שבעה כללים למימוש פוטנציאל נסתר – סודות התלמוד

לכל אדם יש פוטנציאל נסתר שאם יממש אותו, ההישגים ותחושת הסיפוק שלו יהיו גבוהים בהרבה. מהו הפוטנציאל הזה ואיך מגלים אותו – על-פי חכמי התלמוד.

מקורות

פסחים נג ב

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, 

וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, הַכְּתָב, וְהַמַּכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בִּגְדּוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. 

נ״ד ב

תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִּים מִבְּנֵי אָדָם, אֵלּוּ הֵן: 

יוֹם הַמִּיתָה, 

וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעוֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, 

וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר, 

וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחְזוֹר, וּמַלְכוּת חַיֶּיבֶת מָתַי תִּכְלֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה לִיבָּרְאוֹת, וְאִם לֹא עָלוּ — דִּין הוּא שֶׁיַּעֲלוּ: עַל הַמֵּת שֶׁיַּסְרִיחַ. וְעַל הַמֵּת שֶׁיִּשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב. וְעַל הַתְּבוּאָה שֶׁתֵּרָקֵב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיֵּצֵא.

מי השילוח

ויקח קרח בן יצהר וגו' כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' וגו'. זה שאמר הכתוב (משלי י"ב,י"ט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, שזה שאמרו אמת נחקק בדברי תורה לעולמי עד והשקר שהיה בפיהם נתבטל תיכף, ועל זה אמר הכתוב (נחום ב',א') בליעל כלה נכרת, שלעתיד לא יהיה עוד באדם מחשבות שהמה בלי עול מלכות שמים כי מחשבות כאלו יאבדו, והענין בזה, כי בספר הזה נחשבו עד הפרשה הזו שבעה מכשולים א' במתאננים שבא להם מרה שחורה, ב' ששאלו בשר, ג' חטא מרים ואהרן שאמרו הלא גם בנו דבר וזה אמרו רק הגדולים שבישראל, ד' חטא המרגלים, ה' ויעפילו שגם זה נחשב לחטא, כי אחר חטא המרגלים היה להם לבטוח בה' שימחול להם ולא שיעשו אח"כ מעשה בעקשות בעוצם ידם, ו' מקושש, ז' קרח ועדתו, ואלו השבעה דברים המה בירורים דקים, כי בתורה נמצא רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה שהם מלמדים את האדם איך להתנהג במעשיו, אבל אלו השבעה דברים הם בירורים דקים שיצרך כל אדם לברר עצמו בהם, ועל זה נאמר (משלי ט',י') תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדשים בינה, שאלו הדברים לא נכתבו מפורש כי אינם לדורות להתנהג בהם, כמו ענין פרשת נדרים שנכתב בתורה שהאדם יגדיר עצמו בעת הצורך ואחר כן מותר לו, ולכן אינם מפורשים אלו הדברים לפני האדם ורק בחכמה ידע כל פרט נפש איך להתנהג בהם, וזה נקרא (קהלת א',ג') תחת השמש, שנגד עיני האדם אין רואה בהם אור ואינו יודע היאך להתנהג בענינים אלו, והשי"ת מנסה את האדם בהם לראות איך יתנהג בהם, כי אלו הדברים המה בירורים דקים מאוד, וכמו במעשה הזה שקודם שבירר השי"ת שהדין עם משה לא היה מבורר לפני ישראל שעמדו מן הצד עם מי הדין, כי אפילו משה רבינו היה גם כן מלובש בגוף שהוא לבוש מלבושי עוה"ז, א"כ יוכל להדמות שחלילה נמצא גם במשה רבינו באיזה ענין חסרון מה, וכמו שנמשל עדת קרח במדרש (רבה קרח פי"ח,ב') למי שאין ברצון בעל הגניבה לפרסמו התחיל נותן סימניו וכו' בן טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה, היינו שבאמת בכל העולמות היה ספק עם מי יסכים השי"ת, אך למשה רבינו ע"ה היה סייעתא דשמיא כמו שמוזכר בתרגום יונתן (קרח ט"ז,י"ט) ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא אילולי דאתגלי איקרא דה' לכל כנשתא, ונגד אלו הז' מכשולים איתא בגמ' (פסחים נ"ד:) שבעה דברים מכוסים מבני אדם, והששי הוא מלכות בית דוד מתי תחזור שהיא נגד מכשול ממקושש שנגד זה ניתן לישראל מצות ציצית שיהיה נפש בישראל שמדקדק ברצון השי"ת כחוט השערה וגם כל העולם יסכימו לגדולתו

מי השילוח

ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם אלו הן יום המיתה ויום הנחמה. 

היינו מתי שיתנחם כל נפש מישראל בהשלימו את חסרונו הנולד בשרשו. 

