לדעת להתפללרשימות קריאה

קריאת שמע – למה הכוונה?

 

כשרועי קליין זינק על רימון יד כדי להציל בגופו את חיי חייליו תוך קריאת "שמע ישראל", הוא לא רק חשף את העוצמה שבאמונה, אלא גם את הפרספקטיבה העמוקה שהעולם הוא אֵין ביחס לבוראו

'וואי, שמע ישראל', הזכיר לי איתי טטרו, העורך ומגיש של מגזין חוף הכרמל ברדיו קול גלים, את הקריאה הנצחית של נשים במצוקה, כשג'וק חולף ביעף מתחת לשולחן. להבדיל, 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד'[1], קרא גם רבי עקיבא כשהרומאים סרקו את בשרו במסרקות ברזל[3]. בשיעורי מורשת קרב החיילים הצעירים בוודאי כבר לומדים על קצין צה"ל רועי קליין, שהשתטח על רימון יד, במלחמת לבנון השנייה, במטרה להציל את חבריו לפלוגה, ובזמן שהקריב את חייו קרא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ושוב להבדיל, מספרים על המתאגרף היהודי אמריקאי, דימטרי סאליטה, שהוא נוהג לקרוא 'שמע ישראל' לפני שהוא עולה לקרב. וכמובן שלא באירועי קיצון מרגשים יותר או פחות, היהודי מצווה לקרוא "שמע ישראל" בכל יום, בבוקר ובערב.

מה טמון בקריאת שמע שהוא בעל עוצמה רבה כל כך? מה הכוונה בקריאה, עליה חוזר משה בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, ושלאחריה מתווספת האמירה השקטה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'[2]?

בעל התניא מייסד את החלק השני בספר, שער היחוד והאמונה, על הפרשה הראשונה של קריאת שמע. הוא מדגיש כי להבין את קריאת שמע לעומק זה להבין מיהו הבורא, מי אני ומה הקשר הראוי בינינו. במילים אחרות קריאת שמע מגלמת את עיקרי האמונה היהודית בייחוד הבורא ובהנכחתו בחיי היומיום של המאמין. בהיבט נוסף, קריאת 'שמע ישראל' היא מעין הדרכה, שראשיתה אצל משה רבנו, כיצד לעורר את האהבה לבורא. זוהי הנחיה לגבי טיב ואופן ההתבוננות שהאדם צריך לבצע ביחס לעולם, לעולמו, על מנת שתצמח בו אהבה לבוראו. קריאת שמע היא מעין הכרזה על הפרספקטיבה, המשקפיים, דרכם האדם רוצה וצריך להתבונן על המאורעות הקטנים בחייו, לפני שהוא יצא לסדר יומו, ולאחר שהוא מסכם את יומו.

שתי זוויות ראיה

קריאת שמע היא הכרזה של המלכת הקב"ה על האדם, תוך מתן ביטוי לשני סוגי ייחוד של הבורא עם ברואיו. שני סוגי היחוד, העומדים בתשתית המונותיאיזם היהודי, הם גם שתי זוויות ראיה שהאדם יכול לסגל לעצמו במהלך ההתבוננות במציאות, שבאמצעותן הוא תופס כיצד כוחות הבורא הפועלים בעולם, מאוחדים עם הבורא כדבר אחד[4].

זווית הראיה הראשונה, העולה מהקריאה 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', היא היחוד העליון, או יחודא עילאה. זווית הראיה השנייה, העולה מהאמירה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', היא היחוד התחתון או יחודא תתאה. נקודות מבט אלה מעידות על העומק והאופן שבו הנבראים תופסים עצמם ביחס לבורא ולכוחותיו.

