עצת הזוהר לניהול הרגשות | פסיכולוגיה בפרשה, שמות
מצרים היא מיצר הגרון, כך מוסבר בספרות הקבלה והחסידות. המיצר מעכב את השפעת השכל על הרגשות. למיצר הזה יש תפקיד חיובי בנפש, אך הוא גם יכול לגרום לחסימה רגשית, ״טמטום הלב״. איך מתקנים את המיצר?
מקורות
ביאורי הזהר, אדמו״ר האמצעי, פרשת שמות
זוהר, שמות, ג׳
(שמות א׳:א׳) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ה' א' שיר השירים ד׳:ח׳) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים.
הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,
וּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא,
אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתִּי מִלְּבָנוֹן: מִן הַהוּא עִדּוּנָא עִלָּאָה קָא אָתָאת.
(מן עדן העליון ההוא)
כַּלָּה: שְׁלֵימָתָא,
כְּהַאי סִיהֲרָא דְּאִשְׁתְּלִימַת מִן שִׁמְשָׁא בְּכָל נְהוֹרָא וּנְצִיצוּ, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, בְּגִין לְקַבְּלָא בָּנַיִךְ אוֹרַיְיתָא.
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, תָּשׁוּרִי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א ט׳:ז׳) וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא. תְּקַבִּיל תַּקְרוּבְתָּא עַל בָּנַיִךְ.
מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: מֵרֵאשִׁיתָא דְּעָאלוּ בִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה,
וְאָמְרוּ (שמות כ״ד:ז׳) כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע,
וַהֲווּ בְּמַתְקְלָא חֲדָא כְּמַלְאָכִין עִלָּאִין,
(והיו במשקל אחד עם מלאכים העליונים)
דְּהָכִי כְּתִּיב בְּהוּ, (תהילים ק״ג:כ׳) בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ. כְּדֵין קַבִּילַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּרָה.
(שכן כתוב בהם, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. אז קבלה כנסת ישראל מתנה. שעליה נאמר תשורי מראש אמנה, כנ"ל. שפירושו תוספת מוחין.)
(ויקרא קצ"ב א') מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן: דָּא טוּרָא דְּסִינַי, דְּקָרִיבוּ לְגַבֵּיהּ, וְאִתְעַתָּדוּ תְּחוֹתֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:י״ז) וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִין לוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעוּ לְקַבְּלָהּ, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: אִלֵּין בְּנִי יִשְׁמָעֵאל. דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ב׳) ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ.
מַאי וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ. דְּתָנֵינָן, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אָתוּ מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהילים ח׳:ב׳) ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, בָּעָאן דְּיִתְיְהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא.
אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי אִית בְּכוֹן מוֹתָא, דִּכְתִּיב, (במדבר י״ט:י״ד) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. (דברים כ״א:כ״ב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. חֵטְא אִית בֵּינַיְיכוּ, וְכִי אַתּוּן בָּעָאן לְדִינִין. אִית בֵּנַיְיכוּ גֶּזֶל. אוֹ גְּנֵבָה, דִּכְתִּיב, (שמות כ') לא תִּגְנוֹב. אִית בֵּינַיְיכוּ נָשִׁין דִּכְתִּיב, (שמות כ') לֹא תִּנְאָף. אִית בֵּינַיְיכוּ שִׁקְרָא, דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:י״ג) לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. אִית בֵּינַיְיכוּ חֶמְדָּה, דִּכְתִּיב, (שמות כ׳:י״ג) לֹא תַחְמוֹד. מַה אָתּוּן בָּעָאן אוֹרַיְיתָא. מִיָּד פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. וְאִלּוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם לָא כְּתִּיב. וְעַל דָּא וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ, כְּדֵין מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.
ר' יוֹסֵי אוֹקִים לְהַאי קְרָא, (ה' ב') כַּד נַחְתָא שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא, עַל רָזָא דְּיִחוּדָא דִּמְהֵימָנוּתָא אִתְּמַר,
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, קוֹל אֲמַר לְדִבּוּר אִתִּי,
בְּגִין דְּהָא (בראשית ל"ו א') קוֹל אָתֵי לְדִבּוּר,
וּמְדַבָּר לָהּ בַהֲדֵיהּ, לְמֶהֱוֵי כַּחֲדָא בְּלָא פִּרוּדָא כְּלָל.
