מה יגרום לי להאמין בעצמי | פסיכולוגיה בפרשה, מצורע
אמון עצמי כולל אמונה בטוב ובפוטנציאל שלי ואמונה ביכולת שלי להוריד את הדברים לביצוע. כשאני ציני ונוקט בלשון הרע, זה מעיד שאני גם לא מאמין בעצמי. איך מחזירים לעצמי את האמונה בעצמי.
מקורות
פרשת מצורע:
וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃
וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃
ממה נובעת צרעת?
- ערכין ט״ו ב:ט׳
אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע
(מצורע — מוציא רע), שנגעים באים עליו על שהוציא שם רע.
- אוצר מדרשים, מדרש לעולם י״ח:ד׳
לעולם אל יספר אדם לשון הרע דאמר רבי פדת ברית כרותה נתן הקב"ה בעולם שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' (ויקרא י״ד ב').
"בכל מוצא האדם מומים; אך את נגעי עצמו, הוא אינו רואה".
- הרמב״ם, הלכות דעות ז
אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם.
יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע.
וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת.
אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ.
אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהילים יב ד) "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדלוֹת":
אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יב ה) "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ". וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת. הָאוֹמְרוֹ. וְהַמְקַבְּלוֹ. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר עָלָיו. וְהַמְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. כֵּיצַד. מִי יֹאמַר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה. אוֹ שֶׁיֹּאמַר שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמֶה הָיָה. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ.
וְכָל הַמְסַפֵּר בְּטוֹבַת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו הֲרֵי זֶה אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ. וְעַל זֶה הָעִנְיָן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כז יד) "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ".
שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ.
וְכֵן הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְדֶרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׂנְאָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כו יח) "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת" (משלי כו יט) "וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי". וְכֵן הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ רַמָּאוּת וְהוּא שֶׁיְּסַפֵּר לְתֻמּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרַע הוּא אֶלָּא כְּשֶׁמְּמַחִין בּוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שֶׁאֵלּוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל פְּלוֹנִי:
אֶחָד הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְסַפֵּר דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהָצֵר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרַע.
וְאִם נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע.
וְאִם סִפֵּר הַדָּבָר אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה פַּעַם אַחֶרֶת אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר:
כָּל אֵלּוּ הֵם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאָסוּר לָדוּר בִּשְׁכוּנָתָם וְכָל שֶׁכֵּן לֵישֵׁב עִמָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם. וְלֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע לְבַד:
- דברים רבה ו
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם (דברים כד, ט), הֲלָכָה, אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶגַע וְהָיָה הַכֹּהֵן קְרוֹבוֹ מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִרְאוֹתוֹ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. וְעַל יְדֵי מָה הַנְּגָעִים בָּאִים, עַל יְדֵי עַיִן הָרָע, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדוּמְךָ שֶׁאֲבַקַּע בּוֹ הָעֵץ הַזֶּה, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֵין לִי, מֵעַיִן רָעָה. כָּךְ הוּא אוֹמֵר בְּחַיֶּיךָ הַשְׁאִילֵנִי הַכְּבָרָה שֶׁלְּךָ, וְיֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי, מֵעַיִן רָעָה. מִיָּד בָּא הַנֶּגַע עַל בֵּיתוֹ תְּחִלָּה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לז): וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירוֹת, וּמָה הָיוּ עוֹשִׂין לוֹ, מְפַנִּין כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לו): וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, קַרְדֻּמּוֹתָיו וּכְבָרוֹתָיו, הָיוּ אוֹמְרִים רְאִיתֶם עַיִן רָעָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, מַה שֶּׁהָיָה לוֹ לֹא הָיָה רוֹצֶה לְהַשְׁאִיל, מִי גָרַם לוֹ לְהִפָּנוֹת, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ עַיִן רָעָה. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְרַבָּנָן אָמְרֵי תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה לָשׁוֹן הָרָע בְּמשֶׁה אָחִיהָ קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ט): זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ, כ): תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְךָ תִּתֶּן דֹּפִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁאֵינוֹ בֶּן אֻמָּתְךָ, סוֹף בְּבֶן אֻמָּתְךָ תִּתֶּן דֹּפִי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אָמַר אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמֶּךָ, סוֹפְךָ בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּגֵס אֶת לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ שֶׁיְּקָרְבוּ בּוֹ אֶת הַנְּגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ה, ה): אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, רַבָּנָן אָמְרֵי הַמִּקְרָא הַזֶּה מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, כֵּיצַד, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ, מַהוּ כֵן, כֵּיוָן שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע הוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת, הֲרֵי לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, שֶׁהַפֶּה חוֹטֵא עַל הַבָּשָׂר, מַהוּ (קהלת ה, ה): וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, שֶׁלֹא תֹאמַר הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע וְאֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ וְהוּא עוֹמֵד אֶצְלְךָ וְכוֹתֵב כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְדַבֵּר עַל חֲבֵרְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, כ): גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל, לָמָּה (קהלת י, כ): כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל. וּמַהוּ (קהלת י, כ): וּבַעַל הַכְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (ישעיה ו, ב): שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, (קהלת ה, ה): לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, עַל אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיָּצָא מִפִּיךָ. (קהלת ה, ה): וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ לוֹקֶה בִּנְגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם עַל יְדֵי שֶׁאָמְרָה לָשׁוֹן הָרָע עַל משֶׁה אָחִיהָ, לָקְתָה. הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה וגו', וּמִתּוֹךְ כָּךְ לָקְתָה.
