איך לגרום ״לעולם״ לאהוב אותי | פסיכולוגיה בפרשה, אחרי

מצד אחד זה מסוכן להיות תלויים במה שחושבים אלינו. מצד שני, חשוב שרוח הבריות ורוח המקום יהיו נוחים מאיתנו. איך הדברים מסתדרים, ומתי הבורא מוצא בנו הנאה.

מקורות

• אבות ג, י

הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ;

וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

• הבעש״ט

שאין רוח המקום נוחה עליו, הוא הימנו, ר"ל שהוא עצמו גרם זאת הסבה, לא הדור

רש״י – כל שרוח הבריות. כלומר כל מי שהוא אהוב למטה [נ״א לבריות] בידוע שהוא אהוב למעלה [נ״א למקום]:

ורוח הבריות נוחה הימנו, שמדבר בנחת עם הבריות, ונושא ונותן באמונה. אז רוח המקום נוחה הימנו, שעל ידו שם שמים מתאהב, וישובו תועי רוח ללמד בינה, ומקבל שכר רב על תורתו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, לפי שאין דיבורו בנחת, ואין מעשיו ועסקיו באמונה, אעפ"י שקורא ושונה ומשמש ת"ח, אין רוח המקום נוחה הימנו, לפי שממאס התורה בעיני הבריות, ומרחיקם מן האמת, באמרם "ראו פלוני שלמד תורה כמה מכוערין מעשיו, אשרי מי שלא למד תורה", ואינו מקבל שכר על תורתו.

• ויקרא י״ח

וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹהֵיכֶֽם׃

כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃

אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}        

אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כׇּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ {ס}        

עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ {ס}        

עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא׃

וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃

וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃

וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטׇמְאָה־בָֽהּ׃

וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃

וּבְכׇל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְטׇמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃

אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכׇל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכׇל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃

וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃

וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃

כִּ֚י אֶת־כׇּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ׃

וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃

כִּ֚י כׇּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶֽם׃ 

• רש״י

כמעשה ארץ מצרים. מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִיִּים וְשֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מְקֻלְקָלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקֻלְקָל מִן הַכֹּל:

אשר אני מביא אתכם שמה. מַגִּיד שֶׁאוֹתָן עֲמָמִין שֶׁכִּבְּשׁוּ יִשְֹרָאֵל מְקֻלְקָלִים מִכֻּלָּם (שם):

רש״י

ולא תטמאו בהם אני ה' א-להיכם. הָא אִם תִּטַּמְּאוּ אֵינִי אֱלֹהֵיכֶם, וְאַתֶּם נִפְסָלִים מֵאַחֲרַי, וּמַה הֲנָאָה יֵשׁ לִי בָּכֶם וְאַתֶּם מִתְחַיְּבִים כְּלָיָה? לְכָךְ נֶאֱמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

• הרבי מליובאוויטש, שיחת ש״פ אחרי תשכ״ה

נתאוה הקב״ה לו יברך דירה בתחתונים.

• שיר השירים ב, ד

הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃

הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לכי [לָ֛ךְ] רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ (ס)

יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃

• לקוטי תורה שיר השירים יז, ב

והנה כל הבחי' הללו נאמרו בזמן יציאת מצרים כשהיו ישראל בבחינת אחרי הוי' תלכו וכמ"ש לכתך אחרי במדבר שבבחינה זו נאמר קומי לך ולהיות רעיתי יפתי. אך בזמן שאין בה"מ קיים כתיב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה שכשהיונה היא בחגוי סלע דהיינו בין חקיקת הסלעים אי אפשר לה לפרוש כנפים לעוף שהכנפים נאחזים ונלכדים שם כך בזמן הגלות הנה הכנפים הם האהבה והיראה דבלא רחימו ודחילו לא פרחא לעילא הן נאחזות ונלכדות בפח הגוף הגשמי שמתלבשות בו ונמשכות אחרי דאגת הפרנסה שהיא בחי' שעבוד מלכיות וגלות כו' עמ"ש בד"ה מים רבים כו' מי נח כו' בסתר המדרגה פירוש שאין האהבה ויראה בהתגלות לבו רק בחינת אהבה טבעית לבד המסותרת ומלובשת בלבוש שק וכו' וכמ"ש במ"א. והעצה היעוצה לזה היא הראיני את מראיך וגו'.

