מנהיגיה החדשים של "הציביליזציה היהודית"
ידידיה מאיר הצביע השבוע בטורו הפופולרי על נקודת המפנה. פרשת עקב, תשע"ג 27 ביולי 2013. תאריך זה מסמן את השינוי שחל בנתניהו ונטייתו שמאלה. מבחינת אנשי הימין, התאריך הזה, אם צודק מאיר, כמו המועד בו החליט שרון על היציאה מגוש קטיף, הוא יום המעיד על תחילת ההתדרדרות המוסרית, פוליטית וכנראה גם כלכלית של מדינת ישראל. פרשנים מהצד השמאלי של המפה, דווקא ימצאו במהלכים זיק של תקווה, גם אם לא יחסכו שבטם מהמנהיגים. לאיזה כיוון אנחנו הולכים? האם המנהיגים שלנו משתפרים או מתדרדרים?
התשובה תלויה כמובן בעמדות של המשיב, כמו גם בנטיותיו לראייה אופטימית או פסימית. יחד עם זאת, יכול להיות שזה רק אני אבל נדמה לי שאת רובנו השאלות הללו כבר לא כל-כך מעניינות. אנחנו פחות ופחות רואים במנהיגים שלנו, בנשיאים שלנו וברבנים שלנו, מקור לישועה. איבדנו אמון, ולא משנה באילו עמדות אנחנו אוחזים. אם אנחנו לא פסמיסטים חסרי תקנה, אנחנו סומכים יותר ויותר על עצמנו. במבט ראשון העתקת מרכז כובד המשקל מהמנהיגים אלינו, נדמית כביקורת על דלות ההנהגה, העדר החזון, חוסר העקביות והנאמנות לערכים ונטייה מובהקת לאגוצנטריות ולהגשמת תאוות. במבט אחר יש בכך יתרון עצום. יתרון שבהשקפה היהודית עשוי להוות חלק מהתפתחות היסטורית לינארית רצויה לכיוון הגשמת תכלית הבריאה.
אחרי העלייה באה ירידה?
המבט ההיסטורי מלמד כי "הציביליזציה" היהודית נמצאת בשיאה. אולי מעולם היא לא הייתה כה חזקה ומשפיעה. אולם היא גם ניצבת על פרשת דרכים. הציוויליזציה היהודית עליה שומרים "היהודים המסורתיים" לא תעלם במהרה מהבמה העולמית, טוענים החוקרים. שכן יהודים אלה בקיאים בעברם ובכתבי הקודש שלהם. בקיאות זו מקנה להם כלים להתמודד עם מערבולות עתידיות אפשריות ולשמר את זהותם. אולם ישנה סכנה שקבוצות 'אורתודוכסיות' אלה ייהפכו למיעוט חריג.
הבעיה, לדעתו של שלום סלומון ואלד, כפי שהוא מציגה בספרו המרתק ורב הפרטים: "עלייתן ושקיעתן של ציבילזציות-לקחים לעם היהודי", נוגעת לרוב הגדול של העם היהודי. זה שאינו שומר תורה ומצוות ורחוק ממורשתו. אותו רוב ימשיך לדעתו להתקיים כיהודים, רק אם ילמדו את ההיסטוריה היהודית הארוכה, יחושו מחויבים להמשיך את ההיסטוריה ארוכת השנים שלנו, ויעבירו הלאה את אותה מחויבות.
אחת הבעיות עליה עומד סלומון ואלד בניסיונו להבין את עתיד העם היהודי ולדלות עצות להמשך קיומו של תור הזהב היהודי, היא משבר המנהיגות. משבר שלטעמו הולך ומתפתח מזה שנים ארוכות.
לפי ההשקפה של ההיסטוריונים הקלאסיים, ההיסטוריה נוצרת רובה ככולה בידי מנהיגים, טובים או רעים. החלטותיהם מכריעות בעליית עמיהם או בשקיעתם. לא הכל מסכימים עם הערכה זו. אולם ישנה תמימות דעים לגבי תרומת ההנהגה ליכולת הציביליזציה להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה.
כדי שתור הזהב הנוכחי יימשך, ההנהגה היהודית בת זמננו לדידו צריכה להיות חסרת כל רבב מוסרי ובעלת חזון ארוך טווח לעם היהודי ולעולם כולו. העדרה של מנהיגות שכזו בימינו היא מקור לדאגה. כשההנהגה אינה איכותית דיה, קשה לקבל החלטות ארוכות טווח הנוגעות לעתיד כל העם.
ספורט לאומי
מי שיבחן מאמרי פרשנויות ושיחות רחוב יתרשם בנקל שמדובר בספורט לאומי. אנחנו תולים במהירות את מנהיגינו על כיכר העיר. אנחנו מאשימים אותם בהינף קולמוס באופורטוניזם ומיקאווליזם. לא שאין על מה להתלונן, ולא שאנחנו לא צודקים, אך התופעה הזאת היא לא חדשה. כבר בסוף מסכת סוטה מתאר רבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי התנאים בתקופת חורבן בית שני ולאחריו את המציאות הפוליטית הקשה, הנובעת מההידרדרות של המנהיגים[1].
מיום שחרב בית המקדש – שרו חכימיא למהוי כספריא (החכמים הפכו להיות כסופרים, מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות נוהגים כחזנים, שוטרים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים, השוטרים התדרדרו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים) ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להישען? על אבינו שבשמיים.
כוונת הדברים היא שהחכמים, שאמורים להיות ככוח אינטלקטואלי פורץ דרך, חדשניים, יצירתיים, פוריים הפכו להיות כמו מלמדים רגילים, ספריא, לבלרים. מורים הם אלה המלקטים ומסכמים בלבד. הם אינם מחדשים בזכות עצמם.
והמורים, התנוונו ונהיו כמו שוטרים. הכוונה היא למלמדי תינוקות העסוקים בסדר ומשמעת יותר מאשר בתכנים. ואילו החזנים, השוטרים, נעשו גסים כעם הארץ, אלימים ועבריינים. הם מעודדים את החברה הפרועה ולא מונעים אותה. ועם הארץ, הם ממשיכים להתדרדר. ולמרות המצב הזה, הכל מסתגלים אליו. ואין שואל ואין מבקש.
רבי אליעזר הגדול נשא את דבריו באחת התקופות המסוכסכות בתולדות העם היהודי. על-פי יוסף בן מתתיהו בשנים שלפני החורבן נרצחו במהלך מלחמות היהודים האכזריות עשרות אלפי יהודים. השנאה הייתה תהומית. המחלוקות הפנימיות קרעו את הארץ לגזרים והמיטו עליה אסון בתקופת המרד הגדול.
לכאורה דברי רבי אליעזר נושאים ביקורת קשה כנגד מנהיגי הדור, הנוהגים כעם הארץ. אולם אפשר לראות בהם גם זווית אחרת.
הרב עדין שטיינזלץ, בדרשה שנשא לפני כעשרים שנה, פיענח את מאמרו של רבי אליעזר לא כביקורת נוקבת כנגד ההנהגה כי אם כדרישה מהעם, מכל אחד מהעם, להתעורר ולהיות אחראי לעצמו, ליטול על כתפיו את משימת העמידה באמות המידה המוסריות וחובת ההתקשרות העצמית והעצמאית לבורא.
דברי של אליעזר הגדול אינם נתפסים בעיניו כביטוי של ייאוש או צילום תמונת מצב, כי אם כמשפט חיווי, עצה מעשית, התוויית דרך חיובית.
גם כשהמנהיגים מתדרדרים, מסביר הרב שטיינזלץ, הדבר היציב ביותר עבור האדם הוא הבורא ואמות המידה המוסריות שהוא יכול לדבוק בהן. אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים. המחויבות עוברת במהלך ההיסטוריה היהודית באופן הדרגתי מן ההנהגה, השופטים, המלכים, הנביאים והרבנים אל הפרט. כשחשוך, הדרך הטובה ביותר להתקדם היא שכל אחד ידליק נר בעצמו. כל הנרות יחד ייצרו אור גדול יותר מכל מאור אחר, מסביר הרב[2].
החברה המצליחה ביותר אינה נבנית על גבו של מנהיג אחד, כריזמטי ככל שיהיה. היא נבנית על התרומה הצנועה של הפרטים השונים. ההנהגה היא פעמים רבות בבואה של המצב החברתי-מוסרי שלנו עצמנו. כישלון ההנהגה הוא לא רק מנורת אזהרה, אלא הוא קריאת כיוון, עצה, לנו, לכל אחד ואחת, לקחת את המושכות.
מה הכוונה בכך שההנהגה עוברת אל הפרט?
אם נחזור אל סלומון ואלד המסקנה ברורה. מעתה כל פרט צריך לנהוג כאילו הוא הוא המנהיג של העם היהודי. על-פי סלומון ואלד אין ספר הסוקר את המנהיגים היהודיים שסיפקו ליהודים במרוצת הדורות את המרחב הפוליטי להשגת הישגים רוחניים או לשרידות פיזית. אולם השוואה זריזה של מנהיגים ושתדלנים ציבוריים כמו נחמיה, דון יצחק אברבנאל, יוסל בן גרשון מרוזהיים, מנשה בן ישראל, מצביעה על מספר סממנים משותפים.
כולם התערבו באורח פעיל במהלך ההיסטוריה, כולם ניחנו באומץ, כולם היו חסינים מפני שחיתות פיננסית, והיו מוכנים לסכן את חייהם, בריאותם והונם למען הכלל היהודי. כולם היו מלומדים, דוברי שפות ויודעי עברית.
כמוהם גם אנחנו, צריכים להשקיע בלימוד עצמי. על כל אחד ללמוד בעצמו. ללמוד על מורשתו, עברו. להקדיש לכך, כפי שאומר הרב שטיינזלץ, אפילו חמש דקות ביום[3]. אף אחד אינו פטור, להוציא המתים. ועוד, על כל פרט להיות יצירתי, לחדש, להיות פתוח ובה בעת נחוש ליישם את אמות המידה המוסריות היהודיות, ולשמור על צביונה הייחודי. בחסידות רווח הרעיון שהנהגתו של יהודי בכל דבר ועניין צריכה להיות מתוך בחינה האם הוא שומר על ייחודיותו ונבדלותו כיהודי. האם הדבר מתאים או לא מתאים להגדרה בפרשת השבוע, פרשת ראה – כי 'עם קדוש אתה לה' א-אלוהיך'.
המצב שבו בני האדם פועלים על-פי אמות מידה הנדרשות מהמנהיגים מזכירים שני חזונות. במידה מסוימת החזון האנרכיסטי והחזון המשיחי. הרמב"ם בהלכה האחרונה בהלכות מלכים משרטט את המצב שבו המנהיגות הופכת להיות מיותרת:
'ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה משופעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים ליום מכסים'.
ההנהגה מאבדת מהרלוונטיות שלה כשכל פרט הופך למנהיג וכשאין צורך עוד בחוקים ומערכת משפטית שתגביל את בני האדם. כשכולם ממוקדים ונוהגים כראוי, המשטר והחוקים מתייתרים. התהליך הזה, הוא לא רק תוצאה של אפטיות ואובדן אמון בהנהגה, אלא הוא חלק יסודי מהמחשבה היהודית.
*כזכור, בשל תקלה טכנית רוב רשימות המנויים של התבוננות אבדו. אם לא קיבלתם התרעה על הרשימה במייל, כנראה נמחקתם ואודה לכם אם תרשמו שוב. אל דאגה, הפעם הופקו הלקחים לגבי גיבוי רשימות.
