פסיכולוגיה בפרשה
כללי ההישרדות בג׳ונגל | פסיכולוגיה בפרשה, קדושים
לפעמים אנחנו מתהלכים כעיוורים בעולם. לא יודעים למה דברים קורים ומה עתיד לקרות.
בתוך הג׳ונגל הזה יש כללי הישרדות והתקדשות שכדאי לאמץ כדי לשרוד.
מקורות
- פרשת קדושים:
וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר
דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃
בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃
וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃
וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ ה׳ חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃
וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃
וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה׳׃
לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃
לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱ-לֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י ה׳׃
לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃
- לא להכשיל אדם
ביאור יש"ר על התורה, ויקרא י״ט:י״ד:א׳
לא תקלל, לפי שדרך בני אדם להקל בקללת החרש שאינו שומע, ולא יוכל לריב עמו, לכן פרטו הכתיב, וכל שכן שאסור לקלל שאר בני אדם השומעים ומצטערים בה:
ולפני עור לא תתן מכשל, אינו מדבר בעור ממש, אלא שאסור להכשיל שום אדם באיזו דבר שיהיה, בהיותו כעור בדבר ההוא שאינו מרגיש שמכוין להרע לו, והעושה אינו ירא ממנו, שיוכל לומר לטובה נתכוונתי, והרי הדבר מסור ללב, לכך נאמר ויראת מאלהיך השומע כל ורואה כל, וכאן מדבר ביראת העונש כפי הכלל שכל יראה שאחריו מ"ם הוא יראת העונש:
- ביאור שטיינזלץ על ויקרא י״ט:י״ד
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. על עצם הדין נוספת האזהרה – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'. במקרים רבים, הנפגע איננו יודע מי פגע בו, ובקלות הפוגע יכול להימלט מאחריות – בפרט כאשר הנפגע הוא חירש, עיוור או חסר ישע שאין מי שיילחם למענו. יתר על כן, יכול אדם לפגוע בזולתו באופן שאינו ניכר גם לסובבים. לפיכך מדגיש הכתוב, שגם אם אין לאדם סיבה להתיירא מתגובת הקרבן או החברה – עליו לפחד מאלוקים, שלפניו גלויים כל המעשים וכל הכוונות.
- רבנו בחיי, ויקרא י״ט:י״ד:א׳
לא תקלל חרש. הזכיר הכתוב חרש כדי ללמוד ק"ו אם החרש שלא ישמע כשהוא מקלל אותו הזהירה עליו תורה אין צ"ל מי שישמע והתקצף ונתבייש וכל זה שיהיה האדם גדור בדבורו ושלא ירגיל את נפשו בתכונה רעה ואין האיסור מצד חברו השומע אלא מצד עצמו ואם הוא גדור בזה אצל החרש כל שכן אצל השומע ולכך הזכיר הכתוב חרש והוא בנין אב לכל השאר ועוד מפני שדבר הכתוב בהווה שבני אדם מקללים החרש ומכשילים העור ולא ייראו מהם, ועל זה אמר ויראת מאלהיך שכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכן הזכיר שלמה ע"ה (משלי כ״ד:י״ב) כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו, וזהו שאמרו רז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.
- רלב"ג ביאור המלות על התורה, ויקרא י״ט:י״ד – רבי לוי בן גרשום
ולפי עור לא תתן מכשול. הרצון בזה שמי שהוא עור בדבר לא תתן מכשול לפניו להפילו כאלו תאמר אם שאל ממך מדבר מה אם הוא מותר או אסור ואמרת לו בדבר האסור שהא מותר או שאל ממך עצה ונתת לו עצה בלתי הוגנת להזיק לו באי זה אופן שיהיה או אם היה האיש ההוא בעל תכונות רעות והמצאת לו הדברים אשר בהם יעשה הרעות הנה בכל זה יעבור משום לפני עור לא תתן מכשול ומי ששם מכשול בדרך להפיל העובר שעובר שם עובר גם כן על זאת האזהרה ויתחייב עם זה בנזקיו לפי מה שנתבאר ממה שנזכר בפשרת ואלה המשפטים:
- אל תיתן עצה רעה
רש"י על ויקרא י״ט:י״ד
לא תקלל חרש. אֵין לִי אֶלָּא חֵרֵשׁ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל אָדָם? תַּ"ל בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כ"ב), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ? מַה חֵרֵשׁ מְיֻחָד שֶׁהוּא בַחַיִּים, אַף כָּל שֶׁהוּא בַחַיִּים, יָצָא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ בַחַיִּים (ספרא):
