כעס, ביקורתיות קורבנות וקנאהרשימות קריאה

מה יכול היה להיות גרוע מהשואה?

על פי השמועה, האדמו"ר מקלויזנבורג, שאיבד את 11 מילדיו בשואה, הפטיר פעם בשיחה על השואה כי יכול היה להיות גרוע יותר. בני שיחו כמובן תמהו, מה יכול היה להיות גרוע יותר מזוועות התקופה החשוכה ההיא.

תשובתו הייתה יפה בעוצמתה המוסרית – 'גרוע יותר היה אם אנחנו היינו הרוצחים'.

זה מכבר יצא לאקרנים הסרט "ממזרים חסרי כבוד", מבית היוצר של קוונטין טרנטינו. הסרט משכתב את ההיסטוריה מחדש, בצורה פרובוקטיבית למדי, וככל הנראה גם חולק על דברי האדמו"ר מקלויזנבורג. על פי אחד מקווי העלילה, קבוצת חיילים מצבא ארה"ב, רובם יהודים, יוצאת למסע הרג של חיילים נאצים. במסע, החיילים מפגינים מידה של הנאה מנקמה אכזרית כנגד חיילי האויב. כך למשל חברי הקבוצה אסורים בלקיחת שבויים ומחויבים להשיג לפחות 100 קרקפות של נאצים, כשמלאכת הקרקוף מצולמת היטב. בקטע אחד חייל אמריקאי יהודי הורג סמל נאצי במחבט בייסבול ומכריז כי זו אחת מצורות הבידור המועדפות. מפקד הקבוצה אף מפגין תענוג בהטבעת סימן הרייך השלישי על מצחם של חיילים נאצים הנותרים בחיים.

אין ספק כי "ממזרים חסרי כבוד" הוא ראיה מכרעת לכך שהעם היהודי התגבר, בעיני עצמו ובעיני אומות העולם, על הדימוי הגלותי של אנשים חלשים, נמוכי קומה וארוכי חוטם, רכונים כל היום על לימודם או לחלופין עסוקים בסחר מכר ומרדף מתמיד להגדלת עושרם, כשהם חסרי אומץ אמיתי להתנגד לכוחות חיצוניים.

יותר מכך, הסרט מספק סוג של הנאה מנקמה רטרוספקטיבית, טבעית ואלימה, שלא באמת התרחשה, כנגד גדולי המרצחים בהיסטוריה האנושית.

כרזת הסרט "ממזרים חסרי כבוד"

דברי האדמו"ר מקלויזנבורג מזה ו"ממזרים חסרי כבוד" מזה, מצביעים על התנגשות עתיקת יומין בין שני נראטיבים יהודיים – מחד היהודי כקורבן  מתמיד, הנכנע למול אויביו ורואה בכל תגובה אכזרית כפגיעה במהות היהודית, ומאידך היהודי הלוחם שאינו מוותר על כבודו, אמונתו ואדמתו, ומוכן לגמול לאכזריים במנת אכזריות דומה.

תפיסת החסידות

החסידות מציעה דרך ליישב בין שני הנראטיבים שלכאורה מתנגשים ביניהם על הגדרת מהות הזהות היהודית.

בפרק הראשון בספר התניא עומד המחבר על הסימנים שיש באומה היהודית ובהם: רחמנות וגמילות חסדים[1]. המידות הללו כה מוטבעות בישראל, עד שמי שהוא חסר אותן הוא כמו לא חלק מבני האומה. כפי שיש אומה המאופיינת בגבורת בניה או באומץ לבם, ויש אומות המפורסמות בנטייתן למוזיקה ושירה, ויש שהן בעלות חוש שוויון מפותח, כך במידה רבה ניתן לומר כי הסגולה היהודית המפורסמת, בכל הנוגע להיבטים הטבעיים, היא הנטייה הבסיסית לרחמנות וגמילות חסדים. הגמרא אף מלמדת כי ניתן לזהות מי שייך לעם היהודי על פי מידת רחמנותו שכן "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו"[2].

הכוונה בכך שרחמנות וגמילות חסדים הן מידות טבעיות היא שמידות אלה מצויות בכוח, בפוטנציאל, בקרב כל אדם מישראל, ועליו להביאם לידי ביטוי מהכוח אל הפועל. מכאן, לכאורה, רחמנות וגמילות חסדים הן לא בדיוק מידות ההולכות יד ביד עם אכזריות, תאוות נקם או הנאה כלשהי מאלימות.

'המרחם על אכזריים מתאכזר לרחמנים'

יחד עם האמור, הרבי מליובאוויטש הדגיש כמה וכמה פעמים את הנאמר במדרש, לפיו 'כל המרחם על אכזריים, בסופו של דבר מתאכזר לרחמנים'[3]. כלומר להיות רחמן אין פירושו להיהפך לקורבן. אם לא מצליחים לעצור לעתים את רגש הרחמנות, בסופו של דבר התוצאה היא פגיעה עצמית. פגיעה זו היא גם בדרך כלל ביטוי למידה של שנאה עצמית.

איך מיישבים בין מידת הרחמים לבין התגובה החריפה הנדרשת כנגד האכזר?

שמעתי פעם סיפור טוב מפי הרב וועכטר. אני לא זוכר את הפרטים במדויק, אבל זה העיקר:

קבוצת יהודים נקלעה לרעב בלתי נסבל בזמן השואה. כדי להינצל ממוות, הם נאלצו לאכול דבר טרפה. בתום הארוחה פנה הרב אל אחד מהחברים בדברי תוכחה.

זה השתומם: 'מה אתה רוצה ממני, הלוא אתה בעצמך אישרת לאכול את הטרפה מפני פיקוח נפש'.

הרב ענה בתשובה, 'אתה צודק, אישרתי, אבל למה להנות כל כך?! כדי לשרוד לא חייבים למצוץ את העצמות ולהשמיע קולות תענוג…'

מידת הרחמים

המסקנה המתבקשת מהסיפור איננה, כפי שקל לחשוב, כי יש להיות אכזריים כלפי אכזריים, רק להיזהר שלא ליהנות מכך.

המסקנה היא כי רחמים היא מידת המיצוע בין חסד לגבורה, בין נתינה אינסופית להגבלה וצמצום. בעל התניא מביא את דברי חכמים לפיהם 'בתחלה עלה במחשבה (של הקב"ה) לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים ושיתף בו את מידת הרחמים'[4]. בדברים אלה אין הכוונה שהקב"ה התמלא גבורה ודין ועתה הוא סולח על חטאים. המדרש מלמד אותנו על מערכת היחסים בין המידות האלוקיות, בין החסד לבין הדין, בין הנתינה ללא גבול לבין הגבורה וההסתר.

הדרך הנכונה לנהוג בעולם, תוך חיקוי מידות הבורא וזיהוי נוכחותו בעולם, גם במופעים שהם מבחינתנו שליליים וגם במופעים של טוב וחסד היא על-ידי היצמדות למידת הרחמים, שבמהותה אינה דורשת מהאדם להיות קורבן כי אם מחייבת איזון בין המידות ובחינה עצמית מתמדת. שכן רק על ידי איזון המידות ניתן לחדור דרך הפרגוד, המסך המסתיר בינינו לבין הבורא. זו הסיבה שמידת הרחמים היא גם דרך האמצע המייחדת את היהודי. רק עליה ובעזרתה הוא יכול לצעוד מן הקצה התחתון ביותר לקצה העליון ביותר. בפועל אנו למדים כי רחמנות אין משמעותה התבטלות בפני האחר והפיכה לקורבן מתוך מידה של שנאה עצמית. בה בעת רחמנות אין משמעותה שנאת האחר ועידוד האלימות כלפיו מתוך אטימות ואווירה של דין. בין קו החסד וקו הגבורה, ניתן למצוא את דרך האמצע, שהיא, היא מידת הרחמים.

[1] הגמרא ביבמות עט, א, כוללת גם ביישנים, שכן מידה זו נתווספה להם רק בעת מתן תורה.

[2] ביצה לב, ב.

[3] "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים", יל"ש, שמואל רמז קכא.

[4] ראו פירוש רש"י בראשית א, א. בראשית רבה פרשה יב, טו.

עוד בקטגוריה זו:

15 Comments

  1. יחיאל,

    המובאה שהבאת אינה סותרת, לענ"ד, את ההבנה שמידת הרחמים = מידת הדין + מימד הזמן.

    במובאה לא מוזכרים לא רחמים, לא דין ולא גבורה. יש מלכות, אדנות, ואני לא בטוח שיש זהות בינן לבין המידות שדיברתי עליהן, יותר נכון – אני די בטוח שהן מידות אחרות, המייצגות פנים אחרות של התגלות הבורא בעולם, למעט "מלכות" אולי.
    אינני מכיר את מושגי הקווים שהזכרת , אבל אם אתה מעמיד את הדין ב"קו שמאל" אז אני מניח שאני אעמיד את הרחמים, ואיתם את מימד הזמן, ב"קו ימין". כמדומני שהמובאה שהבאת עשויה לחזק את טענתי.

    מידת הרחמים, כפי שציינתי, אין עניינה רק בהזדמנות לתקון מעוות, אלא באותה מידה – לא פחות – גם בפילטור מידת האור האלוקי שיושפע לעולם הזה שלנו, שהרי השפעת אינסוף היתה מחריבה את העולם, אשר אין ביכולתו לקבלה אלא בהדרגה על ציר הזמן. לכן, לא ייתכן שהזמן והמקום שייכים למידת הדין שאינה סבלנית כלפי מגבלת החומר ובני האנוש.

    נדמה לי שמה שהמובאה אומרת, הוא שבעולם האינסופי המוחלט שממעל לבריאה ושאין לנו השגה בו כיצורים נבראים, אין שייכות לזמן ומקום ולכן במושגים שלנו ריבונו של עולם נמצא בכל זמן ובכל מקום בלי הפרש, ובעולם ההוא "עבר, הווה ועתיד" חד הם ממש. לעומת זאת, במידת "מלכות", (נדמה לי שזה מקביל למידת הרחמים, קרי ההתגלות של הקב"ה בפועל בעולם המצומצם שלנו) שם אנו מוצאים את הופעת הזמן והמקום.

    לא חגגו באדרת ביכורים או משהו שידוע לי, אולי בנחושה…
    אבל אין על לימוד של ליל שבועות :-)

    1. טוב, כמו שחשבתי בתחילה יש לנו בעיה של המשגה. צריך לעבוד על זה בצורה מסודרת יותר.
      הקווים זה סידור הספירות לפי סדר השתלשלות.
      חכמה בינה
      דעת
      חסד גבורה
      תפארת(רחמים)
      נצח הוד
      יסוד
      מלכות
      (וזאת מבלי להיכנס לספירת הכתר).
      חכמה, חסד, נצח – קו ימין
      קו שמאל, קו הצמצום – הוא בינה, גבורה והוד
      קו האמצע – דעת עד מלכות.
      קו השמאל אחראי על'הפילטור' והוא מקביל לשם אלוקים.
      קו הימין, החסד, הוא ההשפעה האינסופית, שהייתה יכולה להחריב את העולם ללא הצמצום.
      בהחלט מידת המלכות היא הביטוי של כל המידות שמעליה, ולכן גם שייכת למידת הרחמים (מידתו של יעקב) – ולקו האמצע. אבל כאן חוזרים לויכוח העקרוני, הוא לא הגילוי של הבורא (בהיבט אחד), אלא ההסתר. הוא היוצר את הכמיהה, המרוץ וכו'. הקטע מצביע על כך שהזמן הוא חלק עיקרי ממה שנקרא עולם, והעולם נברא על ידי מידת הגבורה, או שם אלוקים.

      מושגים אלה הולכים לכל אורך, רוחב ועומק ספרות הקבלה והחסידות ולא נתקלתי שמישהו מבינם אחרת.

  2. ברשותך אוסיף דיוק, אקווה שאינני מחטיא (בכל זאת החלודה נותנת את רישומיה עם השנים…): "ושיתף בו את מידת הרחמים", קרי, לא החליף את מידת הדין במידת הרחמים אלא הוסיף למידת הדין את מידת הרחמים. למיטב זכרוני, לפי המהר"ל, מהו שיתוף זה? אם ננסח זאת כמעין נוסחה מתמטית לשם ההפשטה, אזי: מידת הרחמים = מידת הדין + מימד הזמן.
    במילים אחרות, הקב"ה לא נעשה ותרן ("כל האומר הקב"ה ותרן וכו'…") אלא שמידת הדין, שעניינה תגובה מיידית על כל מעשה בחירי של האדם בין לטוב בין למוטב, צורף אליה ציר הזמן שמשמעותו פתיחת הצוהר לאדם להכיר בשגיאותיו ולחזור בתשובה – וזהו "ושיתף בו את מידת הרחמים". כי אילו היתה מנוהלת הבריאה רק עפ"י מידת הדין של "ייקוב הדין את ההר, כאן ועכשיו ללא שיהוי", לא היתה לאדם יכולת לבחור ברע, ולא כל שכן לבחור בטוב מרצון חופשי – וממילא יוצא שלא היה לבריאה קיום אפילו לרגע אחד.

    1. מעניין! לא נראה לי רק שהבנתי עד הסוף את החיבור של הזמן עם הדין. שהרי הזמן הוא הדבק המחבר בין מרכיבי הבריאה וככזה הוא (לצד המקום) אחראי על ההסתר הגדול ביותר, ולכן הוא גם חלק ממידת הדין, גבורה. אם חלק ממהות הבריאה במידת הדין הוא הזמן, התירוץ שהוא מתיר את האפשרות לתשובה נשמע לי קצת קלוש. אני מסכים עם אובדן הבחירה כתוצאה מחוסר היכולת לזהות בקיעים של רחמים, של חסד אלוקי שהוא למעלה מהסדירות הטבעית.
      חג שמח

      1. אסביר מדוע צירוף מימד הזמן למדת הדין יוצר את מדת הרחמים (ה"שיתוף" שעליו מדבר המדרש המובא ברש"י על בראשית א' א').

        לא מצאתי שמימד הזמן הינו חלק ממדת הדין. נהפוך הוא, מדת הדין אין עניינה בהסתר כי אם בגילוי המיידי היותר-עוצמתי בלי פילטרים כלל. הפילטרים הנבראים בדמות מימדי הזמן והמקום נועדו על מנת לאפשר לנו הנבראים, להתקדם ולהשתכלל באופן תהליכי, כאשר כגובה התקדמותנו כך גודל התגלות מדת הדין כלפינו.

        מדת הדין עפ"י עולת ראיה א' רי"ג: "ההנהגה העליונה המצמצמת, המודדת מדה כנגד מדה". (לא במובן של צמצום האינסוף לתוך הסופי אלא במובן הפשוט של בחינת המעשים בזווית צרה של מדה כנגד מדה). כלומר, מדת הדין היא שפיטת העולם האידיאלית הבלתי-מוגבלת והבלתי-תחומה במימדי מרחב וזמן, הן לטוב – קרי, השפעת הטוב בלי קץ עד כדי שיבור הכלי המקבל, והן למוטב – קרי, איבוד וכליה בשל החטאת האני העצמי עד כדי החרבת העולם.

        המדרש (בראשית רבה פ' יב פ' טו) מסביר עניין זה על פי משל, שהיה מלך והיו לו שתי כוסות זכוכית ריקות, אמר המלך: "אם אני נותן לתוכן רק מים חמין הרי הן מתבקעין, ואם אתן לתוכן רק מים צוננים הרי הם מקרישין" (קופאים), מה עשה המלך? עירב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת הרחמים הרי יהיו הרבה מבני העולם שיחטאו, ואם אברא אותו רק במידת הדין היאך העולם יכול לעמוד? אלא, הרי אני בורא אותו במידת הדין ובמידת הרחמים והלוואי יעמוד".
        כלומר, מדת הדין עניינה השפעת האלוקות בלי גבול ומעל לכל צמצום שאנו מכירים בתבניות תפיסתנו האנושית-סובייקטיבית.

        מידת הרחמים לעומתה, עפ"י עולת ראיה א' צ"ט: "המבט העליון על היצורים מצד מהותם, עפ"י ההגבלה שהגביל להם יוצרם בערכם העצמי, ועומדים הם כולם להתעלות, להתקדש ולהיטהר". כלומר, מבט שאינו מצומצם במדה-כנגד-מדה אלא מתרומם ("עליון") לכלול בתוכו גם את מימד הזמן, המתבטא ב"ההגבלה שהגביל להם יוצרם" = זמן, "עומדים הם כולם" = זמן, "להתעלות, להתקדש ולהטהר" = תהליכים על ציר הזמן.
        הגדרה נוספת למדת הרחמים מאוצרות הראיה 742: "כח המניע, שואף להוציא הדברים אל הפועל בבא עיתם, דוחף ומעלה אל רוממות השאיפות". כלומר, "שואף", "דוחף ומעלה", "להוציא אל הפועל", "בבא עיתם" – כל אלו הם ביטויים הנגזרים ישירות ממימד הזמן.
        כל ההגדרות הללו נמצאות בספר מילון הראיה בערכים "דין" ו"רחמים". הגדרה נוספת שמובאת שם היא "המזגתה של מדת המשפט, המתחשבת עם המציאות אחרי הגלותה". ומהי המציאות אחרי הגלותה? לשם כך עיין לענ"ד באורות הקודש כרך ב' עמ' תקכ"ז, בפסקה "הזמן הגבול והשינוי" על ההבדל שבין האלוהות ("אלוהים" = מידת הדין כידוע) לבין העולם הנברא.

        אנו מוצאים אם כן, שמדת הדין היא בבחינת "ייקוב הדין את ההר בלא שיהוי" בין לצד הענקת הטוב בלי גבול ובין לצד החרבה בשל חטאי האדם, ושני אלה בלא חציצה, כלומר בלא התחשבות בכח קיבולו של הכלי (האדם והעולם), ואילו שיתופה של מדת הרחמים פירושה הוא הוספת מימד הזמן המוגבל, המאפשר לנו כבני אנוש את המרווח הנדרש להגיע להכרה עצמית ולתיקון תהליכי – אבל רק שיתוף ולא ח"ו ביטול מדת הדין, כמובן.

        רבי נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב בליקוטי הלכות, הלכות פורים ה"ו: "כי אדם נדון בכל יום וצריך כל אחד להקדים בתחילת היום לשפוט את עצמו כדי להמתיק ולבטל הדין שלמעלה"; הקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו את האפשרות לשנות את מידת הדין למידת הרחמים, וזאת ע"י שאנו ננהג עם עצמנו במידת הדין, כלומר שנשפוט את עצמנו – וזהו בדיוק תפקידו של מימד הזמן המאפשר.

    2. לגבי החלודה, לא מצאתי אותה, לכן זה בטח לא שייך 'הזהר בכבוד 'זקן' ששכח תלמודו מחמת אונסו…'.
      נראה לי שאנו נשענים על הגדרות שונות למידת הדין.
      לפי הבנתי הזמן הוא לא חלק ממידת הרחמים (שהרי רק דין וזמן שווים לרחמים לדבריך), וגם לא דין – אז לאן שייך הזמן?
      דווקא המדרש שהבאת מלמד שמידת הרחמים היא לא דבר חדש, אלא ערבוב של חסד וגבורה. החסד הוא יצירת חומר הגלם לבריאת העולם, והגבורה, הדין, הוא השרטוט של אותו חומר, הציור שלו לכדי טבע, לכדי סדירות טבעית כפי שאנו מכירים אותה.
      נראה לי שהכוונה בכך שמידת הדין היא לא פילטר, היא לצאת כנגד תפיסת הצמצום כפשוטו. שכן הוי' הוא אלוקים, מידת הצמצום היא הקב"ה בדיוק כמו מידת החסד ואפילו נובעת ממקור גבוה יותר.
      אני מסכים אבל שבמסגרת התבוננות בזמן כדבק יש לזמן מימד נמוך (הנקרא סדר הזמן) – לעומת המימד הגבוה ביותר של הזמן, שבו הכל הווה, והוא המאפשר את הקשר בין הטבע למה שמעל לטבע. בין שם הוי' לשם אלוקים, בין האינסוף לסופי. (ואם לחבר לנאמר קודם, הזמן כסופי ומוגבל שייך למידת הדין, והזמן כהווה אחד מתמשך נברא במידת החסד. יחד הם מקשרים בין חסד וגבורה וכדי רחמים)
      בכל מקרה, בשורה התחתונה אתה צודק, מוגבלות הזמן דוחקת בנו להתעורר.

  3. חזק וברוך!
    בהחלט מעורר מחשבה. נקודה מעניינת למחשבה: תהילים קלז
    עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
    ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
    ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר– וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
    שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן.
    ד אֵיךְ–נָשִׁיר אֶת-שִׁיר ה': עַל, אַדְמַת נֵכָר.
    ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם– תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
    ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי– אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
    אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם– עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
    ז זְכֹר ה', לִבְנֵי אֱדוֹם– אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
    הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ– עַד, הַיְסוֹד בָּהּ.
    ח בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה:
    אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ– אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
    ט אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ– אֶל-הַסָּלַע.

    יש כאן רחמנות, אכזריות, ובהקשר השבועי – יום ירושלים.
    אשמח לתגובות

    1. הרבי מליובאוויטש מספר כי ר' הלל מפּאַריטש היה נוהג להשתמט מלומר "על נהרות בבל" בברכת המזון, והשתדל תמיד למצוא אמתלא כלשהי כדי לומר "שיר המעלות", וכשאירע שלא מצא שום אמתלא, לא יומא דפגרא וגם לא אורח חשוב, היה אומר: היום יש אורח חשוב – "על נהרות בבל", ולכבודו של אורח זה צריכים לומר "שיר המעלות"!…
      אולי ניתן ללמוד מכך משהו על הקשר בין הזמן לבין המידות. בין העבר והעתיד לבין האיזון בין חסד לגבורה, נתינה אינסופית וצמצום. אם העבר הוא הדין ואם העתיד הוא החסד, אז אולי עדיף להיות קצת יותר בנטייה של חסד (אני לא בטוח בכלל שההקבלה הזאת נכונה, והיא רק על דרך השערה, וזאת גם למרות שנאמר על יצחק כי לעתיד לבוא יאמרו עליו כי הוא אבינו, כלומר הוא, מידת הדין, יתגלה בשורשו הגבוה יותר, בנקודת הבוצינא דקרדוניתא)
      יום ירושלים שמח!

    2. לא הצלחתי הפעם לרדת לסוף דעתך, מקוצר דעתי. אשמח אם תוכל לתביא סימוכין בציטוטים (מהתניא או כל מקור אחר) כדי שאוכל להבין טוב יותר את כוונתך…

      1. ניסיתי לומר שאם כל דבר משתלשל מנקודה גבוהה, אז גם הזמן מתפרט ממקור גבוה. השאלה באיזה קו (ימין שמאל או אמצע) הוא 'יורד' לעולם. אני גורס שבקו שמאל, קו הדין והגבורה. ולכן לא יכולה להיות משוואה פשוטה של דין+זמן שווה רחמים. אם לחזור למילים פשוטות, אתה אומר שגדרי הזמן מהווים הזדמנות. אני מסכים כמובן עם הרעיון אך טוען שבה בעת הזמן הוא המסך המרכזי המסתיר מעינינו את הסיבה לתשובה או למימוש ההזדמנות, ולו משום שהוא אחראי על התחום המרכזי במידת הדין – היכולת ליצר סיבה ותוצאה, עילה ועלול.
        לגבי מקורות – שער היחוד והאמונה עוסק בארוכה בנושא זה, וסביבו עשרות מאמרים שונים המבארים את הנקודה. נראה לי ששווה ללמוד את כל השער ולכן במקום להעמיס כדאי לחכות חודש פלוס מינוס ולקיים את הדיון סביב הספר החדש ('להכיר את הבורא') שהוא בעצם ביאור לשער היחוד והאמונה הנשען גם על ביאורים קודמים וסדרת מראי מקומות. בכל מקרה, לגבי המחלוקת על אופן תפיסת הצמצום אפשר לעיין בתניא, בשער היחוד בפרק ז.

        איך היה החג? קיימו במושב טקסי ביכורים?

      2. ובכל זאת קטע מפרק ז:
        "הנה גדר ובחי' שם עולם נופל על בחי' מקום ובחי' זמן דוקא בחי' מקום הוא מזרח ומערב צפון דרום מעלה ומטה בחי' זמן עבר הוה ועתיד. והנה כל בחי' אלו אין להן שייכות במדות הקדושות העליונות כי אם במדת מלכותו ית' לבדה שייך לומר שהוא ית' מלך למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין וכן בבחי' זמן ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך ונמצא שחיות המקום וכן חיות הזמן והתהוותם מאין ליש וקיומם כל זמן קיומם הוא ממדת מלכותו ית' ושם אדנות ב"ה ולפי שמדת מלכותו ית' מיוחדת במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד כמו שיתבאר הלכך גם בחי' המקום והזמן בטילים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו ית' כביטול אור השמש בשמש וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי"ה כי שם הוי"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן שהוא היה הוה ויהיה ברגע א' כמ"ש [בר"מ פרשת פנחס] וכן למעלה מבחי' מקום כי הוא מהוה תמיד את כל בחי' המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין. והנה אף על פי שהוא ית' למעלה מהמקום והזמן אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן וזהו יחודא תתאה [שילוב הוי"ה באדנות ב"ה] דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין הכל מלא מאור א"ס ב"ה בשוה ממש כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל ממש כי הכל הוא בחי' מקום הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המתלבש בו על ידי מדת מלכותו המיוחדת בו ית' רק שמדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר להסתיר אור אין סוף ב"ה שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי ולא יהיה שום בחי' זמן ומקום במציאות אפילו לתחתונים…"

  4. יופי של ניתוח, אהבתי. אבל בכל זאת נראה לי שיש להתייחס ל"רחמים" במשמעותה המוכרת. לא רק דרך האמצע, אלא גם חמלה, רצון להיטיב. כשזו המוטיבציה אז גם ה"הענשה" נראית אחרת.

בדקו גם
Close
Back to top button
דילוג לתוכן