למה לשון הרע כל כך נורא?
הנהגה היא מידה כנגד מידה – לא ירצו לראות את הרע שבך.
- תורת מנחם ,נז – שנת תשכ"ט – חלק רביעי, ש"פ שופטים, ב' אלול, ה'תשכ"ט, 306
וכמבואר באריכות בספרי מוסר1976, ומובא גם בקיצור בחסידות בקונטרס העבודה1977, שגם כאשר ההבטה היא בקור רוח ובשעת מעשה אינו מרגיש בעצמו איזה התפעלות, הרי זה עושה רושם וחקיקה גדולה בנפש, ולא תעבור בלי התעוררות רע בהתגלות ר"ל.
וכמו"כ צ"ל ההגדרה בענין השמיעה, להיות אוטם אזניו משמוע דבר רע, כמו לשון הרע, שעי"ז מציל תליתאי1978, ועוד זאת שעי"ז פועל גם למעלה, שכאשר באים לקטרג עליו, לא רוצים לשמוע, כמ"ש1979 ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע גו', והיינו לפי שההנהגה מלמעלה היא באופן דמדה כנגד מדה1980, ולכן, כאשר הוא אינו רוצה לשמוע רע על חבירו, אזי פועל שכאשר רוצים לדבר עליו רע למעלה, אין שומעין מלכתחילה.
ולכן אמרו רק שיתכן שהדברים היו מכוונים גם אליו, וספיקא – לחומרא]. והרי "ברית כרותה ללשון הרע שתתקבל על הלב"
2073) ראה אלשיך קהלת ז, כא (מרז"ל). וראה גם אג"ק אדה"ז ע' שלח. הובא במכתב י"ט אלול תשי"ב (ושם: ולע"ע לא מצאתי מקומו). אג"ק חכ"ג ס"ע תלח.
- מגלה את הרע שבי
הדיבור הבלתי- רצוי, לשון הרע, שמעורר ומגלה את הרע שמצד עצמו הי' נשאר בהעלם107, ומרובה מדה טובה, שהדיבור בשבחו יש לו השפעה טובה108, ומביא חיזוק וסיוע בעבודה109;
ומה כל כך רע בלראות את הרע בעצמי?
כי אתה לא רואה את הפוטנציאל – לא מאמין באנשים אחרים ולא בעצמך
- תורת מנחם, מו – שנת תשכ"ו – חלק שני, בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ו, 251
ממדרש59 שמשה רבינו "דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל", שדוקא החטא דלשון הרע מעכב את הגאולה יותר מכל שאר החטאים (אפילו חטא ע"ז, אף שחטא לשון הרע הוא רק "כאילו כפר בעיקר"60
בענין לשון הרע, "לשון תליתאי קטיל תליתאי"204, "הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו"205 – דלכאורה אינו מובן: מהי אשמתו של "הנאמר עליו" שיצטרך לסבול – כיון שע"י הדיבור אודות הרע שיש בו (כידוע206 שלשון הרע הוא בדבר אמת, ולא כמו מוציא שם רע שהוא שקר), מביאים זאת לידי גילוי (גם אם הי' עד עתה בהעלם).
ומרובה מדה טובה כו'207 – שע"י אהבת ישראל והדגשת הטוב האמיתי והפנימי שבכל אחד מישראל, וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין208: "אע"פ שחטא ישראל הוא" – מגלים אצלו ש"ישראל הוא", וגילוי זה פועל בו לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעלות עד למעלה עליונה ביותר, ובאופן ש"קונה עולמו בשעה אחת"209 – בהיותו במעמד ומצב של נשמה בגוף – ע"י לימוד התורה וקיום המצוות בהידור, וביתר שאת וביתר עז, שזוהי מעלת בעלי תשובה ד"משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי"210, ועד שמגיעים למדרגה שלמעלה מכל קצוות, שזהו מקום הבעל תשובה, שהוא למעלה גם מהקצה היותר עליון, מקום הצדיקים120.
