זה לא עליית מחירי הדיור, זה עמוק יותר

ישראל טוויטו היה מראשוני הפעילים החברתיים כנגד מחירי הדיור המאמירים. כבר בשנות התשעים הוא ארגן מחאות והפגנות, התגורר בגנים ציבוריים וביקש לעורר את מערכות השלטון למצוקה החברתית. אז זו הייתה המצוקה שבשולי החברה. של הלא-יוצלחים או של אלה שמזלם לא שפר עליהם.

בכל סמסטר שאני מלמד את הקורס "תקשורת ותנועות מחאה" אני מקפיד להקרין את הסרט של עידן אופגנג או את "הפרד ומשול", כבר בשיעור הראשון. מעין אנדרטה לזכרו של חבר קרוב ואדם יקר. טוויטו עצמו אפילו הגיע כמרצה אורח לקורס שהעברתי בנושא מחאה ותקשורת לתלמידי תואר שני באוניברסיטת תל-אביב לפני 6 שנים לערך. בקרב הסטודנטים הוא עורר תגובות אמביוולנטיות (מחד שילך לעבוד ומאידך הערכה לפועלו), אבל אף אחד לא יכל להיוותר אדיש לכריזמה שבקעה ממנו. מחאה כארוע חברתי, כמעין וודסטוק, לא הייתה האינסטינקט הראשוני שלו. הוא חיפש משהו יותר מהפכני. התאימה יותר תמונה של טוויטו, אבל בשל מגבלות זכויות יוצרים נותרנו עם תמונה של וודסטוק

בשנת ה'תשס"ב, 2002, הוא הקים את כיכר הלחם. בתחילה בכיכר המדינה בתל אביב ולאחר שפונה מיקם את מחאת האוהלים בקריית הממשלה, בין משרד האוצר לכנסת. סביבו התקבצו בעיקר אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נתמכי קצבאות, כאלה שנפלו בין הכיסאות ולא זכו לדיור ממשלתי, אם בגלל מחסור בדירות אם בגלל כשלים פרוצדורליים ואם סתם בגלל אטימות לב.

הארגונים הממסדיים, כמו גם פוליטיקאים זריזים, ניסו לתפוס טרמפ על גב המחאה. אולם בדוגמת רוב תנועות המחאה במדינות המערביות, זמן המסך של התנועה מוגבל במידת יכולתה להצביע על עוולות ישנות כאירועים חדשים. משנתפוגג קסם המאבק, נטשו את טוויטו ואת כיכר הלחם גם אותם ארגונים ופוליטיקאים, שכידוע דואגים קודם כל לשרידותם.

קצת לפני שנפטר מהתקף לב פתאומי, בגיל 41, הוא התמודד בבחירות לכנסת, תחת מפלגת "לחם". בתוך הקמפיין דל התקציב שערך, הוא הבין ששינוי חברתי כמעט ולא יכול להתחיל מהשכבה שמרקס מכנה "הפרולטריון", ועליו לפנות אל מי שבשפה הניאו מרקסיסטית אזוקים במעגל הצרכים המדומים. בני המעמד הנמוך, החלשים בחברה, חלשים מדי מכדי לעזוב הכל ולהצטרף אליו. אולם אליה וקוץ בה. למרות כישרונותיו הרטוריים, המעמד הבינוני כמובן מאן לסבול שבראשו יעמוד אדם חסר השכלה, שאינו עובד ואין לו די מחייתו. טוויטו העלה רעיון חברתי ושוויוני נעלה, אולם בעיניהם לא יכל להיתפס כמי שראוי להוביל את המימוש של הרעיון.

במהלך הקמפיין הוא הקפיד להגיד לכל אלה שסרבו לראות בו כנושא באידיאולוגיה שהיא רלוונטית גם עבורם, שאם הם לא יצטרפו למחאה עכשיו, הבנים והבנות שלהם יצטרפו למחאה בעוד כמה שנים.

חלפו חמש שנים, והבנים והבנות שלהם מקימים אוהלים בככרות.

זה לא מחירי הדיור, …

ביל קלינטון הדיח את ג'ורג' בוש האב מהנשיאות בשנת 1992 כשסיסמת הבחירות שלו הייתה: "זו הכלכלה, טמבל". לכאורה אפשר לייבא את סיסמת הבחירות למקרה הישראלי – 'זה הדיור, טמבל'. אז הטמבל היה ג'ורג' בוש, כיום אי אפשר להגיד דברים דומים על נתניהו.

מחאת הדיור עתידה להיכשל, למרות חשיבותה ולמרות שהיא זוכה לאמפטיה תקשורתית רבה. השסעים הפנימיים של דת ומדינה, ימין ושמאל, רוח של רווחה המתנגשת עם תפיסה אידיאולוגית ניאו ליברלית, כל אלה ימנעו מהמוחים לייצר מערכת איכותית לניהול המחאה. נתניהו יכנס במהרה ועדה או שתיים, יציע שלוש רפורמות, מחירי הדיור ירדו לטווח הקצר באחוזים בודדים, המוחים האחרונים שיוותרו בצמתים ובכיכרות יפונו על ידי בריוני עיריית תל-אביב, והחיים יחזרו למסלולם.

