להיות "שום דבר" – רישום מסע חלק ב'

ההמלצה החד משמעית הייתה שאם אנחנו רוצים למצוא מקום ישיבה לתפילת השבת, יש להגיע לפני השעה שבע בבוקר. השכמנו באיחור והגענו לבניין 770 רק בשמונה. ואכן לא נותרו מקומות ישיבה. במאמץ רב הצלחנו להתברג בעמידה על הבמה. מתחתנו כבר נדחקו אלפי מתפללים, צעירים ומבוגרים, תלמידי חכמים ועסקנים, גייסי כספים מקצועיים שהקימו בנינים מפוארים ברחבי העולם ומוסדות המגלגלים מיליוני דולרים בשנה לצד שליחים צעירים, חסרי פרוטה, שבדרך לא דרך גייסו את עלות כרטיס הטיסה לכינוס, ומקווים שמנקודה זו ואילך יתהפך מזלם.

התפילה אמורה הייתה להתחיל רק בעשר וחצי, אולם בשעה תשע המצב היה כבר בלתי נסבל. בוחן בטיחות שהיה נקלע למקום בוודאי היה מצלצל בכל הפעמונים ומדליק את נורות האזעקה. הבמה נדמתה כאילו היא העומדת ליפול תחת גודש הצובאים עליה. גלים של אנשים נדחסו פנימה וכיווצו את המקדימים, שכבר שהו באולם.

ככל שנקפו השעות, התברר כי אין גבול ליכולת האנשים לצמק עצמם במקומם. וכל זאת ללא דחיפות וצעקות. מתוך אחווה ופרגון הדדי הצליחו להידחק לבית המדרש המרכזי לפחות חמשת אלפים מתפללים. על פני רובם בלטה ארשת של רוגע ומיקוד. כל אחד מהנוכחים הגביה מעל שכניו את סידור התפילה וניסה לעקוב אחר החזן שקולו נשמע למרחקים. אם לא היה יום השבת, אפשר היה להאמין כי הוא מתפלל לתוך מיקרופון.

אם הייתי יודע שאאלץ לעמוד ברציפות משעה שמונה ועד שתיים, כשסביבי מקובצים אלפים באולם לא גדול במיוחד, יכול להיות שהייתי מוותר על החוויה, אבל כעת לא הייתה כמעט דרך חזרה. בדיעבד, המאמץ היה שווה ולו רק בגלל הניגונים המשותפים, שיחד הרקיעו שחקים. עם סיום התפילה נקפו עוד דקות רבת עד שהפקק החל להשתחרר וניתן היה להישפך החוצה, לארוחת השבת המאוחרת.

אלמלא ההתרחשויות קודם ולאחר התפילה הארוכה, שכללה אמירת משותפת של כל ספר התהילים, כנהוג בשבת שלפני ראש חודש, אי אפשר להבין את פשר המשיכה למקום ואת הנכונות להידחק לתוך הר געש קצבי כדי לחוש משהו מהלהט המאפיין את המקום.

החוזר

בני אדם ניכרים במידת מה באנשים שהם מקיפים את עצמם בהם. מי שמחפש להבין את המסר העיקרי של הרבי מליובאוויטש יכול לקרוא את אלפי שיחותיו ומאמריו, אך הוא יכול גם להסתודד מעט עם האנשים שהיו מקורבים אליו ביותר.

את סעודת ליל שישי קיימנו אצל הרב יואל כהן, או בלשון המקומיים רב יואל. ארוחה בת ארבע מנות (כנראה שמיוסד על האר"י שכך צריכה להיות סעודת השבת, כנגד ארבע אותיות שם הויה), שבין כל אחת מהן גלגל רב יואל רעיונות עמוקים בתורת הקבלה והחסידות ונוגנו ניגונים מופלאים. לצדנו נסובו כמה בחורים צעירים מהישיבה, שדלת הרב תמיד פתוחה עבורם ובני הזוג כהן מחשיבים אותם כילדיהם, חבר מועצת עיריית ירושלים, ושני שליחים נוספים. מדי פעם נשמעו קולות הצחקוקים של המארחת, אשת הרב, שהכווינה את הבחורים שעזרו בהגשת הסעודה. כשבעלה דיבר היא מיהרה לשולחן להקשיב לו ברוב קשב. מאופן הקשבתה אפשר להניח כי היא בקיאה בתכנים מלפני ולפנים.

הפשטות, הארוח הלבבי, הצניעות נטולת הגאווה, ויותר מכל אלה, העדרם של גינונים למיניהם, כאילו לא מדובר באחד האינטלקטואלים החשובים בעולם הרבני, ניכרו למרחוק. עם כל אחד מהנוכחים הוא דיבר בגובה העיניים, ואפשר לשיחה להתנהל בנינוחות. אך כנראה שרק אני הייתי מופתע. אף הבעה של תמיהה לא ניכרה על פניהם של אלה שסיפרתי להם היכן סעדתי בליל שבת. הדלת של רב יואל ולאה לעולם אינה נטרקת בפני אף אדם. ומי שרוצה לבקר מוזמן. כך שבניגוד לצניעות של המארחים, גם אם רציתי לחוש חשוב, בזכות ההזמנה לביתו של רב יואל, לא הייתה לי סיבה מספיק טובה.

