.

נפש האדם משולה ללהבת הנר. שלמה המלך מתאר את 'נר ה' כנשמת האדם'. הנפש כמו להבת הנר, מתנועעת מעלה, מבקשת להתנתק ממקור חיותה, מגוף הנר, ולהידבק באַין[10]. אלא שהידבקות זו תגרום כמובן לכיבוי הנר. הנשמה תחזור לכור מחצבתה, ליוצרה, אך לא תתקיים כאן בעולם הגשמי.

האש מטבעה לעולם אינה מסתפקת במה שבידיה. היא תמיד כמהה לעוד.

תיאור מאפייני האש מסביר מדוע לתלמידי חכמים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא[11]. המוטיבציה שלהם היא לטפס מעלה, לא לנוח, להתקדם עוד צעד ועוד צעד[12]. הם לעולם אינם שבעים. יש בהם צימאון פנימי להכיר עוד, לדעת, להתקשר. צימאון שבלתי ניתן להרוותו.

מעין הצימאון הזה קיים בכל אחד מאיתנו. למרות שאנו מונעים מכמיהה להגשמת רצון אחד למשנהו, אנחנו חווים לצד הכמיהה תחושת חסך כלשהי. החסך מייצר את הכמיהה. זהו מעין חיסרון פנימי. החיסרון הוא צורך פנימי שאינו יכול להיות מוגשם על ידי שידרוג הפלאפון או החלפת הרכב. הצימאון הוא השאיפה להתרומם, להתאיין, להשיג את האינסופי.

בכל ערב אחר בשנה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאכול אוכל מבושל, ליהנות מנינוחות מסוימת. אבל אם רוצים לצאת ממיצרים, אנחנו צריכים להידמות לאש, לעלות מעלה, להיות בתנועה מתמדת. לא לתת אפילו לטיפת מים להשביע את צימאוננו. לקבל את הצימאון לאינסופי כחלק מהותי מחיינו.

במרחק שווה

קרבן הפסח שונה מכל הקורבנות האחרים.  אחד הדברים המיחדים אותו הוא שכל החלקים המוקרבים צריכים להיות קרובים ביניהם במידה שווה. ראשו צריך להיות על כרעיו ועל קרבו[13].

בהקבלה לאדם הרעיון הוא שכל החלקים  צריכים להקריב עצמם, לחפש את הקרבה אל הבורא יחד ובאופן שווה. כל החלקים צריכים להיות חדורים באותה אש של קדושה.

כך למשל כשאדם רוקד הוא מעיד על שמחה. השמחה היא לא רק בלב, או ברגש, אלא היא שופעת מכל איברי הגוף. כמו השמחה, גם הצימאון אל החופש, הצימאון להיות מי שאני, הצימאון אל האינסופי ואל הכרת הבורא צריך להיות היסוד לדבקות שלנו זה בזה, והיסוד המחייה והמניע אותנו בעולמנו הגשמי.

***

מי שעדיין לא נחשף לשיעורים הנפלאים של הרב ג'ייקובסון מוזמן לעשות זאת. ג'ייקובסון הוא ללא ספק דובר מחונן. שיעוריו באנגלית מרתקים אליהם אלפים. הנה השיעור בנושא הנדון שנעזרתי בו לצורך רשימה זו.

[1] פרשת בא יב, ג- יא.