משום שהקול בא לדבור ומנהיגו עמו, להיות כאחד בלי פרוד כלל.
בְּגִין דְּקוֹל אִיהוּ (בראשית רמ"ז ב' כ"ה א') כְּלָל,
דִּבּוּר אִיהוּ פְּרַט.
וְעַל דָּא כְּלָל אִצְטְרִיךְ לִפְרָט, וּפְרָט אִצְטְרִיךְ לִכְלָל.
דְּהָא לֵית קוֹל בְּלֹא דִּבּוּר, וְלֵית דִּבּוּר בְּלא קוֹל. וְעַל דָּא אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וְגוֹ', דְּעִקָרָא דְּתַרְוַיְיהוּ מִלְּבָנוֹן קָא אַתְיָין.
ור"ש אמר וכו': ור"ש אמר, לישב את הקושיא הנ"ל,
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: דָּא אִיהוּ גָּרוֹן,
דְּמִתַּמָּן נַפְקָא רוּחָא לְאַשְׁלְמָא כֹּלָּא, (נ"א כלה)
מֵרָזָא דִּלְבָנוֹן סָתִים וְגָנִיז.
מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן: דָּא אִיהִי לִישָׁנָא רֵישָׁא וְאֶמְצָעִיתָא, דִּמְחַתְּכָא לְדִּבּוּר.
מִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת: אִלֵּין אִינּוּן שִׁינַיִם.
מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: אִלֵּין אִינּוּן שִׂפְוָון,
שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בְּהוּ דִּבּוּר.
שיר השירים ד
הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃
שִׁנַּ֙יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶׁעָל֖וּ מִן־הָרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃
כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖ךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃
כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבֹּרִֽים׃
שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃
עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃
כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃ {ס}
אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי ׀ מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃
לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֙נִי֙ (באחד) [בְּאַחַ֣ת] מֵעֵינַ֔יִךְ בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ׃
מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה מַה־טֹּ֤בוּ דֹדַ֙יִךְ֙ מִיַּ֔יִן וְרֵ֥יחַ שְׁמָנַ֖יִךְ מִכׇּל־בְּשָׂמִֽים׃
נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃
גַּ֥ן ׀ נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃
שיר השירים – רש״י
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה. כְּשֶׁתִּגְלוּ מִלְּבָנוֹן זֶה, אִתִּי תִגְלוּ, כִּי אֲנִי אֶגְלֶה עִמָּכֶם:
אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. וּכְשֶׁתָּשׁוּבוּ מִן הַגּוֹלָה, אֲנִי אָשׁוּב עִמָּכֶם, וְאַף כָּל יְמֵי הַגּוֹלָה, בְּצָרָתֵךְ לִי צָר. וְעַל כֵּן כָּתַב, "אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי", כְּשֶׁתִּגְלוּ מִלְּבָנוֹן זֶה, אִתִּי תָבוֹאִי, וְלֹא כָתַב, "אִתִּי לִלְבָנוֹן תָּבוֹאִי", לוֹמַר, מִשְּׁעַת יְצִיאַתְכֶם מִכָּאן עַד שְׁעַת בִּיאַתְכֶם כָּאן, אֲנִי עִמָּכֶם בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּצְאוּ וְתָבוֹאוּ:
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. בְּקַבְּצִי אֶת נִדָּחַיִךְ, תִּסְתַּכְּלִי וְתִתְבּוֹנְנִי מַה שְׂכַר פְּעֻלָּתֵךְ מֵרֵאשִׁית הָאֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמַנְתְּ בִּי: לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, וּמַסָּעוֹתַיִךְ וַחֲנִיּוֹתַיִךְ עַל פִּי, וּבִיאָתֵךְ לְרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן שֶׁהָיוּ מְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת, סִיחוֹן וְעוֹג. דָּבָר אַחֵר: "מֵרֹאשׁ אֲמָנָה", הַר הוּא בִּגְבוּל צְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּשְׁמוֹ אֲמָנָה, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה טוּרֵי אַמְנוֹן, וְהֹר הָהָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "מִן הַיָּם הַגָּדוֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר". וּכְשֶׁהַגָּלֻיּוֹת נִקְבָּצוֹת וּמַגִּיעוֹת שָׁם, הֵם צוֹפִים מִשָּׁם וְרוֹאִין גְּבוּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲוִירָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּשְׂמֵחִים וְאוֹמְרִים הוֹדָיָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה":
מה זה תשורי מראש אמנה
צרור המור:
תשורי מראש אמנה. תשורי לשון הבטה והשגחה אמר הקב"ה להכנ"י מובטח אתה שתהיה מושגח מאתי אפילו אם ח"ו לא יהי' לך שום זכות מ"מ תושגח מאתי בזכות האמנה שהאמנת בי מראש בשעת יציאת מצרים כמו שנאמר (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו':
שניר וחרמון. כמו שהשגחתי עליך בזכות האמנה בבואך אז להרי שניר וחרמון שהיו הרי סיחון ועוג והשגחתי עליך והצלתיך מהם:
ממעונות אריות וגו'. כך אשגיח עליך בקיבוץ שאר גליות להצילך ממעונות אריות מהררי נמרים:
ליקוטי מוהר"ן ז׳:א׳:ג׳
א דַּע, כִּי עִקַּר הַגָּלוּת אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה; וֶאֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ז:י״ב): וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, וְתַרְגּוּמוֹ: פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ.
