"המשוגעים" של בנגקוק

ברשימה "משוגעים?! טפסו יותר גבוה" נטען שאם מקבלים את ההיגיון של הבעל שם טוב, שאין עוד מלבדו, שאין מציאות אחרת מלבד מציאות הבורא, אי אפשר לחיות חיים רגילים, שגרתיים. בהמשך לטענה הובטח להביא כמה דוגמאות לכאלה שלקחו את הדברים ברצינות. המשוגעים של בנגקוק הם בהחלט דוגמה טובה. 

בצאת שבת עמוסה בפעילות נאספו השליחים בבניין הקהילה היהודית. הידיעה על שלושת החטופים לא חדרה לתוך השבת ונודעה רק בצאתה. האווירה הייתה מהורהרת. הרב קנטור, השליח הראשי בתאילנד מיהר להסיר את המבוכה. מכאן, אמר, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתפלל. להתפלל, לתת צדקה ולהרים לחיים. להרים לחיים לחיי החטופים ולקוות שהסוף יהיה טוב, אבל גם לקוות, כפי שלמדנו, שתתגלה נקודת הטוב שבכל הארוע הזה.

הרב קנטור כמו רצה לומר שהדרך היחידה לשאת את המציאות, להתגבר על מצבים קשים, היא לשמור על אופטימיות אמיתית, פנימית, להרים לחיים ולגשר בין קצוות.

המילים שלו אולי מאפיינות את הפעילות האגדית של בתי חב"ד בתאילנד, ובייחוד זה בבנגקוק בניהולו של הרב נחמיה וילהלם.
מאס'ז או שיעור בחסידות? פאב וריקודים או שירי שבת? תענוגות הגוף או תענוגות הרוח והאינטלקט? חב"ד בנגקוק מציב את הבחירה כפי שהיא לא מוצגת בשום מקום אחר בעולם. הבחירה היא של המטיילים. אבל הם, נציגי חב"ד בבנגקוק, כאן כדי להציג את החלופה ולהראות שהחלופה הזאת היא נצחית, חזקה ומלאת משמעות.

אם היינו מחלקים דרגות לפי רמות השיגעון, אין ספק שהרב נחמיה, היה מדורג במקום גבוה ברשימה.

לפני תשע עשרה שנים הוא התחתן וחיפש יחד עם רעייתו נחמה, מקום לצאת אליו לשליחות. בתחילה חשב על ניו-יורק. האפשרות התגלגלה לפתחו ואשתו דחקה בו לבדוק הצעה נוספת לפעילות בתאילנד. הוא הסכים, ומאז המקום הפך לאגדה. מותג בינלאומי. דף הפייסבוק שלו מעיד על ההצלחה. למעלה מעשרים אלף עוקבים. רובם כאלה שביקרו בעבר במקום. הערכות מדברות על למעלה ממיליון וחצי מבקרים שעברו בבית חב"ד בקוואסן בשנים הללו. תקציב בית חב"ד הוא חמישה מיליון דולר בשנה. ההכנסות העצמיות מהפעלת המסעדה ופעילויות שונות מסתכמות בשני מיליון דולר. בכל שנה הם מגייסים שלושה מיליון דולר נוספים לפעילות.

אם הייתם כאן פעם אחת, אתם יודעים לבד שהמספרים אינם מוגזמים. בסעודת השבת בה התארחתי היו כשמונים תיירים שהשתתפו בשלוש ארוחות איכותיות, עליהן אמונה הרבנית, והתוועדויות מלאות כל טוב. ולמרות זאת הבחורים במקום לא הפסיקו להתנצל. "בשבת רגילה יש 500 איש לפחות. זה המצב הפוליטי בתאילנד והעונה היא לא עונת התיירות".

מה סוד ההצלחה, שאלתי אותו? נחמיה הצטנע כצפוי. זה לא אני. זה הרב קנטור. שיתוף הפעולה איתו, הבחורים.
לא, זה יוזמה, כריזמה ורצון לכבוש, לקדם מודעות למחשבת החסידות, אמרתי לו.
לא חסרה לי גאווה, השיב. אני לא צריך שתוסיף.

בשבוע שעבר הוא טס לישראל. בשבת האחרונה הוא היה אחד הדוברים בשבת גינס, השבת הגדולה בעולם. כששמעו שבא, מייד נרשמו מאות ממכיריו ומוקיריו. הוא היה צריך לדחות לפחות מאה צעירים שלא היה מקום להכילם. כולם באו לשמוע אותו. הוא היחיד שהמשיך עם החברים לא רק בערב שבת אלא גם במהלך השבת.

