איך לבעור מתשוקה לחיים

קרירות היא אחד האויבים הגדולים של החיים.
קרירות אומרת שאני לא מוצא עניין ומשמעות במה שאני עושה. אני לא מעריך את
ההשפעה שלי או שהיא לא יקרה בעיני. אני לא באמת קשור לסביבה שלי.
התוצאה היא שאני מפחית את מידת החיות שבתוכי ומגלה פחות כוחות.

קרירות יכולה להיות מעטה הגנה. באמצעותה אני מנמיך את להבת הרגשות בתוכי, וכך חוסם אנשים ודברים מלהגיע אלי.
חישבו על עבודה פקידותית. הקור נועד להחליש את הקשר עם הלקוח ולשמור אותו מרוחק, כך שיקבל רק את השירות הנדרש. ככל שאני מונע מעצמי מלהתחבר כך תלונות ותביעות לא חודרות לעולמי הרגשי.
לעומת קרירות, חמימות מגלה חיבור לדברים שאנחנו עושים. זה לא רק שכיף לנו להתקשר עם אדם שהוא חם ויש לו תענוג במה שהוא עושה. לו עצמו החיים מלאים ויפים יותר. הוא לא חי בתודעת הישרדות. הוא לא רוצה רק להעביר את הזמן ובאמת להיות במקום אחר.
המסקנה הנדרשת היא שאדם שרוצה חיים מלאים ועשירים, צריך לדעת לחמם את נפשו ואת סביבתו, גם אם זה בניגוד לנטייתו הטבעית.
אלא שהאדם לא צריך להכניס חיות, אש, חום והתלהבות חיצוניים לחייו.
יש כבר בתוכו את יסוד האש.
הוא רק צריך לגלות את היסוד הזה. האתגר הוא, שעליו לגלותו נכון.

כלות הנפש
מייד לאחר חטא העגל משה רבנו מקהיל את בני ישראל ועוסק איתם בעניינים הקשורים לבניית המשכן.
לפני העיסוק במשכן, הוא מעביר להם את הציווי:

״שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן ל-ה׳ כׇּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת׃
לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ (שמות לה, ב)

ל״ט (39) מלאכות אסורות בשבת. השאלה שמעסיקה חכמים היא למה מתוכן היה צריך להדגיש בנפרד דווקא את איסור הבערת האש בכל מושבותיכם. במה איסור מלאכה זה שונה או מיוחד מאיסורים אחרים.
לשאלה יש תשובות שונות ברמת הנגלה והנסתר. התשובה של ספרות הנסתר מקפלת בתוכה גם הדרכה איך לעורר את האש בתוכנו.
המלאכות האסורות בשבת הן מלאכות שהיו נדרשות במשכן. למה דווקא מלאכות אלה אסורות? כי אלה המלאכות באמצעותן האדם בונה משכן לבוראו.
לכל אחת מהמלאכות יש שורש רוחני פנימי, שנותן טעם למלאכה.
את הטעם של מלאכת מבעיר אפשר להבין מייד. עניינה הוא שהאדם יבעיר בתוכו את אש האהבה.
הנשמה היא כמו אור הנר המתנענע תמיד מעלה, מסביר בעל התניא, מפני שהיא חפצה בטבעה ״להפרד מהפתילה ולהידבק בשורשה״.
כך באדם פנימה יש אש של צימאון. בתוכו האדם לא רוצה להסתפק בחיים אטומים וקרים. הוא רוצה יותר חיות והתלהבות. הוא רוצה לגלות אמת ומשמעות.

יש משפט ידוע של רבי נחמן מברסלב שהוא אומר לחסידים שלו: נכון אתם אנשים כשרים. כלומר, נכון אתם בסדר, עושים מה שצריך. אך לא לזאת הייתה כוונתי.
רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער, לילות שלמים.
באדם יש כוח חייתי שהוא בדרך כלל משתמש בו להישרדות. רבי נחמן קורא להשתמש בו להשתוקקות וצימאון.
הוא כמו אומר רציתי שלא תהיו רגועים, שלא תתנו ללילה, שמסמל את כוח ההסתר והעלם, לשלוט בכם. שלא תיכנעו לכוחות השיגרה ותאפשרו להם להרדים אתכם.
נכון תוכנית הפעולה לא תמיד ברורה, אבל ברור מה צריך להיות הצעד הראשון, והוא הנהמה, הרעב, התשוקה לחיים אחרים, מרגשים יותר, פנימיים יותר, אמיתיים יותר.
חיים שהם לא רק מרדף הישרדותי וסימון וי על מטרות.
חיים שבהם האדם, כמו חיית בר בלילה, אינו רגוע במקומו. יש בו צימאון. הוא רוצה לגלות עומק נוסף במציאות ולחשוף את מה שהחושך מכסה.

