הנשמה של "חכמים" (מאת בנימין לאו)

באחרונה יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות הכרך הרביעי בסדרת "חכמים", מאת הד"ר והרב בני לאו. מזמן רציתי לקנות את הסדרה המזמינה הזאת. מבצעי ההנחות של ידיעות ספרים בחנוכה היו הזדמנות טובה, אולם החלטתי להסתפק בשני הכרכים האחרונים, השלישי והרביעי.

"חכמים" היא סדרה גאונית שהציבה לפתחה אתגר לא פשוט, לספק לקוראים סוג של ביוגרפיה מהימנה, הנעה על ציר הזמן ונשענת על מקורות, המשלבים סיפורים, מעשים, הלכות, רעיונות, אגדות וכמיהות, אודות חכמי ישראל, שפעלו מתקופת אנשי כנסת גדולה בכרך הראשון, ועד כינון המשנה כספר היסוד של ההלכה היהודית במאה השלישית, בכרך הרביעי.

סדרת "חכמים", כפי שהיא מתיימרת להיות, היא בעלת חשיבות עצומה ועשויה לעורר ענין רב אצל כל קורא, חילוני, דתי או חרדי, בזכות ההקשר שהיא עושה בין תוכן לבין נסיבות היסטוריות, ובזכות הרעיון הבסיסי העומד מאחוריה, להכיר את ארון הספרים היהודי ולחלץ מתוכו ביוגרפיה היסטורית ורעיונית של ראשי הפועלים בו. כנראה אני מאחר את המועד, אבל לפי היקפי המכירות, עולה הרושם שאכן מדובר בסדרה פופולארית ונפוצה. הוצאת הכרך הרביעי היא עדות מרשימה לכך.

כבר השם של הסדרה הוא גאוני מבחינה שיווקית. הוא אומר לנו משהו לא רק על מי שהסדרה סוקרת אלא גם עלינו. אם הם חכמים, אזי אם נקרא את הספרות גם בנו ידבק מעט מאותה החכמה. הבלוגר הנודע Steve Pavlina קרא לספרו רב המכר בשם: Personal Development for Smart People. אם אתם לא אנשים חכמים או נבונים, אין לכם מה לחפש בספר הזה. ומי לא רוצה לראות עצמו כנבון?

אבל…

הבעיה היחידה של שני הכרכים עליהם הספקתי לעבור, ומעיון מרפרף בסדרה כולה, היא שהם, איך לומר בעדינות בלי לפגוע באף אחד, לא מספיק מושכים. נכון משיכה והעדרה הם עניין רלטביסטי. תחומי העניין של אחד הם לא תחומי העניין של אחר. אולם בהתחשב בפוטנציאל שיש לסדרה, בנושאים שבהם היא עוסקת וההקשר המרתק של הדמויות עם התקופה והתוכן, יש תחושה בקריאה של עודף מקורות, המסחררים מעט את הקורא המבקש לקרוא ולא ללמוד באריכות. לצד ריבוי מוגזם של מקורות נדמה כי הדיונים חסרים ומתומצתים מדי, שלא לדבר על כך שהיבטים של פנימיות התורה ותורת הקבלה והחסידות נעדרים לגמרי מניתוח הטקסטים. הדמויות נבחנות בקרירות מסוימת, והקורא לא באמת מצליח להתחבר אליהן, להזדהות איתן או לינוק מהן חיות.

קחו את רבי שמעון בר יוחאי לדוגמא. אישיות צבעונית שקצת פחות מאלפיים שנה לאחר הסתלקותו מצליח "להביא" חצי מיליון איש להשתטח על קברו כל ל"ג בעומר. דמות המעודדת אלפים מבני ישראל לפרוק ממעמקי לבם כשהם מתקרבים לציונו, בכל ימות השנה. רשב"י מכנה את עצמו ואת בנו כ"בני עליה", ובספרות החסידות כינוי זה מכוון ליכולת שלהם להעלות את המציאות מבחינה רוחנית ולחשוף בה את הממדים הנסתרים. אותו רשב"י מצטמצם ב"חכמים" למי שעסוק יותר במיסטיקה, בנסים, אינו רואה תועלת במלאכה ומטיף לייעוד אחד בעולם, לימוד תורה. ומה לגבי ספר הזהר, שבמידה רבה בזכותו זוכה רשב"י להיות עבור המוני יהודים מה שהוא? בטקסט אין כמעט מילה, להוציא הערה קטנה בהערות השוליים:

"ספרות הסוד ובראשה ספר הזהר המיוחס לרשב"י אינה פתוחה לפני ואיני מביא אלא את המקורות הגלויים. סיכום קצר על מעמדו של הזהר וגלגולי הוויכוח ביחס למחברו ראו לאחרונה במבוא של מלילה הלנר אשד…".

