על התניא והמחבר
ההיסטוריה היהודית משובצת במספר מצומצם של תחנות שבהן יחידי סגולה הצליחו לשזור את רוחב, עומק ואורך המחשבה היהודית לכדי ניסוח הגותי, שיטתי ומקיף. המאפיין תחנות אלה הוא היכולת של אותם אישים לעמוד באתגר המחשבה האנושית ולשרטט בצורה בהירה מערכת מחשבתית אחת, אשר בכוחה להסביר את המציאות.
כאחת מחשובות התחנות באלף האחרון אפשר למנות את מפעלו של רבי שניאור זלמן מהעיר לאדי שבאזור פולין, אשר הניח על מדף הספרים היהודי תרומה המסכמת את ליבת ההגות היהודית על שלל היבטיה.
את ספר התניא כתב רבי שניאור זלמן, המכונה גם אדמו"ר הזקן או בעל התניא, במשך כ-20 שנה, תוך הקפדה יתירה. בספר, המבוסס על מחשבת הקבלה, מנתח בעל התניא את מבנה הנפש, הכוחות השונים הפועלים בכל אחד מאיתנו והכלים הזמינים המצויים באמתחתו של האדם הממוצע להתמודד עם מצבי נפש שונים.
אחד המוטיבים החשובים בתניא הוא שבאמצעות כלי ההתבוננות והשימוש בכח השכל ניתן להשיג חיים טובים ושלמים יותר. השגת חיים שכאלה, המתבטאים יותר מכל בטיפול ב'אני' או במופעי ה'אגו', על-פי המונחים שטבע פרויד, מובילה להכרת הנוכחות האלוקית בעולם. ככלל, התניא מצביע על גורם חולי אחד ממנו סובל האדם – וזה הוא עצמו. בעוד ספרים רבים מנסים להתמודד עם סימפטומים למחלות האנושיות, התניא מבאר כי מאבק מתמיד עם ה'אגו', על-ידי מיקוד והסחת הדעת מהנטייה האנושית להעמיד את 'העצמי' במרכז, הוא המפתח להשגת שחרור והתפתחות.
בעוד ספרות המוסר היהודית הדגישה שתי דמויות מרכזיות – זאת של ה'צדיק' וזאת של ה'רשע', ומתחה קו ברור ביניהם, ההכרה כי האדם מצוי במאבק מתמשך, הביאה את בעל התניא לשרטט את דמותו של הבינוני, גיבור ספר התניא. בעל התניא הכיר בכך כי לעולם האדם הממוצע אינו יכול להיפטר מעצמו. גם מי שעובד על התפתחות רוחנית בשקדנות, יכול למצוא את עצמו מתפרץ או כועס, או נופל מהמדרגה אליה חשב שהגיע. האדם נברא 'פגום' ועליו להכיר בכך ולקבל את עצמו ככזה מבלי להרבות בשפיטה והלקאה עצמית. אולם בה בעת עליו לצעוד במסלול מתמיד ואינסופי של התמודדות הדרגתית ומושכלת עם אותה 'פגימה'.
ההתמודדות עם ה'פגימות' האנושית היא במידה רבה תכלית חייו של כל אדם. תכלית זאת מתבטאת בעיבודו את חלקת האלוקים הקטנה שלו, מסלול חייו המורכב מהתרחשויות החיים היומיומיות. התכלית מתממשת לא בהישגים כבירים ויוצאי דופן, אלא, בין היתר, בהתגברות יומיומית על הכעס, הימנעות מעצבות והענקה אמיתית לזולת.
ספר התניא אינו ספר קריאה פשוט שלאחר שמסיימים את העיון בו אפשר להחזירו למדף. זהו ספר הדרכה לחיים, אשר בקיאות בו מקנה ללומד מפתח לחדור למרחבי התורה ומחשבת חכמי ישראל.
הספר כשלעצמו קשה להבנה עבור מי שאינו בקי במושגים קבליים וחסידיים. אולם הכרה הדרגתית של המושגים בתניא מאפשרת קריאה שוטפת בו והבנת אלפי המאמרים והפרשנויות, שנאמרו על-ידי ראשי חב"ד, המרחיבים את עיקרי הרעיונות המופיעים בספר.
במובן הרחב והפשוט ביותר, התבוננות היא שימוש בכוח השכל כדי להבין דבר מסוים. בהיבט הקבלי-חסידי, התבוננות היא הכלי העיקרי הנתון בידי האדם, שבאמצעותו הוא יכול לעורר את עצמו ולהשתנות.
ישנן דרגות שונות של התבוננות, אולם בהכללה ההתבוננות נועדה ליצור השפעה של השכל על הרגשות. לדוגמא, אדם יכול להיות בקי בעניינים שונים ומגוונים, מחברם של ספרים רבים, אך כל עוד הוא לא התקשר להשגותיו באמצעות כוח הדעת, כל עוד תובנותיו לא מעוררות בו רגשות כלשהן, אותן השכלות ותובנות שהשיג בימי חייו הן חיצוניות לו. ספריו הם דבר אחד והוא זה דבר אחר.
החסידות מבארת כי האדם איננו מה שהוא עושה. המעשה הוא רק 'לבוש'. האדם גם איננו מה שהוא מבין. האדם הוא מה שהוא מרגיש. הוא שמח ועצוב, הוא נהנה וסובל, הוא מתגעגע ושבע. רגשות האדם, המשתלשלים מרגשות האהבה והיראה, מכונים 'רוח'. לכן כדי להיות רוחני האדם צריך להיות מסוגל להרגיש דברים, להתחבר לדברים, להמשיך את הבנתו לחייו. דבר מסוים שייך אל האדם רק אם הוא מפתח כלפיו יחס רגשי.
התדבקות ולא התפעלות
גם השכל, או המוחין, המקביל לדרגת ה'נשמה', איננו האדם עצמו. השכל הוא היציאה מהאדם והתחברותו עם מושכל חיצוני לו.
התבוננות במדרגה גבוהה היא כזאת שהמתבונן יוצא מעצמו, שוכח מה'אני', ומתרכז בדבר אותו הוא מנסה להשיג. התבוננות שכזו נעזרת ב'פנימיות הבינה', ומי שמסוגל לה מכונה בעל 'מוחין דגדלות'.
למשל, אדם בעל נטיה אמנותית, יכול לעמוד שעות מול ציור מסוים. ההתבוננות במדרגה הגבוהה אינה מלווה בהתפעלות. ההתפעלות היא רגש, המעיד שיש מי שמתפעל. בהתבוננות מעמיקה המתבונן שוכח מעצמו, ולכן ההתפעלות יכולה לבוא רק כשהוא מתנתק ממהלך ההתבוננות. כל עוד הוא עסוק בהתבוננות בציור, הוא כמו דבק בו. התבוננות גבוהה מאופיינת בהתדבקות ולא התפעלות.
התבוננות בדרגה נמוכה יותר, הנשענת על 'חיצוניות הבינה' היא כזאת שבה המתבונן מנסה להבין איך אותו דבר שהוא חוקר קשור אליו. הוא משתמש בכוח השכל, אך ממהר לקרב את המושכל למהלך חייו השוטפים, ולא הופך להיות חלק מהדבר עצמו.
ההתבוננות לכן כרוכה בהידבקות בדבר חיצוני לאדם, ובמדרגתה הנשגבת ביותר היא אפילו אינה קשורה לרגשות, משום שהיא מעידה על דבקות במושכל, בנושא בו מתבוננים, שהוא חיצוני לאדם. כמו תלמיד המרוכז כל כולו בסוגיה מתמטית במשך זמן רב, ושוכח שהוא צריך לאכול.
מהאמור ניתן להסיק שככל ש'המוחין' של האדם רחבים יותר, ככל שהוא מסוגל יותר להיות ממוקד ולשים את עצמו בצד כשהוא מתבונן בדברים, אזי הוא צריך לעשות פחות כדי לעורר את לבו, כדי להתרגש. אולם משום שהאדם הוא בכל זאת אדם, יציר אנושי, גם מי שנדבק במושכל, ההתרגשות עולה לו ממילא, כתוצאה מהתבוננותו. התרגשות זו מכונה בשפת החסידות 'אהבה ויראה שכליים', הנובעים מהתבוננות השכל.
פנימי זה לרדת לפרטים
התבוננות מעמיקה הופכת את האדם לפנימי יותר. להיות פנימי זה לרדת לפרטים. להבין לעומק דברים. שני אנשים יכולים להשתתף באותה הרצאה. האחד ייצא ממנה כשבאמתחתו מלוא הטנא הערות על שפתו השבורה של המרצה, הטעויות הלשוניות, הרעש בקהל וכהנה. אולם את העיקר הוא החמיץ בשיעור. האחר, עשוי להתבשם מהנקודה עצמה שתפס בהרצאה. מרעיון אחד עמוק שקלט מהמרצה. לכשיישאל לדעתו אודות לשון המרצה – הוא עשוי לענות, 'לא שמתי בכלל לב'.
פנימי הוא מי שמחפש את העיקר בכל עניין. את הנקודה המרכזית ולא את החיצוניות של הדבר. 'חיצוניות הבינה' מובילה לתמונה מקיפה, כללית בלבד. לעומתה 'פנימיות הבינה' מגלה כל הזמן פרטים חדשים. זה המתבונן בדברים בצורה כללית, מגיע במהרה למצב שאותם הדברים נמאסים עליו. ובדוגמת הציור, מי שמתרשם ברמה החיצונית בלבד, לא יביט שוב ושוב באותו ציור, מאחר ולתפיסתו הוא כבר 'מכיר' את הציור. לעומתו, מי שחוזר להתבונן בציור מתוך פנימיות הבינה, מגלה בו כל הזמן פרטים חדשים. הציור אינו נמאס עליו כי זוויות הראיה שלו מתחדשות כל העת.
התבוננות כללית מבטאת את הפוטנציאל בלבד של הדבר בו מתבוננים. פנימיות, בניגוד לכלליות, היא המימוש של הפוטנציאל. התבוננות בריבוי פרטים מקרבת את האדם אל הדבר בו הוא מתבונן.
כאשר אדם מתבונן בפרטיו המרובים של עניין מסוים, העניין מעורר את רגשותיו, והוא מתחבר אליו. החיבור, באמצעות כוח הדעת, דוחק את האדם גם להשתנות. בכל הבריאה וסדר ההשתלשלות, האדם הוא היחיד שנמצא בעל כישורים לשנות את טבעו על ידי כלי ההתבוננות.