 והענין כי כנס"י נקראת מראה בפסוק מראות אלהים במראה אליו אתודע והוא

כי הנה ענין המראה עד"מ הוא שמראה הצורה המסתכלת בה לפי שהוא מצופה גציפוי הכסף הידוע ולכן היא מעכבת את הראיה מן העין הרואה שלא יראה מעבר לעבר כמו בזכוכית פשוטה רק מהפכת וחוזרת הראיה אל הרואה שרואה חזרת הראיה אליו.

 וזהו דוקא כשהיא מצופה ומכוסה בכיסוי וציפוי דק וקלוש כמו הכסף אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עב וחשך לא יראה בה כלום ומעכבת את

רהאיה לגמרי כך נקרא כנסת ישראל בחינת מראה כי הירידה והתלבשות הנשמה בגוף לצורך עליה היא לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה' ולדבקה בו יתברך על ידי ירידה זו כמשל אור השמש כשנופל על הארץ מכה בכח וחוזר ועולה ממטה למעלה (ולכן אויר התחתון חם ביותר) כידוע. אך היינו כשאין הנשמה מלובשת בגוף כל כך אלא בצרכי עולם הזה המותרים שבנוגה אבל אם נטמאה וירדה השלשה קליפות הטמאות לגמרי הרי היא אסורה וקשורה בהם ואינה יכולה לעלות וצריכה לתשובה לעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות כו'.

וזהו יונתי בחגוי הסלע שהיא אחוזה וקשורה בחריצי הסלעים ואינה יכולה לעורר את האהבה והיראה לעלות. זאת העצה הראיני את מראיך שיזכור וישים אל לבו איך שהוא אינו אלא בבחינת מראה שירד רק לצורך עליה וחזרה.

ועל ידי זה יעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות שבנפשו שירדה מאיגרא רמה כו'. ויצעק אל ה' בצר לו ועל ידי זה נמשך מלמעלה למטה בחי' קולך ערב ומראיך נאוה קול הוא ענין המשכת התורה יהיה בבחינת עריבות ומתיקות יותר כי במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד דמשכין ליה בחילא יתיר וכו'. ומראיך נאוה בחינת מצות שהן יפת י תהיינה בבחינת נאוה יותר כמאמר תשובה ומעשים טובים שעל ידי התשובה יהי' המעשים טובים שיהיו מאירים כמו שכתוב את האור כי טוב וגו' (ועי' מענין יונתי בחגוי הסלע בזהר בפרשה לך לך (דפ"ד ע"ב) ובפ' אחרי (דס"א ע"א). וההפרש שבין בחינת הראיני את מראיך שהוא בחי' אור חוזר לבחי' קומי לך שהוא גם כן העלאה ממטה למעלה להיות דביקת הנפש בשרשה שלמעלה אפשר דהיינו כי קומי לך היינו כסדר המדרגות ממטה למעלה והיא מדרגת הצדיקים ההולכים לפני ה' ממדרגה למדרגה. אבל כשכנסת ישראל היא בסתר המדרגה אזי ההעלאה היא בבחינת ויצעקו אל ה' בצר להם שהוא בחינת תשובה בחילא יתיר וכנודע דתשובה אינו דוקא על עבירות אלא על הריחוק כו' ועמ"ש בד"ה שובה ישראל והנה יעקב אמר כסדר המדרגות כו' והנה סדר התשובה הוא שלא כסדר השתלשלות המדרגות כו' ע"ש ועמ"ש בד"ה אלה מסעי ממשל מרוצת המים כשיש דף המונע ומעכב מרוצתם והם בכחם בוקעים ועוברים על דבר המונעם אזי תגדל מרוצתם ביתר שאת ויתר עז כו' ועד"ז יובן ענין הראיני את מראיך כו' ועמ"ש בד"ה וישב יעקב בפי' ובקשתם משם כו' ועמ"ש עוד מענין שנק' כנס"י מראה בפ' בראשית ע"פ אעשה לו עזר כנגדו ובפ' מקץ בד"ה ת"ר מצות נר חנוכה יום ראשון כו' גבי ענין מראות הצובאות

