למנוע מהקליפה לגנוב ממני כוחות | פסיכולוגיה בפרשה, מטות
לפעמים אני מאבד כוחות כי אני מנסה להשפיע במקומות הלא נכונים. מקומות שסוחטים אותי רגשית ולא מקדמים אותי.
איך אדע באיזה מקומות לא להשפיע?
מקורות
תניא כח
וְהוּא כִּמְשַׁל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה, וְעוֹמֵד לְנֶגְדּוֹ עָרֵל רָשָׁע, וּמֵשִׂיחַ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לְבַלְבְּלוֹ, שֶׁזֹּאת עֲצָתוֹ בְּוַדַּאי, שֶׁלֹּא לְהָשִׁיב לוֹ מִטּוֹב וְעַד רָע, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע, וּלְקַיֵּים מַה שֶּׁכָּתוּב: ״אַל תַּעַן כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לוֹ גַּם אָתָּה״.
כָּךְ, אַל יָשִׁיב מְאוּמָה וְשׁוּם טַעֲנָה וּמַעֲנֶה נֶגֶד הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה, כִּי הַמִּתְאַבֵּק עִם מְנֻוָּול – מִתְנַוֵּול גַּם כֵּן; רַק יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ הַהִרְהוּרִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ, וִיסִירֵם מִדַּעְתּוֹ, וְיוֹסִיף אוֹמֶץ בְּכֹחַ כַּוָּונָתוֹ.
במדבר לא
וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃
וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה׃
הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסׇר־מַ֥עַל בַּיהֹוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה׃
וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכׇל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃
ביאור שטיינזלץ על במדבר ל״א:ט״ו
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: הַחִיִּיתֶם, האם השארתם בחיים כָּל נְקֵבָה?!
כל בבחינת כלום
חזקוני, במדבר ל״א:ט״ו:
כל נקבה שום נקבה דוגמא לא תעשה כל מלאכה כל אלמנה ולרש אין כל.
אבן עזרא על במדבר ל״א:ט״ו
החייתם כל נקבה. הטעם אפי' אחת וכן אין כל ויתכן להיות כמשמעו כי כל נקבה החיו ורבים כן:
העמק דבר על במדבר ל״א:ט״ו:א׳
החייתם כל נקבה. לפי הת״א הוא ה״א התמיה ומבנין פיעל. ולפי הפשט הה״א מבנין הפעיל וכמו לשון החיו לכם. וכן תיבת החייתם כמו שהי׳ כתוב הה״א בסגול והיו״ד בציר״ה. ונכון לומר שנכלל בזו התיבה ונקודותיה שני הבנינים כמש״כ כ״פ. וע׳ בס׳ בראשית בפסוק זה ינחמנו:
מדרש לקח טוב, במדבר ל״א:ט״ו:א׳
פס'. ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. אמר לו פינחס, אדונינו כשם שפקדתנו כן עשינו:
חתם סופר
ועתה הרגו כל זכר בטף נראה שהשאירום מתחילה כדי לשמור המלקוח הרב הזה שש מאות אלף ותרע"ה צאן וגם מי ינהיג הצאן והבקר ושבי הנקבות אם לא אלו הזכרים שהי' כבני י"ט שנים שכל מי שלא הגיע לעשרים נקרא טף:
שני לוחות הברית, תורה שבכתב, מטות, מסעי, דברים, דרך חיים ו׳
ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'. הן הנה היו לבני ישראל וגומר (במדבר לא, יד-טז). וקשה איך קצף עליהם והוא לא צוה עליהם על זה ליהרג כל נקבה. ויש לתרץ דהדבר הזה נותן השכל מעצמו בלי ציווי, כאשר הן הנה לבני ישראל וגומר. ומאחר שהשכל נותן, מחויב האדם להיות משכיל מעצמו. וכענין שכתבתי בפרק חלק בפסוק (שם כב, לד) חטאתי כי לא ידעתי, כי היה לו לידע:
חתם סופר על התורה, מטות כ׳
