שלושה שלבים בריפוי הנפש | פסח
בפסקה הפותחת של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, מקופלים התנאים ליציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחת. השלב הראשון ביציאה ממצרים הוא ההבנה מהו עוני בדעת.
מקורות
מַגִּיד
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַּׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַּׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל החפץ, הרעב, יבוא ויאכל, כל הצריך, יבוא ויחגוג את הפסח, יבוא ויפסח.
השנה אנו כאן; לשנה הבאה, בארץ ישראל.
השנה אנו עבדים; לשנה הבאה, בני חורין
- אפוד בד על הגדה של פסח, הרב בנימין רבינוביץ'
כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כו'. ר"ל כי כשיושבין לסדר ביציאת מצרים פותחין בכבודו ית"ש תחילה ומספרין לבני הבית הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, אשר ברוב כשופיהם וכחות הכו"מ לא היה עבד יכול לברוח משם, ואבותינו יצאו משם ת"ר אלף ביד רמה, כי שידד השי"ת המזל וביטל כשופיהם הרבים ובחצי הלילה בכוריהם נהרגו ופרעה שאג לך ישורון מרה זעק:
כן ישמחו המקוים לישועה אשר לא לשוא מיחלין ומקוים ליום נחמה, ומה טוב שפוך נפש לפני אל רב חסד אשר בידו הכל, יתן עוז לחלש, גם כח ליעף, מקים מעפר דל מבטח ומחסה אל כל עושי צדק והכל מידו ית' ע"ד כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וכאשר גמל חסדו עם אבותינו כן יגמול חסדו עמנו, וזה כהא לחמא עניא כו' אשר מיציאת מצרים נודע אמונת ההשגחה ושהוא גומל טוב לעושי רצונו ומשלם לעוברי רצונו כפעלם וכרוע מעלליהם, ומי שיבחר יקריב אליו להטיבו ולהשפיע לו כל טוב, ולא כמו ההמונים שאומרים כחנו ועוצם ידינו עשה לנו החיל, כאשר ה' יצליחם בעוה"ז אם על איזה טוב אשר פעלו בעצמם (או ח"ו לאותם אשר נאמר עליהם ומשלם לשונאיו כו') ולזה כאשר אנחנו מתבוננים בענין המצה לחם עוני שאכלו אבותינו וזכו לכל טוב אם שעפ"י הטבע לא היו יכולים לצאת משם, מזה נראה שיד ה' עושה הכל יוצר אור ובורא חשך, לז"א לכל הנצבים הסירו מסוה הבושה מעל פניכם, מאחר שאמונת ההשגחה ברורה ואם כן עשיר ורש עושה שניהם ה', ולכן כל דכפין ייתי ויכול, ע"ד כפין עניא ולא ידע, לזאת מי שהוא רעב ואין לו מאומה ייתי ויכול, ואם כי אמרו חז"ל מאן דאכיל דלא דילי הבהיל לאיסתכולי באנפיה אבל אנחנו באנו להכרה זו שגם מה שיש לנו לא לנו הוא והכל מידו ית"ש הגיענו, לזאת יבוא ויאכל מתכא דרחמנא כמוהו כמונו, ואשר כעת המה בכור המצוקות והעניות הוא רק להטיבם למען ינחלו נחלת שדי ממרומים. כל דצריך כו', ר"ל שאינו רעב רק שאין לו די מחסורו להתענג לכבוד יו"ט, ייתי ויפסח ר"ל יטול כל צרכי פסח, כי כמוהו כמונו שוים בהחיל הזה. ומדברים על לב העניים לאמר ראו נא והביטו, אם בריאה ברא ה' מאפס, אם הוציא יש מאין מלא דבר עשה מלא דבר, הלא מצער הוא להשגיב קודרים ישע לאמץ כושלים ולהקים הולכי שחוח, וזה השתא הכא בהסתר פנים לשנה הבאה בארעא דישראל תתגלה ההשגחה, ע"ד ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי, ר"ל שהסיר השגחתו, מצאוני הרעות. ואם אמור יאמרו הלא גם בארץ ישראל המה עניים מוכים ומעונים בחבלי יסורין קשים מדלות וחוסר, לז"א השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וזה אל יתהלל עשיר בעשרו אחרי אשר לו ית' העושר והגבורה ולמען דיצבא יתננה, (
- הגדת שמחת הרגל (להחיד"א) במקומו.