ייחוד עליון

"יחודא עילאה" היא דרגה גבוהה של התבוננות, אשר מבקשת לראות מעל למציאות הגשמית הניכרת בראיית העין. הדרישה להתבוננות מעבר למציאות הגלויה היא הסיבה שנוהגים לכסות את העיניים בזמן קריאת שמע. יחוד עליון הוא ניסיון של בן האנוש להכיר כיצד המציאות אינה תופסת מקום, כיצד אין כל מציאות ביחס לקב"ה. הקורא קריאת שמע כמו אומר לעצמו, שמע – הבורא שלמעלה מכל העולמות ומחייה את העולמות, הוא גם הבורא שנגלה לנו מתוך הסדירות הטבעית. והמופעים שלו, ההסתר והצמצום, הם דבר אחד, בעל יחוד, ולא שני דברים.

הקורא שמע מזמין את פנימיותו להכיר בכך ששם הויה המהווה את הכל, הוא גם שם אלוקים, היוצר את הצמצום וצורת העולם המוכרת לנו. הבורא שלמעלה מכל מדידה והגבלה, הבורא שהוא כל יכול, הוא גם המקיים את המציאות הזמנית והסופית, היומיומית שאנו חיים בה. האין סופי הוא היסוד היחיד לעולם הסופי. אף על-פי שהבורא הוא למעלה מבחינת המקום והזמן הוא נמצא גם בתוך המקום והזמן. מאחר והבורא מהווה את העולם כולו, לרבות את הזמן והמקום, הוא אמור להימצא במידה שווה בכל מקום וזמן. בקריאת שמע הקורא מודה שעצם קיום הגבול הוא מופע של האין גבול. ובמילים אחרות, כל מה שקורה לנו, הדברים המרגשים והקשים, ההצלחות והמכשולים, כולם נובעים מאותו מקור וכולם בטלים אל אותו מקור.

המסקנה כתוצאה מהתבוננות זו איננה שגם הטבע הוא הבורא או כוח מהווה, כפי שנוטים לטעות כאלה המייחסים לחסידות תפיסות פנתיאיסטיות. אלא שכוחות הבורא בעולם, הכוח המהווה את העולם, הבורא האינסופי, והכוח המסתיר את אותו בורא, הם בשורשם אחד. בקריאת שמע רבי עקיבא כמו אומר לעצמו שהייסורים שהוא חווה, הקושי והסבל הם בעצם לא ממש קיימים, הם הכל חלק מאחדות אחת, חלק מהבורא, ולכן הסבל הוא לא סבל אמיתי. העולם בעצם איננו אמיתי. זהו רק מופע זמני, הבטל ביחס לבורא האינסופי, המקיים את המופע הזה בכל רגע ורגע.

אם לחדד, יחודא עילאה היא לא הכחשה של המציאות ולא התעלמות ממנה, כי אם דרגת מודעות שבה מאיר אצל האדם בתחושתו האמת של אחדות הבורא בעולם, כשכל שאר ההתרחשויות חסרות ממשות בתחושתו.

יחוד תחתון

ובכל זאת, מסרקות ברזל הן מסרקות ברזל. ייסוריו של רבי עקיבא היו מורגשים. לכן, לעומת תובנות אלה בקריאת 'שמע ישראל', באמירה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ממשיך הקורא את ההבנה הגבוהה של מהות הבורא לתוך העולם שלו, לתוך מסגרת החיים האנושיים. הוא אינו מתנכר למציאות העולם ולתפקיד שלו בתוכו. 'ברוך' משמעותו המשכה מלמעלה למטה, מהעולם העליון ונסתר לעולם הגלוי[5]. 'כבוד מלכותו' הוא הארה, גילוי מסוים של מלכות הבורא בתוך העולם[6]. הקריאה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' היא לכן גילוי והכרה במלכות הבורא בתוך העולם.

יחוד תחתון הוא ניסיון להבין את הקב"ה עצמו, בצורה מדויקת יותר[7]. זוהי תביעה להכיר את הקשר המחייב של הבורא לחיי האדם, ולא רק את עצם מציאותו. זוהי התבוננות בתופעה ספציפית, תוך קליטת המסרים העולים מהם באופן פנימי. מדוע הבורא שם אותנו בדיוק במציאות הזו? מה הוא רוצה מאיתנו? איך הקושי והמשבר הם חלק מאחדות הבורא בעולם? התבוננות זו מציגה לא את הביטול של האדם כלפי הבורא, כי אם את גדלותו ורוממותו של הבורא, המתכסה מעינינו.

