למה אני ולא הוא. סיפור על נס שהוא גם טרגדיה

מפקד הצוות נעצר לפני הכיפה המסולעת וכרע על ברכו. הוא נקש שלוש פעמים על קסדתו. הנקישות היוו עבורי, סמל הצוות, סימן מוסכם שעלי להגיע אליו בזריזות להתייעצות. דורון עזרא, המפקד, התלבט האם לטפס כמתוכנן על הכיפה המסולעת שלפנינו או שמא עדיף לאגף אותה במטרים ספורים מימין. העלנו במשך מספר דקות טיעונים לכאן ולכאן ולבסוף הוחלט שנמשיך עוד כחמישים מטרים ו'נשכיב' את המארב מימין לנקודה שנקבעה בתדריכים המוקדמים.

ההחלטה הזאת, הסתבר כעבור 24 שעות, הייתה גורלית. היא הצילה את חיינו, אך בה בעת גבתה את חיי חברינו.

במשך שנתיים, כך סיפרו לנו, לא עלה כוח צה"לי לשמיס אל ערקוב. רכס בדרום לבנון, המתנשא מעל עיישיה, כפר נוצרי המרוחק כמה עשרות קילומטרים מביירות, ושבקרבתו הוקם מוצב צה"לי, טרם הנסיגה מלבנון.

הצוות שלנו יועד להציב מארב בן 24 שעות על כיפת השמיס. אינני זוכר אם היה מידע מודיעיני על כוח חיזבאללה שאמור לעבור במקום או לא. הכוונה הייתה שנחדש נוכחות על ההר ומקץ 24 שעות נוחלף בכוח רענן.

הטיפוס במעלה השמיס ארך כחמש שעות. הירידה הייתה מהירה יותר ונמשכה לא יותר משעתיים.. אולי בגלל שהמשקלים פחתו ואולי בגלל שמיהרנו למוצב. 24 השעות באמצע נדמו כנצח. דורון התקדם עם החוליה שלו לחוד הקדמי. חוליה של ארבעה לוחמים פרשה לכיוון מזרח. אני ושלושה חיילים נוספים היינו אמונים על הצד המערבי. האמת שלא ראינו הרבה. המסולעת שעקפנו והתנשאה לגובה של כמטר הסתירה לנו כששכבנו את שדה הראייה מערבה.

24 שעות שכבנו זה לצד זה. רגלו של האחד מונחת על רגלו של האחר. ישנים בתורנות. אוכלים בשכיבה. עושים צרכים בשכיבה. החוליה שלי הייתה הרעשנית ביותר. הרגשנו בטוחים בעצמנו. הערכנו שאם יקרה משהו, הוא יתרחש בחוד הקדמי.

לא היה לנו אפילו מושג קלוש שבמשך 24 שעות היינו נתונים תחת כוונותיהם של כעשרה צלפי חיזבאללה, שהתחננו, כפי שפוענח מניתוח רשת הקשר של האויב, לקבל אישור פתיחה באש. האישור לא ניתן. במשך 24 שעות הם הצליחו, ממרחק של כחמישים מטרים בלבד, לשמור על דממה, מבלי לאבד ריכוז או להרים ולו לרגע את עיניהם מהכוונות. פתיחה באש אפשרית, הובהר להם, רק אם יחשדו כי גילינו אותם. ואנחנו, תודה לאל, לא גילינו.

יצאנו למארב בערב שבת, עם שעת השקיעה וקמנו ממנו בליל מוצאי שבת שלמחרת. זה היה לילה קיצי נטול ירח. ההתכנסות חזרה לסדר תנועה הייתה מרוממת. הגוף כולו כאב מהשכיבה, משתוקק למשקה חם. לניעור עצמות. למיטה ראויה.