איתא בגמרא56 שהשוכר פועלים מבנ"י, צריך לזון אותם בזמן העבודה. אבל כיון שבנ"י הם בני אברהם יצחק ויעקב, "בני מלכים"57, או כהלשון "מלכים"58 – הרי "אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן", ולכן העצה היא להתנות עמהם תחילה שיתן להם פת וקטנית וכו'.
וכן הוא גם בנוגע להזמנה בליל פסח: כיון שעומד להזמין בנ"י – "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח" – הרי בידעו שאלו שיבואו אליו לאכול הם "בני מלכים" או "מלכים"59, ואפילו אם יתן להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יהי' די בכך – לכן מקדים ומבהיר: "הא לחמא עניא", ועל לחם זה מזמין אותם, ויותר מזה אינו מתחייב ליתן להם.
אבל, לפי ביאור זה, מספיק לומר רק התיבות "הא לחמא עניא". ומהו הצורך להוסיף: "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"?
- הרבי מליובאוויטש, ליל ב' דחג הפסח, ה'תש"כ
במצה יש שני היבטים
(א) מצה נקראת "לחמא עניא". מאכל עבדים, שיחלישו בהם את הרעבון.
(ב) אכילת המצה היא "על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". המצה היא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"41.
ונוסף על ב' ההפכים במצה בכלל, גדול יותר הפלא שבדבר בב' הפכים שבמצה אחת – המצה ד"יחץ", שהחלק הקטן אומרים עליו "הא לחמא עניא",
ואילו החלק הגדול מניחים לאפיקומן, זכר לפסח, תכלית העשירות.
וענין זה מודגש יותר בכך ש"יחץ" הוא קודם "מגיד", כדי שאמירת ההגדה תהי' על החלק הקטן דוקא42 – אע"פ שאמירת ההגדה ענינה סיפור יציאת מצרים שהו"ע של חירות, וא"כ הרי זה שייך לחלק הגדול – שמזה מוכח שחלק הגדול שמניחים לאפיקומן הוא מושלל לא רק מהענין ד"לחמא עניא", אלא גם מענין סיפור יצי"מ, "שעונין עליו דברים הרבה"43, כי, האפיקומן קשור עם הגאולה העתידה44, שהיא למעלה מיצי"מ (שהרי יצי"מ לא היתה גאולה שלימה, ואילו הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה),
שלכן לעת"ל יזכירו יצי"מ רק בדרך טפל45, ולכן עושים "יחץ" קודם מגיד, כי, לא רק "לחמא עניא", אלא אפילו הענין ש"עונין עליו דברים הרבה", הוא באין ערוך לגבי העשירות האמיתית המרומזת ב"אפיקומן".
ועפ"ז תמוה ביותר שבמצה אחת עצמה יש ב' הפכים: אותה המצה שממנה נוטלים החלק הקטן ואומרים עליו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", תכלית הקטנות – ממנה גופא לוקחים את החלק הגדול שמרמז על הגאולה העתידה, תכלית הגדלות?!
אך הענין הוא – כאמור לעיל שדוקא מן המיצר באים למרחב העצמי, וכן הוא גם בענין המצה, שהמצה שעלי' אומרים "הא לחמא עניא", ממנה דוקא נוטלים גם את החלק הגדול שרומז על הגאולה,
אלא, כיון שלעת-עתה הגאולה העתידה היא בהעלם, לכן צריך להחביא את החלק הגדול בין הכרים, אבל, גם עתה הנה בתכלית הקטנות ישנו כבר תכלית הגדלות שבגאולה העתידה, שתתגלה במהרה בימינו.