*החייתם כל נקבה הן הנה וגו' ועתה הרגו כל זכר וגו' עיין פרש"י הא דקאמר שני פעמים הרגו ויש לפרש יותר דתוספ' על התורה הקשו אמאי הורצכו כפרה הרי יפת תואר מותרת ותי' דאינו מותרת אלא אחת ולא שתיים ורק ביאה ראשונה ולכאורה אינו מובן קושיית התוס' דיפת תואר מותר במלחמת רשות דוקא כמבואר ברש"י פ' כי תצא וצ"ל דקושיית התוס' היא לפי סברתם שהחיו הנקיבות וסברו שמותר להחיותם א"כ יהי' כיפת תואר ולא הי' צריך כפרה ואמאי הביאו כפרה על הרהור והנה בפ' כי תצא כתיב לא תתעמר בה תחת אשר עניתה ביפת תואר ולפ"ז לפי תירץ התוס' אותם שבאו עליהם לסברתם בהיתר כיפת תואר אסור למוכרם וכש"כ להורגם ואינך היו יכולים להורגם
ולזה כפל משה החייתם "כל" נקבה דאפילו לסברתכם שמקצתם דינם כיפת תואר מדוע החייתם כולכם ותו כולן אסורין דהן הנה היו וגו' (והוא נקמת ה' מלחמת מצוה) וא"כ אי לא אמר שני פעמים הרוגו הוי אמינא דמקרא נדרש לפניו ולאחריו דהרוגו כל זכר וכל אשה יודעת וכל היינו מקצתם כמו וכל מלאכה וכיוצא ושוב כל אשה היינו מקצתם החיו לכם ולכך הוצרך להכפיל הרוגו:
שמואל א' טו, א-ג
אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.
שמות, א, כב
וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃
העמק דבר על שמות א׳:כ״ב:ג׳
וכל הבת. בין שכבר נולדו בין הנולדות מהיום תחיון. תשתדלו להחיות אותן. וכוון בזה שאחר שירבו הבנות מאד על הזכרים בע״כ ינשאו למצרי׳ וראה בזה להיטיב לארצו אחר שהודיעוהו המילדות כי נשי ישראל חיות הנה וכסבור שזה גרם לרבוי עם ישראל וכאשר ינשאו למצרי ירבו ויעצמו גם המה:
הרבי מליובאוויטש, ליל ב' פסח תשט"ז
תחיון – אתם תחיון. זה חלק מהגזירה ומהתפקיד של המצריים.
מה הכוונה תחיון? – תיתנו להם חיים.
איבוד הנשמה והרוח גרוע יותר מאיבוד הגוף.
שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשי"א
ההפרש בין בן לבת, הוא, שבן הוא משפיע, כמארז"ל82 "איש דרכו לכבוש", כלומר, שבבואו לאיזה מקום שיהי', לא זו בלבד שאינו מושפע מהסביבה, אלא אדרבה, שמשפיע על הסביבה לשנותה, ואילו בת היא מקבל, כמארז"ל83 "אשה כשרה כו' עושה רצון בעלה".
ועפ"ז יש לבאר גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון":
"הבן", איש שדרכו לכבוש – "היאורה (לנילוס, העבודה-זרה של מצרים84) תשליכוהו" – לנצל את כח ההשפעה ("איש דרכו לכבוש") לענינים דלעו"ז; – לא תשפיע חיוב.
ו"הבת", מקבל – "תחיון" – כדי שיהיו כלים לקבל את ההשפעה מלעו"ז,
דכיון שבקליפה (לעו"ז) אין כלים
[כי, קליפה מצד עצמה היא העדר המציאות, שהרי כל מציאותה אינה אלא בשביל ענין הבחירה, ואילו מצד עצמה היא העדר המציאות, ובמילא, אין בה כלים],לכן, רצה פרעה שישארו הכלים דקדושה ("כל הבת – מקבל, בחינת הכלים – תחיון"), אלא שיקבלו ההשפעה דלעו"ז.
ועפ"ז מובן שגם "כל הבת תחיון" הו"ע של צרה, ובאותו ענין ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ועוד גרוע ממנו – כי, ההשפעה דלעו"ז ("כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו") אינה יכולה לבוא לידי פועל (כיון שבלעו"ז אין כלים), אא"כ ישתמשו בהכלים דקדושה (שזהו"ע "וכל הבת תחיון"), ונמצא, שקיומה של הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (ההשפעה דלעו"ז) תלוי ב"כל הבת תחיון" (ענין הכלים).
–
הרש״ב, מאמר החלצו.- שנת תרנ״ט (קטעים קצרים מהמאמר)
ישנה קליפה כזו שנקראת קליפת מדיין.
כל עניינה הוא לגרור אותנו לריב ומדון. כך לפעמים יש אנשים שאנחנו לא סובלים, אפילו שהם לא עשו לנו שום דבר, ואפילו שהם אינם חורשים רעה כנגדנו. סתם כך, אנחנו לא יכולים לסבול אותם, ולא לחלוק איתם דעות, ובטח שלא לקבל מהם. ואנחנו לא שמחים בשלותם ובטובתם. לפעמים להפך, בתוך תוכנו אנחנו שמחים בייסוריהם, או לכל הפחות לא מצטערים עליהם, ועוד מוצאים הצדקות מדוע נפלו עליהם הייסורים.
והסיבה לכך היא רק מצד הישות. שהאדם מלא בעצמו ולכן מתקשה לתת מקום לזולתו. מי שהוא אינו סובל כמו ממעט את ישותו. הוא מפריע לו בעצם קיומו. והוא בטוח שאם אותו שנוא ייעלם, ייטב לו וישות תוכל להתרחב.
וזו הקליפה, מדיין – מלשון מדון וריב, היא המקור וכללות כל המידות הרעות כולן.
נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה' בְּמִדְיָֽן׃
דאֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃. (מטות לא, א-ד)
ג) אמנם כללות הענין הוא, דהנה, מדין הוא לשון מדון ומריבה,
דזהו כל ענין קליפת מדין, שהוא הפירוד וההתחלקות, והוא ענין שנאת חינם ופירוד הלבבות, שהוא
ההיפך לגמרי מסטרא דקדושה, שהוא בחי׳ האחדות דוקא.
וכידוע שזהו עיקר ההפרש בין הקדושה לסט״א, דבקדושה הוא בחי׳ האחדות, וזהו כל עיקר היחוד דשם הוי׳, שהוא בחי׳ היחוד וההתכללות… דהגם שהם בחי׳ עשר ספירות, מוחין ומדות כו׳, מ״מ, הם בבחי׳ יחוד והתכללות לגמרי…
ושרש ענין הקליפה הוא להיפך זה, בבחי׳ הפירוד וההתחלקות דוקא.
וזהו מה שאמר יעקב יש לי כל[1], לשון התכללות, ועשו אמר יש לי רב, לשון ריבוי ופירוד כו׳'…
וכן הוא בשרשן בבחי׳ ספירות דתהו, שהיו בבחי׳ ענפין מתפרדין כו׳
שהמדות דתהו לא היו יכולים לסבול זה את זה, דחסד לא היתה יכולה לסבול מדת הגבורה, וכן גבורה את מדת החסד, ולכן כתיב בהם וימלוך וימת כו׳, כידוע שזהו ענין שבירת הכלים, שמזה נעשה ענין הפירוד בקלי׳ וסט״א.
וז״ע קליפת מדין, שהוא המדון וריב בבחי׳ הפירוד כו׳, שזהו מה שנפל בשבירה מכללות ענין התהו שהיו המדות בבחי׳ פירוד כו׳.
ולכן אין מדין בכלל הז׳ אומות, דז׳ אומות הכנעני והחתי כו׳ הם בהז״מ פרטיות, כל אחד במדה פרטית דתהו, כנעני חסד, חתי גבורה כו׳, וכל אחד הוא קליפה פרטית ממדה פרטית דתהו,
ומנגדת למדה פרטית דקדושה כו.
אמנם קליפת מדין אינה ממדה פרטית, כי אם מכללות ענין התהו, שהוא ענין הפירוד, שזהו הכלל שהי׳ בכללות התהו שהיו בבחי׳ ענפין מתפרדין כו׳… וזאת היתה סבת השבירה דתהו
זהו מה שקליפת מדין הוא שנאת חנם דוקא, שהשנאה אינה מצד איזה פרט, שגרם לו איזה רעה, או שהוא מנגד לו באיזה פרט, שאז היתה השנאה תלויה באיזה מדה פרטית, ואין זה מקלי׳ מדין בפרט, כ״א מה שנפל בשבה״ב ממדת הגבר דתהו, שהוא הכעס והשנאה על מנגדו כו', ומפני שהוא מנגדו לכן מתקוטט ומריב עמו.
אבל ענין המדון והריב והשנאה דקליפת מדין אינו מצד איזה פרט, כי אם מפני שאינו יכול לסבול את זולתו, גם שלא ידעו כלל, ולא היה לו שום מו״מ עמו, ואי אפשר לו להתאחד עמו כו׳. וזהו הנקרא שנאת חנם, שהוא שונא אותו חנם על לא דבר.