- רש"י על ויקרא י״ט:י״ד
ולפני עור לא תתן מכשול. לִפְנֵי הַסּוּמָא בְדָבָר לֹא תִתֵּן עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ,
אַל תֹּאמַר מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ (שם):
- רש"י על ויקרא י״ט:י״ד:ג׳
ויראת מאלהיך. לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ; וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ: - פסחים כב, ב
מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס יַיִן לְנָזִיר וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ — תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״
לפני עור לא תתן מכשול הוא עניין בפני עצמו
- אל תגרום לאחרים לקנא בך. צניעות
– ראשית חכמה, שער הענוה ז׳:י״ט
חכמי ישראל מתפללין לא תהיה קנאתנו על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ב). ולמה היו מתפללין על אחרים במדה הזאת יותר משאר המדות. אלא כך הענין, כמה בני אדם גורמים שאחרים מקנאים בהם כשהם לובשים בגדים נאים שיקנאו בהם, ולכך היו מתפללים כי שמא הם גורמים הקנאה כך לאחרים, והתורה אומרת (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול, לכן מדה טובה לאדם שלא ילבש בגדים טובים ומשובחים יותר מדאי לא הוא ולא אשתו ולא בני ביתו, וכן לענין המאכלים ושאר ענינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים, גם כל מי שהשפיע לו הקדוש ברוך הוא עושר ונכסים יהיה וותרן לעשירים ולעניים ויתנהג עמם בנחת ויעשה עמם חסד, וכבר הארכנו בדבר במה יהיה נאהב לכל אדם, אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו, אך ראוי לאדם שיעלה על מעלות הטובות אשר הם תפארת לו, ויקנאוהו אחרים ויחמדו לעשותו כמוהו.
אבל הקנאה והחמדה הם טמונים בלב, ונעלמים מעיני בני אדם, שאין כל אדם יכול להבין בו אם הוא חומד או קנאי, בשביל שהדבר הזה מסור ללב, ואם הוא מונע מהם עליו הכתוב אומר (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך.
- – אל תחטט בפנימיות, בערום של אנשים, אל תציץ
תקוני הזהר ע״ז ב:א׳
(ויקרא יט יד) וְלִפְנֵי עִוִּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, עִוֵּר דְאִיהוּ עוֹר, וְרָזָא דְמִלָּה עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר (משלי כב ג). - אל תדחוף מי שנופל בתאוות – מתגאה בקלונו
– ברכת אשר על התורה, ויקרא י״ט:י״ד:ב׳
"ולפני עור לא תתן מכשל". עיין בפירוש המשניות לרמב"ם (שביעית פ"ה, מ"ו) שכתב: אמר ה' "ולפני עור לא תתן מכשול", הכוונה בזה, שמי שעיוורה אותו התאווה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עיוורונו ותוסיף להתעותו.
ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך. (תש"ה) - לדעת למחול
חתם סופר על התורה, קדושים ט״ז
לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול י"ל כי כל המקלל חבירו ישראל הרי הוא מקולל כדכתיב אורריך ארור וכדי להציל את זה שנתקלל כדי שלא יכשל במה שאחז"ל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (גמרא שבת דף קמ"ט ע"ב) נמצא שאעפ"י שהקללה לא תחול עליו אלא על המקלל מ"מ גם הוא לא ינצל מקצת עונש ולהנצל מזה אנו מתפללים ולמקללי נפשי תדום כדי שאמחול מיד ולא יארע תקלה עי"ז למי שנתקלל אך המקלל חרש שאינו שומע ולא ידע למחול נכשל החרש בהנ"ל נמצא זה המקלל חרש עובר על ולפני עור לא תתן מכשול:
- להסיר אינטרסים ותועלות אישיות
הרבי – שבת פרשת קדושים תשמ״א
האיסור הוא לא גרימת נזק לעיור – אלא על נתינת עצה שאינה הוגנת לו.
כאשר נונתנים עצה לזולת יש לחשוב רק על כך שהעצה תהיה הוגנת
כלומר ללא תועלת עצמית שהמייעץ יכול להרוויח מכך.
חידוש זה מתבטא בדוגמא מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. ואת זאת אוסרת התורה
כלומר החשיבה על הזולת היא לא רק למעשה אלא גם בדרך.