*
ו. "הא46 לחמא עניא .. לשנה הבאה בני חורין":
הפיסקא הראשונה שבאמירת ההגדה47 היא "הא לחמא עניא"48.
פיסקא זו אינה נאמרת מיד בהתחלת עריכת הסדר, לפני קידוש, או מיד לאחריו, אלא בהתחלת ההגדה49,
שענינה הוא הסיפור ביציאת מצרים50
, ולכן: (א) מקומה מיד לאחרי הסימן "מגיד", (ב) בפיסקא זו מגביהין את הקערה51, או כמנהגנו שמגלין מקצת המצות, כי ההגדה וסיפור ביציאת מצרים צריכה להיות "על המצות"52.
ומזה ברור, שאמירת פיסקא זו בהתחלת עריכת הסדר, היא, לא רק מפני שתוכנה הוא להזמין לשולחן-הסדר את כל אלו שאין להם צרכי הסעודה והפסח ("כל דכפין כו' דצריך – ייתי כו'"), ובמילא צריכים לעשות זאת בהקדם האפשרי – דאי משום הא היו צריכים לומר זאת לפנ"ז, מיד בבואו לביתו, או עוד לפנ"ז, קודם ההליכה מבית-הכנסת, ששם נמצאים הרבה אנשים שיכולים לשמוע את ההזמנה –
אלא בעיקר לפי שזוהי התחלת הסיפור ביציאת מצרים53, שלכן אינה יכולה לבוא קודם הסימן "מגיד".
וצריך להבין: למה קבעו הפיסקא "הא לחמא עניא" בסדר "מגיד" – ויתירה מזה: כיון שפיסקא זו היא התחלת ההגדה,
משמע, שב"הא לחמא עניא" מרומז כללות הסיפור – הרי לפי הנוסח המקובל54 לא מסופר כאן לכאורה אודות יציאת מצרים?
גם צריך להבין תוכנה של הפיסקא שמורכבת משלשה פרטים שלכאורה אין קשר ביניהם: (א) הודעה שהמצה המונחת על השולחן היא ה"לחמא עניא" שאכלו אבותינו בארץ מצרים; (ב) הזמנת כל הרעבים והנצרכים לבוא לערוך את הסדר; (ג) בקשה ובטחון שאע"פ ש"השתא הכא" ו"השתא עבדין" (שבשנה זו נמצאים אנו כאן, בגלות, ובמצב של עבדים), הנה "לשנה הבאה" נהי' "בארעא דישראל" ו"בני חורין".
בנוגע לקשר בין ענין הב' והג' – "כל דכפין כו'" עם "השתא הכא כו'" – רוצים מפרשים55 להסביר ע"פ מאמר רז"ל60 "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", שבזכות הזמנת העניים ונתינת האפשרות לעריכת הסדר, "ויכול", "ויפסח", הנה עי"ז תבוא הגאולה, ש"לשנה הבאה בארעא דישראל" ו"בני חורין".
אבל עדיין אינו מובן, מה הם שני הפרטים: "בארעא דישראל" ו"בני חורין"; ומדוע מחלקים אותם לשני בבות: "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", "השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין" – הרי מספיק לומר זאת בבבא אחת, השתא הכא ועבדין לשנה הבאה בארעא דישראל ובני חורין?
ח. ידוע מאמר רז"ל61 על הפסוק62 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל": "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"63, וכן מה שהוא מצוה לישראל לעשות הוא עושה.