זוהי מעין הכרה כי אנחנו בכל זאת בשר ודם, בעלי תחושת ישות, לכן אנו כמו מרכינים עצמנו בכוח עצמי על מנת להכיר בבורא. אנחנו מכירים בכך שאיננו מצליחים להרגיש את כוח הבורא המתלבש בנו כנבראים ומקיים אותנו בכל רגע ורגע ובשל כך אנו מגייסים את שכלנו שישיג תובנה זו. בהתבוננות זאת גלומה הבנה שאנחנו מציאות, שאותה צריך לראות ככפופה לבורא. ההכרה של המתבונן בכוח הבורא יוצרת תנועה של ביטול כלפיו, של כפיפת המציאות כלפי הקדושה[8]. בידיעת הכוח הבורא האדם מכיר בכך שיש לו עבודה של בחינת כל רגע חולף בתוך מסגרת המציאות[9].

הקריאה "שמע ישראל" מלמדת אותנו שהעולם קיים ואינו קיים בו זמנית. שהסבל נועד להצמיח אותנו, ובה בעת הוא חסר ערך ביחס לאין-סוף. להבין את הקריאה "שמע ישראל" לעומק זה להבין את המוטיבציה של אלפי שנות יהדות, להיאבק על זווית הראיה היהודית ולהגשים את התפקיד והתכלית של היהדות בעולם.
___
לאומן כבר קניתם כרטיסים? מסימני המצב הכלכלי הוא שניו-יורק פחות פופולרית :)

[1] דברים ו, ד.
[2] פסחים נו, א. אמירה זו היא כמענה לוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים לאחר שהזכיר את שמו המפורש של הקב"ה. בכל ימות השנה אומרים את הדברים בלחש, למעט ביום הכיפורים. על כך נאמר במדרש (מדרש רבה דברים פרשה ב', סימן לו) כי בשעה שעלה משה למרום, שמע את מלאכי השרת שהיו אומרים לפני הקב"ה: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ומכיון שפסוק זה כביכול שייך למלאכי השרת, אומרים אותו בלחש. רק ביום הכפורים כשדומים ישראל למלאכי השרת, אומרים אותו בקול רם. ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ג, ליל א' דחג השבועות (לפנות בוקר), ה'תשכ"א, עמ' 417.
[3] 'בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד"'. ברכות, סא, ע"ב. ראו גם את גרסת הירושלמי, סוטה ה, ה.
[4] ראו בעניין גם לקוטי שיחות חלק כא, עמוד 443.
[5] הברכה היא מלשון 'ויברך הגמלים' (בראשית כד, יא), היינו עוזר להם לכרוע, או המבריך גפן (ירושלמי, כלאים רפ"ז), כפי שכופפים ראש הזמורה של ענף אחד לארץ וצומח גפן אחר. על יוסף כתוב שהיה אברך, כלומר צדיק המקשר ומשפיע מעולם עליון ועד עולם זה התחתון (רשב"ם, בראשית מא, י). ראו: אדמו"ר הזקן, תורה אור לז, ז.
[6] ראו למשל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם טו, חלק ראשון, יום שמחת תורה, ה'תשט"ז, 117.
[7] ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ב, יו"ד שבט, ה'תשל"ב, עמ' 375; שער היחוד לאדמו"ר האמצעי פרק ד'.
[8] ראו למשל המשך תרס"ו עמ' נט.
[9] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ט, חלק שלישי, ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ג, עמ' 176, 177.

עוד בקטגוריה זו:

10 Comments

  1. 1. אני לא יודע אם אפשר לאפיין בצורה ברורה את "לשון ההמון", אולם היה מקום להסיק מפשט דבריך כי אדמו"ר הזקן הוא מיסטיקן, חווה חוויות, ונטול שכל ישר. וזאת, בהתעלם ממפעלו ההלכתי והפרשני, נראה לי בהחלט כגנאי, וטוב לדעת שלא לכך הכוונה.

