מתי עדיף לא להבין ולא לדעת – ספירת הגבורה

התקבלה הרשמתכם ללהתמלא – מאמר שבועי שממלא את הנפש.
המאמרים עוסקים בהבנת הקיום שלנו בעולם, ומתבססים על ספרות החסידות, הזוהר, קבלת האר״י, פרשת השבוע ועוד.
המאמר נשלח במייל בימי רביעי.

הנה מאמר לדוגמה

מתי עדיף לא להבין ולא לדעת – ספירת הגבורה

האדם בנוי כך שכל חסד, כל נתינה, כל רצון בהשפעה צריכים להצטמצם, להתמקד, להתכנס להפרדות, מדרגות ושלבים, כך שלמקבל החסד יהיה כלי לקבלו.
אם הבורא היה מגלה את מידת חסדו ללא גבול, אם האינסוף היה מתפשט ללא צמצום, האדם המוגבל והזמני לא יכול היה להתקיים.
אפשר להבין את הצורך במידת הגבורה דרך הזווית החינוכית: חסד לילדים מחייב גבולות ברורים.
ספירת החסד מטבעה רוצה להתפשט בלי גבול.
ספירת הגבורה מגבילה ומצמצמת אותה. היא דנה ושופטת את המציאות כדי לבחון למי מגיע החסד ולמי לא.
בהקדמה לזוהר קו הימין נקרא ״אריך״. קו השמאל נקרא ״קציר״, משום שהוא מקצר, מגביל ומצמצם את קו הימין והחסד.
התפקיד של מידת הגבורה הוא חיובי ביסודו. הוא מתאים השפעה למושפעים. הוא גורם לאדם להתמקד כדי שיגלה את כוחותיו.

כוח הגבורה
מה גורם לצד ימין, קו החסד, להצטמצם?
״אני בינה לי גבורה״, נאמר במשלי. הבינה היא הכוח שעוזר לאדם לדייק את עצמו ואת ההשפעה שלו.
הבינה מנסה להבין את הדברים לעומק. היא רוצה ליישב רעיונות ולהתאימם לעובדות. הבינה מחפשת את האמת, את מה שנכון ומתאים.
מתוך ההבנה הזאת היא מחלקת את המציאות לפרטים ומתאימה את החסד לכל פרט, כפי שהגשם מתגלה כגבורות מתוקנות, מבורכות, אם הוא יורד קילוחין קילוחין, כך שהאדמה תספוג אותו בהדרגה.
כדי ליצור הבנה מתוקנת של המציאות הבינה מעוררת את רגש היראה. יראה זו הנסיגה לאחור שמטרתה לבחון, לדון ולשפוט את המציאות שמולי בעיניים מכבדות, שמנסות להבין את הזולת ולא רק את הרצון והצורך שלי.

המחיר שמשלמים אנשים מוכשרים
עד כאן ניכרת מעלת הגבורה וכוח הבינה שמשרת אותה. אלא שבתהליך הזה יכול להיות עיוות. מידת הגבורה עלולה להתגלות בצורה של כעס, מרירות, עצבות וקפדנות בלתי נסבלת.
לעתים דווקא אנשים מוכשרים, דווקא מי שמבין, מי שגיבש לעצמו את האמת, מי שהשתמש בכוח הבינה, סובל יותר. לפעמים הוא יותר כעוס או ממורמר. ולפעמים מתוסכל, עצוב ואומלל.
כוח הבינה מפתח ראייה חדה של המציאות, שדווקא בגללה אנשים נבונים מוצאים את עצמם לפעמים מתוסכלים, עצובים ואומללים.
שלמה המלך מנסח זאת ״כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.״ (קהלת א יח).

למה זה כך? מה מתקלקל בתהליך? למה לפעמים עדיף להיות פחות נבונים ופחות לדעת?

היין משמח או מפיל?
בפרשת שמיני מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, ששירתו בקודש ומתו.
אחת הסברות לכך שמתו במשכן במהלך עבודתם הייתה שנכנסו שתויי יין למקדש.
מספר פסוקים לאחר תיאור מותם מופיע הציווי האוסר על כהנים לשתות יין:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ (ויקרא י, ט),
ספר הזוהר מצביע על הקשר. מתוך שנדב ואביהוא נכנסו שתויי יין לעבודת הקודש נאסרה שתייה על הכהנים. אלא שהזוהר ממשיך ושואל למה צריך את האיסור הזה. רבי חייא מפנה את תשומת לבנו לכך ש״יין ישמח לבב אנוש״ (תהלים קד, טו).
התפקיד של הכהנים הוא חסד. הם צריכים להימצא בהארת פנים, בשמחה. אם כן למה אסור להם לשתות יין שמשמח את הלב. הרי היין רק יעזור להם בתפקידם.
כך בלשון הזוהר:

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְגוֹ', אִי בָּעֵי כַּהֲנָא לְמֶחְדֵּי וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין יַתִּיר מִכֹּלָּא, אֲמַאי אָסִיר לֵיהּ חַמְרָא, דְּהָא חֵידוּ בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, נְהִירוּ דְּאַנְפִּין בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח.
תרגום: רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְגוֹ'.
אִם צָרִיךְ הַכֹּהֵן לִשְׂמֹחַ וּלְהִמָּצֵא בְּהֶאָרַת פָּנִים יוֹתֵר מֵהַכֹּל, לָמָּה אָסוּר לוֹ יַיִן? שֶׁהֲרֵי שִׂמְחָה נִמְצֵאת בּוֹ, וְהֶאָרַת פָּנִים נִמְצֵאת בּוֹ? (זהר, שמיני ו)

הסכנות של מידת הגבורה
התשובה שמעניק הזהר היא שהיין, שמקורו בצד הגבורה, אכן משמח בתחילה, אולם בסופו הוא גורם לעצבות.