למה בבשר:
- אור חיים
עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו,
ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו,
והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים,
לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו:
והובא וגו'. הוצרך לומר והובא וגו', לצד שאמר ביום טהרתו חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו ואין תנאי בדבר לזה אמר והובא וגו' פירוש חדא ועוד, טהרתו והובא אל וגו'. ורז"ל אמרו (תו"כ) שלא ישהה. וטעם אומרו והובא ולא אמר ובא. אולי שיחייבוהו בית דין או תוקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל:
- העמק דבר
והובא אל הכהן. בע״כ כמו בטומאה כתיב והובא שלא ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה״ה טהור. ע״כ כתיב והובא בע״כ. אבל בטהרה ס״ד שאם ירצה להטהר יעשה כך מש״ה כתיב והובא וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה:
איך מפסיקים לשון הרע, ואיך מפסיקים נגעים
ואיך מאמינים בעצמי
זה "לשון הרע" – כמ"ש הרמב"ם85 שהחילוק בין "לשון הרע" ל"מוציא שם רע" הוא, ש"מוציא שם רע" הוא הבודה מלבו דבר שקר, אבל "לשון הרע" הוא "אף על פי שאומר אמת"; מוטב שנלמד "פרק תניא", ועי"ז יתבטלו אצלך הקושיות, שהרי כל ה"קושיות" שלך הם בגלל שלא למדת פנימיות התורה, שהיא למעלה מקושיות כו', ולכן, כשנלמד "פרק תניא", אזי בדרך ממילא יתורצו ה"קושיות" שלך!
- תורת מנחם, מג – שנת תשכ"ה – חלק שלישי, שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ה, 151
המשך הביאור (בפנימיות הענינים) במ"ש "והובא אל הכהן", אף שנאמר לאח"ז "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", והדיוק ד"והובא" (ולא "ובא"), בעל-כרחו – שאפילו בנוגע למצורע, ש"בדד ישב מחוץ למחנה"3, שלא יהיו טמאין אחרים יושבים עמו, מחוץ למחנות דג' קליפות הטמאות4, מבטיח הקב"ה ש"לא ידח ממנו נדח"5, ובודאי
שסוכ"ס "והובא אל הכהן", אפילו אם אין רצונו בכך, בעל-כרחו1. וכדי שתהי' ההתעוררות גם בפנימיות נפשו, מצד רצונו ושכלו כו' – צ"ל "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", שפעולת הטהרה היא גם במקומו של המצורע, באופן שגם הזדונות נהפכים לזכיות2. ועפ"ז מובן הטעם שבדורות הראשונים נקראת פרשה זו "זאת תהי'", אבל בדורות האחרונים נקראת "מצורע", כי, אמיתית הענין דאתהפכא (ע"י גילוי העצמות) יהי' לעת"ל, ולכן, בדורות הראשונים הי' זה רק באופן ד"זאת תהי'", שרק לעת"ל יהי' הענין ד"תורת המצורע", ש"המצורע" יהי' "תורה", אבל בדורות האחרונים, שנרגש כבר הגילוי דמשיח, עושים גם מ"מצורע" פרשה בתורה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 100 ואילך.
- לקוטי תורה, מצורע
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו׳.
הנה מבואר בע״ח של״ז פ״ז שסיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור החכמה
כי מצורע חשוב כמת וכתיב ימותו ולא בחכמה כו׳ ע״ש.
ולהבין זה קצת צ״ל ענין מוחין דאימא ומוחין דאבא,
כי הנה מוחין דאימא הוא כמ״ש אם הבנים שמחה שע״י ההתבוננות נולד האהבה והשמחה ורשפי אש
והוא בחי׳ הרצוא להסתלק וליכלל בעצמותו ית׳.
אך יש עוד בחי׳ שלמעלה מהאהבה ברשפי אש דהיינו מוחין דאבא
שאור א״ס ב״ה שורה בח״ע…
וזהו אם רץ לבך שוב לאחד. כי ע״י הביטול דמוחין דאבא נמשך בחי׳ שוב והוא המשכת אלהות למטה.
ולהמשכה זו צ״ל הרחבת הכלים והן אותיות התשב״כ ותשבע״פ.
וז״ש בע״ח שער לאה ורחל פ״ז וז״ל וזכור כלל זה
שאין נעשה ב׳ פרצופים אלו לאה ורחל כאן אלא אחר התגלות מוחין דאבא בז״א עכ״ל, כי לאה היא אותיות המחשבה והיא בחי׳ תשב״כ כי ס״ר אותיות התורה היינו אותיות המחשבה כמ״ש במ״א ע״פ את שבתותי תשמרו.
