סוד הריפוי הוא דווקא ללמוד לקבל

איך זה שאנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, עד שלפעמים אנחנו כהים לאנשים שסביבנו?
איך זה שאנחנו לא מפסיקים לדבר על עצמנו, לחשוב על עצמנו ולדאוג לעצמנו?
איך זה שאנחנו יכולים לפחד מהזקנה ולהיות מוטרדים כל כך מקמטים של העור, שרירים נפולים וקפלים בפנים?
התשובה אמורה להיות ברורה. האדם קרוב אצל עצמו ולכן דואג לעצמו ולקיום שלו.
ובכל זאת, כדי להבין את השאלה צריך להתבונן בשיחה מיוחדת בין הקב״ה לבין הנשמה טרם ירדה להתלבש בגוף, כפי שמביא הזוהר בפרשת משפטים. שיחה שמלמדת שהאדם לא היה אמור להיות כל כך מרוכז בעצמו.
וכך היא השיחה:

בְּזִמְנָא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, סָלִיק בִּרְעוּתָא קָמֵיהּ, וְצִיֵּיר כָּל נִשְׁמָתִין דְּאִינּוּן זְמִינִין לְמֵיהָב בִּבְנִי נָשָׁא לְבָתַר, וְכֻלְּהוּ אִתְצְיָּירוּ קָמֵיהּ בְּהַהוּא צִיּוּרָא מַמָּשׁ, דִּזְמִינִין לְמֶהֱוֵי בִּבְנִי נָשָׁא לְבָתַר, וְחָמָא כָּל חַד וְחַד.

תרגום: בִּזְמַן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, עָלָה בְרָצוֹן לְפָנָיו, וְצִיֵּר אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵן עֲתִידוֹת לְהִנָּתֵן בִּבְנֵי אָדָם אַחַר כָּךְ,
וְכֻלָּן הִצְטַיְּרוּ לְפָנָיו בְּאוֹתוֹ צִיּוּר מַמָּשׁ שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת בְּנֵי אָדָם לְאַחַר מִכֵּן, וְרָאָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

בתחילה, מתאר הזוהר, צייר הבורא לפניו את כל הנשמות העתידות להינתן בגופים, וממש ראה כל אחד ואחד מאיתנו בני האדם, בכל התקופות וכל הזמנים.

… וּבְשַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנַיְיהוּ, קָרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַהִיא נִשְׁמְתָא, אָמַר לָהּ, זִילִי עוּלִי בְּדוֹךְ פְּלָן. בְּגוּף פְּלָן. אָתִיבַת קָמֵיהּ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, דַּי לִי בְּעָלְמָא דָּא דַּאֲנָא יָתְבָא בֵּיהּ, וְלָא אֵיהָךְ לְעָלְמָא אַחֲרָא, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּי, וְאֵהֶא מְלוּכְלְכָא בֵּינַיְיהוּ. אָמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִיאַת, עַל דָּא אִתְבְּרִיאַת לְמֶהוֵי בְּהַהוּא עָלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָאת נִשְׁמְתָא כַּךְ, בְּעַל כָּרְחָהּ נַחְתַּת וְעָאלַת תַּמָּן.

כשהגיע זמנה של הנשמה לרדת לעולם קרא הקב״ה לנשמה וביקש ממנה – לכי היכנסי לגוף פלוני.
עתה הנשמה נרתעה וסרבה. טוב לי כאן, למעלה, קרובה אליך. למה שארד למטה לעולם הגשמי. למה שאתלכלך ואתרחק מהמקום שלי, ואהיה משועבדת לארציות.
מיום שנבראת, לשם כך נבראת, עונה לה הבורא.
הנשמה מקבלת את השליחות ובעל כורחה יורדת לעולם ונכנסת לתוך הגוף.

שלמות עצמית היא חיסרון
אנחנו נוטים לחשוב שאדם סובל מעצבות, דכדוך או מרמור בגלל שחסר לו משהו, או שהוא משועמם בגלל שיש לו חסך בתוכן ומשמעות.
האדם גם לא מממש את הפוטנציאל שלו כי חסר לו מרכיב כלשהו שידחוף אותו קדימה.
בהכללה ניתן לומר כי אנחנו רגילים לחשוב שהמקור לתקיעות ולרגשות לא רצויים הוא חיסרון. חיסרון בחום, אהבה, משמעות, תוכן וכדומה.
זה נשמע לנו הגיוני כי תודעת עוני לעומת תודעת עושר מאופיינת על ידי ראיית החיסרון, קורבנות ותחושת חסך. אדם שרגש לא רצוי משתלט עליו רואה בעיקר מה שאין ולא את מה שיש.
אך יש כאן טעות בהבנת הנפש, מסביר רבי שלום דובער, הרש״ב.
יש חיסרון אמיתי, ויש חיסרון מדומה.
חיסרון אמיתי פותח אותי, כי אני רוצה להשלים את החיסרון ממישהו אחר.
אני מרגיש שאני לא שלם בעצמי, וזה גורם לי להודות שלמישהו אחר או לתנועה אחרת בנפש, יש מה לתרום לי. לכן אני מוכן לקבל מהזולת או מרגש אחר, שימתנו את הרגש הלא רצוי שהתעורר בי.
במצב של חיסרון אמיתי, דווקא החיסרון מוביל אותי להתפתחות וצמיחה.
וישנו חיסרון לא אמיתי. במצב זה הרגש הלא רצוי מתחפש לחיסרון, אבל בעצם אני לא רוצה לקבל מאף אחד.
אני לא מוכן שיראו לי שיש יופי בחוץ. אני לא מוכן שילמדו אותי או שישפיעו עלי.
אני יודע הכל. אני מוכן לקבל רק כבוד או רחמים עצמיים. כל מה שישאיר אותי במרכז.