כשהגענו למוצב כבר יצא הכוח החלופי ל'תפוס' את נקודת המארב, בראשותו של סרן אבשלום אורן. כנראה גם הוא התלבט האם לטפס על המסולעת או לאגף אותה מימין. הוא החליט לטפס כמתוכנן. מרגע שהחליט לטפס עם הכוח הוא לא הותיר ברירה לצוות החיזבאללה ששכב במארב נגדי מתוכנן ומצויד היטב. אנשי החיזבאללה התכוונו לפתוח באש ביום המחרת, יום ראשון, על שיירה גדולה שהייתה אמורה להגיע למוצב עיישיה. לכן הם לא קיבלו אישור לפתוח באש עלינו.

במכת האש הראשונה אורן נפגע ונהרג במקום. איתו נהרג יבגני ברצלבסקי. הכוח של אורן ז"ל השיב אש ויצא להסתערות על המחבלים. אלה נסוגו לאחור. אנחנו, שרק הגענו למוצב, נדרשנו להתארגן במהירות ולטפס חזרה לסייע בסריקות אחר המחבלים.

המחבלים שנמלטו אחרי חילופי האש הראשונים, הותירו אחריהם ארסנל עצום של כלי נשק ממגוון סוגים ועוצמות. היקפי הנשק ותחמושת שהותירו העצימו מבחינתנו את הנס. 24 שעות, תחת כוונותיהם הדרוכות של כ-20 אנשי חיזבאללה, מצוידים בכמות כלי נשק גדולה לאין שיעור מזו שהייתה בידינו, ובכל זאת יצאנו מזה בחיים.

למה? למה אורן ויבגני נהרגו ולא אנחנו? האם אנחנו צריכים להודות על נס שכזה? מה אפשר להגיד למשפחות הנופלים? 24 שעות שכבנו שם ואילו הם רק טיפסו.

באותה נקודת זמן, קיץ 1994, כט אב התשנ"ד, לא היה לאף אחד זמן לעצור ולחשוב. וגם לא כדאי היה לעצור ולחשוב. אירוע רדף אירוע. ובכלל השירות הצבאי אינו מעודד מחשבה על עניינים שכאלה. זה אולי יכול להפוך לבעיה מוסרית, אבל זה בטח עוזר לחסן את הנפש ולהתמודדות עם הבאות.

הסדר הפנימי שבפרשה

היום 17 שנים אחרי, עדיין אין לי תשובה לשאלה מדוע משפחותיהם של אורן ויבגני ז"ל יכולים לבוא בטענות לקב"ה ואילו אנחנו מודים על הישועה. אין תשובה ולא יכולה להיות תשובה. לאף אחד אין תשובות. ובכל זאת דווקא פרשת השבוע, פרשת אמור, מעניקה לנו אם לא תשובה, מסגרת לבחינה והתמודדות עם השאלות שהועלו.

במבט ראשון נדמה כאילו הפרשה מציגה אסופה מקרית של חמישה נושאים שאינם קשורים ביניהם בקשר פנימי בשום דרך או צורה. אולם המחשבה התורנית מלמדת כי אם הנושאים ארוגים יחד תחת פרשה אחת, אזי יש ביניהם חוט מקשר בעל משמעות עבורנו.

בעל מי השילוח, האדמו"ר מאיז'ביצא, מבקש לחשוף את הסדר הפנימי שבאסופת הנושאים המועלים בפרשת השבוע[1].

חמשת הנושאים המועלים בפרשה, הוא מסביר, הם גם חמישה סוגי תרעומת שיכול להטיח האדם בקונו. מי שאינו מאמין, או שסבור שכל מה שקורה קורה במקרה, גם אינו יכול לבוא בטרוניה כנגד הבורא. הרי הדברים קרו במקרה, ויכלו לקרות כך או אחרת. מי שתופס את העולם כתוצאה של מקריות יכול להיות עצוב או שמח מהמאורעות המתרגשים עליו, אך הוא אינו יכול להאשים את הבורא על שום אירוע שמתרחש.

מנגד, אם הוא מאמין, הוא בהחלט יכול להתרעם על מר גורלו.

המוות 

סוג התרעומת הראשונה שזוכה להתמודדות בפרשת אמור היא על המוות[2]. ההעדר.

