מהי התבוננות
במובן הרחב והפשוט ביותר, התבוננות היא שימוש בכוח השכל כדי להבין דבר מסוים. בהיבט הקבלי-חסידי, התבוננות היא הכלי העיקרי הנתון בידי האדם, שבאמצעותו הוא יכול לעורר את עצמו ולהשתנות.
ישנן דרגות שונות של התבוננות, אולם בהכללה ההתבוננות נועדה ליצור השפעה של השכל על הרגשות. לדוגמא, אדם יכול להיות בקי בעניינים שונים ומגוונים, מחברם של ספרים רבים, אך כל עוד הוא לא התקשר להשגותיו באמצעות כוח הדעת, כל עוד תובנותיו לא מעוררות בו רגשות כלשהן, אותן השכלות ותובנות שהשיג בימי חייו הן חיצוניות לו. ספריו הם דבר אחד והוא זה דבר אחר.
החסידות מבארת כי האדם איננו מה שהוא עושה. המעשה הוא רק 'לבוש'. האדם גם איננו מה שהוא מבין. האדם הוא מה שהוא מרגיש. הוא שמח ועצוב, הוא נהנה וסובל, הוא מתגעגע ושבע. רגשות האדם, המשתלשלים מרגשות האהבה והיראה, מכונים 'רוח'. לכן כדי להיות רוחני האדם צריך להיות מסוגל להרגיש דברים, להתחבר לדברים, להמשיך את הבנתו לחייו. דבר מסוים שייך אל האדם רק אם הוא מפתח כלפיו יחס רגשי.
התדבקות ולא התפעלות
גם השכל, או המוחין, המקביל לדרגת ה'נשמה', איננו האדם עצמו. השכל הוא היציאה מהאדם והתחברותו עם מושכל חיצוני לו.
התבוננות במדרגה גבוהה היא כזאת שהמתבונן יוצא מעצמו, שוכח מה'אני', ומתרכז בדבר אותו הוא מנסה להשיג. התבוננות שכזו נעזרת ב'פנימיות הבינה', ומי שמסוגל לה מכונה בעל 'מוחין דגדלות'.
למשל, אדם בעל נטיה אמנותית, יכול לעמוד שעות מול ציור מסוים. ההתבוננות במדרגה הגבוהה אינה מלווה בהתפעלות. ההתפעלות היא רגש, המעיד שיש מי שמתפעל. בהתבוננות מעמיקה המתבונן שוכח מעצמו, ולכן ההתפעלות יכולה לבוא רק כשהוא מתנתק ממהלך ההתבוננות. כל עוד הוא עסוק בהתבוננות בציור, הוא כמו דבק בו. התבוננות גבוהה מאופיינת בהתדבקות ולא התפעלות.
התבוננות בדרגה נמוכה יותר, הנשענת על 'חיצוניות הבינה' היא כזאת שבה המתבונן מנסה להבין איך אותו דבר שהוא חוקר קשור אליו. הוא משתמש בכוח השכל, אך ממהר לקרב את המושכל למהלך חייו השוטפים, ולא הופך להיות חלק מהדבר עצמו.
ההתבוננות לכן כרוכה בהידבקות בדבר חיצוני לאדם, ובמדרגתה הנשגבת ביותר היא אפילו אינה קשורה לרגשות, משום שהיא מעידה על דבקות במושכל, בנושא בו מתבוננים, שהוא חיצוני לאדם. כמו תלמיד המרוכז כל כולו בסוגיה מתמטית במשך זמן רב, ושוכח שהוא צריך לאכול.
מהאמור ניתן להסיק שככל ש'המוחין' של האדם רחבים יותר, ככל שהוא מסוגל יותר להיות ממוקד ולשים את עצמו בצד כשהוא מתבונן בדברים, אזי הוא צריך לעשות פחות כדי לעורר את לבו, כדי להתרגש. אולם משום שהאדם הוא בכל זאת אדם, יציר אנושי, גם מי שנדבק במושכל, ההתרגשות עולה לו ממילא, כתוצאה מהתבוננותו. התרגשות זו מכונה בשפת החסידות 'אהבה ויראה שכליים', הנובעים מהתבוננות השכל.
פנימי זה לרדת לפרטים
התבוננות מעמיקה הופכת את האדם לפנימי יותר. להיות פנימי זה לרדת לפרטים. להבין לעומק דברים. שני אנשים יכולים להשתתף באותה הרצאה. האחד ייצא ממנה כשבאמתחתו מלוא הטנא הערות על שפתו השבורה של המרצה, הטעויות הלשוניות, הרעש בקהל וכהנה. אולם את העיקר הוא החמיץ בשיעור. האחר, עשוי להתבשם מהנקודה עצמה שתפס בהרצאה. מרעיון אחד עמוק שקלט מהמרצה. לכשיישאל לדעתו אודות לשון המרצה – הוא עשוי לענות, 'לא שמתי בכלל לב'.
פנימי הוא מי שמחפש את העיקר בכל עניין. את הנקודה המרכזית ולא את החיצוניות של הדבר. 'חיצוניות הבינה' מובילה לתמונה מקיפה, כללית בלבד. לעומתה 'פנימיות הבינה' מגלה כל הזמן פרטים חדשים. זה המתבונן בדברים בצורה כללית, מגיע במהרה למצב שאותם הדברים נמאסים עליו. ובדוגמת הציור, מי שמתרשם ברמה החיצונית בלבד, לא יביט שוב ושוב באותו ציור, מאחר ולתפיסתו הוא כבר 'מכיר' את הציור. לעומתו, מי שחוזר להתבונן בציור מתוך פנימיות הבינה, מגלה בו כל הזמן פרטים חדשים. הציור אינו נמאס עליו כי זוויות הראיה שלו מתחדשות כל העת.
התבוננות כללית מבטאת את הפוטנציאל בלבד של הדבר בו מתבוננים. פנימיות, בניגוד לכלליות, היא המימוש של הפוטנציאל. התבוננות בריבוי פרטים מקרבת את האדם אל הדבר בו הוא מתבונן.
כאשר אדם מתבונן בפרטיו המרובים של עניין מסוים, העניין מעורר את רגשותיו, והוא מתחבר אליו. החיבור, באמצעות כוח הדעת, דוחק את האדם גם להשתנות. בכל הבריאה וסדר ההשתלשלות, האדם הוא היחיד שנמצא בעל כישורים לשנות את טבעו על ידי כלי ההתבוננות.