לקדם ספרים נוספים באותה הוצאה זה בסדר גמור, אבל להפנות את הקורא בלעדית למבוא של ד"ר מלילה הלנר אשד לספר הזוהר שבמפעל "עם הספר", בהוצאת ידיעות ספרים כמובן, זה כמו להתנכר לערך ולאמיתות של ספר הזהר, ולהשמיט את אחד הספרים החשובים ביהדות מהארון.

ספר הזהר רחוק מלהיות מקור נסתר. בימינו כל מי שצופה בטלוויזיה כמה שעות ונתקל ברב מיכאל לייטמן משיג ידיעות כלשהן, אותנטיות יותר או פחות, בכתבי הזהר. המחבר עצמו מעיד כי מטרת ספרו 'איננה לבחון היתכנות היסטורית אלא לדבב את המקורות ולהנגישם לקורא המבקש השראה מעולמם של חכמים'[1]. לכן אם רוצים להבין את השפעת רשב"י על ההמונים, או לפחות להציג אותו באור רבגוני, אי אפשר להתעלם מניתוח כלשהו של ספר הזהר, גם אם המחקר מתעקש לייחסו לתקופות מאוחרות בהרבה. ועוד, כל דמות אפשר לבחון בפרספקטיבות רבות. להזניח את הזווית של הממד הפנימי, הנפשי, הפסיכולוגי זה להזניח חלק מהרלוונטיות של הדמויות לימינו. אתגר ש"חכמים" כל כך רוצה וצריך לקדם.

הנשמה של הדמויות

לצד ספרי הסדרה, רכשתי גם את "הנשמה החסידית" של אלי ויזל, שכבר קראתי בעבר בהשאלה מהספרייה. קריאה מקבילה של שלושת הספרים בשבת הזמינה השוואה, שהיא אולי לא הוגנת. אמנם מדובר בספרים שונים לחלוטין, המתמודדים עם קשיים שונים, אולם בכל זאת ישנן כמה נקודות משיקות.

ויזל מבקש גם הוא להתחקות אחר חכמים בהיסטוריה היהודית. כמו לאו, ויזל נאלץ להתמודד עם שאלות של אובייקטיביות מחקרית ואמיתות היסטוריות.

כבר בפרק הראשון מביא ויזל את דברי סבו:

"מובן שתמיד יהיה מי שיאמר לך כי סיפור זה או אחר אינו יכול להתקיים במציאות, לא ייתכן שיהיה אמיתי מבחינה  אובייקטיבית. אין לכך כל חשיבות. חסיד אובייקטיבי אינו חסיד".

ויזל, מדגים דברים אלה יפה בכל הנוגע לדמותו של הבעש"ט, מייסד החסידות. הוא מתאר כיצד הפך הבעש"ט, שהותיר ומותיר את חותמו על רבבות מאמינים ברחבי העולם, בקרב מלומדים מסוימים למטרה לעוינות משולחת רסן. דמותו של הבעש"ט חומקת, לדברי ויזל, ממי שמשקיף עליה מבחוץ, ממי ששופט את סיפוריו, שסיפר בעצמו או שסיפרו עליו. אלה מפסידים את יכולת ההבנה של הבעש"ט.

הפרדוכס המרתק עליו מצביע ויזל הוא שלמרות שהבעש"ט חי במאה השמונה עשרה, רק לפני כשלוש מאות שנה, בלב ליבה של אירופה, הוא נותר נעלם מבחינה היסטורית. כל מי שיתחקה אחר הביוגרפיה שלו בניסיון להבין את כוח השפעתו ימצא דמות שקוויה משורטטים בטשטוש ומלאי סתירות. סוד ההשפעה של הבעש"ט נעלם מכלי המחקר הרווחים והותיר חוקרים רציונליסטים רבים מתוסכלים, ולכן גם כאלה הפוטרים אותו כשרלטן, שיכור גס רוח, נוכל בור או תאב בצע[2].