רב יואל עלה לישראל מרוסיה בהיותו בגיל 6, לפני 75 שנים. לניו-יורק הגיע לפני כשישים שנה, בהיותו בחור צעיר. בצעירותו הוא נודע כבעל שכל חריף וזיכרון פנומנלי. כישורים אלה מהר מאוד נודעו למרחוק וזיכו אותו בכרטיס לאונייה מישראל לארה"ב, שמימן הרבי השישי של חב"ד, הרבי הריי"צ.

כשהגיע לארה"ב, נפטר הרבי שהזמין אותו, והוא נשאר לצד הרבי מליובאוויטש. רב יואל נודע כחוזר הראשי של הרבי. במשך למעלה מארבעים שנה הקשיב לכל אחת מהשיחות והמאמרים שנשא הרבי. בשבתות וחגים נדרש לשנן בעל פה את שיחותיו הארוכות של הרבי, כמעין מכשיר הקלטה אנושי. מייד במוצאי שבת היה חוזר על הנאמר בפני קבוצה של חסידים שהעלתה את הדברים על הכתב. הרבי, מספרים יודעי דבר לפחות על-פי אפיזודה אחת, לא היה מתחיל את דבריו לפני שרב יואל תפס את מקומו.

תפקיד ה"חוזר הראשי" דרש לא רק כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן אלא בעיקר יכולת מדהימה לבטל את תחושת ה'אני'. בכל פעם שאנחנו מקשיבים למישהו אנחנו מבקשים לבחון היכן אנחנו ביחס לדברים הנאמרים. שיחה או דרשה מעניינות אותנו אם הן רלוונטיות לחיינו באופן כלשהו. הדרך היחידה לזכור לעומק שעות של רעיונות מורכבים ועמוסי פרטים, היא פשוט לבטל את תחושת הישות.

הביטול הזה, התחושה שאתה שום דבר, שהמשמעות האמיתית של האדם באה לידי ביטוי רק כשהוא מבטל את תחושת הגאווה, הופכת את האדם להרבה יותר נעים לבריות. אלה אינם מאיימים עליו בנוכחותם. הוא לא צריך עוד להוכיח את עצמו.

מעט לאחר סעודת הצהריים, נתקלנו באמצע הרחוב ביהודי מבוגר, בעל זקן לבן ארוך ועיניים מאירות, הרוקד ושר בקולי קולות, ככה סתם. סביבו התקבצו במהרה עוד כמה חסידים, וכולם יחד פיזזו מתוך שמחה עמוקה. שמחה שהיא לא תוצאה של התרחשות מסוימת, אלא שמחה על עצם ההוויה.

גם אנחנו נהנינו מהריקוד. נהגים מופתעים עצרו כדי להביט במשוגעים שמקפצים בעיגולים על המדרכה. לאחר רבע שעה קולנית, פנה אלינו בעל הניגונים, שנודע כרב שלום ברוכשטט, ודרש שנתלווה אליו לביתו, להמשיך לחגוג לאכול ולשתות. לא היה קשה לשכנע אותנו. הנגינות כה משכו את ליבותינו שרצינו עוד.

למול שולחן עמוס מעדנים, התעקש הרב המנגן, שהתגלה כמי שהלחין ניגונים רבים, שנצטרף אליו ל'לחיים' כדי שיפתחו הלבבות. גם הפעם לא יכולנו לסרב, אבל אולי היינו צריכים אילו ידענו שהתעקשות אחת תוביל לסיבוב שני, והשני לשלישי. בכל "לחיים" עמד שלום ברוכשטט והכריז שיש רק דרך אחת להפוך כולנו יחד לאחד. להתאחד בלב ובנפש. והדרך הזאת היא על ידי שנבטל את ה'אני'. "להיות שום דבר", קרא שוב ושוב, במבטא כבד ועינים רושפות אש ואהבה. "שום דבר. רק שכשאנחנו שום דבר אנחנו אחד. כשאנחנו משהו כל דבר וכל אחד יכול להפריע לנו בעצם נוכחותו". וכך חזר ושינן, ספק לעצמו ספק לנו. "צריך להיות שום דבר".

ה"שום דבר" הזה, של רב יואל ושל שלום ברוכשטט המופלא, הסביר לנו את הנכונות של אלפים להתקבץ יחדיו בשכונה המיוחדת הזאת בניו-יורק. כולם רוצים ללמוד את סוד הביטול העצמי. סוד ההוויה וההתגברות על העמדת ה'אני' במרכז. כולם תרים אחר המערכת המושגית, שהתווה עבורם הרבי מליובאוויטש ותאפשר להם להיות אחד על ידי שיהיו "שום דבר". התפילה המשותפת, בדוחק ובעמידה, יוצרת קו משווה בין כולם. הגדולים והקטנים משתווים בזמן שהותם במקום. כולם רואים בבגדים השחורים מדים, שבתוכם הם שומרים על הייחוד הפנימי אך מתעלים מעל המפריד החיצוני. ואת המסר הזה, של להיות "שום דבר", להיות אַין כדי להיות משהו, להיות "שום דבר" כדי לגלות את סודות הבריאה וכוח הבורא בעולם, הם מבקשים להפיץ מכאן לעולם כולו.