פסיכותרפיה חסידית .Vs מיינדפולנס (Mindfulness) – נקודות דמיון ושוני

סובלים מחוסר איזון נפשי? מתחים, דיכאון וחרדות? בדידות וניכור? תחושות אשם וחוסר כיוון?

ידוע שלתורת החסידות בכלל ולבעל התניא ולממשיכי דרכו בפרט יש עצות והדרכות מדויקות להעניק לכם, דרך המבנה המשוכלל של תורת הנפש. מעניין שבמקומות רבים בהם שוחחתי אודות הדרכות אלה, היה מי שהתעקש שחלק מיסודות הפסיכותרפיה החסידית הזכירו לו עקרונות משיטת הקשיבות או מיינדפולנס (mindfulness).

מהי אותה שיטת קשיבות שרעיונותיה לכאורה מזכירים היבטים מתורת בעל התניא? הקשיבות ארזה עקרונות יסוד וטכניקות בודהיסטיות והתאימה אותם לחיים המערביים. המוצר הארוז היה כה אטרקטיבי עד שהוא חדר את הקפיטליזם המערבי בעוצמה רבה, התרחק באופן טבעי ממקורותיו ואף התפתח לכדי שיטת טיפול בדיכאון (MBCT). שיטה שסחפה אליה גם בעלי הכשרה פסיכולוגית מערבית, העושים בכמה מעקרונותיה שימוש שוטף.

הערך שבהשוואה

ואכן, למרות המרחק של עולם המחשבה היהודית מזה הבודהיסטי באופן כללי, ישנן כמה וכמה נקודות דמיון בין מה שאפשר לכנות פסיכותרפיה חסידית לבין הקשיבות. אולם יותר מנקודות דמיון ישנן נקודות שוני. אנסה להצביע כאן על נקודות הדמיון והשוני בין הגישות כפרקטיקה לטיפול נפשי ובעיקר לטיפול בסטרס, חרדות ודיכאונות, ולא כגופי ידע דתיים. כלומר ההשוואה היא לא בין יהדות לבודהיזם או בין מונותאיזם לפוליתאיזם, אלא בין היישומיות של תורת החסידות לבין השימוש הנפוץ של הקשיבות כפי שהוא בא לידי ביטוי על-ידי אנשי תרבות המערב שייבאו את השיטה ומייצגים אותה בסרטוני וידאו (תבדקו את מאות אלפי הצפיות בהרצאות של מרצים פופולריים כמו Leo Gura או Jon Kabat-Zinn), אתרים (גם בעברית הרשת עמוסה במאמנים, מתרגלים ופסיכולוגים המציעים את גישת הקשיבות בכל מקום ואתר) וספרים (בעברית הקלאסיים הם הלב הנבון של קורנפילד, ודרך הזן בימי דיכאון).

מדוע אני בוחר לא להתייחס לעקרונות הבודהיסטים העומדים ביסוד הקשיבות? מפני שנדמה לי שרוב המאמצים של השיטה מזניחים את סממניה הדתיים. רובם אינם מקבלים על עצמם אורח חיים פולחני-דתי כלשהו. הם מקדמים את הקשיבות בארץ ובעולם כשיטה שיעילותה הוכחה מדעית ולא כקאנון דתי.

ההשוואה הזאת היא לטעמי בעלת ערך משום שבמקרים רבים, בארץ ובחו"ל, אם לומר זאת בזהירות, תמצאו השפעות הדדיות כמו גם ערבוב גישות וטכניקות. דוגמה מעניינת לכך היא עקרון החשיבה המודעת בלימודי ימימה, במהלכם "המטופל" לומד להתבונן בעצמו, בדפוסי התנהגותו ואפילו במחשבותיו, כאילו הוא היה צופה מן הצד. טכניקה שהיא מאוד יסודית בלימודי הקשיבות.

כלומר ההשוואה אמורה לתחם את נקודות הדמיון ולהצביע על ההבדלים העיקריים בין שיטות האימון או הטיפול.