הקושי הניצב בפני החוקרים הוא חוסר היכולת למצוא את הקו המחבר בין האדם במיתוס לאדם האמיתי. בין בדיה לעדות היסטורית "בייחוד כיוון שנושא המחקר שלהם הוא אדם, שבעבר הלא רחוק יחסית זעזע את עצם יסודותיה של היהדות, שחולל מהפכה באורח החשיבה של העם היהודי, בתפיסותיו ובאורח חייהם של בניו"[3].

התוצרים מדברים בעד עצמם. את "הנשמה החסידית" קוראים בשקיקה, בנשימה אחת עצורה, ולאו דווקא בגלל האיכויות הספרותיות. את חכמים צריך להתניע בכל פעם מחדש. ואם זה נכון לגבי מי שמרותק מעולמם של חכמי ישראל, זה כנראה נכון שבעתיים ביחס לקורא החילוני המצוי.

להידבק בלהט

ההקדמות ל"חכמים" מלמדות אותנו משהו על התודעה של הכותב. זוהי תודעה של מאבק בין עולם האקדמיה לעולם הישיבה, של דיכוטומיה בין קריאה כזו לקריאה אחרת, שמבקשת למצוא את פתרונה או גשריה בסדרה. הבעיה בגשר היא שבכל מקום שנעמוד ניטה לצד כלשהו.

נדמה כי לא הוחלט במדויק לאיזה ז'אנר ספרי הסדרה 'רוצים' להשתייך. למרות שאינם מתעתדים להיות ספרים אקדמיים, ניכר כי העיניים ב"חכמים" נשואות כלפי העולם הזה, שמחקריו התלמודיים הנערכים במתודה ההיסטורית פילולוגית יכולים לרגש מעט מאוד חוקרים בעלי שם.

ועוד דבר, הכרך האחרון, כמו הסדרה כולה, דן יותר מדי במתח לכאורה בין מתודות אקדמיות לאופני הלימוד בישיבות. זהו דיון מיותר עבור אנשי הישיבות ודיון מיותר עבור אנשי האקדמיה ובוודאי דיון מיותר עבור רוב הציבור הפוטנציאלי. קוראים אקדמיים יודעים להבדיל בין מיתוס, בדיה וניתוח היסטורי פילולוגי. תלמידי הישיבות אינם צריכים את הדיון הזה. אתם מכירים את הקלאסיקה של הטוב הרע והמכוער – if you want to shoot – shoot ,dont talk. אם יש כלים מתחום האקדמיה שטווים טוב יותר את היחסים בין ההקשר לתוכן, בין המשמעות הנשגבת להתרחשות ההיסטורית, בוודאי שצריך להשתמש בהם. הקריטריון היחיד מהבחינה הזאת הוא האם התוצר הסופי מגביר את יראת השמיים, את ההכרות עם הבורא, את הביטול אליו או שאינו מייצר דבר בעניין הזה. ולגבי רוב ציבור הקוראים אליהם מכוונים הספרים, אלה לרוב לא יודעים בדיוק וגם לא מוצאים עניין רב במה שקורה בישיבות וגם לא בחוגים המדולדלים לחקר התלמוד.

"חכמים" בוודאי מקרבת את כלל הציבור לארון הספרים היהודי, וככזו זוהי סדרת חובה. יש בה היסטוריה וריבוי מקורות לניתוח. יש בה יופי ועומק. יש בה ידע עצום. אבל אולי, וזה רק אולי, חסרים בה לב, להט, תשוקה של החכמים לדבר המרכזי בו הם עוסקים ועסוקים – גילוי הקב"ה בעולם באמצעות לימוד תורתו. בלהט הזה של החכמים, הקורא כך נדמה, אינו נדבק.

______

לייקים: אחרי הרבה זמן מערכת הלייקים סוף סוף עובדת, ואני מקווה שגם מקדמת את התמונות הנכונות של הפוסט. אז אתם מוזמנים להשתמש בכפתורים.

[1] כרך ג', עמ' 118; [2] שם ראו עמ' 13 ואילך; [3] שם ראו עמ' 13 ואילך.