• ויקהל משה, ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"ט

אך על זה הקדים הכתוב ויבא משה בתוך הענן, דפעולת הענן היא שמעלים על עוצם בהיקות ובהירות האור, אך אינו מסתיר לגמרי, כי אם שע"י העלם זה נמשכת הארה כו', והוא דוגמת אדם הרואה ומסתכל באור צח ע"י אספקלריא המאירה, שהאספקלריא מעלמת על עוצם הבהירות, ועי"ז אפשר לקבל את האור. ובאופן כזה היתה נבואת משה, שנתנבא בזה⁴⁰, שהו"ע אספקלריא המאירה. וזהו ויבא משה בתוך הענן, שע"י לבוש הענן, אספקלריא המאירה, הנה גם גופו הגשמי של משה הי' יכול להיות ניזון מזיו השכינה. ועד"ז יובן גם בכאו"א מישראל, בנוגע לנשמתו, שהתומ"צ שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה וירדו ונתלבשו למטה, הרי הם דוגמת אספקלריא המאירה, והיינו, שהם נעשים לבוש להנשמה בג"ע שעל ידם תוכל ליהנות מזיו השכינה, כמבואר בתניא בקצרה⁴¹.

ה) והנהנת"ל שיש מראות לשון רבים, ב' מראות, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה. והענין בזה, דאספקלריא שאינה מאירה היינו שיש דבר המכסה ומעלים שלא יוכלו לראות בה בדרך אור ישר, אבל אינו מסתיר לגמרי, והיינו, שההסתר הוא רק שלא יוכלו לראות את מהות הדבר כפי שהוא במקומו, אלא באופן שנראה רק הדמות בלבד. וזוהי פעולת הכיסוי, שללא הכיסוי היו יכולים לראות ע"י האספקלריא בדרך אור ישר, אך ע"י הכיסוי רואים בו בדרך אור חוזר. אמנם, הכיסוי צ"ל כיסוי דק, כי, אם יהי' כיסוי עב, אזי יהי' בולע את האור, ועד שלא נודע כי באו אל קרבנה⁴², והיינו, שהי' מעלים לגמרי, אך בכיסוי דק, אין הכיסוי מעלים לגמרי, אלא יכולים לראות בו בדרך אור חוזר. ועוד זאת, שבאספקלריא שאינה מאירה יש מעלה גם על אספקלריא המאירה, כי, באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות את עצמו וגם מה שמאחוריו, אשר בדרך אור ישר אי אפשר לראות זאת. ובזה יובן ג"כ⁴³ מה שתירצו בגמרא⁴⁴ מ"ש בישעי'⁴⁵ ואראה את ה', אף שמשה אמר כי לא יראני האדם וחי⁴⁶, כיון שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, והיינו, שע"י ההעלם וההסתר דאספקלריא שאינה מאירה יכולים לראות גם מה שאין יכולים לראות באספקלריא המאירה, שזהו מצד המעלה שבבחי' אור חוזר.

וביאורענין אספקלריא שאינה מאירה בעבודת האדם הו"ע האור שמאיר ע"י העבודה בההעלם דנה"ב. דהנה, העלם הנה"ב הוא דבר המסתיר את האור, אך אינו כיסוי עב ביותר, שהרי יש בו גם טוב, ובפרט ע"י עבודת נה"א לזכך את נה"ב כו', ולכן, עם היות שנשאר במקומו, במעמד ומצב דנה"ב שהו"ע של כיסוי, מ"מ, הרי זה כיסוי דק. אך האור שמאיר ע"י העלם הנה"ב הוא אור חוזר, שיש בו מעלה שיכול להגיע למקום שאי אפשר להגיע לשם בדרך אור ישר. וזהו הטעם על ירידת הנשמה למטה בגוף ונה"ב, שהיא ירידה גדולה ביותר, שהרי הנשמה היא מבחי' רקיע, ולמעלה יותר בבחי' המים, וגם בבחי' האור, ועד לבחי' האור שקודם הצמצום [שהרי ענין ג' בחי' אמ"ר ישנו גם קודם הצמצום, וגם כפי שהוא קודם הצמצום הנה שרש הנשמה הוא בבחי' האור], ועוד למעלה יותר כו', וכמ"ש⁴⁷ עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל⁴⁸ במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. ומשם ירדה למטה בגוף ונה"ב, שזוהי ירידה גדולה ביותר. ומ"מ כדאי כל ירידה הלזו בשביל העלי' שנעשית ע"י הירידה, כמאמר ירידה צורך עלי', ובהכרח לומר שהעלי' היא למעלה משרש הנשמות. והענין בזה, דהנה, בחי' רקיע, אגלידו מיא, הוא בהגבלה. וגם בחי' מים שאין להם מדידה מצד עצמם, הרי הם משתנים לפי מדידת וצורת הכלים. וגם בחי' האור שהוא בפשיטות ובל"ג לגמרי, מ"מ, להיותו אור, הרי בהכרח שיש בו איזה הגבלה, שהרי גם בחי' האור שקודם הצמצום, הנה הא גופא שהוא מהות אור ולא מהות אחר, הרי זה הגבלה, עם היות האור מעין המאור. ובכדי להגיע לבחי' בל"ג האמיתי, הרי זה דוקא ע"י ירידת הנשמה בגוף ונה"ב שהם הפכים מאלקות, והיינו, לפי שעבודה זו שמהפך את הנה"ב היא בבחי' הבל"ג שבאדם, בכל מאדך⁴⁹, ולכן עי"ז נמשך לו גם מלמעלה בחי' בל"ג האמיתי, כי, מדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה⁵⁰, ולכן הנה ע"י העבודה דבכל מאדך, הרי הוא מגיע לבחי' בל"ג האמיתי שהוא העצמות.