על האדם לצאת מעצמו ולחשוב רק על מצבו של הזולת ללא נגיעות אישיות
- כתר שם טוב, א, ג
הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א, יז). פי' הבעש"ט בשם הרמב"ן שצוה לבנו אם יסתפק לך באיזה דבר איך לעשותו כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן או שיש לך ספק אם הוא מצוה אם לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו והדבר שיש לאדם הנאה ממנו יכון למצוא ראיה להתיר האסור ע"כ. אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן אז השי"ת יודיעך האמת ותלך לבטח. וז"ש והדבר אשר יקשה מכם שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע הספק נולד מכם שיש בו הנאתכם ע"כ תסלקו מדבר זה הנאתכם ותקרבון אלי. והכוונה שיהיה לשם שמים בלי שום פניה והנאה אז ושמעתיו אתן לו הבנה איך יתנהג וק"ל:
לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃
- הקב״ה יודע שאתה עיוור, לכן לא נתן לך הצלחת וכוחות סתם, אלא כדי שתשפיע.
שיחת חג הפורים, ה'תש"ל
בהמשך להמדובר לעיל (ס"ז) בענין "מתנות לאביונים", יש לבאר מאמר תמוה ביותר שמצינו בגמרא43 : "רבי מכבד עשירים" – שכבר עמדו רבים על מאמר זה שלכאורה אינו מובן:
כבוד – שייך למי שיש לו מעלות. ואילו "עשיר" – יכול להיות גם מי שקיבל בירושה הון גדול שלא עמל בו ולא עסק בזה; ויכול להיות גם ש"עשיר יענה עזות"44, או "עושר שמור לבעליו גו'"45 באופן שהוא היפך טובתו (כפי שנאמר בנוגע לקרח46 ), כיון שמנצל את העושר לענין הפכי. וא"כ, מהו הטעם ש"רבי מכבד עשירים"?!
הגמרא לא אומרת שרבי מכבד עשירים צדיקים – אם הם צדיקים, הי' רבי מכבדם בלאה"כ, גם אם לא היו עשירים; ומזה מובן שרבי כיבד עשיר, מבלי הבט אם יש לו עוד מעלות. ולכאורה טעמא בעי.
והגע עצמך: רבי סידר את המשנה, שהיא היסוד של תושבע"פ; והי' במעמד ומצב שלא הי' זקוק למישהו אחר, כדברי הגמרא47 שלא פסקו על שולחנו לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, וכפי שהפליגו חז"ל בכ"מ48 אודות גודל הפלגת עשירותו של רבי; וח"ו לחשוד ברבי שרצה לומר למישהו דבר שלא חשבו בלבו, כדי לפעול אצלו דבר-מה. ובודאי שכל מה שאמר בפה, הי' בהתאם למחשבתו בלבו, וכאשר כיבד מישהו בחיצוניות, הרי זה בגלל שכך הי' בפנימיות.
ולכאורה אינו מובן כלל – מדוע מגיע לעשיר כבוד: אם הוא מנצל את העשירות לדברים טובים – הרי הוא עושה דבר טוב, ומקיים כמה מצוות, ולכן מגיע לו כבוד; אבל גם לעני מגיע כבוד אם הוא מקיים מצוות רבות; והרי לא נאמרו כאן שום הגבלות ותוארים להורות שמדובר אודות סוג מיוחד של עשירים?!
י. והביאור בזה – כפי שדובר פעם בארוכה49 :
כאשר רבי ראה עשיר – ידע בוודאות שאין זה מצד כחו ועוצם ידו; יש פסוק מפורש בחומש50 שאסור לומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ועד שהסמ"ג51 מונה זאת במנין המצוות), ולא בגלל שזוהי עבירה סתם, אלא זהו בפשטות היפך האמת; וכיון שכן, הרי בודאי נתקיים בו מ"ש52 "כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", והיינו, שהקב"ה בחר בו ליתן לו עשירות.
וכיון שרבי ידע מה היא עשירות, הרי ידע שעשירות יכולה להביא למעמד ומצב ד"וישמן ישורון (ולאח"ז) ויבעט"53.
– וכהדיוק בזה, שלא נזכר כאן השם "יעקב", ואפילו לא השם "ישראל", אלא השם "ישורון" דוקא, כידוע שג' שמות אלו הם ג' דרגות מלמטה למעלה: יעקב – דרגא הכי פחותה, שהרי תיכף כשנולד נאמר54 "ויקרא שמו יעקב"; ורק לאחרי כן, כאשר "שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"55, אזי נקרא בשם "ישראל"; ולאחרי כן, כאשר "ויהי בישורון מלך"56, אזי נקראים בשם "ישורון". וכמבואר בקבלה וחסידות57 ענינם של ג' דרגות אלו בספירות ובכחות הנפש.
