הדרת נשים ו"פמיניזם" יהודי

קרוב לשבועיים אני מנסה לכתוב על המונח שהפציע בשמי העיתונות – "הדרת נשים", ולא מצליח. צרכני התקשורת נתבעים לתפוס צד בכל הנוגע ליחס "העולם הדתי" כלפי נשים. אם אתם מזועזעים מ"הדרת הנשים" ונגד ישיבת נשים בירכתי האוטובוס, אתם חייבים גם להיות נגד היהדות הדתית המפלה. אולם תביעה זו לא רק שאינה הוגנת אלא היא צומחת מתוך דיון קלישאי הנשען על בורות ורדידות.

כמובן שהקביעה כי נשים צריכות לשבת באוטובוסים מאחור והגברים מקדימה מקוממת. אם המצב היה הפוך זה היה אולי נסבל יותר. גם פיטורי מאבטחת מקניון ציבורי היא לא רק מכעיסה אלא מעידה על החלישות של קנאי ירושלים ולא על מעלתם. ועוד, הייתי כמובן שמח לראות פחות מוצרים שמקודמים בקמפיינים המציבים נשים בתנוחות מפתות המסמנות עצמן כאובייקט מיני ותו לא. מי שרוצה למכור מכונית שיספר לנו על תכונותיה ולא יציג לנו בלונדינית ברכב, ולצדה הבטחה מרומזת. בוודאי שגם נמאס כבר לראות בנות ארבע עשרה לבושות כנשים בשלות המציצות כמעט מכל כרזת פרסומת. זו לא מיניות ולא פתיחות. זו זילות והתבהמות. אנחנו כבר לא מצליחים להעריך את הדבר כשלעצמו מבלי שהוא מקודם על ידי שמעוררים בנו יצר אחר. ועל-אף ההתבהמות, הלחץ החרדי להסרת תמונות נשים שאינן פרובוקטיביות הוא חסר טעם ותועלת, ומעיד על ההקצנה הדו-כיוונית.

יחד עם האמור, הבעייתיות בהצגה חד ממדית של מעמד האישה ביהדות אינה תוצאה של קטיגוריזציה והשלכת אירועים ספציפיים על מגזרים שלמים. היא גם אינה נובעת מההקבלה המבולבלת והמבלבלת של העולם היהודי לאינספור זנים ווריאציות של זרמים פמיניסטיים. שכן התפיסות הפמיניסטיות נוגעות כמעט לכל זרם מחשבה קיים: פמיניזם סוציאליסטי, פמיניזם ליברלי, פמיניזם בדלני, פמיניזם קונסטרוקטיבי, פמיניזם פוסט-מודרניסטי, פמיניזם כקורבן, פמיניזם ככוח, פמיניזם תרבותי ועוד. הבעייתיות גם איננה תוצר של אינספור מושגים הלכתיים ותיאורטיים בארון הספרים היהודי הנוגעים לנושא המגדרי.

שורש הרדידות נובע מכך שהתקשורת מתעקשת לצלם תמונת מצב של אפיזודות פריפריאליות וליחסן למחשבת היהדות ולא לאבחן עמדה יהודית שמציגה תנועה ושינוי במעמד האשה.

אתחיל מהסוף. אני לא מבקש להיות דובר של מי מהמגזרים הדתיים, וגם לא ממש נראה לי שיש להגן על תופעות אותן יש לתקן ובהקדם. אולם אני לא סבור שמחשבת היהדות צריכה להתגונן. בדיוק להפך. היא צריכה להציע את מרכולתה בעניין המגדרי, להצביע על המעלה המוסרית והאינטלקטואלית המקופלת בתפיסתה ולכבוש את החברה בהיגיון הפנימי הבריא והמתוקן שהיא מציעה.

המושגים שובניזם ופמיניזם רחוקים מהטרמינולוגיה היהודית. ובכל זאת אין מחלוקת שישנם זרעים שניתן להגדירם כשובניסטיים ביהדות, בדיוק כשם שניתן למצוא זרעים שכאלה בכל אידיאולוגיה או תורה שהיא בת למעלה ממאתיים שנים.