אֶלָּא שֵׁירוּתָא דְּחַמְרָא חֶדְוָותָא. סוֹפֵיהּ עֲצִיבוּ.
תרגום: אֶלָּא רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל יַיִן שִׂמְחָה, וְסוֹפוֹ עַצְבוּת.

איך זה קורה?
במובן הפשוט מעט יין גורם לאדם להשתחרר, להיפתח, לשים בצד את הטרדות והחרדות, להיות נוכח ברגע. הרבה יין כבר משנה את התמונה. הרעלת הגוף באלכוהול משפיעה על מצב הרוח.
יין מסמל את כוח הבינה. הסיבה לכך היא התהליך שהוא עובר מענב סוכרי למשקה משנה תודעה.
כמו בשתייה מועטה, יש שמחה גדולה בבהירות בהבנה. הרצון הראשוני לפעול, להשפיע, להיות טוב, מקבל צורה, טעם, הוא מתכנס לתובנות בהירות.
כוח הבינה הוא כוח מוליד. לכן כתוב ש״אם הבנים שמחה״ (תהלים קיג, ט). האם היא כוח הבינה שמולידה רגשות של שמחה, על ההבנה החדשה שנוצרה.
ההליכה בחושך קשה. גילוי ובהירות מביאים לידי תענוג ושמחה.
אולם השמחה הזאת עתידה להתהפך. שכן דווקא מי שהבין, מוצא את עצמו כעוס וממורמר על כך שהמציאות לא מתנהלת בהתאם להבנתו את האמת.
אדם שאין לו תמונת מציאות של איך הדברים צריכים להיראות, גם לא יכעס. הוא משוחרר מציפיות ורצונות. לעומתו אדם שיודע בדיוק איך הדברים צריכים להתנהל, יכול למצוא את עצמו בקפידה ותסכול על כל מה שמתנהל שלא כרצונו.
זה המחיר שמשלמים אנשים נבונים. אנשים שיודעים מה אמיתי ומה נכון. והמחיר הזה כואב כי הוא הופך את גילוי מידת הגבורה, שביסודה היא חיובית, לשלילי ומזיק.
ההבנה והאמת הופכים לכעס וחיפוש אחר הצדק. וצדק ואמת הם לא מתכון טוב ליחסים חברתיים ולשמחה.
״מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה״, כותב יהודה עמיחי.

כדי לשמוח צריך להיות מסוגלים להעלים קצת עין. לא לראות פגמים ולא להיות כל כך צודקים.
בעל התניא, בביאורו על הזוהר מלמד שהרוגז והעצבות, שהם תמיד הפוכים לעבודת הבורא, מלמדים שהאדם לא מבין את התמונה הרחבה. הוא מחזיק באמת חלקית, ובטוח שהיא היחידה שצריך ליישם.

״רוגזא ועצבות מסטרא אחרא (צד אחר) כידוע, וכל זה לפי שבחינת בינה, שרש היין גבורות קשות מסתעפים ומתעוררים בסופה. שאנו רואים שכל קפידה וכעס על היפך רצונו אינו אלא כשמשיג היטב בדבר ההוא שרצונו בו, שאז לא יוכל לסבול היפוכו גם כשיאמר זולתו סברא וטעם שמנגד לא יוכל לסבול במחשבתו לשמוע, וכל שמיעה שרשה במחשבה, דשכל נקרא בינה״ (ביאורי הזהר, שמיני)

לדעת לא לדעת
השינוי בהשפעה הרגשית שהבינה יוצרת הוא הסיבה שכהנים, אנשי החסד שצריכים לאהוב את כלל ישראל, אינם רשאים לשתות יין.
הם לא יכולים להרשות לעצמם שהשמחה שלהם תהיה מבוססת על כוח הבינה ורגש הגבורה המתעורר ממנו. אם הכהנים יחפשו את האמת והדין, את שמחת ההבנה, הגילוי שבשכלם יהפוך למרירות, עצבות ואפילו כעס. התפקיד שלהם הוא למצוא שמחה שהיא בדרגה גבוהה מכוח הבינה.

שמחה בלתי מותנית שנובעת ממקור החסדים, ולא שמחה שנובעת ממקור הגבורה.
זו הסיבה שהאדם צריך לדעת, לחקור, לנסות להבין, ולאחר מכן לנסות ליישם על-פי ההבנה שלו.

אבל אם הוא רוצה גם להיות מאושר בחייו, הוא צריך ללמוד לעתים לעצום עין, לא להבין עד הסוף, לא לדעת. התנועה הזאת תשחרר אותו מאחיזת האמת ותאפשר לו להעדיף יחסים שמחים, בית שמח, ומקום עבודה שמח, גם על חשבון האמת והאדיקות של קו הגבורה, קו השמאל.

בסוף הוא עוד עשוי לגלות שדווקא בשחרור הזה, בוויתור על הידיעה, התחבאה אמת גדולה יותר מזו שאחז בה.