מתי להיות קשוח עם עצמי | פסיכולוגיה בפרשה, שלח

לפעמים אני צריך להיות יותר קשוח עם עצמי כדי לסלק חסמים ומניעות.

מה זה אומר להיות יותר קשוח, מתי זה צריך לקרות ואיך עושים זאת.

מקורות

מורה נבוכים, ג, מו
כי ״אדם קרוב אצל עצמו״ וטבעו לעולם לנטות אל הכילות ולחוס על ממונות

סנהדרין ט, ב

רבא אמר: לענין עדות הרי אדם קרוב אצל עצמו, וכשם שאין מקבלים עדותם של שאר קרובים, כך אין ערך לעדות שאדם מעיד על עצמו. ומשום כך אין אדם משים עצמו רשע, שאין אדם יכול להעיד כנגד עצמו, כשם שאינו יכול להעיד לטובת עצמו, ואין עדותו מענין זה נחשבת.

שם משמואל
ואדם קרוב אצל עצמו, והוא נוגע בדבר, ומקבל שוחד מהנפש המתאוה המחליק בעיניו כל אשר יתאוה נפשו, כמו שאמר הכתוב כל דרך איש ישר בעיניו, ואיך יש מציאות שיהי' שופט על עצמו, אך זה הוא מתנה טובה מהש"י לעמו ישראל שנתן להם כח ועוז להפשיט עצמם מכל מיני נגיעה ולהיות על עצמו כמו דיין הצופה מרחוק על כל הנעשה כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל,

סיום פרשת שלח

וַיֹּ֥אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃
וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָתֻ֜רוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃
לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽא-לֹהֵיכֶֽם׃
אֲנִ֞י ה׳ אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִ֑ים אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)

*אדמו״ר הזקן, הקצרים, שלח

אני ה׳ אלוקיכם וכו׳ –
כי כל אדם שלו מניעות שאינו יוכל מכח זה לדבק בה׳ הוא נפש הבהמית
שנקרא מצריים
וקאמר היאך יכול האדם לצאת מארצות שלו ומהמניעות שלו כשהוא מצרים,

הוא על ידי שיהיה מתחילה
אני ה׳ אלקיכם
ועל ידי זה יוכל לצאת מצרים. ואחר כך יהיה גם כן אני ה׳ אלוקיכם.
רק איך יהיה זה הוא כך:

ספר הזהר, שלח לך כ״ה
אָעָא דְּלָא סָלִיק נְהוֹרֵיהּ, יְבָטְשׁוּן בֵּיהּ וְאַנְהִיר. גּוּפָא דְּלָא סַלְּקָא בֵּיהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא, יְבָטְשׁוּן בֵּיהּ, וִיסַלֵק נְהִירוּ דְּנִשְׁמְתָא, וְיִתְאַחֲדוּן דָּא בְּדָא לְאַנְהָרָא. (תרי נוסחי)
(העץ שאינו מעלה אורו כותשים אותו ומאיר. הגוף, שאור הנשמה אינה עולה בו מכים בו ויעלה אור הנשמה, ויתאחדו זה בזה, הגוף בנשמה, להאיר.)

והוא על פי משל כי כל אדם יש לו ניצוץ מחלק אלו-ה ממעל שהוא חושק תמיד לדבוק בו יתברך
רק מחמת הגוף החומר שהוא חוצץ אינו יכול לדבוק בו
וקאמר דלא סליק נהורא דנשמתא רוצה לומר החלק האלוקי שהוא בוער בו כנר
על זה נאמר מבטשין ליה
והוא אם אדם שיש לו שכל גדול ויכול להסיר ע״פ שכל שלו הגופניות הוא מה טוב רק שזה הוא אינו בנמצא כל כך ולכן מוכרח כל אחד לשבר הגופניות במעשה
דהיינו לסגף את עצמו שלא יאכל פעם בשבוע או בחודש

ועל ידי זה יוכל להכניע את החומר שלו ואז אתכפיא סטרא אחרא דהיינו הגוף
ואז יוכל להידבק בו יתברך.
רק שמתחילה יתבודד בעצמו
ויבחין פחיתותו ומדות המגונות
יתגונן בעצמו בעונש המגיע לו

ייהרג על עבודה זרה – שהוא מסכים שהארועים הם מהעולם
חטא משום שנכנס בו רוח שטות,
דהיינו מחמת שהגביר הגוף וחומר שלו על הנשמה שלו,
ועבודה זרה רוחניות הוא במחשבה הוא בנמצא אפילו בזמן הזה
אצל כל אדם דהיינו מחמת דאגת הפרנסה
אינו יכול ללמוד שהם אומרים אם היה להם פרנסה היה יושב ושונה ומתפלל,
נמצא שהוא בטל לתבואה
שהוא גם כן ע״ז ממגד תבואות שמש
ועל זה גם כן חייב למסור נפשו
שהוא עבודה זרה ממש.