    2. אין הגדרה אקדמית מוסכמת למושג מיסטיקה. המיסטיקה אליה מתייחסים באקדמיה היא פרי הכללתם של פרקטיקות, טקסטים ומסורות שונות תחת קטגוריה אחת. הנחת היסוד של המיסטיקה, כפי שהצעת, נשענת על הנחה תיאולוגית לפיה בני אדם מסוגלים להגיע לסוג של תודעה שבה הם חווים מציאות מסוימת השונה מהמציאות הרגילה שלנו. כלומר, לפי עולם המושגים שבאמצעותו אתה מציע לבחון את מחשבת היהדות, אדמו"ר הזקן יכול להיות מיסטיקן כמו כל תיאולוג אחר, נוצרי, בודהיסט וכו').
    רוצה לומר, המונח הופך את המיסטיקה למעין רעיון אוניברסלי אשר אינו מניח הבדלים מהותיים בין הדתות ובתוכן.
    ובכלל אין שום תכונה, או תכונות, המשותפות לכל התופעות, ומכונות בשם 'מיסטיקה' או 'מיסטיקה יהודית'. ההחלה של המונח מיסטיקה, שהוא מונח תיאולוגי נוצרי מובהק, על תרבויות שונות שלא הכירו מושג זה, ולא השתמשו בשום מושג החופף לו, כמו היהדות, הוא חלק מאימפריאליזם וקולוניאליזם מערבי וחלק מניסיון לבנות מסגרת של זהות לאומית במושגים מערביים. כך שהמונח הזה אינו יכול לתאר דבר במסורת היהודית ואין לו מקום גם בשדה האקדמי, ואתה נופל בדיוק בפח של קטגוריזציה זאת (ראה בעניין מאמרו של בועז הוס, המיתוס של המיסטיקה היהודית).

    3. הכי חשוב, כלל לא התייחסת למהלך הלוגי של בעל התניא ולא הצבת טיעון בעל משקל המפריך את הסדירות הלוגית של בעל התניא, המיוסדת על ארון הספרים היהודי (חוץ מלטעון שהדברים צורמים לך). בעל התניא מלמד כיצד מתיישבת הסתירה שהיא עיקר הדיון, ובתוך כך מבאר את מבנה הבריאה. אתה במקום לענות ולהציב חלופה מאשים אותו ברצון להדבק בבורא, כאילו יש איזו תפיסת בורא יהודית המניחה בורא טרנסנדנטי, שאיננו חלק מהאדם, ונמצא שם למעלה, ואותו אנחנו צריכים לעבוד. ואם יש חלופה כזאת, קדימה, שרטט אותה לפנינו, שלפחות נדע מול מה צריך להתעמת.
    4. ועוד תיקון, כמובן החסידות לא מתנכרת לעולם המציאות בשום דרך או צורה (והלוא על כך נסוב הדיון שלנו, שהעולם קיים!!, ולכן המעשה הוא העיקר).
    5. סיבכת אותי עם תפיסת הבורא אליה אתה מגיע כמסקנה, ואני לא בטוח שאני מבין לעומק את כוונותיך. בכל מקרה כמובן שהשאלה הרטורית עמה פותח בעל התניא נועדה להציג את חוסר הסבירות בפסוק ולאחר מכן להסביר את חוסר הסבירות הזאת על ידי הסבר רעיון אחדות ה'. כלומר כל הפתיח אינו מנסה להגיד שאין עוד אלוקים (ואתה עונה שיש?), אלא שאין עוד מציאות אחרת מלבד מציאות הבורא. והקביעה הזו היא שקשה להפנמה והבנה. ומכאן מתחילות כל השאלות ובהן מה הכוונה שאין עוד מציאות אחרת מלבד מציאות הבורא? האם אין עולם? האם העולם איננו מציאות עצמאית? האם המציאות שלנו היא אשליה? ועל כל השאלות הללו הוא עונה בשער היחוד והאמונה.
    6. לא ברור לי למה הכוונה ב"לא מקדש מסקנה לוגית, אם היא סותרת את החושים או האינטואיציה הבסיסית שלי". התיאור הזה למערכת קבלת החלטות ועיצוב עמדות אולי יכול לתפוס בקאזינו או ביחסים עם בת הזוג, אבל לא כשבאים להתמודד עם אחת הסוגיות הכי חשובות ומרכזיות ביהדות, ועליה מתבסס הבניין היהודי. דווקא כאן צריכים שכל ישר, המסוגל ליישב בין סתירות ולהסביר אותן. תחושה צורמנית כאמור, היא עדיין לא טיעון מספק או בעל כושר הפרכה.
    יישר כוח על הבלוג, אהבתי.

