רשב"י ועוד היבט של אש
אש ורשב"י נזכרים יחד בכמה וכמה מקומות הן בהקשר חיובי והן בהקשר שלילי. בל"ג בעומר נהוג להדליק אבוקות גדולות או מדורות לציון האור הגדול שמתמלא ביום פטירתו. מנגד, למשל, מפורסמת אמירתו כי 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו'[1]. על ההיבטים החיוביים והשליליים של האש כשורפת את המציאות החיצונית מצד אחד ומצד שני כמגלה את המציאות הפנימית, ניתן ללמוד מניתוח הסיפור הבא.
רשב"י נידון למיתה בצו רומאי מיוחד. מתוך חשש שהצו יקוים, ברח יחד עם בנו אלעזר למערה בצפון ארץ ישראל, ביישוב פקיעין. במערה שהו 12 שנים רצופות, מנותקים מהווי העולם וניזונים מעץ חרובים, מניב פרות, שצמח ליד המערה וממעיין שפרץ בפתחה[2]. במערה מסרו האב ובנו את עצמם לחיי עיון טוטליים. מתואר שמאחר ואפילו בגדים להחלפה לא היו להם, והם רצו לשמור את מחלפותיהם שעליהם לזמן התפילה, חפר כל אחד מהם בור באדמה, פשט את בגדיו, וכיסה עצמו בעפר, עד לצווארו, וכך עסקו בלימוד תורה. בזמן התפילה היו מנערים עצמם מעפר ולובשים את בגדיהם, ולאחר התפילה מסירים אותם שוב שלא יתבלו. על-פי המסורת, במערה הגיע רשב"י להישגים רוחניים נשגבים, ובה התגלו לו עיקרי סודות פנימיות התורה המופיעים בספר הזהר.
כעבור 12 שנים התבשרו רשב"י ובנו על מותו של קיסר רומי. באותה תקופה, כאשר מת הקיסר, ניתנה חנינה כללית אוטומטית המבטלת את גזרותיו. רבי שמעון ורבי אלעזר יצאו מהמערה והדבר הראשון שראו היה מספר איכרים עובדים בשדה. נדהמים מהאיכרים המזניחים את לימודם ועוסקים במלאכת הפרנסה, קראו היוצאים מהמערה כיצד 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה'. הגמרא מתארת כי בתימהונם, כל מי שנתנו בו את עיניהם היה נשרף.
מייד יצאה בת קול וקראה כלפי רשב"י ובנו, 'להחריב את עולמי יצאתם?!' ופקדה עליהם לחזור ל'מערתם'. השניים חזרו למערה למשך שנה נוספת. מקץ שנה, הם הוזמנו על-ידי בת קול נוספת לצאת מהמערה. בצאתם פגשו בערב שבת זקן אחד כשהוא רץ ובידיו שני הדסים. העובדה שאותו זקן נטל עמו שני הדסים ולא אחד, כנגד מצוות 'זכור את יום השבת' וכנגד מצוות 'שמור את יום השבת'[3] יצקה בהם תחושת התעוררות.
מהי אותה שרפה שבה נשרף כל מה שקלטה עיניהם של רשב"י ובנו?
על-פי הפרוש הפשוט, עוצמת המעלה הרוחנית של רבי שמעון ובנו, שרפה כל דבר גשמי בו הם התבוננו ושלא היה מזוכך דיו. בדומה למסופר על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, כל עוף שהיה פורח מעליו היה מיד נשרף[4]. תשוקתו ללימוד הייתה כה גבוהה, עד שמה שהיה קיים מעליו, בצורה גלויה או סמויה, היה חסר מעמד במציאות[5].
השרפה, כמו השרפים, היא מעמד של ביטול, של רצון להתדבקות בנשגב. כשמתגלה אמת ברמה גבוהה, גילוי פנימי נעלה, החיצוניות נעלמת. אפשר לדמות את שרפת הדברים החיצוניים לסטודנט היושב בשיעור פיזיקה, ולכיתה נכנסים כמה מבכירי חוקרי הפיזיקה הדנים בפני הסטודנטים המרותקים בסוגיה מסוימת. באותו רגע הסטודנט כמו חסר מציאות. הוא לא נחשב, בעיני עצמו ובעיני הדנים, ביחס לנושא שעל הפרק. כשהוא מנסה להבין את הנאמר הוא כמו מתאחד עם הדברים וכלה בפניהם. ההישרפות היא דרגה רוחנית גבוהה המבטלת את קיום העולם הגשמי כמציאות עצמאית, ומקרבת את הנפש אל מקורה, אל הגילוי השכלי הנעלה. במהלך שהותם במערה למדו רבי שמעון ורבי אלעזר לסגל לעצמם הישענות מוחלטת על החסד האלוקי, מבלי שהם עצמם יפעלו אפילו לצורך מזונותיהם. אצל רשב"י ובנו הקשר היחיד לעולם האמיתי היה בשעת התפילה, אז הם לבשו חזרה את בגדיהם והתחברו עם גופם. בשעת הלימוד הם כמו יצאו מעצמם, התפשטו מגופם, והשיבוהו לעפר. לכן התפילה, העוסקת לרוב בצורכי האדם הגשמיים, מושוות ל'חיי שעה' לעומת לימוד התורה השכלי שהוא 'חיי עולם'[6]. כשרשב"י ובנו נתנו עיניהם באיכרים, הם כמו העניקו להם את עיניהם, את זווית הראיה הרוחנית שרכשו בזמן השהות במערה. זווית ראיה זו לא מותירה מקום לתנועה של עשייה במציאות הגשמית, אלא רק להינתקות ממנה.
כתוצאה מחוסר היכולת להשתלב או להבין את העולם החיצוני הם נדרשו לחזור למערה, שבה היו צריכים לעכל את התפקיד של העולם הממשי שברא הקב"ה. כשיצאו ממנה, המפגש עם אותו זקן הוא שלימדם את ערכם של חיי המעשה ומעלתם הגבוהה במימוש תכלית הבריאה ואת היכולת לאהוב את הרוחני במעשה הפשוט בעולם התחתון.
מכאן הצד הבעייתי של האש הוא שהיא שורפת הכל. היא אינה מותירה מקום למציאות שבה איננו רוצים להיות כה חשופים ונטולי הגנות חיצוניות. מצד שני, היא מגלה את המקור הפנימי של העולם.
