יהודה פוליקר מעורר דיון על א-לוהים

זה לא מעמד האשה וגם לא היחס למדינה, או הלבוש הגלותי למול צו האופנה. זה לא ליברליזם ופתיחות למול צניעות ושמרנות, וגם לא רתיעה טבעית מהאחר. זה גם לא עומד על שאלת הגיוס לצה"ל, תחבורה ציבורית בשבת והמונפול על מוסד הנישואין והגרושין. נושאים אלה הם רק תולדות ברות גישור ופשרה.

שורש המחלוקת בין הזרמים השונים ביהדות, אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיביים וכאלה שרחוקים שנות אור משמירת גדרי ההלכה היהודית, נעוץ בהבדלים בתפיסת הבורא. הבעיה היא שלא באמת מתקיים שיח באשר לתפיסת הבורא ביהדות. רוב בני האדם, דתיים ושאינם דתיים, כלל אינם עסוקים בשאלות לוגיות בנוגע לבורא (והכוונה כאן היא לא להוכחה שכלית של קיום הבורא, אם זאת בכלל קיימת, כי אם להבנה מיהו ואיך הוא רלוונטי לחיינו על-בסיס הנחות מוצא כלשהן). מדי פעם אמנם מבליחות כתבות המציגות תפיסות שונות של הבורא והעדרו, אולם אלה אינן מקיימות ביניהן שיח אמיתי. כל כותב מתבצר בטיעוניו וסברותיו, מבלי להתייחס בצורה מעמיקה ורצינית לתפיסות אחרות, וכמובן מבלי להתאמץ למצוא בקיעים באמונת היהדות ביחס לבורא.

האמור נכון ביתר שאת ביחס ליוצרים שאינם מוגדרים כחוזרים בתשובה. אם כבר יש התייחסות לבורא היא מהזווית האמונית. שאלות חקרניות כמעט ואינן עולות לדיון.

"מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן זו דוגמה פופולרית וטובה. זה מדבק לראות בסוף כל חתונה את החתן והכלה חותמים ערב של ריקודים בשאגות של אמונה משולהבת בחיק חבריהם וחברותיהם הצעירים שלא נטשו את רחבת הריקודים. "מי שמאמין לא מפחד" מתמצת את המסורתיות הבלתי מחויבת. אמונה של שעות הפנאי. אמונה שמתפרצת ברגעים מסוימים. מוקירה סגולות ומזוזות, אבל מתנערת מתפיסת עולם סדורה. גם אני מוצא את עצמי מזמזמם מדי פעם את מילות השיר, "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד", אבל אני באמת לא מבין מה אני אומר. מהזווית של חקר הרטוריקה אריסטו היה קורא למילות השיר פטיציו פרינצ'יפי, סוג של טיעון מעגלי שלא אומר הרבה.

ונחזור לדיון העיקרי, אפילו בקרב זמרים דתיים וחוזרים בתשובה, כשולי רנד, אביתר בנאי, עמיר בניון ואהרון רזאל, שאלת הבורא עולה בעיקר מצדה האמוני, והרבה פחות מהזווית העיונית, מהבחינה השכלית של הבנת הבורא מתוך מערכת טיפולוגית מסוימת.

"כל דבר מזכיר לי"

ממש באחרונה יצא לאור דיסק חדש, "כל דבר מזכיר לי", של יהודה פוליקר. אחד השירים היפים, אך בעיקר המסקרנים בדיסק הוא "שלך לעד" (כאן רק הבית הראשון) שמציג רעיונות מרכזיים וכלליים בתפיסת הבורא היהודית ולצדן סדרה של קושיות הרלוונטיות לתפיסה זו.

השיר פותח בהכרה של הבורא כמצוי בכל. מעין סיכום של האמונה כי 'לית אתר פנוי מיני". אין מקום הפנוי מנוכחות הבורא, כפי שמנסח זאת ספר הזהר.

אתה באמירים,

רוח נושבת בהרים

מי שנמצא

גם בגלויים, בנסתרים.

א-לי, הכול-יכול,

אתה בקודש ובחול,

זה שמוביל

בין האושר והשכול

לאחר ההכרה האמונית בבריאה כחלק מהבורא, מגיעה ההתחבטות באשר למידת ההסתר של הבורא. אם הוא בכל מקום, היכן הוא בעצם, ומדוע אי אפשר לחוש בו. השאלות הכלליות, כדרכה של החסידות, צצות מתוך ההיבט האינטימי, האישי. כתוצאה מהסתירה לכאורה בין קיומו של הבורא בכל, לבין חוסר היכולת לחוש בו, מעלה פוליקר את שאלת השאלות, מהי תכלית החיים, לשם מה ברא הקב"ה עולם והסתיר בו את אורו ומה הקב"ה רוצה מאיתנו.