ומזה מובן, שבליל הפסח אומר הקב"ה את הפיסקא "הא לחמא עניא". גם אצל הקב"ה שייך, כביכול, ענין של גלות וגאולה: כאשר בנ"י הם בגלות, אזי גם השכינה כביכול בגלות, כמ"ש64 "בכל צרתם לו צר", שכינתא בגלותא, ועי"ז שבנ"י נגאלים אזי גם השכינה נגאלת מהגלות, שלכן אומר הקב"ה: "כי קרובה ישועתי (הישועה שלי) לבוא"65.
ענין הגלות הוא, שהנמצא בגלות הוא בתכלית המיצר וההעלם, גם כאשר מציאותו היא בשלימות, כמו בשעה שהי' בן חורין.
וזהו ענין הגלות שלמעלה: אע"פ שגם בזמן הגלות יש בכל נברא חיות אלקי שבורא ומחי' אותו תמיד בכל רגע ורגע, הרי החיות אלקי אינו נראה כלל, והוא במיצר והעלם.
כיצד נעשה הגלות למעלה – הרי זה בגלל הגלות של בנ"י.
וזהו תוכן החלק הראשון של הפיסקא "הא לחמא עניא":
מצד העניות בדעת ("אין עני אלא בדעה"66) אצל בנ"י, נעשה "די אכלו אבהתנא", שנאכלה כביכול הבחינה ד"אבהתנא", דהיינו, שנתעלמו המוחין שלמעלה67 (
שהרי המוחין נקראים בשם אבות, להיותם המקור למדות68), ולכן הנה גם למטה אין ידיעה באלקות – כפי שהי' "בארעא דמצרים" (שגלות מצרים היא שרש לכל הגליות, וכל הגליות נקראו על שם מצרים69), שפרעה, מלך מצרים, אמר "לא ידעתי את ה'"70, שאין רצונו לידע אודות כללות המציאות של אלקות, וכל הסביבה הסכימה עמו.
והנה, הגאולה שלמעלה באה ע"י הגאולה של בנ"י.
ועל זה ממשיך בחלק השני – הבקשה וההבטחה שהקב"ה מבטיח לכל אחד מישראל, "כל דכפין ייתי ויכול":
מבלי הבט על חשכת הגלות, מבטיח הקב"ה, שכל יהודי שהוא רק רעב לאלקות, ישביע הקב"ה את רעבונו.
אבל זהו רק "די מחסורו"71, היינו, שנותנים לו רק מה שחסר לו, כדי שלא יהי' רעב, ועדיין אין זו עשירות. אך לאחרי שבנ"י מקבלים "די מחסורם", אזי נעשית אצלם השגה נעלית יותר, ואז נדרשת עבורם גם עשירות.
ועל זה ממשיך: "כל דצריך", כל מי שרק צריך ודורש עשירות, יתנו לו גם זאת – "ייתי ויפסח", והרי "פסח נאכל על השובע"36, היינו, שאין ענינו להשביע את הרעבון, כיון שהוא כבר שבע מקודם לכן, אלא זהו ענין של עשירות – דרך חשיבות וגדולה – למעלה יותר מ"די מחסורו".
ולאחרי כן, בחלק הג' של הפיסקא, מבוארת התוצאה והתכלית של "יכול" ו"יפסח":
העשירות בדעת שיקבלו בנ"י, תפעל אצלם שאע"פ ש"השתא הכא", הנה "לשנה הבאה (והרי אין הכוונה שצריכים להמתין עד לשנה הבאה דוקא, אלא הדבר יכול להיעשות מיד, ובמילא, הפסח הבא, לשנה הבאה, יהי' כבר10) בארעא דישראל": "ארץ" – מלשון רצון, כמאמר רז"ל72 "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"73. ו"ארץ ישראל" היינו הרצון בתורה. ומצד העשירות בדעת – שמביאה גם עשירות בגשמיות (שהרי כל הענינים הגשמיים נלקחים מענינם ברוחניות) – יהי' רצונו של כל אחד מישראל בתורה.