ולפעמים יש בזה ג״כ איזה פרטים, דהיינו שיש לו איזה טענה למה הוא שונא אותו כו׳, אבל זהו שבא אח״כ, והיינו שלא שהטעמים הפרטים הם סבת השנאה, רק שמצא לו תואנה ועלילה להצדיק את עצמו לפני זולתו לבד, אבל אינה אמיתית, כ״א השנאה הוא מצד שלא יכול לסבול את הזולת.
והסיבה היא הישות שלו, שהוא חשוב בעיני עצמו, ובכלל ענין הישות והרגשת עצמו,
שמרגיש את עצמו מאד בכל פרט ופרט שלו כו׳, ולכן אינו יכול לסבול את הזולת כו׳, דמפני הישות שלו, אינו נותן מקום לזולתו, דהזולת בהכרח ממעט מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול אותו.
נמצא דעיקר הסיבה הוא הישות שלו, שעי״ז נעשה לו הזולת למנגד, וההתנגדות אינו שמנגד לו באיזה פרט, כי אם במה שהוא נמצא, דבזה שנמצא מציאות והרי הוא ממעט הישות שלו, ובזה הוא מנגד לו ואינו יכול לסובלו כו׳.
ובסטרא דקדושה דעיקרו הוא ביטול, ה״ה בבחי׳ יחוד והתכללות, דלהיות שהוא בבחי׳ ביטול, ה״ה נותן מקום אל הזולת. וענין מה שנותן מקום היינו שהוא מקבל את הזולת ומתאחד עמו כו׳.
בזה יובן מה דקליפת מדין הוא מנגד לספירת החכמה
וכידוע דחכ׳ הוא בחי׳ הביטול, דזהו ענין החכמה
והחכמה פועל הביטול גם בהמדות…
. ולכן בחינת חכמה הוא בתכלית ההתכללות…
ואין זה סותר למה שבמקום אחר מבואר דראשית ההתחלקות היא בבחינת המוחין… כי במוחין יש התחלקות, שאין דעותיהן שוות, שכל אחד ואחד מתחלק זה מזה, מצד השגת שכלו ובינתו ודעתו.
וגם כל ענין המוחין הוא להגביל כל דבר, שעי״ז תופס את הענין שכלי, כי כל תפיסא הוא ע״י שתופס בהו״ק של הדבר, וכמו״כ כל ענין שנתפס בשכל הוא לפי שהשכל מגביל את הענין.
וגם כל ענין השכל הוא לחלק ולפרר כל דבר לריבוי פרטים דוקא הרי המוחין הם בבחי׳ התחלקות דוקא כו׳.
הנה כל זה עיקרו במוח הבינה, שהוא בחי׳ השגה והבנה בבחי׳ תפיסא בשכל ממש, שאז בא הדבר בריבוי התחלקות דוקא כו/ אבל בבחי׳ החכמה, עם היות שהוא ג״כ מציאות שכל, מ״מ, אינו בבחי׳ תפיסא והשגה ממש, כי אם בבחינת נקודה כללית עדיין, למעלה מבחי׳ התחלקות לפרטים כו׳, כידוע ומבואר במ״א.
ועוד זאת, דבחי׳ התחלקות הזאת דחכמה ושכל, הרי תכליתה הוא ההתכללות דוקא.
וכידוע שיש ב׳ מיני התחלקות,
הא׳ בחי׳ ההתחלקות שגורם לעשות הפירוד דוקא…
וז״ע ספירות דתהו למעלה, שנתגלו הספירות כמו שהן בפשיטותן בבחינת עקודים, ולכן
היו בבחי׳ הפכים ומנגדים זל״ז לגמרי כו׳…
ואופן הב׳ הוא ההתחלקות שגורם ההתכללות דוקא. והיינו כשמחלקים ומפרידים דבר אחד לריבוי פרטים, כי, שני דברים שהם מחולקים, ההתחלקות בהם הוא סיבת הפירוד כנ״ל, אבל דבר א׳ כשמחלקים אותו לריבוי פרטים, ההתחלקות הזאת הוא סיבת האחדות דוקא.
[1] בראשית/פרק לג/פסוק יא: וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ׃
יוַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי׃
יאקַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח׃