באופן טבעי, אחת השאלות שאמורות להציק ביותר לנשים ולגברים הבוחנים את עולמה של היהדות היא שאלת השוויון המגדרי. לא יהיה זה אף מוגזם לתאר כי הריחוק של רבים מעומק היהדות, נשען על רתיעה מחיים נעדרי שוויון או ניצול של אחד מבני הזוג. עבור נשים רבות הנישואין מהווים מעשה של רכישת האשה והפיכתה למעין רכוש גברי. גם החברה המודרנית, על-פי זרמים פמיניסטיים שונים, לא התגברה על הפערים בין נשים לגברים. כיום האשה, מעבר למטלות הבית המונחות על כתפיה, נאלצת גם לצאת לעבודה על-מנת שניתן יהיה לשרוד כלכלית בחברה הצרכנית בת זמננו.

יש מידה של אמת בטענות אלה. כשם שהזוגיות ומעמד האשה הם מיקרו קוסמוס של הווית האדם כך הם גם מיקרו קוסמוס של ההיסטוריה האנושית. היסטוריה זו נכתבה על-ידי גברים ולכן גם מנקודת מבט גברית. אין ויכוח שמסיבות פיזיולוגיות, חברתיות ואחרות, במשך מאות שנים נשים דוכאו בזוגיות, בחברות שונות, ובמקרים רבים גם נתפסו כנחותות מבעליהן.

אלא שמחשבת היהדות, ובייחוד תורת הקבלה והחסידות, מבהירה כי משימת האדם היא לשנות מצב זה. על-פי השקפה זו הנחיתות הנשית בעבר השתנתה בהדרגה, עד שבעתיד תהיה ניכרת הדומיננטיות הנשית על פני הצד הגברי. אין קיום אמיתי לרעיון שהאשה קנויה לבעל כחפץ הנקנה לאדם. האיש והאשה הופכים מציאות אחת על-ידי שהם דבקים זו בזה וזה בזו במסגרת הזוגית[1].

בהשקפה היהודית ההיסטוריה מתפתחת. היא נעה לכיוון מסוים. התורה אינה משתנה אולם בכל תקופה היא מתגלה ברבדים יותר עמוקים שלה. השינוי שנוצר כיום הוא חלק מתהליך הדרגתי מסומן מראש.

רוצה לומר, היהדות מבקשת להצביע על שינוי והתפתחות במעמד האישה. שינוי שהוא מסומן מראש ומוטל כמשימה על כתפי המאמינים. היהדות אינה מציגה, כפי שהתקשורת מתעקשת לתאר, מודל סטטי, קפוא, אנכרוניסטי של העדר שוויון מגדרי, כי אם מערכת יחסים מתפתחת ומשתנה, שבה נרקמת לגיטימציה לגישה חדשה שיש לאמץ, גישה שניתן לכנותה כ"פמיניזם" יהודי.

כדי להבין בשורה זו צריך לבחון שורה של מונחים וקריטריונים המתערבבים להם זה בזה בסיקור התקשורתי. כמובן שיש מקום לדיון נרחב יותר באמור, אולם כאן נתעכב על כמה מהרעיונות.

תכונות נשיות ותכונות גבריות

במשך מאות בשנים טענו פילוסופים, פסיכולוגים, ביולוגים ואנשי דת, כאריסטו, רוסו, קאנט והגל, כי דפוסי החשיבה, ההתנהגות והאישיות אצל גברים ונשים שונים והדבר קבוע ובלתי ניתן לשינוי.

האישה נשלטת על-ידי האינסטינקט והרגשות ואילו הגבר נשלט על-ידי התבונה. כתוצאה מכך נשים הורחקו מהמרחב הציבורי ונמצאו כלא מתאימות למשרות ציבוריות.

תפיסות אלה, שרווחו כאמור במאות קודמות, קיימות גם בימינו. ישנם ביולוגים, לדוגמא, מתארים את הגבריות כמושפעת מהורמונים זכריים, המתאפיינים ביוזמה מינית, אינטליגנציה גבוהה ושאיפה להצלחה מקצועית, ואילו הנשיות מתקשרת לסבילות מינית, לאינטליגנציה פחותה ולנטייה אימהית, כלומר, להעדר שאיפות בתחום המקצועי[2]. פרויד, למשל, גרס, שנשיות "נורמלית" מושגת רק כאשר האישה מוותרת על מטרותיה האישיות ועל "המקוריות" שבה, כדי להגשים את עצמה באמצעות הזדהות עם הפעילויות והמטרות של בנה או של בעלה. כאשר האישה רואה בעבודה קריירה, שאפתנותה זו תוסבר כאינסטינקט שאינו מבטא נשיות אותנטית. לדעת פרויד, ניסיון האישה לעסוק בעבודה יוצרת הוא שערורייתי, חקייני, ומתחמק מהמשימות "האמיתיות" של הנשיות הבוגרת, שהן נישואין ולידה[3].