1. מודעות ונוכחות בהווה. נתחיל מנקודות הדמיון הבולטות. כתבתי כבר בעבר ששיטת החסידות איננה אקזיסטנציאליסטית ביסודה אבל יש בה עקרונות קיומיים רבים. היא מדגישה את ההתמקדות בהווה, את המודעות לכל דבר שהאדם עושה ואת קבלת המציאות כחלק מחסד הבורא. הסיבה להתמקדות בהווה היא שהעולם נברא בכל רגע מחדש. התחברות לרגע הזה היא גם התחברות לבורא של הרגע ולאמת של הרגע. המיקוד בהווה הוא הדרך העיקרית לגאול את האדם מהלחץ והחרדות.

הקשיבות, כתהליך פסיכולוגי, מדגישה לכאורה עקרונות דומים. מודעות לרגע, לגירויים פנימיים וחיצוניים בעת התרחשותם. הקשיבות אינה שקועה בעבר. היא מכוונת להווה. עיקרון נוסף שהיא מדגישה הוא העדר שיפוטיות או השלמה. נדמה לי שבהיבט הטיפולי בהעדר שיפוטיות אין הכוונה להעדר מערכת מוסרית המבחינה בין טוב לרע אלא לסוג של השלמה עם המציאות שנועדה לאפשר למתרגל לראות את החוויה האישית שלו כמו שהיא. ההשלמה נועדה לאפשר לרגשות קשים כמו בושה, חרדות ודיכאון, להיות נוכחים במודעות של המתרגל לעצמו.

בשל חשיבות המודעות  טבעי שמחקרים יוכיחו את השפעתה החיובית של הקשיבות. כל מודעות וקבלת אחריות הם שלב חשוב ואפילו הכרחי בדרך לאיזון נפשי.

משפיע ולא מושפע. הם ולא אני

יחד עם נקודות הדמיון בכל הנוגע למודעות, מיקוד בהווה, ברגע הנוכחי והעדר שיפוטיות, ניתן להצביע על כמה נקודות שוני בסיסיות. שיטת בעל התניא דורשת פחות מודעות לחוויה האישית ויותר לתפקיד שלי ברגע הנוכחי. למשימה שעלי לבצע במציאות. באופן כללי היא שולחת את האדם להיות אקטיבי, משפיע. לאתר את התכלית של הרגע, את הסיבה שבגינה אותו רגע נברא. עליו לזהות את אותה סיבה ולהתחבר אליה, לדבוק בה.

וחשוב מכל, הבורא כמובן ניצב במרכז כל סיטואציה בהשקפת בעל התניא, והוא נעדר באופן הזה משיטת הקשיבות.

קראו כאן אודות הסדנה החדשה אונליין –  לנצח כל רגע מחדש

דוגמה – "חגיגה" בדרך לצפון

ניקח סיטואציה פשוטה כדוגמה. חול המועד פסח. נוסעים לטייל בצפון. שני הזאטוטים מאחור איבדו סבלנות. הבן הגדול מרגיש שהספיק לו מהטיול הזה. אתם כבר עברתם למצב של צעקות, איומים ו/או תחינות.

המטפל בשיטת הקשיבות מן הסתם יגיד לכם לעצור. אל תשפטו את הסיטואציה. אל תסתכלו עליה לאחר שתסתיים. עכשיו תביטו במציאות. תתבוננו בתגובה שלכם. תהיו מודעים לאופן שבו אתה פועלים. תנשמו רגע. מדיטציה. מה אתם רואים. למה אתה שמים לב בהתנהלות שלכם. משם, מתוך קשיבות זאת לעצמכם תצמח הישועה.

המטפל החסידי גם כן יבקש ממכם לעצור. להתבונן. הוא יבקש ממכם לשאול את עצמכם מה התפקיד שלכם בסיטואציה הזאת. אל תשפטו לא את עצמכם ולא את הילדים. הסיטואציה נועדה כדי להצמיח אתכם, כדי להגשים דבר מה. תשאלו את עצמכם היכן אתם מונחים והיכן אתם צריכים להיות. מה הילדים צריכים מכם כרגע כהורים. אפשר שהמצב נועד לגבש אתכם כמשפחה. אם תתחברו לעצמיות או לתכלית של הרגע ממילא התנהגותכם תהיה שונה. ממילא לא יהיה מקום ללחץ וצעקות שבר. תשנו את זווית הראייה שלכם ואיתה תסתלק המצוקה.