וישלהוסיף, שעד"ז הוא גם באספקלריא המאירה, שהרי גם בה ישנו ענין ההעלם, שהיא מעלמת על עוצם הבהיקות והבהירות כנ"ל, וכמשנת"ל שאספקלריא המאירה קאי על לבושי התומ"צ, שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה, והרי גם התומ"צ נתלבשו בדברים גשמיים, שזהו"ע של העלם. אמנם, כיון שביכלתו להעלים ולהלביש את האור, הרי מזה גופא מוכח שבשרשו הוא נעלה יותר מהאור, שלכן יכול להלביש את האור, אלא שבגילוי הוא למטה יותר, שנעשה בחי' העלם. אמנם, ע"י הסרת ההעלם מגיעים למעלה יותר, וכנ"ל בענין המעלה דאור חוזר. וזהו מ"ש⁵¹ יונתי בחגוי הסלע גו' הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, יונתי קאי על הנשמה, בחגוי הסלע בסתר המדריגה קאי על ההעלם וההסתר שבהתלבשות הנשמה בגוף ונה"ב, ובפרט בזמן הגלות, ומ"מ, הנה דוקא ע"י העבודה למטה, הן בקיום התומ"צ (בחי' אספקלריא המאירה) והן בבירור וזיכוך הגוף ונה"ב (בחי' אספקלריא שאינה מאירה), נעשה הראיני את מראיך גו'.

• כ"ט תמוז, תשכ"ב

ברכה ושלום!

מאשר הנני קבלת מכתבה – כדרכה מבלי הוראת התאריך – והזכרתי אותה וכל שכותבת אודותם על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע כאו"א להמצטרך לו, ויהי רצון שתבשר טוב בהנוגע אליהם וכמובן וגם פשוט גם היא בכלל.

ויהי רצון שיוכלל בזה גם השינוי מראיית העולם. ע"י אספקלריא נוגה לאספקלריא טובה ומאירה דוקא, ובהתבוננות אפילו קלה רואים אשר במדה הכי חשובה תלוי זה באדם הרואה והמתבונן ולא כ"כ בהעולם אשר מחוצה לו, וכמה דוגמאות יש למצוא בבני אדם אשר בסביבת כל אחד דוגמאות לטוב וגם למוטב ומזה המסקנא [וע"פ הפתגם הידוע אשר המוח שליט על הלב, ולא עוד אלא כמאמר רבנו הזקן, בטבעו ותולדתו, ז. א.

שאין זקוקים לעבודה ויגיעה על זה, הרי] אפילו אלו שהורגלו דוקא באספקלריא בלתי רצוי' הנה זה ביכולתם ובמילא מחובתם וזכותם להשליט המוח שהוא צריך להיות חדור בטחון בהשי"ת שהוא עצם הטוב ומטבע הטוב להיטיב, וכל המקרים הרי הם נסיונות, ובאם אין הענין נעשה קרוב לומר שהסיבה לא העדר היכולת אלא העדר הרצון.

ויהי רצון אשר כמו שהובטחנו שהימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, והרי ההכנה לקיום היעוד היא עבודת האדם בהווה הרי יהפוך כאו"א עולם הקטן שלו ועי"ז גם הסביבה שלו וכל מקום שידו מגעת, לסביבת שמחה ואור וכנ"ל הרי ע"פ פתגם הידוע ישנה היכולת המלאה ואין הדבר תלוי אלא ברצון.

