לצאת ולעשות או להתבדל ולכוון. לפעול או להתפלל. להתמסר לקריירה מקצועית או ללמוד בשקדנות. להצטרף לקולקטיב במעשה או להתכנס לתוך חיי רוח צנועים. מאז קדמת דנא הציבה המחשבה היהודית שני אבות טיפוס להתנהלות היהודית הרצויה. האחד הצביע על כוחו של היהודי להשפיע על המציאות באמצעות תפילה, דבקות וכוונה. המודל האחר תבע פעלתנות ויוזמה על-מנת לקדם את ענייני הפרט והכלל. שני המודלים הופיעו לעתים כמשלימים, לעתים מנוגדים ופעמים כשני דפוסי הנהגה מקבילים, אך שאינם נפגשים ואינם משפיעים זה על זה.
חג השבועות מבטא אולי יותר מכל יום אחר את המתח בין שני המודלים. מחד, החידוש שבמעמד מתן תורה אינו נעוץ בהכרה המונותאיסטית בקיומו של א-ל אחד, אלא ביכולת שהוענקה לנו, בני האדם, שוכני בתי חומר, להשפיע על פעולת הבורא. ההכרה בקיומה של השגחה פרטית איננה החידוש הגדול שבתורה. הערך של קבלת התורה נעוץ בכך שלהתנהגות האדם בעולם הזה ולבחירותיו יש לכאורה השפעה גם על המתרחש בעולמות עליונים.
כשברא הקב"ה את העולם הוא גזר שהשמים יהיו לו והארץ לבני אדם. בלשון המדרש, טרם מתן תורה, בני רומי, מלשון רוממות העליון, לא ירדו לסוריא, המורה על התחתון, ובני סוריא לא עלו לרומי1. במאמרי החסידות מודגש הרעיון כי ללא התורה ישנו מפסק שאינו מאפשר את הקשר הישיר בין העליונים לתחתונים2. מפסק זה בא לידי ביטוי בכך שקודם מתן התורה וללא התורה האדם יכול להשפיע על העולם רק באמצעות עבודתו ורק לפי ערכה, כבמעין מעגל סגור של סיבה ומסובב. לאחר מתן התורה, ניתנה ליחיד האפשרות להשפיע על העולם התחתון מעבר לעבודתו ומעשיו בפועל, על-ידי דבקותו באלוקי3.
קבלת התורה מאפשרת מצב שבו לא רק האדם מחקה את הקב"ה, אלא גם הקב"ה כביכול מחקה את האדם. כך כל השונה הלכות, הקב"ה שונה כנגדו, כל המניח תפילין, הקב"ה מניח כנגדו4. הבורא הוא כעין צל לאדם5, ובכך הוא מאפשר ליציר התחתון להשפיע על המציאות ועל העולמות העליונים6.
בפרשנות אחת, אפשרות ההשפעה שניתנה ליחיד מתבטאת במיטבה בקיום מדוקדק ובדלני של מערכת המצוות. לפי צורת מחשבה זו, פעולה קולקטיבית, החורגת מחיי עיון ותפילה, אינה האמצעי המתאים להשגת הישגים במציאות.
מאידך, בליל שבועות אנו נוהגים להיות ערים ולומר נוסח 'תיקון'. השינה של בני ישראל בלילה שלפני מתן תורה לא סימנה את הסחת הדעת מהמעמד, אלא דווקא הכנה לקראתו. השינה גם לא הייתה בניגוד לרצון הבורא, שאחרת לא היה שומר על שנתם מפני עקיצות היתושים. השינה הייתה חלק מתהליך ההכנה, שארך 49 יום, וכלל בערב האחרון את התפשטות הנשמה מהגוף, כדי להיות מוכנה לקראת גילויים נעלים.
אולם בכל זאת, המנהג להישאר ערים ולתקן את שנת אותו ליל, מעיד כי ההכנה לקבלת תורה צריכה להתבצע באופן שונה. תכלית מתן תורה היא העבודה בעולם הגשמי, ועל-ידי כך זיכוכו. הערנות מעידה על הכוונת השכל את המחשבה, וניסיון להביא את הגילויים הגבוהים ביותר לידי הבנה והשגה. מכאן, התיקון הנדרש מהאדם הוא לצאת ולפעול בעולם, להתמודד עם נטיותיו הטבעיות והיצריות, לנסות להשפיע על המציאות במעשה, ובכך לזכך את חלקת האלוקים בה הוא מצוי.
מתן התורה הוא לא רק אירוע מקראי היסטורי. מתן תורה הוא תנועה בנפש ותהליך המתרחש כל העת. כשם שמעמד מתן תורה מתרחש בכל רגע, כך גם ההכנה אליו אינה נפסקת. הפתרון למתח בין שתי ההשקפות שהוצגו ועיקר ההכנה לקראת מתן תורה טמונים ביכולת להיות נושא הפכים, כלומר ללמוד להכיל בו זמנית את שתי התנועות בנפש. לכוון, להתפלל, לבקש ומצד שני להכשיר כלי מעשי אמיתי שיקבל את ההשפעה האלוקית. ההכנה הנפשית התובעת להיות מסוגל לגשר בין קצוות ולא להיות מאוים מדעות הפוכות מיוצגת גם על-ידי מתן התורה המשולשת, בחודש השלישי, לעם משולש. השלישי הוא הסינתזה הנדרשת בין ההשקפות השונות, והוא המוביל לחשיפת העלם הגדלות בתוך עולם הקטנות.
[1] תנחומא וארא טו; שמו"ר פי"ב, ג, ועוד.
[2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, א, משיחת יום ב דחג השבועות ה'שי"ת, עמ' 88.
[3] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ח, ה'שי.
[4] תדבא"ר רפי"ח; יל"ש איכה רמז תתרלד, 'וכבתורה כך במצוות', תוספת הרבי מליובאוויטש, ראו: תורת מנחם א, שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'שי"ת, 72.
[5] כי 'ה' צלך', תהלים קכא ה'
[6] כפי שאדם פועל למטה כך כביכול נעשה למעלה. ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יז, חלק שלישי שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשט"ז, עמ' 217.