בין כל משברך

הספינה נטרפה

אתה הנווט ואתה הסופה.

קול מצפוני שקט

כל משאי בלי חטא

כל ייסורי מולם –

איפה אתה קיים.

חיי הנודדים

בדרכים שונות

עולים ושוב יורדים,

בין ארבע עונות.

בין טוב לרע

ואיפה אמצא אותך,

מי יראה לי דרך בחשיכה?

אי שם במרומים

בעולמות העליונים

מהו אתה?

מה מצווה לנו חיים?

ואיפה גאולה?

בסופו של דבר, כיאה לפוליקר, הידוע בעניין הרב שלו בזיכרון השואה, מוטחת גם התרסה בבורא. אם אתה בכל, היכן היית בשואה. בזמן שנטבחו שישה מליון יהודים. אולם גם ההתרסה הזו אינה נשמעת כופרנית. זוהי סוג של התרסה אמונית שמבקשת לדעת יותר, כמו באה מפיו של מי שמבקש תשובות לשאלות מהותיות.

האם תקשיב אל התפילה?

בתוך הברית והמילה –

שמע א-לוהים.

אם אתה קיים

תן לי רק סימן,

פתח כיפת שמים

בתוך ענן.

ואיך זה שזנחת אותם לבד

עשן הארובות הוא שלך

לעד.

השיר הזה הוא חשוב, כי הוא מזמין שיח, עיון ובחינה שיטתית של תפיסת הבורא ביהדות. שיח שאינו נמנע מספקנות ומשאלות קשות.

יסוד היסודות של היהדות, כפי שהרמב"ם מנסח זאת, עוד לפני השבת, החגים, המצוות, ההיסטוריה המשותפת וכהנה, הוא כיצד להתייחס אל הבורא. מיהו הבורא, היכן הוא מצוי ואיך הוא רלוונטי לחיינו. זה אולי יישמע לכם מרחיק לכת, אך בעיני לפני שילד לומד לקרוא את פרשת הבר-מצוה שלו, הוא צריך ללמוד את עיקרי תפיסת הבורא ביהדות, ואת המהלך הלוגי המוביל תפיסה זאת. לאחר מכן הוא יבין הרבה יותר טוב מה הוא קורא ולמה. בלי הלימוד הזה, כנראה גם לא יעניין אותו מה הוא קורא ולמה.

זו לא מיסטיקה, זו לוגיקה

רבים, וביניהם חוקרים, סקרנים ומאמינים, מתייחסים אל האר"י כמי שהמציא איזו תיאוריה "מיסטית"-קבלית, רומנטית ומסקרנת לגבי בריאת העולם. האר"י, לכאורה, חולל מהפכה קופרניקאית ביהדות לא מפני שהמציא סיפור מסגרת מרתק לבריאת העולם. זו פגיעה מעליבה באינטלגנציה של הלמדנות היהודית לחשוב שכתביו היו מתקבלים ללא ערעור או מחלוקת בכל קהילות ישראל סתם כך כתוצאה מהמצאה קבלית. האר"י, אם בוחנים זאת בצורה מדוקדקת, וכפי שמבארת תורת החסידות, פענח וחשף את ההיגיון של תפיסת הבורא ביהדות, כפי שזאת עולה מארון הספרים היהודי.

במאמר משנת תשכ"א, 1960 (שנישא ביום ג' של פרשת לך לך) הצביע הרבי מליובאוויטש על ההיגיון הפנימי המלווה את תורת האר"י, ובייחוד את רעיון הצמצום. התשובות שמנה במאמר, ומתבססות כמובן על דיונים מוקדמים בספרות החסידות, נותנות מענה, בין היתר, לשאלות שהציג פוליקר בשירו. שאלות העולות, כפי הנראה, מנפש מאמינה הצמאה לדעת במה.  מול התשובות הללו חייבים לעורר דיון. הדיון באשר לתפיסת הבורא יכול להיות שטחי או מעמיק, ספקני או אמוני. בכל מקרה הוא הכרחי על מנת לגלות את המאחד והמפריד בין קהילות ישראל השונות כמו גם בין כלל הנבראים.

ואתה ראשון ואתה אחרון – גילי שושן הוא אחד היוצרים הבודדים שבאמת מנסה לעורר בשיריו דיון על הבורא