ועז"נ "וישמן ישורון ויבעט", שהמעמד ומצב ד"וישמן" יכול לפגוע לא רק כשנמצאים בדרגת יעקב, או אפילו בדרגת ישראל, אלא גם כשנמצאים בדרגת "ישורון", יכול להיות שהמעמד ומצב ד"וישמן" יביא לידי "ויבעט". –
וכיון שהקב"ה בודאי לא יעבור על הציווי "לפני עור לא תתן מכשול"58, כמארז"ל (במד"ר פ' משפטים59 ) "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור", הרי מובן, שכאשר הקב"ה נותן ליהודי עשירות, "וישמן", בודאי יש לו כחות עצומים להבטיח שלא זו בלבד שהמעמד ומצב ד"וישמן" לא יביא אותו לידי "ויבעט", אלא יהי' בכחו למלא את שליחותו של הקב"ה.
ובענין זה לא נוגע מעמדו ומצבו של העשיר בפועל:
עצם העובדה שהקב"ה נתן לו עשירות, מהוה הוכחה שיש לו כחות נעלים ביותר,
ולא רק כחות נעלים שאין להם שייכות לחייו בעוה"ז הגשמי והחומרי, לגופו ונפשו הבהמית – שהרי נותנים לו עשירות כפשוטה, ששייכת לגופו ונפשו הבהמית, ושייכת לזמן ומקום שבהם הוא נמצא, ועשירות זו ניתנה לו ע"י הקב"ה – "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – שמקיים את הציווי "לפני עור לא תתן מכשול".
ולכן הי' רבי מכבד עשירים – כי, בידעו גודל הנסיונות שישנם לעשירים,
– כפי שידע ממה שהי' אצלו, והרי תמיד לא הי' רבי מרוצה ממעמדו ומצבו, שלכן, בכל פעם שראה ענין נעלה, בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת"60, ואילו הוא אינו שייך לזה… וידע מה שהוצרך לעבור כדי שעשירותו תהי' כדבעי, עד שהגיע למעמד ומצב שהי' יכול לזקוף אצבעותיו ולומר "לא נהניתי (מעוה"ז) אפילו באצבע קטנה"61 –
ובידעו שהקב"ה בודאי אינו עובר על הציווי "לפני עור לא תתן מכשול", ידע להעריך את הכחות עצומים שיש לעשירים, ולכן הי' מכבדם.
יא. ומזה למדים הוראה גם עכשיו – שהרי התורה היא נצחית62 :
כאשר ישנו מישהו שהוא עשיר כפשוטו, בכסף וזהב, בשכל או במדות, או ביכולת, שיש ביכלתו לעשות דברים שאחרים אינם יכולים לעשותם, אין לו לחשוב שכל מה שיעשה, גם אם הוא עושה פחות מהשני, מגיע לו תודה שאינו במעמד ומצב ד"וישמן ישורון ויבעט"… אלא אדרבה: עליו לדעת שכיון שעשאוהו עשיר, נתנו לו כחות עצומים, וכיון ש"לא ברא (הקב"ה) דבר אחד לבטלה"63, עליו לנצל את כל הכחות במילואן.
וכפי שמצינו בגמרא64 בפרט בנוגע לצדקה, שכאשר ראו מה שאירע לבתו של נקדימון בן גוריון, ושאלו היתכן: הרי נתן צדקה לרוב – הי' המענה ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד"! ולכאורה: הרי נתן שלא בערך יותר ממה שנתנו אחרים? – אלא כיון שהקב"ה מינה אותו שליח על הון עצום, ונתן לו כחות עצומים ואפשרויות גדולות, עליו לעשות כפי שיש ביכלתו – "כדבעי לי' למיעבד", ואם לאו, חסר בעיקר מילוי תפקידו ושליחותו בעלמא דין, ועד שמגיע על זה עונש מר ועצום.
וזוהי הוראה לכל אחד ואחת, שכאשר מתבוננים במה שצריך לעשות, אין מקום כלל להשתמש ב"קנה המדה" של השתוות עם חבירו, לוודא שלא יעשה פחות ממנו, ובפרט אם יוסיף קצת יותר מהשני, אזי מגיע לו כבר עוה"ז ועוה"ב וכל הענינים!… – בודאי מגיע לו ויתן לו הקב"ה כל הענינים הטובים, ועד לבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו, אבל עליו לדעת, שרק כאשר מנצל את כל האפשרויות שיש לו, "כדבעי לי' למיעבד", ועד באופן של "דים גו' והותר" (כמ"ש בנוגע למשכן)65, אזי יודע שמילא את השליחות שניתנה לו מהקב"ה.