והיינו, לפי ש"בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"74. כל יהודי, מצד רצונו האמיתי הרי הוא נאה וטוב75, אלא שהעניות מסתירה על הרצון. ולכן כאשר תסור העניות בגשמיות76 והעניות בדעת, אזי יבוא היופי היהודי גם בגילוי: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"77, אין מום אצל בנ"י, ולא יחסר אצלם בא' מרמ"ח מצות עשה שכנגד רמ"ח אברים78 ובא' משס"ה לא תעשה שכנגד שס"ה גידים79.
והמצב ד"בארעא דישראל" יביא ש"לשנה הבאה בני חורין":
כאשר הרצון של כל אחד מישראל יהי' בתורה ומצוותי', אזי יהיו בנ"י "בני חורין", שיגאלו מהגלות ע"י משיח צדקנו (שיבוא ב"דור שכולו זכאי"80), ואז תתחיל הגאולה, כפסק דין הרמב"ם אודות הסדר בזה: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כו' ובנה מקדש במקומו (ואז) וקבץ נדחי ישראל"81 – שילכו ל"ארעא דישראל" גם בגשמיות, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
ט. עפ"ז יובן גם מה שקבעו פיסקא זו בתור התחלת סיפור יציאת מצרים, כיון שפיסקא זו מכילה את כללות הסיפור דיציאת מצרים:
כמוזכר לעיל, הרי מצרים היא שורש לכל הגליות, ויציאת מצרים היא שורש לכל הגאולות, עד לגאולה העתידה, שתהי' (בכמה פרטים) דומה ליציאת מצרים, כמ"ש23 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
תכלית הסיפור דיציאת מצרים הוא לעורר אצל בנ"י את האמונה בכלל ("בשעה שיש מצה לפניך" – "מיכלא דמהימנותא") והאמונה בביאת המשיח ביחוד, שאמונה זו תביא את הגאולה בפועל, כפי שהי' ביציאת מצרים, ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"82.
אך כאשר מתבוננים בהמצב שבו נמצאים, שחושך הגלות הולך וגדל מיום ליום, וכדברי הגמרא83 "אין יום כו'", אזי יכולים להתייאש ח"ו – הנה על כך מודיעים מיד בתחילת אמירת ההגדה, שמבלי הבט על גודל החושך, מבקש הקב"ה כביכול מכל אחד מישראל, שיהי' בבחינת "דכפין" ו"דצריך", שרק יבקש וידרוש מהקב"ה, והקב"ה מבטיחו שיתן לו לא רק באופן ד"יכול" אלא גם באופן ד"יפסח", ועי"ז נבוא ל"ארעא דישראל", ונהי' "בני חורין" – בקרוב ממש.
- אפוד בד
או יאמר השתא הכא לשנה הבאה כו'. ע"ד מאמר החכם אין גאולה כגאולת השכל, ואין גלות כגלות כל מי שאין משתלם במושכליו, ובן חורין נקרא כאשר החומר נכנע אל השכל תחת היות השכל נכנע אליו קודם לכן, ע"ד מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון. וחיוב על האדם שיראה להוציא שכלו מגלות פתיות החומר, וז"ש השתא הכא במצולות תהומות התאוה הנלוית אל הגוף, לשנה הבאה בארעא דישראל אשר הפליגו חז"ל במעלת החכמה שמצויה שם, וכי נקל הוא שם לעלות במעלת תהלות חכמה ודעת ויראת ה' ית"ש, וממילא השתא עבדי, השכל משתעבד אל החומר והכסיל בחושך הולך ורק תאותיו לדרוך על במתי ההצלחות הזמניות, לשנה הבאה בני חורין מגלות הסכלות והפתיות, ואז נבין פעולות הבורא ית"ש, וע"ד ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ר"ל שלא יהיה מהצורך לנסים ושידוד הטבע להכיר גדולותיו יתב' כמו קי"ס רק אפילו יהיו המים מכסים לים נבין גדולתו:
