מה יכול היה להיות גרוע מהשואה?

על פי השמועה, האדמו"ר מקלויזנבורג, שאיבד את 11 מילדיו בשואה, הפטיר פעם בשיחה על השואה כי יכול היה להיות גרוע יותר. בני שיחו כמובן תמהו, מה יכול היה להיות גרוע יותר מזוועות התקופה החשוכה ההיא.

תשובתו הייתה יפה בעוצמתה המוסרית – 'גרוע יותר היה אם אנחנו היינו הרוצחים'.

זה מכבר יצא לאקרנים הסרט "ממזרים חסרי כבוד", מבית היוצר של קוונטין טרנטינו. הסרט משכתב את ההיסטוריה מחדש, בצורה פרובוקטיבית למדי, וככל הנראה גם חולק על דברי האדמו"ר מקלויזנבורג. על פי אחד מקווי העלילה, קבוצת חיילים מצבא ארה"ב, רובם יהודים, יוצאת למסע הרג של חיילים נאצים. במסע, החיילים מפגינים מידה של הנאה מנקמה אכזרית כנגד חיילי האויב. כך למשל חברי הקבוצה אסורים בלקיחת שבויים ומחויבים להשיג לפחות 100 קרקפות של נאצים, כשמלאכת הקרקוף מצולמת היטב. בקטע אחד חייל אמריקאי יהודי הורג סמל נאצי במחבט בייסבול ומכריז כי זו אחת מצורות הבידור המועדפות. מפקד הקבוצה אף מפגין תענוג בהטבעת סימן הרייך השלישי על מצחם של חיילים נאצים הנותרים בחיים.

אין ספק כי "ממזרים חסרי כבוד" הוא ראיה מכרעת לכך שהעם היהודי התגבר, בעיני עצמו ובעיני אומות העולם, על הדימוי הגלותי של אנשים חלשים, נמוכי קומה וארוכי חוטם, רכונים כל היום על לימודם או לחלופין עסוקים בסחר מכר ומרדף מתמיד להגדלת עושרם, כשהם חסרי אומץ אמיתי להתנגד לכוחות חיצוניים.

יותר מכך, הסרט מספק סוג של הנאה מנקמה רטרוספקטיבית, טבעית ואלימה, שלא באמת התרחשה, כנגד גדולי המרצחים בהיסטוריה האנושית.

דברי האדמו"ר מקלויזנבורג מזה ו"ממזרים חסרי כבוד" מזה, מצביעים על התנגשות עתיקת יומין בין שני נראטיבים יהודיים – מחד היהודי כקורבן  מתמיד, הנכנע למול אויביו ורואה בכל תגובה אכזרית כפגיעה במהות היהודית, ומאידך היהודי הלוחם שאינו מוותר על כבודו, אמונתו ואדמתו, ומוכן לגמול לאכזריים במנת אכזריות דומה.

תפיסת החסידות

החסידות מציעה דרך ליישב בין שני הנראטיבים שלכאורה מתנגשים ביניהם על הגדרת מהות הזהות היהודית.

בפרק הראשון בספר התניא עומד המחבר על הסימנים שיש באומה היהודית ובהם: רחמנות וגמילות חסדים[1]. המידות הללו כה מוטבעות בישראל, עד שמי שהוא חסר אותן הוא כמו לא חלק מבני האומה. כפי שיש אומה המאופיינת בגבורת בניה או באומץ לבם, ויש אומות המפורסמות בנטייתן למוזיקה ושירה, ויש שהן בעלות חוש שוויון מפותח, כך במידה רבה ניתן לומר כי הסגולה היהודית המפורסמת, בכל הנוגע להיבטים הטבעיים, היא הנטייה הבסיסית לרחמנות וגמילות חסדים. הגמרא אף מלמדת כי ניתן לזהות מי שייך לעם היהודי על פי מידת רחמנותו שכן "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו"[2].