טוב, לפני שמטפלים מכאן ומכאן יציעו עצות ישימות אחרות לסיטואציה אני רוצה להזכיר שהמטרה של הדוגמה לא הייתה להתוות מערך טיפולי או אימוני אלא להדגיש את הדמיון והשוני בין השיטות.

2. מחשבות. המחשבה זוכה לתשומת לב רבה אצל בעל התניא. הוא חוזר על המונח חמישים פעמים רק בספר התניא. המחשבה היא בעצם זירת הקרב העיקרית בין הזהויות השונות הפועלות באדם. המחשבה נעה ללא הפסקה ועשויה לגרור את האדם אל תהומות הלחץ והדיכאון. לא יהיה זה מופרך לומר כי הכוח הפנימי שישלוט במחשבה ישלוט במצב הנפשי ובמצב הרוח של האדם. לכן הטיפול המדויק בה הוא כה משמעותי. המיקוד בין היתר עוזר למנוע מהמחשבה להתגלגל למחוזות העבר והעתיד. עזבו את מה יהיה. תדבקו במה שקורה עכשיו – תובעת החסידות.

הקשיבות גם היא מאתרת את המחשבה כמקור לדיכאון וללחצים. לא איתרתי בשיטה מבנה נפש משוכלל המתאר מבחינה עיונית את הרבדים הדקים של המחשבה ויחסיה עם הגוף, אך מבחינה טיפולית בכל הנוגע להתמודדות עם מחשבות זרות – השיטה בהחלט מפותחת.

בכל הנוגע למחשבה, החסידות אינה מקבלת העדר שיפוטיות. היא תובעת את הבחירה. תאבקו על המחשבה הטובה. תחשבו טוב ויהיה טוב. המחשבה משפיעה על המציאות בפועל במגוון של דרכים. מגיעה לכם מחשבה זרה, שלילית או מאיימת. תנו לה לחלוף. אל תתבוננו בה. אל תאבקו עמה. ככל שתתנו לה יותר תשומת לב היא תגרור אתכם מטה, לעולם של דאגות.

גם הקשיבות מציעה לתת למחשבות לחלוף. החסידות מדגישה כי מדובר בבחירה מודעת וברורה בין פנימיות לחיצוניות וקליפה. ואפילו בין מציאות אמיתית למציאות שקרית. שכן המחשבה הטובה היא המחשבה הנכונה, ההולמת עולם שהוא ביסודו טוב ונברא על-ידי בורא שמטבעו הוא טוב וברצונו להיטיב.

נצחי או ארעי

בנקודה זו אפשר להצביע על נקודת שוני נוספת. הקשיבות תבקש מהמתרגל להתבונן כיצד הכל נע וארעי. החסידות דורשת את ההפך בדיוק. עליו לראות כיצד הכל נצחי, אין סופי. הבחירה שלו היא לא בחיים כָלים וזמניים. בכל רגע הוא אמור לבחור בנצחי על-פני הזמני והחולף. בצורה על-פני החומר. בנפש על-פני הגוף. הנקודה הזאת היא משמעותית משום שבהשקפה החסידית היא מקדשת כל רגע בכל מצב, בכל מקום. "המטופל" אינו מכוון לרוגע ולהשלמה אלא להתעלות ויצירה. הוא נדחף להיות אקטיבי. להשפיע על המציאות. תוך כדי השפעתו הוא דוחק מעליו כוחות חיצוניים ובהם דיכאון ולחצים המאיימים עליו. אם ישקע בתוך עצמו, באחת יזמין כוחות אלה לתוכו.

3. התבוננות Vs. מדיטציה. התבוננות היא הטכניקה הטיפולית העיקרית בשיטת החסידות. המודעות לחיים עולה מתוך ההתבוננות. מדיטציה היא הטכניקה הטיפולית הבסיסית בקשיבות, טכניקה שזה מכבר גוירה לחומרה ומשמשת גם מטפלים שלהם ולבודהיזם אין דבר וחצי דבר.

שתיהן, ההתבוננות והמדיטציה, מטילות את האחריות לשינוי על האדם עצמו. הוא יכול לקבל כלים ועזרה חיצונית, אולם בסופו של דבר הוא צריך להיות מוכן להתאמץ כדי להשיג הישגים נפשיים ורוחניים. שתיהן מכוונות את האדם למקד את תשומת לבו בעניין מסוים ואינן מתירות לו ולמחשבותיו להתפזר.