בברכה לבשו"ט בכל האמור.

ח'תפב

• תורת מנחם, מג – שנת תשכ"ה – חלק שלישי, ה'תשכ"ה, 280

וכפי שמצינו שמצד תוקף הקליפה שבעריות הרי זה באופן שנפשו של אדם מחמדתן¹, ועד כדי כך הוא תוקף התאוה, שבמנחה דיוהכ"פ, קרוב לנעילה, קורין בתורה פרשת עריות, כדי להבהיר ולשלול ענין זה².

וזהו גם שהאיסור דעריות הוא עון חמור ביותר, וכפי שמבאר הצ"צ³ בלשון המשנה⁴ "חמש עשרה נשים כו'", שחמש עשרה בגימטריא י"ה, לפי שהחטא דעריות פוגם בשם י"ה. וכמובן גם מגודל העונש שבעריות, דכיון שהעונש הוא לפי ערך הפגם⁵, הרי מגודל העונש מובן גם גודל הפגם.

אך דוקא בהפרישות מן העריות מתבטא הענין ד"קדושים תהיו", ודוקא עי"ז באים להקדושה ד"קדוש אני", קדושת העצמות⁶, כאמור, שהגבוה גבוה ביותר נמשך דוקא ע"י המטה מטה ביותר⁷.

י. ויש לקשר זה עם פירוש רש"י בסוף הפרשה שלפנ"ז – "ולא תטמאו בהם אני הוי' אלקיכם", "הא אם תטמאו איני אלקיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלי'":

נתבאר לעיל⁸ שג' הלשונות שבפירוש רש"י הם כנגד ג' הענינים ד"אני", "הוי'" ו"אלקיכם". ואעפ"כ כותב רש"י בתחילת הענין "איני אלקיכם" – כיון ש"אלקיכם" הו"ע כללי שעל ידו לוקחים גם את "הוי'", וגם את "אני"…

שקדושת העצמות ("כי קדוש אני") נמשכת דוקא ע"י הפרישות מן העריות ("קדושים תהיו", "הוו פרושים מן העריות"):

הקב"ה מצד עצמו הוא קדוש ומובדל מעולמות לגמרי, אלא שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים1, נתאווה דייקא, ענין של תאוה ללא טעם2, היינו, שרצונו ליהנות מעבודתם של בני ישראל.

והעבודה שממנה יש להקב"ה הנאה – היא העבודה בדברים התחתונים ביותר דוקא, שזוהי הקדושה בעניני עריות.

וענין זה קשור עם המדריגות התחתונות דשם אלקים – כידוע3 שהיניקה לקליפות (ג' קליפות הטמאות, עד ל"ערות הארץ", שמשם הו"ע העריות) היא מהצירופים של שם אלקים, ובזה גופא – לא מהצירופים של האותיות הראשונות, אלא מהצירופים של האותיות האחרונות דוקא.

ודוקא ע"י העבודה דקדושה בענינים התחתונים – לוקחים את הענין ד"קדוש אני".

זה די מעצבן אנשים שכל הזמן מתלוננים תמיד יש להם איזו סיבה לא להיות מרוצים. גם כשבאמת אין שום סיבה אמיתית לתלונות. אבל זה יותר מדהים לראות איך זה מדבק. איך אנשים שמתלוננים גורמים גם לילדים שלהם ולבני הזוג שלהם להיות מתלוננים ויש לכך עצה, מסביר בעל התניא יונתי בחגוי הסלע, הראיני את מראיך כתוב בשיר השירים. יונתי זו הנשמה, שכלואה בגוף

, והקב״ה אומר לה שכדי להשתחרר עליה לחשוב על עצמה כמראה, עבורו כלומר לא רק הזולת הוא מראה, אלא גם אני עצמי מראה.

ואם אני במצב רוח מתלונן ומלא שליליות, זה מה שרואים בי. ואם אני שמח בחלקי, זה גם מה שרואים בי. ואם אני זוכר שאני מראה מראה שמשפיעה איך אשתי, הילדים שלי ואפילו הבורא רואה את עצמו כאן למטה, זה יכול לגרום לי להיות קצת פחות מתלונן. כי בסוף אף אחד לא רוצה להיות מראה כל כך עכורה