הכוונה בכך שרחמנות וגמילות חסדים הן מידות טבעיות היא שמידות אלה מצויות בכוח, בפוטנציאל, בקרב כל אדם מישראל, ועליו להביאם לידי ביטוי מהכוח אל הפועל. מכאן, לכאורה, רחמנות וגמילות חסדים הן לא בדיוק מידות ההולכות יד ביד עם אכזריות, תאוות נקם או הנאה כלשהי מאלימות.

'המרחם על אכזריים מתאכזר לרחמנים'

יחד עם האמור, הרבי מליובאוויטש הדגיש כמה וכמה פעמים את הנאמר במדרש, לפיו 'כל המרחם על אכזריים, בסופו של דבר מתאכזר לרחמנים'[3]. כלומר להיות רחמן אין פירושו להיהפך לקורבן. אם לא מצליחים לעצור לעתים את רגש הרחמנות, בסופו של דבר התוצאה היא פגיעה עצמית. פגיעה זו היא גם בדרך כלל ביטוי למידה של שנאה עצמית.

איך מיישבים בין מידת הרחמים לבין התגובה החריפה הנדרשת כנגד האכזר?

שמעתי פעם סיפור טוב מפי הרב וועכטר. אני לא זוכר את הפרטים במדויק, אבל זה העיקר:

קבוצת יהודים נקלעה לרעב בלתי נסבל בזמן השואה. כדי להינצל ממוות, הם נאלצו לאכול דבר טרפה. בתום הארוחה פנה הרב אל אחד מהחברים בדברי תוכחה.

זה השתומם: 'מה אתה רוצה ממני, הלוא אתה בעצמך אישרת לאכול את הטרפה מפני פיקוח נפש'.

הרב ענה בתשובה, 'אתה צודק, אישרתי, אבל למה להנות כל כך?! כדי לשרוד לא חייבים למצוץ את העצמות ולהשמיע קולות תענוג…'

מידת הרחמים

המסקנה המתבקשת מהסיפור איננה, כפי שקל לחשוב, כי יש להיות אכזריים כלפי אכזריים, רק להיזהר שלא ליהנות מכך.

המסקנה היא כי רחמים היא מידת המיצוע בין חסד לגבורה, בין נתינה אינסופית להגבלה וצמצום. בעל התניא מביא את דברי חכמים לפיהם 'בתחלה עלה במחשבה (של הקב"ה) לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים ושיתף בו את מידת הרחמים'[4]. בדברים אלה אין הכוונה שהקב"ה התמלא גבורה ודין ועתה הוא סולח על חטאים. המדרש מלמד אותנו על מערכת היחסים בין המידות האלוקיות, בין החסד לבין הדין, בין הנתינה ללא גבול לבין הגבורה וההסתר.

הדרך הנכונה לנהוג בעולם, תוך חיקוי מידות הבורא וזיהוי נוכחותו בעולם, גם במופעים שהם מבחינתנו שליליים וגם במופעים של טוב וחסד היא על-ידי היצמדות למידת הרחמים, שבמהותה אינה דורשת מהאדם להיות קורבן כי אם מחייבת איזון בין המידות ובחינה עצמית מתמדת. שכן רק על ידי איזון המידות ניתן לחדור דרך הפרגוד, המסך המסתיר בינינו לבין הבורא. זו הסיבה שמידת הרחמים היא גם דרך האמצע המייחדת את היהודי. רק עליה ובעזרתה הוא יכול לצעוד מן הקצה התחתון ביותר לקצה העליון ביותר. בפועל אנו למדים כי רחמנות אין משמעותה התבטלות בפני האחר והפיכה לקורבן מתוך מידה של שנאה עצמית. בה בעת רחמנות אין משמעותה שנאת האחר ועידוד האלימות כלפיו מתוך אטימות ואווירה של דין. בין קו החסד וקו הגבורה, ניתן למצוא את דרך האמצע, שהיא, היא מידת הרחמים.

[1] הגמרא ביבמות עט, א, כוללת גם ביישנים, שכן מידה זו נתווספה להם רק בעת מתן תורה.

[2] ביצה לב, ב.

[3] "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים", יל"ש, שמואל רמז קכא.

[4] ראו פירוש רש"י בראשית א, א. בראשית רבה פרשה יב, טו.