במוצאי שבת הזדרז לתפוס טיסה חזרה הביתה. בחמש כבר נפתח ערב מיוחד שהתקיים בשנגרילה, אחד המלונות המפוארים בתאילנד. כמאתיים חברי הקהילה היהודית בבנגקוק התקבצו לציין את יום ההילולה העשרים של הרבי מליובבאוויטש. אותי הושיבו ליד אחד מנכבדי הקהילה ומתורמי הערב. כולם הודו לו, אבל הוא לא הפסיק להודות לרב וילהלם ולרב קנטור. מה שהם עושים זה לא ייאמן הדגיש. הם מייצרים קהילה מפרטים ומחדירים בכולם גאוות יחידה. בתגובה ענה לו הרב וילהלם שהוא יודע שהדבר שהוא הכי אוהב זה לתרום. אז הוא מאחל לו שלא ייצא לפנסיה כדי שיוכל להמשיך לעבוד ולתרום. האיש אהב את מה ששמע, וחייך בנחת. הוא מרגיש שותף בפעילות ולא תורם. והיחס אליו הוא כזה.
בסיום הארוע, כשחזרנו, מבלי שישן כמעט שני לילות רצופים, אסף את המטיילים ששהו בבית חב"ד לומר פרקי תהילים לשחרורם של שלושת החטופים. מחר בבוקר הוא כבר יוצא לסדנא למודעות עצמית ייחודית שהוא מקיים אחת לחודש וחצי במקום פסטורלי הרחק מבנגקוק. בין התיירים שמבקשים להתייעץ איתו, טלפונים ממקומות שונים בעולם ואינספור משימות לארגון, הוא מספיק לעלות הביתה. לדירה בה הוא מתגורר וממוקמת במבנה עצמו של הבית חב"ד. דירה צנועה שבה הוא מתגורר עם אשתו ושבעה מילדיו ועורך בכל ליל שבת סעודת עונג שבת.
הישראלים עוצרים כאן להתעדכן, לאכול אוכל כשר, לקבל עצה טובה, עזרה, אך גם להתחבר לנקודה יהודית. בארץ, בשל המתחים שבה, הם אינם יכולים לחוות חוויה שכזו. הם עוברים כאן על הדרך, אבל משהו במקום, במודע או שלא במודע מוטבע בהם. הם לוקחים מכאן משהו. הביקור בבית חב"ד בנגקוק מעורר בהם עניין וסקרנות ביחס לעולם המחשבה היהודית, סקרנות ועניין שמתועלים לאפיקים שונים. כל אחד ודרכו.

מימין לבית חב"ד הממוקם באזור הקוואסן פועל מכון עיסוי. לידו פאב פעיל ורעשני במיוחד, מאוכלס בקביעות בהמוני תיירים מכל רחבי העולם. הרחובות צבעוניים, תוססים ורחוקים מאווירה חסידית. כאמור, הפער בין הקדושה, הצניעות, האמונה, לבין תאוות הגוף ושחרור היצרים בולט כאן אולי יותר מבכל מקום אחר בעולם. על הרקע הזה מדהים לגלות שעשרה ילדים גידלו כאן בני הזוג וילהלם, תוך מתן חינוך מוקפד ומושקע. נדרשת מסירות נפש יוצאת דופן כדי לעמוד במשימה. אפילו מקווה שצוות בית חב"ד נוהג לטבול בו בכל בוקר נבנה במקום. בהרבה מאמץ הם הצליחו לייצר אי של יציבות, תיבת נוח בתוך הרחוב הסואן ביותר בתאילנד.

מחוץ להתוועדויות מעוררות ההשראה שמו של נחמיה הולך לפניו בזכות קשריו. בין המטיילים השמועה רווחת. נתקעתם, הסתבכתם, איבדתם כרטיס טיסה – הרב נחמיה יעזור. כיצד רכש את כל הקשרים הללו? הוא ג'ינג'י, גבה קומה, חדור אמונה, בעל עיניים זריזות, קולט במהרה סיטואציות אך בה בעת נמנע מלהיות שיפוטי ומכבד את הזולת שמולו. התאילנדים התאהבו בתכונותיו. נוסף על אלה הוא למד מהר את השפה המקומית. שפת הפינוקים הקטנים למקומיים. התיירים מספרים שהוא מגיע למקומות שאנשי משרד החוץ רק חולמים להגיע. לדרגים שמשפיעים באמת.

מתי תחזרו לארץ, שאלתי. אין לי זמן לחשוב על כך. העבודה אינה נגמרת וכל העת מתווספות עוד ועוד משימות. את הכוח כמובן הוא לוקח מההשראה של הרבי. הרבי לימד אותנו שלפום גמלא שיחנא. לפי גב הגמל כך המשא שמטעינים עליו. לא יכול להיות שיעמדו לפנינו אתגרים ולא נוכל לבצע אותם בצורה הטובה ביותר.

הביקור בבית חב"ד של נחמיה מילא אותי אופטימיות. המוטו כאן הוא שאפשר וצריך לגשר בין קצוות. בין קדושה להעדרה. הכל ניתן לפתרון. צריך להיות ממוקדים. לעבוד נכון ולא להפסיק לעבוד, סביב השעון, אבל השמיים הם הגבול, או יותר נכון, במושגים המקומיים, הגאולה הקרובה.

את האווירה של תאילנד אין צורך לייבא לישראל, אבל את הגישה המשוגעת הזאת, המאמינה שאפשר להתגבר על הכל. ואין רע יורד מן השמיים, שכן טבע הא-ל הטוב להיטיב, צריך ללמוד ולהפנים. עם הגישה הזאת הם מקווים לתרום מבית חב"ד בנגקוק את תרומתם לאווירה שתחזק את העם היהודי והציבור הישראלי. חוזקות שכל כך נדרשות לנו בימים קשים אלה.