זה לא שאני פסימיסט. ההפך הוא הנכון. אני גם רחוק מלהיות שמרן או מאמין בהעדר אפשרות לשינויים דרמטיים במציאות. הסיבה לכך שהמחאה תיכשל היא פשוט מפני שזאת אינה מצביעה על הבעיה האמיתית, על הלב הפועם של החסך המגולם במחירי הדירות. במילים אחרות, העלייה הדרסטית במחירי הדיור בארבע השנים האחרונות היא רק סימפטום.

לא באמת רצה בית

באיזשהו שלב במחאה, סידרו לישראל טוויטו דירה מהוגנת. הגיע לו. הוא גידל לבדו את שלוש בנותיו באוטובוס, סבל מנכות, ועמד בכל הקריטריונים לקבלת דיור ציבורי.

למרבה הפלא הוא סרב לקבלת הדירה. בתדהמה שאלתי אותו מדוע הוא מסרב. בפנים נחושות הוא ענה משהו כמו: "אני לא אתן לאף אחד לתקוע אותי בתוך דירה, עם עבודה שמספיקה רק כדי למלא את עגלת הקניות, 'אובר' שיחנוק אותי וחיים משעממים מול הטלוויזיה. אני רוצה יותר מזה. אני רוצה להיות חופשי".

במודע או שלא טוויטו ניסח כאן עיקר חשוב במחשבה היהודית. המוחים כנגד עליית מחירי הדיור מבטאים כמיהת לב עמוקה לחופש, לחירות. בפנימיות כולנו מבקשים לא להיות אזוקים באזיקים הכלכליים, בלחץ המצמית הנובע מהצורך להתקדם כל העת ולהיתפס כמוכשר ומצליחן, לא להיות קורבנות של התחרות המתמדת ובחרדות ומתחים הנלווים לעולם התעסוקה. אנחנו מוכנים לכל אלה בתמורה למוצרים שאנחנו כל כך חפצים בהם, עד שהמינון הופך בלתי נסבל.

הבית בקבלה ובחסידות

הבית מסמן את המקום שבו האדם הוא חופשי, משוחרר, מקום שבו הוא עצמו, מקום שבו הוא אינו צריך להוכיח משהו או לרצות אחרים. בבית מתגלה הפנימיות, העצם, דרגת היחידה, הדרגה העמוקה והנשגבת ביותר בנפש שמקפלת בתוכה את התכונות הפנימיות של האדם[1].

הבנייה של בית כרוכה בתהליכים קשים, בהתמסכנות, ובכל זאת אנחנו רוצים בית ולו כדי להשיג בטחון פסיכולוגי, למרות שלעתים הרכישה אינה כדאית כלכלית. אנחנו רוצים בית כדי לחוש מוגנים וכדי להתקרב אל עצמנו ופנימיותנו יותר.

המחאה האמיתית היא לא על עליית מחירי הדיור או מחירי הקוטג', היא על כך שהחברה בת זמננו אינה מאפשרת לנו כמעט לעצור ולהתבונן, לגלות את עצמנו, לחשוף את תכלית החיים ולהתמסר לתכלית זו. היא אוזקת אותנו בחיים של מרוץ שמתגלה כסתמי.

מחאת הדיור מזכירה קצת את מחאת הסטודנטים בישראל. האחרונים כמו הראשונים אינם עומדים ביושר מול המראה ומגלים שהם צמאים לחירות אמיתית, למשמעות ותוכן. הם נאבקים על כמה  שקלים יותר או פחות. ולכן גם אם הם יצליחו, הם בסופו של דבר יכשלו.

אווירת הוודסטוק של המחאה ברוטשילד מבטאת את הרצון בצמיחה, בהתקשרות להיבטים פנימיים משמעותיים יותר. מחירי דיור סבירים, שלא דורשים מאיתנו השתעבדות לכל ימי חיינו, הם אפשרות לכל אחד ואחת לפנות זמן במסגרת המרוץ להיבטים העצמיים והפנימיים ביותר. לפנות מקום ולגלות מרחב עצמי משמעותי. אם אנחנו לא מנצלים את החירות הזאת, אז גם אין סיבה שיוזלו מחירי הדירות.

מבית המקדש כביתו הקבוע של הקב"ה אנו למדים משהו על הבית שלנו. מאז שבית המקדש חרב, אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. ארבע אמות הוא המרחק שנוצר סביב האדם כשזה פורס ידיו לצדדים. פריסת הידיים איננה מגלמת רק כמיהה להבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו, מדוע הוא כורך את גורלנו בנחלה אחת ולא אחרת, אלא הפריסה מבטאת גם רצון להכיר את המבנה הפנימי של חיינו, את השלדים שבארון לפחות כמו את הפוטנציאל העצום הקיים בתוכנו. לשם כך אנחנו צריכים בית. אחרת, האוהל ברוטשילד, בחום יולי אוגוסט, יכול לספק.

כאן על התעלות רוחנית שבצום וכאן על מידה של תענוג שבצום שיחול מחר, שבעה עשר בתמוז, וכאן על בית המקדש.

כאן עוד מאמר רלוונטי, על מחאה ומרד טבעי ביהדות.

ההפניה הזאת צורפה כחודשיים לאחר כתיבת הרשימה עם עוד התייחסות למחאה וניבוי סופה