ועומק הדין, היינו שהאדם צריך לירא תמיד בכל עניניו אולי אינו ממליך עליהם את השי"ת בשלימות, כמו שכתיב ולגדלתו אין חקר (תהלים קמ"ה,ג'), היינו להסתעפות רצונות השי"ת שכוללים כל עניני האדם אין חקר שהאדם צריך להתברר תמיד בכל עניניו וזה נקרא עומק הדין. 

ואין אדם יודע וכו' ומלכות בית דוד מתי תחזור, היינו מתי יקבע בישראל מדת טובת עין. 

ומלכות פרס מתי תפול, היינו שיתבטל מלב ישראל מדת צרת עין כי אופיה של מלכות פרס הוא צרת עין כמבואר בחלק ראשון (לקוטי הש"ס מגילה ז' ד"ה תני) ובחלק זה (פרשת קרח ד"ה ויקח א') ולכן נאמר תחלה מלכות בית דוד מתי תחזור ואח"כ מלכות פרס מתי תפול, כי מדת הצרת עין צריך להתבטל ע"י שיכנסו דברי תורה בלב וע"י זה נקבע בלב מדת טובת עין ונתבטל מהלב הצרת עין.

ברטנורא על משנה אבות ה׳:ו׳:א׳

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית קֹדֶם שֶׁנִּשְׁלְמָה הַבְּרִיאָה:

פִּי הָאָרֶץ. לִבְלֹעַ קֹרַח וַעֲדָתוֹ:

וּפִי הַבְּאֵר. בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּכָל הַמַּסָּעוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁפָּתְחָה פִּיהָ וְאָמְרָה שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

פִּי הָאָתוֹן. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נִגְזַר עָלֶיהָ שֶׁתְּדַבֵּר עִם בִּלְעָם:

וְהַקֶּשֶׁת. לְאוֹת בְּרִית שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל:

וְהַמָּן. שֶׁיָּרַד לְיִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר:

וְהַמַּטֶּה. שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ הָאוֹתוֹת. וְשֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיָה: 

וְהַשָּׁמִיר. כְּמִין תּוֹלַעַת, בְּרִיָּתוֹ כִּשְׂעֹרָה, כְּשֶׁהָיוּ מַרְאִים אוֹתוֹ עַל הָאֲבָנִים הָרְשׁוּמוֹת בַּדְּיוֹ, הֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן. וּבוֹ פִּתְּחוּ אַבְנֵי הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּמִלֻאוֹתָם:  

הַכְּתָב. צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים בַּלּוּחוֹת: 

וְהַמִּכְתָּב. שֶׁהָיוּ נִקְרָאִים מִכָּל הָאַרְבָּעָה צְדָדִים: 

וְהַלּוּחוֹת. שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן הָיוּ, אָרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעָבְיָן שְׁלֹשָׁה. כְּאֶבֶן אַחַת שֶׁאָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְעָבְיָהּ שָׁוִין, וְנֶחְלְקָה לִשְׁתַּיִם. וְנִגְלָלִים הָיוּ, וַחֲצוּבִים מִגַּלְגַּל חַמָּה:  

אַף הַמַּזִּיקִין. אֵלּוּ הַשֵּׁדִים. שֶׁלְּאַחַר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם וְחַוָּה הָיָה מִתְעַסֵּק בִּבְרִיאָתָן, וּכְשֶׁבָּרָא רוּחוֹתֵיהֶן לֹא הִסְפִּיק לִבְרֹא גּוּפֵיהֶן עַד שֶׁקִּדַּשׁ הַיּוֹם, וְנִשְׁאֲרוּ רוּחוֹת בְּלֹא גּוּף:  

וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. נִגְזַר עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו בִּשְׁעַת הָעֲקֵדָה: 

אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. תַּרְגּוּם מֶלְקָחֶיהָ צִבְיָתָהָא. הַצְּבָת אֵינָהּ נַעֲשֵׂית אֶלָּא בִּצְבָת אַחֶרֶת, וְרִאשׁוֹנָה מִי עֲשָׂאָהּ, עַל כָּרְחֲךָ מֵאֵלֶיהָ נַעֲשֵׂית בִּידֵי שָׁמַיִם, וְנִבְרֵאת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְזֶה נִדְחָה בַּגְּמָרָא בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים דף נד), וְאָמְרוּ, אֶפְשָׁר שֶׁהַצְּבָת הָרִאשׁוֹנָה נַעֲשֵׂית בִּדְפוּס, שֶׁהִתִּיכוּ הַנְּחֹשֶׁת בָּאֵשׁ וְהִצִּיקוּהוּ בְּתוֹךְ הַדְּפוּס וְנַעֲשֵׂית הַצְּבָת מִיָּד: