על כעס, עצבים והתפרצויות

השבוע פורסם כי הוגש כתב אישום נגד אב שגרם חבלות חמורות לבתו בת ה-7 שבועות. הוא נשאר איתה לבדו, ניסה להאכילה בבקבוק, אך היא פלטה את האוכל והחלה לבכות. האב הזועם הטיח את ראשה בקיר וגרם לה לחבלות קשות.

כשמנתחים את המקרה המזעזע, קשה להאמין שהיה מרכיב רציונאלי בהתנהגות האב המכה. גם סביר שהוא לא שנא את בתו. אי אפשר לשנוא תינוקת בת חודשיים. גם ההסברים הנפוצים לאלימות במשפחה, לפיהם ייתכן והאב תפס את בתו כרכושו ולכן התיר לעצמו לנהוג בה כרצונו, לא מתאימים למקרה זה ואינם מתיישבים עם מידת האכזריות.

האב נתקף כנראה בפרץ בלתי נשלט של כעס וחוסר אונים, והמטיר חלק מהסערה על התינוקת חסרת הישע. בהחלט מדובר במקרה קיצוני, אך לא נדיר. גם נסרב להודות בכך, ולהבדיל אלפי הבדלות מהמקרה המדובר, לעתים גם ילדינו המתוקים ביותר גורמים לנו 'לצאת מכלינו', כשהם נתקפים בפרץ של בכי והשתוללות ומציבים אותנו חסרי אונים מולם. ביטויים שונים לכעס מופיעים תדיר בחיינו היומיומיים ומשבשים את התנהלותנו התקינה¹. אפילו על משה רבנו, בחיר הנביאים, שהיה בביטול גמור, עד ש'שכינה דיברה מגרונו', נאמר שכשהיה 'בא לכלל כעס (היה) בא לכלל טעות'².

מה זה הכעס הזה שבמהלכו אנחנו מאבדים את יכולת השליטה של המוח על הרגשות? מדוע במהלך התקפים אנו נשבים במעין רוח סערה, או ליתר דיוק הופכים לאש מתלקחת המאיימת לכלות הכל ואיננו מסוגלים לנהוג בקור רוח ושיקול דעת? מה קורה לנו כשאנו כועסים, וכיצד ניתן להתמודד עם מידת הכעס כשהיא תופסת בנו שליטה?

יחס תורת הקבלה והחסידות אל הכעס

יהיה זה אולי מפתיע לגלות, אך אם נשתמש בשפה פשוטה ובהכללה, אפשר לומר כי כל מטרת גילויי הקבלה והחסידות היא לאפשר לאדם להתמודד עם מידת הכעס! וכן, גם עם מידות אחרות, כמו התאווה, הקנאה, העצבות והחרדות וכדומה.

זה אולי נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל לא תהיה זו טעות, ואפילו לא הגזמה, אם נדגיש כי בהתאם לתפיסה הקבלית-חסידית העולם נברא כדי שהאדם יעבוד על מידותיו. זה, בפשטות, רעיון התיקון המפורסם. כל הגילויים של סודות התורה מאז קבלת האר"י (ואפילו עוד קודם), דרך מייסד החסידות, הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הזקן ועד הרבי מליובאוויטש, נועדו בעיקר כדי להפוך אותנו קצת פחות עצבניים, פחות כועסים, פחות מתאווים, פחות עצובים.  וכן, חושפים את הפעימות האלקיות מעבר לרגשות השולטים בנו.

האדם, בתפיסה החסידית, הוא מרכז הבריאה. כל יחיד צריך לומר לעצמו, בכל רגע ורגע, שבשבילו נברא העולם. אין הכוונה כאן היא שעליו לנקוט בגישה אתנוצנטרית אגואיסטית, כי אם לנסות לאתר בכל סיטואציה, כל אירוע שמתרחש סביבו, את המסר הייחודי שהוא נושא עבורו. כשהוא נוהג כך, הוא משרת את תכלית הבריאה. הרגשות מחזקים את תחושת ה'אני' ומפריעים לנו לראות מציאות אחרת מלבד עצמנו. לכן כשאדם מתבונן בסביבתו ומשתלט על מידותיו, ובהם כעס, קנאה, עצבות ותאווה לא מרוסנת, ולו לרגע אחד בלבד, הוא מפיץ את יוקר הבורא, בכל סדר ההשתלשלות, כמעט יותר מכל פעולה אחרת שהוא יכול לעשות³. הוא לא מזהה בעולם רק את האינטרס הצר והקרוב שלו, אלא מגלה את משמעות וסדר העולם הנברא.

כיצד ייתכן שתכלית הבריאה מצויה דווקא בפעולות הפשוטות והקרובות בחיי היומיום? כדי לחדד את הקשר בין גילוי המסר האישי הטמון בכל מפגש עם החיים ומימוש תכלית הבריאה, הבא לידי ביטוי בין היתר בהשתלטות על מידת הכעס, יש לבחון קודם מהו הכעס.

'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'

הכעס הוא כמו הכרזה זמנית, כי ברגע הכעס האדם מאפשר לרגשות לשלוט בו, ולא הוא, באמצעות שכלו, מכווין את מידותיו וצורת ההתנהגות. חכמים מדגישים כי 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'⁴. באותו רגע של כעס האדם לא מאמין שכל התרחשות היא תוצאה של בריאה מחודשת ובעלת משמעות עבורו. בעת הכעס האדם הוא חסר אמונה. זאת עוזבת אותו⁵ עד ששכלו ישוב לשלוט על מידותיו.

כשאדם כועס הוא מביע חוסר שביעות רצון מהמציאות החיצונית. זאת אינה מתנהלת בדיוק לפי ציפיותיו, אז מתוך חוסר האונים, הוא משתולל. בכעסו הוא מבטא בעצם את השתלטות ה'אני' על מידת האמונה.

המקור לכעס הוא קטנות הדעת. אדם בעל 'מוחין דגדלות', שהוא מכוון מטרה, אינו מבזבז כוחות על דברים שוליים. כך ילד קטן, כאשר אין ממלאים את רצונו, הוא מייד כועס. אדם מיושב, בר-דעת, יכול לסבול גם דבר והיפוכו⁶. הוא לא נפגע או נלחץ ממחשבה הפוכה לשלו. הוא לא מתרתח מפגיעה בו, פשוט מפני שהוא מכוון לעיקר. הוא סימן לעצמו יעד ואליו הוא שואף להגיע מבלי לבזבז את כוחותיו על דברים שוליים בדרך⁷. לכן כעס מבטא יניקה לכוחות חיצוניים והפניית אחוריים לאמת. דברים לא אמיתיים ולא פנימיים גונבים כוחות וגוררים לחוסר מיקוד⁸.

דוגמה פשוטה היא כשמישהו ממהר לפגישה ורכב חוסם את רכבו. אם יבזבז את כוחותיו במריבות עם נהג הרכב החוסם, סביר שגם לא יגיע לפגישה וגם יפעל מתוך לחץ וזעם, העלולים להוביל עד כדי אלימות פיזית. אם ישלים עם התקלה וימצא דרכים חלופיות להגיע לפגישה, הוא עשוי להרוויח הן את הפגישה והן תחושת הישג והתגברות על ניסיון ומכשול.

אז למה הוא צץ הכעס הזה, מה עושים איתו, ולא פחות חשוב, למה ספר התניא רואה חשיבות כה רבה במיגורו – ברשימה הבאה.

[1] יש כאלה בעלי נטייה לרתחנות טבעית. אחרים מתלהטים פחות. אחד הפרושים ל'מן הבקר ומן הצאן תקריבו' הוא שיש מי שכעסן מטבעו, וצריך להקריב את הבהמה הכועסת שבו, ויש מי שאינו רתחן בטבעו, ונוטה יותר לתאווה. ראה: אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, ויקרא, ב, ד.

[2] ספרי ופרש"י מטות לא, כא. ועוד, נאמר כי על-ידי הכעס יכולים לשכוח הלכות התורה. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, חלק ראשון תשי"א, שיחת ש"פ וארא מבה"ח שבט, ה'תשי"א, עמ' 18.

[3] ראה בהקשר לעצבות, תניא, לקטי אמרים, פרק כז.

[4] בתניא אגה"ת פ"ז. אגה"ק רסכ"ה. וראה לקו"ש חי"ז ע' 20 הערה 33. שבת קה ע"ב.

[5] בתניא, אגרת הקדש, פרק כה.

[6] הקטן מתכעס, ראה גם שער היחוד והאמונה, פרק ח.

[7] הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק א, י"ג תשרי, עמ' 129.

[8] מאמרי אדמו"ר הזקן, תקס"ט, ביאור ד"ה מים רבים, לה.