ובוודאי אם יתבונן בזה בלב שלם ובאמת בוודאי יכניע את הגוף שלו מכוח העצבות
אפילו שהעצבות היא קליפה רחמנא ליצלן
אף על פי כן היא עיקר שעל ידי כן יוכל להשפיל גופו כמו בתענית

ואחרי זה יבוא אל השמחה הוא מכוח זה שיתבונן שרצונו יתברך לדור דווקא בתחתונים
ואין הקב״ה שורה אל ב-ד׳ אמות של הלכה
וזהו ושכנתי בתוכם.
כמו שהקב״ה השרה שכינתו באוהל מועד הוא על הקרשים והיריעות שהם גשמיים
ומשה רבינו גופא כשרצה לדבר עם הקב״ הוזקק לבוא אל אוהל מועד
כי משה רבנו לא יכל לקבל את הדיבור אלא על ידי כלי גשמי
כי הוא זה שרצונו יתברך שיהיה לו דירה בתחתונים והוא גם כן האדם אחר שיתבונן בעצמו שהוא שפל בערך
על פי האמת
אך מכוח זה יכול לבוא אל השמחה
שרצונו יתברך לדור דווקא בתחתונים
רק מתחילה יתבונן לאחדותו יתברך.

בְּגִין דְּאִית גּוּפָא דִּנְהִירוּ דְּנִשְׁמְתָא לָא נָהִיר בֵּיהּ, עַד דִּיבַטְּשׁוּן בֵּיהּ, כְּדֵין נָהִיר נְהִירוּ דְּנִשְׁמְתָא, וְאִתְאֲחָדָת בְּגוּפָא, וְגוּפָא אִתְאֲחָד בָּהּ. גּוּפָא כְּדֵין סָלִיק נְהִירוּ מִגּוֹ נִשְׁמְתָא, מְהַדַּר מְרוֹמַם וּמְשַׁבַּח, מְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וּבָעוּתֵיהּ, מְבָרֵךְ לְמָארֵיהּ, הָא כְּדֵין כֹּלָּא נָהִיר. בְּגִין דְּאִית גּוּפָא, דְּלָא יָכִילַת נִשְׁמְתָא לְאַנְהָרָא בֵּיהּ, עַד דִּיבַטְּשׁוּן בֵּיהּ, וּכְדֵין נָהִיר וְאִתְאֲחָד דָּא בְּדָא. אִית אָעָא דְּלָא אִתְאֲחָד בִּנְהוֹרָא, וְלָא סָלִיק נְהוֹרָא בֵּיהּ, עַד דִּיבַטְּשׁוּן בֵּיהּ, וּכְדֵין נָהִיר.

בגין דאית גופא וכו׳: משום שיש גוף שאור הנשמה לא יאיר בו עד שמכים אותו, אז מאיר אור הנשמה ומתאחדת בגוף. והגוף מתאחד בה. ואז הגוף כשעולה אורו מתוך הנשמה, הוא מהדר ומרומם ומשבח ומתפלל תפלתו ובקשתו, ומברך לאדונו. הנה אז הכל מאיר. ולפיכך יש צדיק ורע לו.

מתי לא –

סִטְרָא אַחֲרָא, בָּעֵי לְמֶעְבַּד הָכִי, וּבָטַשׁ בְּחַיָּיבַיָּא, וְכָל מַה דְּבָטַשׁ, כְּדֵין (משלי י״ג:ט׳) וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ. מְחָרֵף וּמְגַדֵּף לְכָל סִטְרִין, וְלָא יָכִיל לְאַנְהֲרָא כְּלַל,

סטרא אחרא בעי וכו׳: סטרא אחרא רוצה לעשות כן, והיא מכה ברשעים, וכל מה שמכה, הוא, ונר רשעים ידעך, כי מחרף ומגדף לכל הצדדים, ואינו יכול להאיר כלל.

*תרגום הסולם לזוהר