חיסרון אמיתי פותח אותי ועוזר לי להתגבר על רגשות לא רצויים. הוא יוצר אדם שלא נשלט על-ידי רגש אחד, כמו כעס או חרדה או עצבות או ביקורתיות. מנגד, חיסרון לא אמיתי גורם לי להיות שקוע בעצמי ולא לקבל מאף אחד.
הרש״ב קורא לרגשות הלא רצויים שמשתלטים עלי מדות דתהו. תוהו הם רגשות שמופיעים בי בעוצמה ויוצרים חוסר סדר, כאוס. הם לא נותנים לכוחות אחרים לבוא לידי ביטוי, מהסיבה שהם רוצים הם לבדם להאיר בי ולהשתלט עלי.
הדיכאון לא מאפשר לשום קול מנחם אחר להתגלות בי. אני עסוק בזמן הדיכאון רק בעצמי. הכעס מעוור אותי ומנתק את היכולת של השכל לבוא לידי ביטוי. כשאני כועס אני לא מוכן להקשיב להיגיון או לטענות כלשהן. כך גם תאווה, לא נותנת לשום מידה אחרת להתבטא ולהחליש אותה, בגלל שהיא לא מוכנה לקבל שום קול אחר, למעט מה שאני רוצה.
כשבני זוג רבים, הם לא מוכנים לקבל או אפילו לשמוע ולשקול את העמדה של הצד השני. כשאני לא מוכן לקבל מאף אחד אני מעיד שאני סגור, מלא בעצמי ובטוח בשלמות עצמי.

כך בלשונו של הרש״ב:

״יש עוד סיבה להפירוד דספירות דתהו
מה שלא נתנו מקום זה לזה,
מצד השלימות שכל ספירה היתה בבחינת שלימות בעצמה
ולא רצתה לקבל מהספירות האחרת…
ושרש סבת הדבר הוא הישות,
דהנה בספירות דתקון להיותם בבחינת ביטול בעצם על כן נמצא בהם דעת והרגש זה שאין בכל אחת השלימות בעצמה כי אם על ידי הספירות האחרת,
וכמו מדת החסד עם היותה בחינת חסד יש בה ההרגש דחסד לבד אינו שלימות וצריך להיות גם כן גבורה.״ (המשך תער"ב, חלק ראשון, ליל ב' דחה"ש, תרד"ע, תפ)

הדברים נכונים גם מחוץ לאדם. ארצות ועמים נבדלים זה מזה, באקלים, בטיב הקרקע, ביוזמה של התושבים, מסביר הרש״ב, כדי שלכל ארץ יהיה משהו ייחודי לתת וכדי שהיא תצטרך לקבל מארץ אחרת. המסחר קושר בין עמים וארצות. החיסרון הוא שמאפשר זאת.
תושבי סדום, כדוגמא הפוכה למסחר בריא, מבטאים את התנועה הנפשית של אדם שלא רוצה לקבל מאף אחד אחר בגלל שהוא מרגיש את שלמותו. כך במשנה אבות (ה, י): ״הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם״.

לפתוח בעצמי סדק
כשהנשמה יורדת לעולם היא מאפשרת לגוף, להסתר, ל״אני״ שנוצר עם החיבור לגוף, להסתיר לה את רצונה המקורי. בתוך הגוף הגשמי היא מרגישה בעיקר את עצמה. מסיבה זו, האדם מרגיש את עצמו ומדבר על עצמו ועוסק בעצמו במידה מופרזת שמרחיקה ממנו את הסביבה ומובילה אותו לרגשות שאינם בריאים לו.
הדרך לחזור לבריאות הנפש הוא דווקא להכיר בכך שאני לא שלם.
כל מי שאני פוגש עוזר לי להגיע לשלמותי לכן אני יכול לקבל ממנו משהו.
כשאני לומד לקבל דעות, עזרה, רעיונות, אני פותח את עצמי להתפתחות ולצמיחה ובו זמנית מחליש את המלאות העצמית, ומאפשר לנשמה להשלים את התפקיד לשמו ירדה לעולם. תפקיד של גילוי אחדות וחיבור בעולם התחתון, שמגלה גם את כוח הבורא בתוך עולם של פירוד, העלם והסתר.