המבחן לכל ההחלטות – מידת החסד

הכלל לבניית נפש יציבה הוא שלפני שדבר קורה, אנחנו צריכים להתכונן, להתאמץ, להשתדל, להכין כלים, להתפלל.
אחרי שדבר קורה, צריך להשלים ולהודות.
למשל, ודאי שאדם צריך לשמור על כספו ולהיות מודע וערני להוצאותיו.
אבל אם כבר מישהו הערים עליו, או שהוציא מה שלא התכוון – זה הזמן להשלים עם ההפסד ולהגיד לעצמו שכנראה מלכתחילה הכסף לא היה באמת שלו ורק עבר דרכו.
הרמב״ם מנסח זאת כך ש״לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויתן הודיה על העבר, וכל המרבה להודות הרי זה משובח״.
התפיסה הזאת מובילה ליציבות כי מצד אחד היא דוחפת להשלים עם מה שקרה, ומונעת מהאדם מלהיות מתוסכל או כעוס על העבר. מצד שני היא מעניקה לו כוח גדול לשנות את המציאות ולהשפיע עליה מלכתחילה. כלומר יש בה גם קבלת עקרון ההשגחה הפרטית וגם קבלת אחריות על המציאות.

החסד צריך לגבור
השאלה הגדולה היא מה יעזור לנו להטמיע את הכלל הזה ליציבות הנפש. איך נוכל לשחרר תודעתית את מה שהפסדנו, את מה שקרה, את ההזדמנויות שפספסנו. איך אפשר להתגבר על התחושה שהיה מגיע לנו משהו אחר, מסלול אחר, יחסים אחרים.
ספר הזהר מעניק את התשובה כשהוא שופך אור על מידת החסד כתשתית לבריאה.
המנוע הגדול של החיים הוא מידת החסד. מידת החסד מבטאת את רצונו של הבורא להעניק, להשפיע, להתפשט. רק כשמתגלה מידת החסד, מתאפשרת הבריאה, שכן היא המעניקה חיים לבריאה.
כשאנחנו מאמצים את המידה הזה, ומגלים בעצמנו חסד ואהבה, אנחנו מחקים את מידותיו של הבורא (תניא, לד). אצל האדם מידת החסד מתבטאת ברצון להיטיב, להעניק, להיות קרוב. כשאדם בוחר בחסד הוא לא מבקש לשפוט, לבקר, להעמיד לדין או להיות צודק. הוא בא מתוך ענווה וביטול עצמי, שעולים מהתפיסה שהחסד מגיע לזולת ושהתפקיד שלו הוא לעשות חסד. החסד מוציא את האדם מעצמו ומקרב אותו לזולתו, כפי שמידת החסד מקרבת את הבורא לנבראים ומגלה שהוא רוצה בהם.
בהקדמה לספר הזוהר מידת החסד מקבילה ליד ימין, ״חסד דרועא ימינא״. חג הפסח מבטא את גילוי מידת החסד. בפסח הבורא יורד להושיע את עם ישראל בעצמו, הוא ולא אחר, ומגלה את מידת חסדו. בני ישראל לא עושים מאמץ מצד עצמם כדי לזכות בחסד הזה. הם זוכים בישועה בלי צורך להוכיח את עצמם. בראש השנה לעומת זאת, מתגלה מידת הגבורה. האדם כבר צריך להוכיח את עצמו ועומד לדין על מעשיו.
כך בלשון הזהר:

״תָּא חֲזֵי אִלֵּין מוֹעֲדֵי ה', אָזְלִין עַל תִּקּוּנָא דְּגוּפָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, ואִלֵּין אִנּוּן פֶּסַח דְּרוֹעָא יְמִינָא דְּמַלְכָּא, וְדָא חֶסֶד. וּבְגִינַהּ אִתְּמַר יָמִין מְקָרֶבֶת, רֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא דְּמַלְכָּא וְדָא גְּבוּרָה. וּבְגִינַהּ אִתְּמַר שְׂמֹאל דּוֹחָה שָׁבוּעוֹת דָּא גּוּפָא דְּמַלְכָּא, וְדָא ת"ת עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא חֲנֻכָּה וּפוּרִים אִלֵּין אִנּוּן תְּרֵין שׁוֹקִין דְּמַלְכָּא…״ (תקונים מזהר חדש)

מידת החסד מתגלה ביום הראשון לבריאה, כי בלעדיה לא יכולה להיות בריאה. אי אפשר לברוא עולם במידת הדין, במידה של צמצום, הסתר ושיפוטיות מתמידים. גם בית אי אפשר לבנות על יסודות הדין והצדק. בית זקוק לחום ואהבה כיסוד ליחסים.
זו גם הסיבה שתפילת שחרית, התפילה הראשונה ביום, שתיקן אברהם אבינו, מבטאת את מידת החסד. היום שמאיר מגלם את ההזדמנויות שמחכות לאדם. כשהחסד הוא התשתית לדברים, אפשר לצאת לעמל יומנו ולהתמודד עם כל מה שיתגלה בו.

״רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, לְפִיכָךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִכָּאן, אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב….כִּי פָּנָה הַיּוֹם: זֶה מִדַּת הַחֶסֶד. כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב: שֶׁכְּבָר גָּבַר מִדַּת הַדִּין. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד.״ (ספר הזהר, שמות נ״א, שפ״ז)

המבחן שלנו
המסקנה מכך שהבורא מכלכל את העולם בחסד היא שהמבחן הגדול לכל ההחלטות, כל הבחירות, כל המעשים, כל המחשבות הוא האם ביסודם יש חסד. האם מאחורי כל החלטה שאנחנו מקבלים יש אהבה, רצון בקרבה, רצון בנתינה, גם אם המסקנה בפועל היא שאנחנו צריכים להתרחק, או להציב גבול.
ילד מרגיש היטב אם אוהבים אותו או שמאחורי הגבול שאנחנו מציבים לו עומדים שרירותיות ואינטרסים. התוצאה במקרה כזה תהיה שהוא לא יקבל את הגבול. אבל אם מאחורי הגבול או הסגנון הקשוח יש אהבה גדולה אליו והגבול נובע מתוך האהבה, יהיה לו הרבה יותר קל להסכים לקבל את הגבול.
גם אנחנו יכולים לקבל את מה שקרה, את מה שהפסדנו, את הנפילות בחיינו, אם אנחנו יודעים שמאחוריהם יש חסד, שטבע הטוב להיטיב. שאין כאן טעות או חוסר סדר או פספוס סתמי.

עין טובה
לא תמיד קל להציב את מידת החסד כיסוד לכל המידות וכל ההחלטות. בשביל לגלות את מידת החסד אנחנו זקוקים לעין טובה. לעתים המציאות מקשה עלינו זאת. לעתים אנשים מקשים עלינו מלהיות טובים עמם.
למידת החסד יש שלושה מקורות.
המקור האחד הוא שהמידה מוטבעת בטבע שלנו. יש אנשים שיש בהם יותר ממידת החסד. רואים זאת בברור אפילו על פניהם. לעומתם יש אנשים שקשה להם להיות טובים. מידת החסד פחות מוטבעת בטבע האישיות שלהם.
המקור השני לגילוי מידת החסד הוא ״החלטה הסכמית״ הנובעת מהשפעה חברתית-תרבותית או קהילתית להיות טובים, להעניק חסד, מבלי לבחון את הדברים ומבלי לשאול. האדם מרגיש שהוא צריך להיות טוב וכך הוא פועל.
המקור השלישי למידת החסד הוא הבחינה השכלית של הדברים. האדם מתבונן במציאות, מצליח לראות את החסדים בחייו, ומשום שהוא רואה את הטוב והחסד הוא מודה עליהם ובוחר להחזיר חסד לבריאה ולסביבה שלו.
המקור השלישי, החסד המושכל, שונה מהחסד המוטבע או המורגש שבאדם. החסד הנובע מהחלטה שכלית נתון בידי האדם. כך שבאמצעות שכלו הוא יכול לשנות את טבעו ולהשפיע על החלטותיו.

מידת החסד היא הראשונה שמתקנים בימי ספירת העומר. הזהירות בגילוי מידת החסד היא מפני גילוי ״חסד דקליפה״. במצב הזה האדם לא רוצה באמת להיות טוב, להעניק, ולאמץ את מידת הענווה. הוא רוצה לתת כדי לקבל. הוא רוצה לתת כדי שיגידו שנתן או כדי להרגיש טוב עם עצמו. הנתינה נועדה עבורו.
״חסד דקליפה״ נובע מאינטרס. הוא חסר את הענווה של חסד אמיתי. אין בו את ההתגברות על מידת הדין והשיפוטיות. אולם יחד עם זאת, בוודאי שעדיף שתתגלה מידת החסד כך מאשר שלא תתגלה כלל.