התפיסה הכמעט דיכוטומית של תכונות "גבריות" ו"נשיות" מולדות איננה רק מנת חלקן של מי שמבקשים להגביל את האישה לתחום הבית והמשפחה. ישנן פמיניסטיות המשתמשות ברעיון זה כדי להעלות דרישה לעיצוב פני החברה דווקא על-פי ה"אופי הנשי" הייחודי, העומד בבסיס "הטבע הנשי" המולד. כך למשל לדידן של חלק מהפמיניסטיות המדע הוא זכרי במהותו, לא רק משום שהרוב המכריע של העוסקים בו היו והינם גברים, אלא משום שמאפייני המדע הם "גבריים", כ"אובייקטיביות", למשל. המדע קר, קשה, בלתי אישי, אובייקטיבי ונדרש לו מאפיינים "נשיים" כמו סובייקטיביות, רגשות, רכות והבנת האדם בצורה רחבה[4].

המהפכה הפמיניסטית קידמה רעיונות דומים לפיהן נשים "מדברות" על מוסר בקול שונה מגברים. הפסיכולוגית האמריקאית קרול גיליגן, טענה למשל, שנשים וגברים מתייחסים לשאלות המוסריות מנקודות מבט שונות, שמקורן בהבדלי תפיסות האני. "המוסר הנשי" מאופיין במושגים של דאגה ואילו "המוסר הגברי" במושגים של זכויות וצדק.

בכלל, במהלך ההיסטוריה "הודבקו" לנשים סטריאוטיפים רבים, שחלקם "לטובת" הגבר וחלקם "לטובת" האישה. רוב רובם של הסטריאוטיפים הוכחו כלא נכונים. למשל, בתחילת המאה הקודמת עוד סברו שנשים חכמות פחות מגברים משום שמוחן קטן יותר. למי שתהה כמובן שההשערה אינה נכונה, ולו בגלל שיש חשיבות ליחס בין גודל המוח לגודל הגוף[5]. או לפנים נפוצה התפיסה כי הבדלים הורמונליים משפיעים על ההתנהגות ועל האישיות – וכתוצאה מכך נשים רבות שסבלו מבעיות פסיכולוגיות נשלחו להסרת שחלות[6].

נקודת המוצא היהודית תומכת בהיבטים מקו מחשבה זה, לפיו לנשים וגברים תכונות משותפות רבות אולם גם טבע בסיסי מולד ושונה, שאינו נובע רק מהשפעות ולחצים חברתיים. אולם בניגוד לעמדתה של גיליגן, ההבדל בין גברים לנשים אינו נובע מתפיסות מוסריות שונות או ביחסם אל הטבע. סקירה מזורזת, צנועה ולא שיטתית של מהלך ההיסטוריה אינה מעלה מקרים רבים, או בכלל, בהם הקול הנשי, המוסרי, ההומני, האנושי, החם, המייצג שותפות והרמוניה, נשמע בדציבלים גבוהים יותר מהקול הגברי. נדמה שאפילו באירועים היסטוריים, יוצאי דופן בחריפותן, לא נשמע הקול הנשי. כאשר התחוללה השואה, התגובות הנשיות לא היו שונות באופן מהותי מאלו הגבריות. אפילו לא מצוינים מקרים רבים יותר בהם נשים הצילו יותר יהודים מאשר גברים.