  2. יחיאל, כשכאמרתי מיסטיקן לא התכוונתי חלילה לגנאי כלשון ההמון (שחושב שמיסטיקה היא מלמול שטויות ניו-איג'יות) אלא להגדרה האקדמית של המושג. מיסטיקה אף אינה מנוגדת לשכלתנות. אדרבא, לדעתי היא אף נובעת מרציונליזם – הליכה עד הסוף עם המסקנות הנובעות מהנחות היסוד.
    לדמות הצדיק שהאדמוה"ז מגדיר יש בין היתר שני מאפיינים השלובים זה בזה:
    1. התנכרות לעולם הזה הנקרא עלמא דשיקרא.
    2. רצון להיתכלל בבורא ואף להתאיין עקב כך(מלשון אין).
    היום בחסידות אומרים "עצמות ומהות מלובש בגוף" וזה היינו אך.
    זוהי מיסטיקה פר-אקסלנס. חפש את המושג unio mystica בגוגל ותראה עד כמה זה דומה.
    לגבי החוויה. אם בעל התניא אכן היה צדיק כהגדרתו ולא יכול היה לחטוא, הרי זאת משום שהוא חווה חוויה מיסטית מהסוג הנ"ל.

    את המהלך הלוגי בעל התניא מתחיל בשער הייחוד ואמונה בשאלה הרטורית לדעתו:
    "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבות אל לבבך ?"

    מתוך הבנת המושג "אלוהים" במקרא, אני עונה כן(!) על השאלה הנ"ל. לכן הנחות היסוד שלי קצת שונות. (וראה בבלוג שלי את הדף "על הווי"ה" ותראה את היחס שלי ל"טבע" שהוא לדעתי פיקציה אריסטוטלית ולכן המסקנות שלי אינן רחוקות משל בעה"ת)

    כתבתי לעייל "שכל ישר" וזאת משום שבניגוד לרציונליזם, אני לא מקדש מיד כל מסקנה לוגית, אם היא סותרת את החושים או האינטואיציה הבסיסית שלי. לכן אמירות כגון זאת שציטטתי בהערה הקודמת צורמות באזני. בעל התניא מנסה להבין כביכול ואף לאחוז בנקודת מבטו של ה' (למרות שהוא יודע שאין לשכל האנושי כל יכולת לכך) ולאחוז גם בנקודת המבט האנושית, ולכן הוא מגיע לדיסוננס משום שאין נקודת השקה בין שתיהן.