ליקוטי מוהר"ן ס״ד:ה׳:ו׳
וְלֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיַּהְפֹּךְ לְכָל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה' (צפניה ג׳:ט׳), וְהַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז יִתְקַיֵּם (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ אֲמָנָה דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה זוֹ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הָאֱמוּנוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה תָּשׁוּרִי דַּיְקָא, הַיְנוּ הַנִּגּוּן וְהַזְּמַן הַשַּׁיָּךְ לרֹאשׁ אֱמוּנָה זוֹ כַּנַּ"ל.
ליקוטי מוהר"ן, תנינא ח׳:י״א:ו׳
וְזֶה בְּחִינַת תִּשְׁרֵי. כִּי בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם (ר"ה י:), וְחִדּוּשׁ הָעוֹלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת הַשְׁגָּחָה, וְזֶה בְּחִינַת רֹאשׁ־הַשָּׁנָה, בִּבְחִינַת: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְכוּ'. וְאָז יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ כַּנַּ"ל, וְזֶה בְּחִינוֹת תִּשְׁרֵי, בִּבְחִינַת (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה:
אבן עזרא
תשורי. [כמו] תראי כמו אשורנו (ולא קרוב):
רלב״ג
רמז בלבנון אל השכל כמו שביארנו בפתיחת זה הבאור ורצה כי מהשכל יהיה התחלת זה החפוש אשר יהיה מן החוש בזאת המלאכה לקושי הדרך אשר בה יגיעו מהחוש מה שיצטרך אליו ממנה והנה קראה כלה לפי שזהו תחלת התחברו עמה חבור עושה פרי בעצמותו וזה כי החכמה הטבעית יהיה בה הצלחת הנפש בעצמות' ואין הענין בחכמות הלמודיות כן וזה מבואר למי שיפליג החקירה בענין השארות הנפש וכבר הרחבנו המאמר בזה בבאורינו לספר הנפש ובספר מלחמות ה' והנה אין הנה מקום זאת החקירה ולפי שדרך החקירה בחכמה הזאת לעיין תחלה בעניינים כוללים לנמצאות המשתנות מצד מה שהם משתנות והם ההתחלות הרחוקות לעניינים הטבעיים כאלו תאמר המניע הרחוק והחמר הרחוק ומשיגיהם הכוללים והם מקומות הסכנה בענין המעיין בזאת החכמה לפי שהטעות המגיע בהתחלות הוא בכח סבות המונעת בכל מה שאחר ההתחלות זכר אלו ההתחלות תחלה ודמה אותם לכללותם אל הרים גבוהים ידועים כי ראש אמנה היה הר אשר יגר ממנו הנהר אשר נקרא אמנה ואפשר שההר ההוא נקרא כן גם כן אמנה וראש שניר וחרמון הוא הר אחד גם כן קצת האנשים יקראוהו שניר וקצתם יקראו חרמון כמו שנזכר בתורה. וקרא אלו ההרים הררי נמרים ומעונות אריות למה שבהם הסכנה אם יקרה בהם הטעות כמו שבארנו. והנה רמז בראש אמנה אל המניע הראשון אשר ישפעו ממנו אל העניינים הטבעיים במו שישפעו מימי אמנה מראש אמנה ועוד כי אמנה מורה על האמת והוא מבואר שהמניע הראשון