אחד ההיבטים הקשים בחיינו הוא ההתמודדות עם האובדן. ישנם הסוברים כי מרגע שהאדם מכיר במוות כאפשרות ממשית הוא הופך רלגיוזי, דתי.

למרות שאף אחד לא חי לנצח, המוות מלא מיסתורין. הוא משמש כאחת העובדות הכואבות ביותר בחיים. עובדה שקשה לנו להתרגל אליה ולקבל אותה.

כשמישהו נפטר בגיל מבוגר אנחנו מקבלים זאת בהבנה יחסית, כחלק מגלגל החיים. מוות של מישהו שלא בזמנו הוא מקור עבורנו לתרעומת כנגד הקב"ה.

כיצד מציעה הפרשה להתמודד עם מסתורי המוות והתרעומת שהם מקדמים?

כנגד כל אחד מחמשת ההתמרמרויות האפשריות על המציאות שמזמן לנו הקב"ה, ניתנו לנו חמשת מועדי ישראל, פסח, שבועות, ראש-השנה, יום-כיפורים וסוכות, הנדונים בחלק השני של פרשת אמור. המועדים ניתנו ככלי להתמודדות עם החיים וכמסגרת להבנתם[3].

כנגד התרעומת על אובדן ושכול, המאגד את הנושאים הראשונים בפרשה, נתן לנו הקב"ה את חג הפסח.

איך המוות קשור לפסח? 

פסח הוא חג הלידה. הזמן שהעם היהודי נולד כקולקטיב. פסח הוא כראש השנה להתקשרות העל טבעית של העם היהודי. במצרים היו בני ישראל כמו ברחם האם. היציאה ממצרים היא כמו לידה.

המסר הוא שאם אנחנו רוצים להבין את המוות, את האובדן והשכול, אנחנו נקראים לנסות להבין גם את הלידה. שניהם הם חלק מאותו מעגל חיים. כשאדם נפטר טרם זמנו אנחנו שואלים מדוע. הפרשה אומרת לנו שאנחנו מחויבים לנסות ולשאול מדוע גם כשתינוק נולד. מה התפקיד שלו בעולם. מדוע ניתנה לו קצבת חיים מוגבלת. מה הערך בחייו.

הלידה היא הפלא הגדול ביותר שאנחנו יכולים להיחשף אליו. היא בריאה של יש מאין, שאנחנו שותפים בה. הלידה מלמדת אותנו שכל אחד מאיתנו הגיע לעולם לתכלית מסוימת, להגשים מטרה, לממש תפקיד. לצעוד לכיוון הר סיני שלו. אם הוא רואה את חייו כחסרי ערך, אם הוא מבין את מציאותו כסתמית אזי גם מותו יהיה סתמי. אם הוא מכיר בלידה כתחילתה של מסע מכוון ומודרך היטב, אזי גם המיתה היא חלק מהמסע הזה, ולכן גם אין מוות חסר משמעות.

כל עוד אנחנו מתייחסים אל הלידה כדבר מובן מאליו אזי ממילא המוות ידמה בעינינו כמשהו בלתי נתפס. אם הלידה לא תהיה מובנת מאליה עבורנו, אזי כל החיים יתפסו על ידנו כמסע שבו אנחנו נעים לכיוון מסוים, והתנועה היא שיוצקת משמעות לתוך החיים. משמעות שניתנת לעיצוב גם ברטרוספקטיבה.

שלא בגבולות הטבעיים, לעולם לא נוכל להבין למה לאחד קורה כך ולמה לאחר קורה אחרת. ובכל זאת, במסגרת קצבת החיים המוגבלת שלנו אנחנו מחויבים לנסות ולברר בכל רגע את תכלית חיינו. אם איננו רוצים בחיים סתמיים, וכמובן גם במוות סתמי, אנחנו נדרשים לקדש את הזמן, את העשייה, את האמונה ברגע החולף ובאנשים שלידנו, ואת האמונה בכך שאנשים לא ממש מתים. הם רק מסיימים תפקיד ועוברים לתפקיד הבא.