ההתבוננות יכולה להיערך בכל מקום ובכל זמן. היא לא נועדה לחלץ את האדם מהמציאות, אלא לשנות את השקפתו אודות המציאות. ההתבוננות אינה רק פעילות שכלית. מטרתה היא לשנות ולנווט את הרגשות דרך הפעילות השכלית. המוח אמור להיות שליט הלב ולהכווינו להתרגש מהדברים הנכונים ולבחור בחיים שאינם ממוקדים ביישותו של האדם עצמו.

את ההבדל אפשר לדמות מבחינה ציורית. האידיאל הבודהיסטי הוא הנזיר. האידיאל היהודי הוא הלמדן. ציירו לכם נזיר בודהיסטי בדארמסלה ולעומתו רב שרוכן 18 שעות ביום על לימודו. הראשון מנסה להשפיע על מודעותו בעיקר באמצעות הקשבה לעצמו. האחרון שקוע בסוגיות הדורשות מאמץ אינטלקטואלי כביר. מטרתו היא, בין היתר  – דרך האינטלקט להשפיע על הרגשות.

כמובן כמו שלא כל מי שמתרגל עשר דקות ביום מדיטציה הופך להיות נזיר בהימלאיה כך כמובן לא כל מי שלומד את הדף היומי הופך להיות תלמיד חכם. העיקרון הוא שהמודעות והמיקוד אפילו בחלק קטן מהיום אמורים להכווין את הרגשות גם כשעוסקים בפעילויות שגרתיות אחרות.

המדיטציה היא טכניקה הרבה יותר סבילה להפניית קשב מאשר ההתבוננות. העיקר בה הוא להיות ולא לעשות. היא נועדה לקדם גמישות הכרתית באותם תנאים ומקומות ששלטה בהם נוקשות מחשבתית רגשית והתנהגותית.

ביהדות הלימוד אמור להזין את ההתבוננות ובה בעת להסיט את האדם מהעיסוק בשאלות מבלבלות וחסרות ערך בחייו. במובן זה ההתבוננות נועדה להזיז את האדם משאלות כגון: מי אני, האם אני ממצה את עצמי, האם אני באמת אוהב את מה שאני עושה לשאלות כדוגמת: מה התפקיד שלי ברגע הנוכחי, שהוא רגע אינסופי בעל משמעות נצחית.

במובן אחר אפשר לראות את ההתבוננות כתשומת לב לאחדות שמאחורי המציאות ולא לריבוי ופרוד. התבוננות באחדות היא כלי אפקטיבי בדחיית חרדות ולחצים. היא מונעת מהאדם לדאוג מאי ודאות לגבי העתיד, מחשש שאיבד דבר מה שהיה שייך לו או מחוסר ביטחון חברתי. בממד של אחדות הבריאה הוא שייך במובן הבסיסי ביותר לאינסופי, ושם בדרגת התבוננות זאת, הלחצים והחרדות אינם תופסים כל מקום.

עצמות ומהות

זוהי כמובן השוואה ראשונית שדורשת עוד העמקה. יחד עם זאת ניתן לומר כי הדמיון הרב ביותר בין החסידות והקשיבות הוא במחויבות למודעות לכל פרט בחיים, בדרישה מהאדם לחיות כאן ועכשיו ולא לחיות את העתיד או העבר. נקודת השוני המרכזית מחזירה אותנו אל המקורות של שתי הגישות. בשיטת הקשיבות האדם נדמה כחסר עצמיות. הכל ארעי, חולף וחסר קביעות. החיבור לכאן ועכשיו יחסוך ממכם לכן את הסבל בחיפוש אחר אותה נקודה עצמית. ההנחה היהודית היא הפוכה בדיוק. יש לנו מקור עצמי שלם, נאדר ונשגב. התפקיד שלנו הוא לחשוף את אותו ממד שלם ונעלה בתוך המציאות, בתוך כל רגע חולף. זהו התיקון העצמי שיעביר אותנו מתחושת פגימות, חסך והעדר לתחושת שלמות ומלאות. מדיכאון שהוא לא יותר מאשר השתקפות של תחושת היישות, לאדם המועיל לסביבתו ומקדם אותה לעבר גילוי תכליתה הפנימית.