הוא סבת האמת בכל דבר זולתו כי הוא מציאת סבת הכל ומה שישים זולתו נמצא הוא סבת היותו אמת ואולם המניע הראשון אין לו סבה תשימהו נמצא ולזה היה אמת בעצמותו. וזה כי מדרגת הדברים באמת היא כפי מדרגתם במציאות כבר התבאר בראשון ממה שאחר הטבע. ובראש שניר וחרמון רמז אל החמר הרחוק כי מאלו שתי ההתחלות לבד אפשר לחקור בחכמה הטבעית כמו שהתבאר בשני מהשמע ובשלישי ממה שאחר הטבע ולזה שב וקרא אותו חרמון להורות על ההעדר הדבק בו ולא קרא אותו ראש חרמון לבד כדי שלא נטעה ונחשוב ממשל שהיה ההעדר הוא החמר הראשון כמו שחשבו קצת הקודמים עד שהביאום זה לבטול ההוייה והדברים המוחשים. ואולם קראו ראש שניר להורות על שהוא דבר מה אלא שההעדר דבק בו וכבר הקדים לזכור תחלה המניע הרחוק ואם ידיעתו מגעת לנו באחרונה להיות הפועל קודם אל החמר:
הזוהר
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה: דָּא אִיהוּ גָּרוֹן,
תפקיד מיצר הגרון:
(ציטוטים משיחות הרבי)
שמיצר הגרון אינו מפסיק, אלא נעשה המקום שעל ידו נמשך השכל למדות שבלב, ועד למעשה בפועל.
הכתפים שהם בין הלב לראש מורים על מיצר הגרון שמפסיק בין המוחין למדות, ובכללות הו"ע המדות שבדעת; והעינים שהם בראש מורים על ענין המוחין שמקומם בראש.
וכאן נוגע ענין הזכרון כפי שהוא במוחין – "לזכרון בין עיניו":
מזה מובן גם בכחות הנפש – שכל ומדות: המדות דורשות להביא לידי מעשה בפועל ממש – אהבה מביאה לידי "ועשה טוב", ויראה – לידי "סור מרע"61; אבל השכל מצ"ע – מכיון שענינו הוא להתאחד עם הענין שלומד62, לכן, לא זו בלבד שהשכל אינו דורש להביא לידי מעשה בפועל ממש63 – אף שמבין איך צ"ל הנהגתו של האדם – אלא אדרבה: הבדלתו ("די אָפּגעטראָגנקייט") של השכל והתאחדותו עם העריבות של המושכל שבו הוא עוסק ושקוע, מעכבת את הירידה והמשכת ההשגה לפועל64. וכמאמר בן עזאי65 "ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה" – שהנאתו מהעריבות ("זיין געשמאַק") שבלימוד התורה עיכבתו מלישא אשה, אף שידע ש"לשבת יצרה"66, שהקב"ה ברא את העולם כדי שיהי' מיושב67.
מה זה מצרים
"מצרים" – הוא עניין מיצר הגרון המפסיק בין המוח והלב18. ואין הכוונה שמפסיק לגמרי, שהרי מעט אור נמשך גם על-ידי המיצר, אלא, שהוא אור מצומצם,
הסכנה
כאשר ישנו טמטום הלב, אזי האור המצומצם אינו פועל פעולתו.
כלומר: כאשר האור נמשך שלא על-ידי מיצר הגרון, שזוהי ההמשכה שמצד פנימיות השכל, ששם אין בחינת מיצר הגרון – אזי נמשך אור רב, ולכן אפילו כאשר הלב הוא מטומטם, פועל בו האור ומבטל את טמטום הלב; אבל כאשר האור נמשך על-ידי מיצר הגרון – אזי כאשר ישנו טמטום הלב, אין האור פועל פעולתו.
פרעה אותיות הערף24, שהו"ע מיצר הגרון25, שמעכב המשכת ופעולת המוחין במדות.