״אש נוכריא״
אם התוכן הרוחני של הבערת אש בכל מושבותיכם הוא הבערת אש הצימאון והתשוקה שבתוכי, מדוע הציווי הוא לא להבעיר אש בשבת?
כאן מגיעה הסכנה עליה מתריע ספר הזוהר. אש יכולה גם להיות מסוכנת. אש יכולה לשרוף וליצור פירוד. טבעה הפוך לזה של המים, שהם מחברים ומדביקים.
גם אדם כועס מגלה את יסוד האש שבתוכו. אדם שבוערים בו היצרים, גם כן מגלה את האש בתוכו. אש מחפשת מה נכון ואמיתי בעיני, ולא מאפשרת מקום לאחרים.
זו הסיבה הפנימית שבגללה מודגש איסור מלאכת הבערה בשבת. כשנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הכוונה היא לאש ״נוכריא״, אש שעשויה לשרוף, לכלות ולא לחבר.
שבת היא הדרגה שבה טועמים מנוחת נפש, רוגע, שלווה, חיבור ותענוג. האדם נקרא בשבת לחיות ברגע. בשבת הוא נדרש לא לחשוב על מה שיקרה, וכך למלא את עצמו בטרדות וחרדות. הוא גם לא רשאי לעסוק בעבר, וכך להתמלא בהלקאה עצמית ותחושת פספוס. הוא נקרא להיות מחובר למה שהוא עושה. להיות נוכח.
במשכן דלקה אש בשבת, אך הייתה זו אש קדושה, אש הקורבנות, וזו האש שהאדם צריך ללמוד להדליק בתוכו, לא רק בשבת, אלא גם בימות החול. משהו משבת צריך להאיר בו גם כשהוא פועל בחושך של העולם.
האש שצריך להיזהר ממנה היא האש המסוכנת, ששורפת הכל, אש המחלוקת והכעס. זו הסיבה שהקהלת בני ישראל נעשית לאחר חטא העגל ולא לאחר מתן תורה. במעמד מתן תורה התגלתה אחדות. לאחר החטא התגלה פירוד. עתה, כדי לבנות משכן ולהתגבר על הפירוד, צריך ללמוד את כללי גילוי האש הקדושה.
כך בלשון הזוהר:

…וּבְגִין דָּא בְּשַׁבָּת, כָּל נִשְׁמָתִין וְרוּחִין וְנַפְשִׁין נָפְקִין וְנַחְתִּין זוּגוֹת, וְאֵין שָׂטָן וְאֵין מַזִּיק שַׁלִּיט בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא. וַאֲפִילּוּ גֵּיהִנָּם לָא שַׁלִּיט, וְלָא אוֹקִיד בְּשַׁבָּת. וּבְגִין דָּא, (שמות ל״ה:ג׳) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְדָא אֵשׁ נוּכְרָאָה, אֶלָּא אֵשׁ דְּקָרְבְּנָא, אֵשׁ דִּקְדוּשָּׁה…
תרגום: … בְּשַׁבָּת כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְהָרוּחוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת יוֹצְאוֹת וְיוֹרְדוֹת זוּגוֹת, וְאֵין שָׂטָן וְאֵין מַזִּיק שׁוֹלֵט בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַאֲפִלּוּ גֵיהִנֹּם לֹא שׁוֹלֵט וְלֹא בוֹעֵר בְּשַׁבָּת. וּמִשּׁוּם זֶה, [שמות לה] לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְזוֹ אֵשׁ נָכְרִיָּה, אֶלָּא אֵשׁ הַקָּרְבָּן, אֵשׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה…. ספר הזהר , עקב ד׳

אין אש בלי קורבן
ההבחנה שעושה הזוהר בין שני סוגי האש שופכת אור חדש על הבנת מצבי חום וקרירות בנפש.
האדם קר לא בגלל שאין בו את יסוד האש אלא בגלל שהוא חם לדברים הלא רצויים ובאופן הלא רצוי. הוא חם לעצמו. זהו חום שאין בו קורבן. הוא לא מכלה שום דבר ולכן גם לא מתקרב אל הזולת. הוא רוצה שהדברים ייעשו כפי שהוא רוצה, וכועס על שהמציאות לא מתנהלת כפי האמת שלו.
הרמב״ם מצביע על כך שגדר מלאכת הבערה מתקיימת כשאדם לא מבעיר דרך השחתה, אלא ״כשיהא צריך לאפר״. האפר הוא העולם הגשמי. הכוונה, מסביר הרבי מליובאוויטש, היא שאש שלא מאירה, שאינה מביאה לפעולה חיובית בעולם, לא יכולה להיות קדושה ורצויה. אש כזו משולה לאור הנר שמתנתק מהפתילה ומכבה את הנר.
האש, האור והחום, נועדו לא בשביל לספק את האדם, אלא כדי לחבר את הנשמה לעולם, לאנשים, לעבודה, לבני הזוג ושבאמצעותם נפעל טוב ונבנה משכן לבורא בתוך העולם.

זו הנקודה שרובנו טועים בה. אנחנו רוצים לבעור, רוצים לחיות חיים מלאי תשוקה, אבל אנחנו רוצים זאת בשביל עצמנו. כדי לספק את עצמנו.
אם תכלית האש היא ה״אני״, הניתוק ולא החיבור, היצירה וההשפעה, זוהי אש לא קדושה.
המסקנה היא שמה שמפריע לנו להדליק אש בחיינו זה לא הקור, אלא זו האש ״הנוכריא״, זאת שגורמת לי לגלות חום לדברים הלא נכונים.
כך שאם אנחנו מוצאים את עצמנו סובלים מקרירות, אדישות, העדר חיות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו הקורבן שאנחנו מקריבים כדי שהאש תדלק בתוכנו. את מה אנחנו שורפים, על מה אנחנו מוותרים כדי להתקרב. ואם אנחנו לא מקריבים דבר כדי להאיר את העולם, לחמם את הסביבה, להוסיף טוב, כנראה שהמשימה הראשונה שלנו היא להתגבר על האש הנוכריא, האש הזרה, שהעיקר בה הוא ה״אני״, ומה אני מקבל, ולא השליחות שלי להאיר את סביבתי.