ורחל היא אותיות הדבור תשבע״פ.
ולכן התהוות ב׳ בחי׳ אלו נמשך ע״י התגלות מוחין דאבא דייקא שהוא הביטול שמזה נמשך השוב והוא ההמשכה בבחי׳ כלים ואותיות כו׳ משא״כ מבחי׳ מוחין דאימא שמהם נמשך הרצוא שהוא אדרבה ההסתלקות מהכלים והאותיות.
ועיין מ״ש בד״ה וייצר את האדם בפ׳ בראשית איך שהאותיות נמשכים דייקא מח״ע שלמעלה מהבינה ע״ש באריכות.
ולכן מחמת הסתלקות מוחין דאבא שזהו ענין צרעת
דתרגומו סגירו
מזה נסתעף שאין נבנים פרצופי לאה ורחל
וזהו"ע הנגע שאור החכמה אינו מאיר בבינה<16>, והעצה היא והובא אל הכהן, שיומשך אור החכמה נקודה בהיכלא, והסגירו שבעת ימים הו"ע הז' מדות, והיינו שיומשך אור החכמה בכל הספירות, שעי"ז יתוקן הענין.”
ויוצאים תמורתם הנגעים שאת נגד לאה כו׳
דהיינו מחמת שאין נמשך בחי׳ שוב בכלים ואותיות דקדושה אזי מבחי׳ הרצוא לבד יוכל להסתעף יניקת החיצונים כמו שאחר ההתלהבות בתפלה אם אינו עוסק בתורה יוכל להתהוות מההתלהבות בחי׳ דינים קפידא וכעס ומזה נסתעף ג״כ יש וגסות כו׳ או תאוות רעות.
…והמדבר לשון הרע שהוא הפך הטוב באותיות וכלים דקדושה.
גורם שגם למעלה במקום שם טוב שהם האותיות והכלים דקדושה יצאו תמורתן אותיות הנק׳ שם רע דהיינו שבחי׳ שם ההוא ואותיות אלו הוא מקור חיות הרע והיינו כמ״ש בע״ח שמהנגעים נמשך יניקת הקליפות
והנה התיקון של הנגעים ורפואתן הוא ע״י והובא אל הכהן. כי הכהן הוא הממשיך אור אבא וכמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות וע״ש בענין שלך גדול משלהם כו׳ וע״י המשכת מוחין דאבא בז״א אזי יסוד אבא בוקע יסוד אימא והוא המשכת בחי׳ השוב.
וזהו ענין זיווג יעקב עם לאה ורחל יעקב אותיות יבקע שיסוד אבא בוקע יסוד אימא ומשם נמשך ההשפעה באותיות המחשבה והדבור לאה ורחל עור בעד עור כו׳ בחי׳ לבושים מודומ״ע וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כו׳.
וזהו ענין זאת תהיה תורת המצורע. וכמ״ש בע״ח שם וז״ל כי זהו ענין אומרו זאת תהיה תורת המצורע כי כל בחי׳ היותו מצורע הוא לסבת הסתלקות מוחין דמצד אבא חכמה הנק׳ תורה וא״כ אין תיקונו אלא ע״י עסק התורה כמארז״ל לכן אמר תורת המצורע ולא טהרת המצורע או כיוצא עכ״ל.
ועד״ז איתא בתנחומא ובילקוט מרפא לשון עץ חיים שהתורה עץ חיים היא והיא רפואתו של המצורע שהוציא שם רע כו׳ ע״ש והיינו משום שע״י התורה ממשיך מוחין דאבא וזהו טוב שם משמן טוב שע״י התורה שהיא בחי׳ שמן הטוב ח״ע ממנה נמשך טוב שם שהוא הטבת השם ע״ד הטבת הנרות וכמ״ש במ״א בד״ה ואלה שמות בענין לאתקנא רזא דשמיה ובד״ה משה ידבר כו׳ והיינו ע״י התומ״צ שהם המשכת שמן הטוב שמן משחת קדשהפך בחי׳ שם רע הנ״ל ועיין בפ׳ יתרו דפ״ז סע״ב בענין טוב שם משמן טוב וכמ״ש במ״א ע״פ שמן תורק שמך כו׳.
ואסוותא באורייתא אשתכח כו׳
והנה לזאת עיקר עבודת האדם להיות אחר הרצוא בחי׳ שוב שהרצוא אינו אלא התחלה לעורר הנפש אבל העיקר הוא ההמשכה בכלים רבים דאותיות התורה ובמצות. ועמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים דכמו שהארץ אינה רק כגרגיר חרדל לגבי השמים כך ערך בחי׳ הרצוא לגבי השוב כו׳ ע״ש.