משק בית שוויוני

בדרך כלל נהוג להצביע על ההבדלים בין נשים וגברים ביהדות כמזדקרים מתוך התפקידים המוטלים על כתפיהם, כשאין הכרח שתפקידים אלה יתאמו לטבעם. בכלל משימת היהודי היא להתגבר על טבעו ולא להיכנע לו. אולם כיום, המצוות המוטלות על הגבר יכולות כמעט שלא לבוא לידי ביטוי בניהול משק הבית המשותף. בה בעת, היהדות אינה מתייחסת לנשים כולן כדומות זו לזו במהותן, באופן המחשבה וההתנהגות, ללא קשר לתקופה ההיסטורית, למעמד החברתי, לחינוך, לתחומי העיסוק או למצב המשפחתי.

בשבוע שעבר פגשתי מספר זוגות שבהם אחד מבני הזוג חזר בתשובה ואילו בני הזוג שאינם דתיים אינם שבעי רצון מהמציאות אליה נקלעו. באחת המסגרות כמה מהנשים תיארו במרמור כיצד בני זוגם עוזבים אותן בשעות הבוקר, והולכים להתפלל וללמוד תורה ללא כל התחשבות במטלות ובסדר הזמנים הצפוף הכרוך בשליחת הילדים למוסדות החינוך. הכעס הופנה כלפי בית הכנסת והרבנים. תוך כדי שיחה התברר כי יש קשר מועט אם בכלל בין ההעלמות של הגברים בשעות הבוקר לעולמם הדתי. אם הם לא היו חוזרים בתשובה הם היו כנראה מוצאים תרוץ אחר להעדר מהבית בשעות הבוקר. כשכל זוג שלישי כמעט מתגרש, וכשבעידן המודרני חוסר השוויון עדיין בולט, לא חסרים תירוצים לתלות בהם את הקשיים והפרידות. מאמין שממש רוצה להתפלל במניין יכול בנקל להקדים קום או למצוא מניין מאוחר יותר, לאחר שהסתיים 'סבב' הילדים.

היהדות ההלכתית בת זמננו כל כך רבגונית ורבת אפשרויות, שהיא מאפשרת למאמין לעמוד בכל המצוות כמעט מבלי להטריח את אשתו. להפך, כשהאישה היא בעלת תשובה, זה בוודאי קל יותר. לגבי זוגות מעורבים, קשיים אמיתיים, שתלויים בעולם הדתי, יכולים בנקל לצוץ דרך מצוות אחרות לגמרי כמו צדקה ומעשרות, שמירת שבת, טהרת המשפחה, אך אין להם הצדקה אמיתית בכל הנוגע לחלוקת המטלות המשותפת.

הפרדה

אני בבית אחראי (בלעדית כמובן) על הקניות, הכביסות, הדחת הכלים, בדרך כלל גם הבישולים, וכמובן כל העניינים השוטפים, בנקים, מוסך, טסט וכהנה (כשאני מונה את הרשימה זה באמת נראה לי הרבה..). אשתי אחראית, לא בלעדית כמובן, על המקלחות לילדים, ארוחת הערב (ואני מקווה שאזכר עד סוף הרשימה בעוד כמה משימות). חלוקת התפקידים התעצבה לאורך השנים. כל חלוקה אחרת יכולה להיות הגיונית ושוויונית, בתנאי שהיא באמת מאפשרת ומתחשבת. מערכת יחסים היא מלאכה עדינה של שמירה על סטטוס קוו.

אולם בעוד חלוקת העבודה המסורתית הולכת ומשתנה, היהדות עומדת על כך שלא יתכן מפגש בין המינים שהוא נטול מתח. המתח הזה הוא לא רק כשגבר נשוי מתרועע עם אישה אחרת, אלא גם כשהוא או היא צופים בתמונות חושניות בעיתון. באותו רגע של צפייה הם נוטשים את הייחוד המשותף שלהם, את הקדושה, מלשון הבדלה, ומתירים לעצמם לפתח, ולו לרגע, משאת לב אחרת. הרגע הזה הוא רגע שיכול להשפיע לטווח ארוך על הפרספקטיבה המודעת והלא מודעת ועל האופן שבו הוא או היא "תופסים" את בני זוגם. העובדה שכל אחד מהם מבין ומקבל על עצמו רעיונות אלה, עדיין לא משנה את עוצמת ההתמודדות, כשזו מתגלגלת לפתחם.

כדי לצמצמם את המתח המסוכן, היהדות דורשת להגביל את המגע בין נשים לגברים. ההגבלה הזאת חייבת להיות הגיונית, בריאה, מצמיחה, ובוודאי שאסור שיהיו בה אלמנטים של השפלה או דיכוי, אבל היא עדיפה לאין ערוך על מצב של העדר גדרות המווסתים את דרך החיים.

הבגידה, מלמדות אותנו הדוגמאות של בני המין האנושי, ומקרה ברוריה בראשן, היא לא תוצר של חסך ביכולת שכלית. היא תוצאה של התפתות, קהות חושים ואובדן שליטת השכל על הרגשות. חכמי ישראל מבקשים לעזור לנו בשליטה זו על ידי הרחקת הגדר מהבור, כך שלא ניפול אליו בקלות גדולה כל כך.

החזון

בעוד המבט הפמיניסטי לעתיד סובל מקרעים ומלחמות פנימיות, היהדות משרטטת בבטחה את הכיוון אליו צועדים היחסים בין המינים.

ברכות הנישואין מתארות יפה את המגמה של שינוי במעמד האשה. בברכה האחרונה מתוך שבע ברכות הנישואין, מודים לבורא על נתינתו ומייחלים לימים שבהם יתוקן חטא האדם הראשון, בזו הלשון: '…עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה'.

הברכה השישית בסדר הברכות, העוסקת בהשתתפות הבורא בשמחת נישואי הזוג הראשון, אדם וחוה, ובבקשה שהקב"ה יהיה שותף בחתונה כמו אז, נוגעת לבחינת אדם קדמון, למחשבה קדומה שקדמה לסדר השתלשלות. בשלב זה, שבו הכל מצוי רק בפוטנציאל, המשפיע הוא בדרגה גבוהה מהמקבל. הכלה היא לכאורה משנית לחתן וזוכה בשמחתה דרכו. אולם בסיום ברכות הנישואין הסדר משתנה. הקב"ה מברך את החתן עם הכלה. המילה 'עם' מצביעה על משניות החתן ביחס לכלה כמוקד. עיקר השמחה היא מן הכלה והיא שמשפיעה את השמחה על החתן[7]. החשיבות של הצד הנשי הולכת ומשתנה, מתקדמת ומתעצמת. מדרגה של העדר חשיבות ותלות, במחשבה שקדמה לבריאה, תוך כדי התמורות התלויות במעשי האדם, הולכת הכלה ועתידה להיות לא רק שווה לחתן אלא במדרגה גבוהה ממנו[8].

ההתפתחות של התיקון בסדרים החברתיים, מגביהה את הכלה לדרגה כזו שלעתיד לבוא 'נקבה תסובב גבר'[9], כפי שבחתונה הכלה מסובבת את החתן תחת החופה. הכוונה היא שאם במהלך ההיסטוריה האנושית הגבר היה זה שניווט והוביל, לעתיד לבוא האשה תיטול את המושכות ותהפוך להיות המנהיגה[10]. הכלה מתרוממת ממעמדה כתלויה בגבר והופכת להיות הגורם בו תלוי הגבר. קול הכלה, קול מידת המלכות, הופך עצמאי[11].

התנאי לשינוי זה הוא שהאדם יצליח לכונן סדר יום שבו הוא ממוקד, פחות נתון לתאוותיו ויצריו. החברה המודרנית בוודאי שאינה מזמינה תיקון מעין זה, אולם גם מלחמות עקרות, סגרגציה, וחוסר יכולת להבחין בין עיקר וטפל, של קבוצות דתיות שונות, מרחיקות את אותו תיקון מיוחל.

ובכל מקרה אסור להסתפק בדיון של ערוצי התקשורת, הנשען על אינטרסים מסחריים הבולעים לתוך אי הסכמה פוסט מודרנית כל אמת או מחשבה שיטתית. צריך להעמיק בעיון "פמיניסטי" יהודי, לקדם נשים ולהתחלק בשווה במטלות הבית. צעדים אלה, מעידים על תיקון פנימי שורשי. אותו תיקון המורכב מהשתלטות על המידות, על תאוות השליטה, הרכושנות, הכעס והקנאה והמרתן לכיוון חיובי. תיקון אישי שהוא גם תיקון עולם, הנערך באמצעות התבוננות שכלית ומיקר את האדם משאר הברואים.