ועל זה ניתן כח מיוחד מלמעלה – "בא אל פרעה" – שלא לחשוש מהתוקף דנפש הבהמית, פרעה מלך מצרים, אפילו בשעה שע"פ
בכללות ישנם ג' פרסאות, הפרסא שבין הכתר לחכמה, שהו"ע הקרום שעל המוח, הפרסא שבין המוחין להמדות, שהו"ע מיצר הגרון, והפרסא שבין ז"א למלכות, שהו"ע מיצר החזה.
ועל זה צריכה להיות העבודה בסיפור ביציאת מצרים – להמשיך האור שלמעלה מטעם ודעת, שבמדריגה זו אין בחינת מיצר הגרון.
אמנם, לכאורה יש מקום לומר, שמספיקה גם עבודה שעל-פי טעם-ודעת, אלא, שצריכים להבטיח שאור השכל יורגש בלב, ועל-ידי זה יהיו נפטרים מהרע, שהרי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"19, אבל מי שיש בו הידיעה כדבעי, עד שמאיר גם בלבו, אינו בא לידי רע.
ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ח
ולבאר זה מקדים מ"ש בכתבי האריז"ל1510 ששורש ענין יצי"מ הוא מה שבחי' או"א יצאו מן מיצר הגרון והאירו בז"א, ומזה נעשה בז"א גדלות כו'1511. ומבאר, שכאשר המוחין דאו"א מאירים ע"י מיצר הגרון הוא כענין קול מעורר הכוונה1512. דהנה, ענין הקול הוא1513 ההבל היוצא מהלב שממנו מתהוה קול פשוט (שמורכב מאש מים רוח1514) היוצא מן הגרון, ואח"כ נחלק לכ"ב הברות ע"י ה' מוצאות הפה. וא"כ, הרי הקול הוא גשמי, היינו, שאפילו הקול הפשוט היוצא מהלב הוא גשמי, ובפרט לאחרי שנחלק להברות ע"י ה' מוצאות הפה, הרי הוא בודאי גשמי. ואעפ"כ מעורר הקול את הכוונה, דקאי על פנימיות הכוונה, דהיינו דקות ופנימיות שפע החכמה (שהרי חיצוניות הכוונה היא בגילוי גם ללא התעוררות הקול). ומבאר בהמאמר, שענין קול מעורר הכוונה אינו מצד
עימות הקול, כמו נעימות שיר הלוים שמצד נעימתם בשיר המתיקו הדינים כו'. וכמו"כ אין זה כענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר1515, שזהו ג"כ מצד תגבורת נעימות השיר, אלא שזה פועל ההעלאה לצאת מכלי הגוף לגמרי (היפך החדוה שנמשכת ע"י נעימות שיר הלוים הנ"ל), וכמו"כ ישנו גם הענין דנמשכין בשיר, שהו"ע ההמשכה עד למטה כו', שכל זה הוא מצד נעימות הקול. אבל ענין קול מעורר הכוונה הוא מצד עצם ענין הקול, גם אם הוא בלתי נאה ומתוק כלל. וכח זה שיש בהקול לעורר את הכוונה, הוא, מפני שהושפל מן הכוונה בבחי' הקול, שכאשר יאמר את דבר ההלכה בקול, יעורר את הכוונה לכוון לבו ושכלו להבינה בטוב טעם יותר מכמו אם ילמד ההלכה בדיבור בעלמא כו'. ומ"מ מובן גודל המיצר והדוחק בהכוונה המתלבשת בקול, כיון שהקול הוא לבוש גס לפי ערך דקות האור של הכוונה. ועד"ז הוא כשהמוחין דאו"א מאירים ע"י מיצר הגרון, שמצד זה נעשה גלות מצרים1516, שהו"ע של שינה, ועד להעלם והסתר כו', שזהו מש"נ1517 אותותינו לא ראינו גו' ולא אתנו יודע עד מה. וענין יצי"מ היינו שיצאו המוחין מן מיצר הגרון להאיר בז"א ללא צמצום ומיצר הגרון, היינו, שהתפעלות המוח היא בהתגלות בלב, ולכן אין צורך כלל לעורר את הכוונה ע"י הקול, כיון שהכוונה כבר גלוי' בלב. ואז ישנו גם הענין דאכילת מצה, שהו"ע מוחין דאבא, וכן ד' כוסות, שהו"ע מוחין דאמא1518, שהמוחין נמשכים ומתגלים אל המדות ללא מיצר הגרון.