מה צריך לזכור בשביל נפש מאוזנת | פסיכולוגיה בפרשה, תצא

זיכרון חזק יכול להיחקק בי לזמן רב ולהשפיע לי על הנפש. יש זיכרונות ייזומים, שאני יכול לאמץ, והם יעזרו לי לאזן את הנפש. מהו איזון הנפש ואילו זיכרונות יעזרו לי בכך.

מקורות

הרבי מליובאוויטש, שיחת תצוה, זכור תשל״ב

דברים כה

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃

אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃

וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃ (פ)

ספרי דברים רצ״ו:א׳

(יז) זכור, בפה, אל תשכח בלב

שמות כ, ח

זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ

שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒

ספרא בחוקותי, פרשה א, ג

וכן הוא אומר "זכור את יום השבת לקדשו" – יכול בלבך? כשהוא אומר "שמור", הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.

יש השוואה בין הזכירה של עמלק לזכירה של השבת:

לגבי:

• עצם הזכירה

זכור בפה

שמור – בלב

זמן הזכירה:

• תמידי

הרמב״ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ה

וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִזְכֹּר תָּמִיד מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ. כְּדֵי לְעוֹרֵר אֵיבָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יז) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זָכוֹר בַּפֶּה לֹא תִּשְׁכָּח בַּלֵּב. שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ אֵיבָתוֹ וְשִׂנְאָתוֹ:

מדרש תנחומא, כי תצא, ז׳

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ וְגוֹ'. כָּאן כְּתִיב זָכוֹר, וּבְשַׁבָּת כְּתִיב זָכוֹר, שְׁנֵיהֶם שָׁוִין?

פרקי דרבי אליעזר מ״ד

אמרו לו ישראל, משה רבינו, כתוב אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב אחר אומר זכור את יום השבת לקדשו, היאך יתקיימו שניהם.

השאלה האמיתית?

זיכרון שבדיבור מטרתו כוונת האדם

הזיכרון האמיתי אינו בפה אלא זה נועד להקיף את כל ישות האדם

כיצד ייתכן זיכרון של שני עניינים הפוכים כשבת ועמלק?

זה לא כמו שש זכירות שבאות יחד להאמין בבורא, לא להאמין בזולתו, ליחדו, לאהבה אותו, ליראה אותו, לא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים בספר החינוך

שבת ועמלק עניינים הפוכים מהקצה אל הקצה.

מה זה שבת –

זיכרון השבת נועד שנזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש בורא לעולם – כדברי ספר החינוך.

שנקבע בלבנו אמונת חידוש העולם – כי ששת ימים עשה ה׳.

שבת הוא זיכרון תמידי של בריאת העולם על ידי הבורא, וחידוש הבריאה בכל יום.

וזיכרון זה מורגשת שליטתו של הבורא בעולם ובכל אשר בו.

עמלק מה עניינו –

שהוא יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו.

כלומר לא רק שהוא לא חוסם את השכל ויודע על מציאות הבורא, הוא מכיר בריבונות הבורא על העולם ומתכוין למרוד בו.

כל מטרתו היא המרידה.

אם צריך לזכור זה אומר שיש מקום למרידה הזו, של מחייה. וזהו זיכרון הפוך לזיכרון השבת.

ואיך יתקיימו שניהם יחד?

זיכרון השבת צריך להקיף את היהודי בהרגשת שליטת הבורא על העולם ויחד עם זאת זכירה אמיתית שיש מציאות של עמלק המורד בשליטת הבורא בעולם.

על כך עונים:

פרקי דרבי אליעזר:

אמר להם, לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ. זה כוס וזה כוס. זה זכור לשמור ולקדש את יום השבת, וזה זכור להשמיד ולהכרית את כל זרעו של עמלק, שנ' והיה בהניח ה' וכו' לא תשכח.

מדובר בשני כלים. זה כוס וזה כוס. זה כלי וזה כלי.

זה כלי וזה כלי. שניהם כלי קיבול. לזכור שהרע והטוב יש להם מקור אחד,

אבל זה לא אותו כוס

יש כלי אחד לקדושה, חיי חיי עולם הבא

ויש כלי לביטוש, לעונש, לדעת שהוא מתכוון למרוד

גם העמלק נובע מכוח הבורא

תניא כז

וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה: אֶחָד – מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי, וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית – כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה׳ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי״ – ״מַטְעַמִּים״ לְשׁוֹן רַבִּים; שְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ, וְהוּא מַאֲמַר הַשְּׁכִינָה לְבָנֶיהָ – כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים, וּכְמוֹ שֶׁבְּמַטְעַמִּים גַּשְׁמִיִּים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי מַעֲדַנִּים: אֶחָד, מִמַּאֲכָלִים עֲרֵבִים וּמְתוּקִים, וְהַשֵּׁנִי, מִדְּבָרִים חֲרִיפִים אוֹ חֲמוּצִים, רַק שֶׁהֵם מְתוּבָּלִים וּמְתוּקָּנִים הֵיטֵב עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ מַעֲדַנִּים לְהָשִׁיב הַנֶּפֶשׁ.