  3. אליהו, אדמו"ר הזקן מיסטיקן??? אני לא יודע מהיכן הרעיון הזה, אבל אין תיאור רחוק מזה למפעלו של אדמו"ר הזקן, שכונה "ליטבק" על ידי חסידי המגיד (אלא אם אתה מכנה מיסטיקן מי שמאמין בקב"ה, בכל זאת זה לא כל כך רציונלי :)). מיסטיקה היא מילה השאובה מהספרות הנוצרית, ובשום מקום בכתבי אדמו"ר הזקן אין תיאור של חוויות מהסוג שאתה מכנה מיסטיקה.
    ועוד, שכלתנות איננה ירושה, כי אם עבודה עצמית מחייבת, ולכן כמי שרואה עצמו כשכלתן, אני בטוח שמתוך עיון מעמיק בשער היחוד והאמונה תגלה שמדובר במלאכת מחשבת של השתלשלות לוגית סדורה בחקר האלוקות, המתמודדת בגישה רציונלית עם השאלות הסבוכות ביותר, כמובן מתוך הישענות על הנחות המוצא היהודיות. בספרי "להכיר את הבורא", אני מצביע על הסדירות הלוגית הזאת ומעמת אותה, בעקיפין ולעתים במישרין, עם תפיסות אחרות של הבורא (לרבות של הפילוסופים המוכרים).
    ואחרון, בניגוד לפסילה המהירה בה נקטת, מה שבעל התניא מבקש להסביר, והובא בתגובתי בקצרה ובספר בארוכה הוא לא פחות ממהפכני ומשמעותי לכל רגע בחיינו. ההתמודדות עם הסוגיה כיצד הבורא מצוי בכל מקום ובה בעת נסתר מאיתנו, מקדם את המאמין לחיים בעלי תודעה דיאלקטית ומשפיע על הבנת הבורא והמציאות. נשתמש בדוגמה פשוטה. כשאדם אחוז בהתקף של כעס, או עצבות, הדרך המוצעת להיחלץ מכך היא להכניס את המציאות לפרספקטיבה שבה הבורא מצוי בכל. הוא מבין שהעולם בטל לבוראו ולכן הכעס על אשתו בגין דבר שטות הוא התנהגות חסרת ערך וטעם. בה בעת הבנה כי יש עולם היא שהכעס נועד להעמיד אותו בניסיון כלשהו, ובאתגר ממנו הוא צריך לצמוח. שני סוגי התודעה הללו הם חלק מעבודתו את הבורא יתברך בעולמנו (יש כאן עוד הרחבה לגבי הספירות כרזא דמהימנותא, היינו כסוד האמונה). רוצה לומר, גם ההבנה המוגבלת שלנו את סוגיית הבריאה והבורא היא משמעותית לחיי היומיום האמוניים. כך שבוודאי שלא מדובר רק במחקר אינטלקטואלי אלא ביסוד היסודות ועמוד החכמות. במסגרת דיאלוגית מורחבת, נראה לי שזה יהיה אתגר מעניין להוכיח כי כל דרך אמונה אחרת גובלת בכפירה.

    1. יחיאל שלום.
      למיטב ידיעתי משיחות עם חב"דניקים נתקלתי יותר מפעם אחת בסיפור שלמרות זאת אינני יודע את מקורותיו, המספר שאדמו"ר הזקן, לאחר תפלה שבה חווה התפשטות הגשמיות (שהנה חוויה מיסטית מובהקת, מניסיון ולא מפי השמועה), ראה את הוויית הבורא ב"ה בסטנדר ובקירות.
      ייחוד קודשא בריך הוא (הקב"ה כבלתי ניתן להשגה) ושכינתה (הקב"ה כפי שנחווה בעוה"ז) היא הגדרה שלענ"ד מתאימה להגדרת היוניו מיסטיקה. ליהדות יש יחוד בהתמקדותה בו בזמן במהות כמו גם בתכלית.
      לילה טוב ושנה טובה.

      1. רן, אם עקבת אחר הדיון, דובר בכתביו של אדמו"ר הזקן ולא בסיפורי חסידים אודותיו (שכמובן המרחק בין השניים רב). ובכל מקרה גם לסיפור המפורסם שתיארת (שמתייחס לשעות האחרונות לפני הסתלקותו. אם כי ניתן למצוא סיפורים דומים גם מתקופת מאסרו) אין דבר וחצי דבר עם מה שאתה מכנה יוניו-מיסטיקה. קצת כמו במאטריקס, ההנחה היהודית היא שהקב"ה מדבר ובדיבורו הוא בורא את העולם, או נכון יותר מהווה את החיות הפנימית של כל נברא. מידת החיות בכל נברא ניכרת בצירופי האותיות מעשרת המאמרות. להכיר את המשמעות של צירופי האותיות בשם הנברא זה להכיר את החיות האלוקית של כל נברא, או בשפה פשוטה, מה מסתתר מאחורי הנראות החיצונית של הנברא.
        לפי התיאור הנ"ל קל להבין שאין מדובר כאן בשום חוויה מיסטית, אלא במלאכה שכלית, לוגית ואינטלקטואלית, כמו מתמטית.
        כאן אפשר לשאול שאלה אחרת, האם פתרון בעיה מתמטית היא גם משימת בעלת אופי רוחני. אני סבור שכן, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי לדיון.
        אחרון, לא הבנתי את הקשר לייחוד הקב"ה ושכינתה. ספרדים נוהגים בכמה הזדמנויות ביום לומר את הנוסח "לשם יחוד..", וגם בסידורים אחרים הנוסח הזה נפוץ. בעיקרון כל פעם שאנחנו אומרים שמע ישראל למשל, אנחנו מתכוונים לחיבור הזה, שמהותו הכרה ששם י-ה-ו-ה, מה שלמעלה מהעולמות, הוא גם אלוקים, היינו מידת ההסתר והצמצום, הבאה לידי ביטוי בעולם המוכר לנו. כך שזה קשור ליוניו-מיסטיקה, רק אם רוצים להחליף את המילה יהדות בשם אחר שהמציאו חוקרי העידן החדש.

        1. שוב ערב טוב,
          אפשר לעשות רדוקציה למיסטיקה רק בתנאי שלא חווים את החוויה המיסטית. היהדות היא דת בעלת מימד מיסטי מובהק. אני יכול להבין את הרתיעה משימוש במילה כל כך שחוקה וגם כזו שמאד הוצאה מהקשרה. כללו של דבר הוא שמילים תמיד מצביעות על מציאות שמסתתרת מאחוריהן. לפיכך המילה כיסא איננה כיסא אלא סמל מנטאלי אותו נתרגם לתמונה מוחשית במידה וההתנסות בכיסא קיימת בתודעתנו.
          זה נכון שהקבלה מדברת על סוג של תוכנה שמייצרת אפקט מנטאלי של כיסא ואז המציאות מאחורי תמונת הכיסא היא המילה כיסא אלא שאז עולה השאלה: האם יש מציאות מאחורי האותיות שאינה כבולה לאותיות?
          מציאותו של הבורא יתברך מצויה גם בעולם וגם מעבר לו. את החלק הבלתי מוחש ניתן לתפוס באמצעות חוויה ישירה אם כי אי אפשר לתקשר את החוויה מכיוון שאין מילה המסוגלת לכבול את המציאות הזו.
          הרב אריה קפלן כתב ספרים רבים בנושא הנסמכים על שלל הטקסטים היהודיים למן התורה שבכתב ועד החסידות. למעשה החוויה הזו היא מפתח בעל חשיבות מכרעת להבנת טקסטים שונים ביהדות.
          רק לשם העניין והסימוך, תוכל לפתוח לקוטי מוהר"ן חלק א תורה כ"א דיבור המתחיל "חיים נצחיים". היהדות היא דת מגוונת בדעות והכלל והעיקר הוא להקפיד על הלכה ו13 עיקרים להרמב"ם.
          תודה על התגובה המהירה.

  4. יחיאל, אני רואה עצמי כתלמידם של הראשונים שעבורם היהדות היתה דת של שכל ישר. ולכן הדיסוננסים הללו מבהמ"ד החסידי מטרידים. לדעתי למשפט "מכאן העולם איננו אמיתי אך גם אינו אשליה" אין משמעות מעבר למילים הנאמרות, ולדעתי גם איננו נושא מטען קוגניטיבי, אם לומר זאת בבוטות. ייתכן ש"למעלה מטעם ודעת" יכסו על קושי זה, אך שוב, זהו חידוש של החסידות וצ"ע גדול אם הוא חיובי. האדמוה"ז היה מיסטיקן וכנראה חווה אי אלו חוויות, אך להעביר את זה למילים עבור שאר בני אנוש – לדעתי לא צלח.

  5. יחיאל, כתבת "חלק מהבורא", באמת יש להיגד הזה משמעות? כיצד זה מסתדר עם התפיסה שהבורא מופשט?
    כתבת שהעולם איננו אמיתי. אם כך האם אנו אמיתיים או שגם האני שלנו הוא אשליה. ואם זאת אשליה אז של מי היא? של הבורא עצמו?!
    אולי החסידות היא פנ-תאיסטית אך היא פנאֵנתיסטית לפיה המציאות היא חלק של הבורא.

    1. אליהו, נדמה לי שנגעת בכמה מהשאלות היסודיות הנוגעות לתפיסת הבורא, עמן מתמודד בעל התניא ב"שער היחוד והאמונה".
      למרות שלקב"ה אין גוף ולא דמות הגוף (הלכות יסודי התורה א, ז ואילך) התורה גדושה בתיאורים של הבורא כמדבר. תפיסת הא-ל כדבר שאינו בר הגדרה או התייחסות כלשהי מפקיעה מהבורא תפקיד משמעותי. כנשגב ובלתי מושג בשום דרך או צורה הוא הופך להיות הרבה פחות רלוונטי בחיינו היומיומיים ובתפקיד שהוא מטיל על כתפינו.
      כלומר, למרות שלקב"ה אין דמות הגוף ולא ניתן להחיל עליו כללי טבע או שכל, הקב"ה, מסביר בעל התניא, רצה לברוא את העולם על-פי כללים, ברי הבנה והכרה, שבאמצעותם נוכל להסיק את תכלית העולם ולהגשימה. התיאור של סדר השתלשלות, סדר התהוות העולם לפיו הקב"ה יורד מדרגה לדרגה, הולך ומסתתר, וכך בורא את העולם, נועד לגלות עבורנו את מבנה העולם ואופן הצמצום האלוקי בו. לצורך הנהגת העולמות המוגבלים הקב"ה צריך להצטמצם לבחינת גבול.
      השקפה כי העולם הוא אשליה או סוג של דמיון, יכולה הייתה אולי לתרום לתפיסת ייחוד הבורא, אך היא פוגעת קשות ביסוד התורני לפיו העולם הוא נברא ומהווה מציאות אמיתית. שכן בתפיסה הדתית העולם הוא מציאות עובדתית ואילו פעולת המצווה היא המחדירה אלוקות בדבר הגשמי.
      כדי להתמודד עם הסוגיה לפיה הנבראים בטלים במציאות, ורק מרגישים את עצמם ליש, למציאות, ולכן העולם הוא לכאורה מעין אשליה (או בעצם להפריך דעה זו) אנחנו נזקקים קצת לעולם המושגים הקבלי (ולמושגים כמו סובב וממלא, אור וכלי, וכמובן הספירות חסד וגבורה, כפי שאדמו"ר הזקן עושה בפרק ה' בשער הייחוד) בהכללה התשובה לכך שהעולם קיים ולא קיים בו זמנית נעוצה במאפייני מידת הגבורה שהיא בעלת שורש גבוה כמו שורש החסד, המקור להתהוות העולם, ואינה משמשת רק כגורם מסתיר. בעבור הבורא העולם איננו אשליה כי ההסתר הוא כוח כמו כוח החסד המהווה. עבורנו העולם איננו אשליה, בגלל הצמצום וההסתר. בה בעת מאחר והצמצום איננו כפשוטו, העולם גם איננו אמיתי, אלא בטל לבורא. מכאן העולם איננו אמיתי אך גם אינו אשליה והמשמעות של ההיגד "חלק מהבורא" מקבילה לרעיון הצמצום שאיננו כפשוטו.

Back to top button
דילוג לתוכן