יום רביעי , יולי 17 2019

גיהנום של שלג בחרמון

כשסובבתי את הראש למשמע הקריאה זה כבר היה מאוחר מדי. גולש הסנוברד הצעיר חבט בי בעוצמה. שנינו התגלגלנו בשלג כמה גלגולים. בזמן שהוא מיהר להמשיך בדרכו אני בדקתי נזקים. מכה ישנה בצלעות התעוררה לחיים ושידרה אותות כאב. הברך התעקמה ובקושי הצלחתי ליישרה. אספתי את המגלשיים בידיים וחיפשתי את הדרך המהירה ביותר מטה. אביתר שאל אותי אם להזמין עזרה. עניתי כמובן לא תודה, ושילחתי אותו בעיקשות להמשיך בהרפתקאותיו. סך הכל הוא ציפה ליום הזה זמן רב.

גיהנום של שלג הוא תוצר של עצלות, וויתור על מצוות עשה, בטלה. חוסר נחרצות ומיקוד כשנדרשות תכונות אלה

במוצאי שבת הבנתי שהעניין אבוד, ואי אפשר עוד להתעצל או להתחמק. “שלוש שנים אתה מבטיח, ותמיד זה לא יוצא לפועל”. קרא כנגדי אביתר, שבאותו שבוע מלאו לו 16. “פעם בדיוק אין שלג, פעם יש לך עבודה, פעם מתחוללת סופה בחרמון והמסלולים סגורים. זהו מחר נגמרו התירוצים. השלג נערם לגובה מטר שמונים. תנאי הגלישה מצוינים ולי מגיעה המתנה..”. עוד ניסיתי להשחיל איזו מילה, לתרץ, אבל הוא סגר את הנושא בכך שבשבוע הבא מתחילה עונת המבחנים, וממילא לא נוכל לנסוע, אז חייבים לנצל את ההזדמנות כבר עכשיו, “ואל תשכח שהבטחת!”

התארגנו בזריזות, חטפנו שלוש שעות שינה, ובשתיים וחצי לפנות בוקר כבר היינו בדרכים. בשש טיפסנו על ההר. הנוף שנגלה עם הזריחה היה מרהיב. בזמן ההמתנה בפקק המסורתי נוסד מניין תפילה מזורז. ברבע לשמונה כבר היינו עם פחות 880 שקלים בכיס, שני זוגות מגלשיים וסקי פס אלקטרוני.

אביתר, בסוג של כישרון מולד, מייד הצליח למצוא עצמו מחליק בין ראשוני המבקרים. אני הייתי הרבה יותר מהוסס. בהתחלה עוד הייתי בסדר. סיימנו שלוש ארבע פעמים בהצלחה את המדרון למתחילים. לאחריו עטנו על רכבל הביניים, שגם אותו שרדנו פחות או יותר.

שנינו היינו חסרי רקע אמיתי בגלישה, אלא אם מחשיבים רולרס כאמצעי לאימונים, או פעם בודדת שביקרתי בחרמון עם חברים לפני כחמש עשרה שנים.

שלושה ארבעה תרגולים, ואביתר עודד אותי לעלות לרכבל הגבוה. בחוסר בגרות התפתיתי להסכים. כבר ברכבל הרגשתי איזה פחד משתק, שגרם לי בעת הגלישה לנוע במשולשים כשאני לוחץ בעוצמה הולכת וגדלה על המגלשיים כדי להאט את המהירות במדרונים החלקים. בסיבוב הראשון הגענו למטה בשלום. אביתר התרסק כמה פעמים, אבל רק בגלל שהיה נועז יתר על המידה.

לא הספקנו להגיע ובמקום לנוח כמה דקות אביתר מייד רצה סיבוב שני. אז כבר התרחשה ההתנגשות, שכאילו הוזמנה על ידי מראש. בכלל תמיד ברטרוספקטיבה נראה לי שכל האסונות או התאונות שבהן הייתי מעורב, כאילו הוזמנו מראש מבחינה תודעתית. זה קשור אולי לפגיעה במערכת החיסונית הנפשית הגוררת אחריה התנהלות לקויה. הכל התחבר לי יחד. חוסר הרצון לנסוע, הפחד מגלישה, ההססנות.

בחצי אוזן שמעתי איזו גולשת מדברת עם חברתה, בעברית שבורה ובמבטא צרפתי, כי ממש מימין יש מסלול רחב ונוח למתחילים. התערבתי בשיחה ושאלתי אותה אם המסלול מגיע עד למטה. היא בתחילה לא הבינה במה מדובר מדבר, ולבסוף ענתה ‘כן, כן בטח עד למטה’.

אביתר בפעולה. "גולשי ג'ינס' הכי מרגיזים את הגולשים המקצועיים. ולפעמים בצדק. אבל אביתר מהר מאוד לא נפל מרבים מהגולשים המקצועיים

מלא התלהבות שאוכל להגיע למטה במהירות, לנוח קמעה ולבדוק נזקים, הרכבתי את המגלשיים ובאיטיות התקדמתי לרכבל קטן שנגלה מימין להר. הרכבל דרש ישיבה אקרובטית וגרר למעלה גבעה. בראש הגבעה משהו לא נראה לי נכון. למול הרכבל הופיע רכבל נוסף שהוריד אנשים. מיהרתי למפעיל הרכבל, לשאול מהי הדרך המהירה ביותר מטה. הוא לא כל כך הבין אותי וסימן לי להמשיך משמאל. הירידה לא נראתה כל כך קלה כפי שתיארה אותה צרפתיה, אך לא הייתה באמת ברירה.

נדרשו דקות בודדות של גלישת משולשים מפרכת עם ברך זועקת מכאבים עד שעמדתי על הטעות המרה. הגעתי לשיאון, מסלול נפלא, למי שיודע לגלוש, וכשמגיעים איתו למטה, צריך שוב לטפס עם הרכבל לנקודת המוצא.

שליש מהדרך עברה עלי בצעידת שלג, שליש בגלישה כבדה ומהוססת ושליש בגלגולי שלג.

במהלך הגלגולים הבחנתי באביתר עובר על פני שוב ושוב. שלוש פעמים הוא סיים את השיאון בעוד אני הזדחלתי.

עתה הבנתי למה התכוון בעל התניא ב”גיהנום של שלג” כשהוא ציטט את קבלת האר”י[1]. “גיהנום של שלג” הוא לא עונש במובן הרגיל של המילה. “גיהנום של שלג” הוא תוצאה, הוא מידה כנגד מידה. גיהנום של שלג הוא תולדה של עצלות, עייפות, הססנות, פחד, חוסר ביטחון. לאן שאדם הולך, מוליכים אותו. אם אנחנו פועלים בחוסר ביטחון שכזה, לא מנצלים את הזמן, לא ממוקדים ולא נתונים בדבר בו אנחנו מצויים, התוצאה תהיה שנתגלגל בשלג, לפעמים גם כפשוטו. הפעולות שנבצע לא יזרמו, לא נצליח להחליק. אפשר לדמות זאת לתאונה העשויה להתרגש על מי שמאט מנסיעתו דווקא בזמן שהוא נכנס לצומת לא מרומזרת.

מנגד אם אנחנו יותר מדי להוטים, מונעים על ידי התאוות שלנו, חסרי סבלנות, אצה לנו הדרך, ‘נענש’, כלומר התוצאה תהיה ‘גיהנום של אש’, על-פי האר”י[2].

אם היו מחלקים מפות כאלה בכניסה, לא היינו מגיעים לתובנות הנדרשות. מי שמקבל על עצמו דרך ארץ, מסירים ממנו את הייסורים. ומי שלא מבין לבד, שיתייסר

האיזון, המתבטא במיקוד, בפניות הנפשית לקראת מה שאנו מצויים בו באותו הרגע, הוא גם איזון בין “מיכאל שר של שלג” ו”גבריאל שר של אש”, איזון בין שני הכוחות העיקריים השולטים במציאות, החסד והגבורה. רוצה לומר, אם כבר יצאתם לגלוש בחרמון, הפסדתם יום עבודה, הגדלתם את המינוס, תשתחררו מכל אלה, תהנו מההזדמנות להיות עם הילד יום שלם, תנטרלו את הפחדים, תגלשו. הרגיעה, הייתה עוזרת לקחת את הדברים בהדרגה.

זמן קצר לפני הסגירה הצלחנו לצאת מהאתר. שבוע לאחר הטיול אני עוד מלקק את פצעי גלגולי השלג שלי. אביתר, מנגד, שכב חמישה ימים רצופים במיטה. הוא חזר עם שפעת קשה ונאבק בחום של ארבעים מעלות. ממש “גיהנום של אש”.

____

והודעה: סמינר מומלץ בחום של התקשרות מתקיים בסוף השבוע הזה. נשארו מקומות אחרונים. לפרטים.

[1] ראו פרק ח’ בתניא, לקוטי תורה להאר”י תחילת פרק שמות, ובזהר ח”א סב, ב וח”ב קנ, א.

[2] וראו גם הערות לוי יצחק לזהר רלז. 

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *