למה אני בפסח אצל בעל התניא או האדיטש בפסח ביחס לאומן בראש השנה

בן העשר שלי הטיל וטו. "אני לא מוצא שום היתר לצאת את הארץ לאוקראינה", פסק בטון כל יודע. "לכן, גם אם תיסעו בפסח הזה אני לא אבוא איתכם. אני נשאר כאן!".

גם בני המשפחה המורחבת, איתם אנחנו חוגגים את ליל הסדר כבר שנים, לא קיבלו ברוח טובה את הידיעה. "ללכת לקברים בחודש ניסן?", הטיחו.

חבר אחר הסתכל עלי בחיוך מזלזל. "ממצרים יוצאים לארץ ישראל. לא לאוקראינה, מעוז האנטישמיות. אמנם נולדו בה כמה מגדולי האומה, אבל גם נרצחו בה קרוב ל-2.5 מיליון יהודים. לעזוב את ארץ ישראל, ועוד בפסח?".

כנגד אף אחד מהטיעונים הללו לא ניסיתי להשיב ולשטוח טענות נגדיות. יכולתי לקושש היתרים מכאן ומשם, להסביר שהזמינו אותי להרצות או לעלות דבר מה לגבי חיזוק היהודים המצויים באזור. אולם עמוק פנימה הרגשתי כי הנימוקים הללו לא רלוונטיים ולא משמעותיים.

אני יוצא להאדיטש בפסח בעיקר כי אני רוצה.

מאז שאוקראינה זכתה בעצמאותה, טיולי קברי צדיקים/שואה הפכו בהדרגה ל'טרנדים' במיוחד. כאן הסברנו את הרציונל העומד ביסוד ההשתטחות על קברי צדיקים. רציונל שבכוחו להעניק לגיטימציה לטיול במקורות החסידות וביקור בקברי גדולי החסידים.

ובכל זאת למה דווקא בפסח?

לכל זמן ולכל מקום יש את הממד המיוחד שלהם. בתורת החסידות, הזמן והמקום הם ההסתרים המשמעותיים ביותר על נוכחות הבורא בבריאה. כל רגע הוא יחיד ומיוחד ולכל מקום החשיבות שלו.

אוהדי וחסידי רבי נחמן מברסלב נוהגים לפקוד בהמוניהם את אומן בראש השנה. כפי שכתבנו כאן, 'למה נוסעים לאומן בראש השנה', ראש השנה הוא מועד של ירידת השפע לעולם. הזמן שבו נקצב השפע הגשמי והרוחני לעולם כולו ולכל אדם בפרט. מראש השנה עד יום הכיפורים יש זמן לחלוקה פנימית של השפע בתוך גדרי העולם. מעין משחק סכום אפס, כשלאחד מתווסף הדבר יבוא על חשבון האחר. באופן העקרוני, להוציא יוצאים מן הכלל, אור חדש לא יורד עוד.

לכן, טוענים בחסידות ברסלב, כשנגזרת קצבת השפע לעולם, כדאי להתקרב לצדיק, למי שמשמש כמעלית, כמסייע להעלות את הבקשות והתפילות לריבון העולמים.

אוקיי, מה עכשיו? ירד השפע. החיים טובים. המצב בבנק סביר, או לפחות יכול היה להיות גרוע יותר. הילדים מתוקים. הזוגיות פורחת. ובכל זאת, חסר משהו.

במחשבה היהודית בכלל ובמערכת העיונית שהותיר לנו בעל התניא בפרט, יציאת מצרים תופסת מקום מרכזי.

בעל התניא השמיט מן האגדה את המשפט המסכם – 'חסל סדר פסח'. פסח, יציאת מצרים שבנפש היא תהליך שאינו מסתיים לעולם, לכן לא אומרים חסל סדר פסח. מחג הפסח שואבים כוחות ותובנות למאבק של השנה כולה. מאבק והתמודדות עם הנטייה לעצבות, חרדות, דכדוך ומלנכוליה, גבהות קומה, עיסוק מופרז בחומר, חוסר מיקוד, העדר שלוות הנפש, קמצנות, כעס, קנאה, רוגז, פזרנות, אכזריות 'וכל כיוצא בהן', כפי שהרמב"ם אומר.

אור השנה החדשה ירד לעולם. הברסלברים הצליחו בתפילותיהם :). עכשיו צריך את פסח. פסח מגלם את גיבוש הפרספקטיבה ביחס לחיים. כיצד יש להתייחס אליהם, ובאיזה אופן יש לנווט את המידות. את האומנות הזאת, אומנות יציאת מצרים הנפשית, הפך בעל התניא לכדי שיטה, מעמיקה ויסודית. פסח אצל בעל התניא לא נועד להגביר את השפע, אלא לדעת כיצד להתמודד איתו, וכדי לגלות היכן הם אותם כוחות חבויים בנפש פנימה לצורך אותה התמודדות.

בראייה לאחור, מעין סיכום אמצע, השנה שלי באמת נפתחה בצורה מוצלחת. תודה לא-ל, תפילות ראש השנה מתגשמות בהדרגה ובדייקנות מפתיעה. ובכל זאת, הדחק, הלחץ, הסטרס, נותר על כנו ואיתו הכעסים, חוסר שביעות הרצון, הקפדנות ויתר מרעין בישין. בגללם אני משתוקק לבלות בפסח בהאדיטש, לאגור כוחות לשנה כולה. לתקן את המשקפיים דרכם אתבונן במציאות במהלך ימות השנה. אני טס לא רק כדי לבקש, אלא בעיקר כדי לדעת כיצד לקבל.

לכל חג הרעיונות שלו, שחוזרים על עצמם שוב ושוב. בפסח תמיד נושאים את הווארט הרגיל אודות יציאת מצרים כיציאה מן המיצרים הפנימיים. האמת, שליל הסדר שנחוג אצלנו תמיד היה מוצלח. אבל עד כה הרעיון התורני לא תורגם לרגשות אמיתיים. השנה, מחוץ לגבולות ארץ ישראל, באדמה הספוגה בדמם של מיליוני יהודים, סמוך לציונו של בעל התניא, אני מקווה שזה יקרה. שההתנהגות החיצונית, הריטואל הסמלי של קריאת ההגדה, הקושיות, ארבעת כוסות היין, גם ישפיעו לעומק על המידות. שהחוויה תהיה לא רק התעוררות רגעית, אלא כזו החודרת, משפיעה ומשנה את יכולת ההתמודדות הרגשית לאורך השנה כולה.

מי שעוד רוצה לבוא מוזמן.