אל תפספסו

רצון הלב – להיות עצמי, חלק ג’

לקריאת חלק א’, חלק ב’

כיצד השגת העצמיות יכולה להיות תוצאה של רצון פנימי? היציאה מן המֵצר למרחב מומשלת ליציאת מצרים, המאורע ההיסטורי המכונן של העם היהודי. בכל דור ודור1 ובכל יום ויום2 האדם צריך לראות עצמו כמצוי ביציאת מצרים. על פי החסידות היציאה ממצרים גם היא אינה רק סיפור מקראי, כי אם תהליך מתמשך בנפש של היחלצות מהמֵיצרים וההגבלות הסוגרים על האדם את דרכו. היציאה ממצרים והתחלת צעידה במדבר, בארץ לא זרועה, כדי להגיע ל’ארץ טובה ורחבה’ כרוכה בהתמודדות עם ‘עמלקים’, גורמים מפריעים המקררים את הרצון. במֵצרים יש דבר נעים ונוח. הם מגבילים. הגבול מונע התברברות. הוא מחייב ומחדיר בצד הבהמי תחושה של עונג, תחושה של שייכות למסגרת כלשהי, גם אם היא שלילית3.

העבודה הפנימית, יציאת מצרים הפרטית, היא שמאפשרת השתחררות, ולו זמנית, מן המֵצר אל תחושת חרות. אולם כל זמן שהאדם עובד על יציאת המצרים הפרטית באמצעות כוחות נפשו, שכלו ורגשותיו, הוא לא יוכל לבנות מרחב עצמי אמיתי. השכל והרגשות הם כלים שיש בהם מדידה והגבלה. השכל כמו הרגשות, מכיל כמות מוגבלת של נפש, הבאה לידי ביטוי בלבושי הנפש, הם המחשבה, הדיבור והמעשה.

הטעם והדעת הם תמיד גדורים. רק כאשר העבודה העצמית היא בבחינת ‘רעותא דלבא’, רצון הלב הנמצא בסתר הלב, שאינו לבוש בפנימיות הכלים, בשכל ובמדות, אזי האדם יוצא מן המֵצר המקיף אותו. לצורך המשלה, האדם יכול להיות משכיל גדול ולשאת בתובנות מרובות4. הוא גם עשוי לחוות חוויות ורגשות נעלים. אך יכולת לחיות את החיים, אצל אדם בעל דרגות נעלות שכאלה, עדיין לא מבטיחה לו מרחב עצמי, שבו יוכל להתנהל ללא צורך בתשלום מס לדעת הקהל הרווחת, לדפוסי התנהגות הגוררים אותו למחוזות של צורך מתמיד להוכיח את עצמו. התנהגותו אינה תוצאה של היותו עצמי, אלא כניעה לחשש התדיר – מה חושבים עליו, באיזה אופן מסתכלים עליו, האם הוא זוכה לכבוד והערכה מספקת בגין השכלתו והישגיו החברתיים. יוצא שגורמים חיצוניים יונקים ממנו כוחות.

תשלום המס החברתי אינו רע כשלעצמו, אולם מרחב עצמי, שבו שום דחייה או כישלון אינם שוברים את האדם ושום הצלחה אינה מרוממת אותו לגבהים, מקום שבו הוא חש חופשי ביותר – הוא בדרגה נעלית ביותר של עבודת הלב. עבודה שבה האדם נוטה אחר משיכת לבו הנסתרת. המרחב העצמי הוא התחברות לעצם, לדרגה נעלית בנפש האדם, הקודמת לרגשות ולשכל5.

[1] פסחים קטז, ב, במשנה.
[2] הוספת אדמו”ר הזקן בתניא, לקוטי אמרים, רפמ”ז.
[3] להרחבה על תהליך יציאת מצרים בנפש, ההתמודדות עם עמלקים והפניות בחסידות ראה החיבור: ‘יום-הולדת, ראש השנה הפרטי לצמיחה רוחנית’, פרק ב.
[4] בחינת החכמה של הלעומת זאת, שמפרידה את קיום העולם מן הבורא, נקראת סכלות. כך מפרש הזוהר (חלק ג, מז, א) את הפסוק בקהלת (ב, יג), ‘שיש יתרון לחכמה מן הסכלות’. בעוד חכמה מצד הקדושה פועלת ביטול על האדם, החכמה מצד הלעומת זה, פועלת ישות ופרוד. חכמה זאת עוסקת ב’יש’ לאחר שנתהווה, כמו כל עסק בענייני הפרנסה, ולכן יוצרת מצב של הגברת המידות הרעות על-ידי החכמה. המקור לכינוי חכמה זאת כסכלות הוא בכינוי יצר הרע בשם ‘מלך זקן וכסיל’ (קהלת ד, יג; קה”ר שם; זח”ג קעט). ראה: הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת מקץ, חנוכה, מברכים החודש טבת, ‘תנו רבנן מצות נר חנוכה כו’, ה’תשי”ד.
[5] עשר הכחות שבנפשו של האדם הם כנגד עשר הספירות שנתשלשלו מהן (תניא רפ”ג. מובא אצל הרבי מליובאוויטש: תורת מנחם, ל, חלק שני, פורים התשכ”א, ע”מ 127). המחשבה הקדומה היא ראשית השכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *