העולם לא יכול להתקיים בלעדיך
"מספרים על עיתונאי שראיין חולה סופני ושאל אותו: "איך זה לקום כל בוקר ולדעת שאתה מת לאט לאט?" החולה ענה לו, ואיך זה לקום כל בוקר ולהעמיד פנים שאתה לא?"
בכל תקופה בהיסטוריה שלטה בכיפה פרדיגמה שונה שבאמצעותה הוגדר, מהיבטים שונים, תפקידו ומקומו של האדם בעולם ובכלל. בתקופה המודרנית הוגים מדיניים קידמו את שיח הזכויות הטבעיות. במחצית המאה הקודמת התפשט שיח הזהויות. לצדו, בהיקף קטן בהרבה, התפתח שיח העוסק בשאיפה למשמעות. אפשר גם כמובן לדבר על שיח העוסק בביטחון האדם בחברה ורווחתו הסוציאלית.
ספרו החדש של משה שרון "העולם לא יכול להתקיים בלעדיך", מבקש להעיד על שיח אחר שהתפתח זה מכבר ונפוץ בעולם היהודי. שיח של חיפוש אחר השליחות. לכל אדם יש כישרון ייחודי. המימוש, ההגשמה של אותו כישרון הם חלק מהשליחות הייחודית של האדם בחיים.
"אנשים שעסוקים בשאלת הביטחון במקום בשאלת הייעוד או השליחות, מונעים על-פי רוב מפחד", הוא כותב, "מהישרדות קיומית שהם בעצמם זימנו לחייהם. אז זו האמת: לעולם לא יכולה להיות ברכה בעבודה שהלב שלך לא מעורב בה, ולא תשכנעו אותי בכסף שמממן את המותרות המיותרים שלכם או בתנאי העבודה." (56)
כפי שאפשר להבין מהשם, "העולם אינו יכול להתקיים בלעדיך", מדובר בספר אימון קלאסי ברוח היהדות (ולמרות זאת חסרים בו מאוד מראי מקומות), רצוף תובנות ותרגילים, המצטט בהרחבה את גדולי המחשבה היהודית, ומשובץ גם סיפורים, בדיחות ודוגמאות חביבות מחוץ לעולם היהודי.
ספרו של שרון קליל ונעים לקריאה. זה לא ספר עיון המזמין את הקורא להתחבטויות, שאלות ומחשבה עיונית. במובן זה הספר עומד ביעד שלו – לגרום לקורא להאמין קצת יותר בעצמו, ויותר מכך, להאמין שיש לו שליחות בעולם והתפקיד שלו הוא לאתר את אותה שליחות ולהגשים אותה.
בחלק האחרון של הספר משובצים ראיונות עם אנשים שיצאו לחפש את השליחות שלהם. אהבתי במיוחד את הראיון עם אסתר לחמן, מייסדת בית המלאכה "ערוגות", למוצרי קוסמטיקה טבעית ואורגנית (גילוי נאות: האשה שאיתי לקוחה נאמנה…). אסתר מעידה בתשובותיה על אינטלגנציה רגשית גבוהה והבנה שאפשר להצליח, להתפרנס ולהגשים את השליחות גם בלי להיות חלק מהמירוץ הקפיטליסטי הדורסני.
כוח המשלח
מהם הציונים המכוונים את האדם במציאת שליחותו? שרון פורש מספר תובנות שבאמצעותן אפשר להגביר את תחושת השליחות בחיים, ובכך ממילא להביא לחיים מלאי הגשמה וסיפוק.
תובנה אחת היא שהשליחות היא תמיד כלפי אחרים. השליחות לא נועדה לקדם אינטרסים פרטיים אלא משהו רחב יותר בעולם. אין זה מתנגש עם כך שהשליחות תייצר גם פרנסה ורווחה, אך לא אלה הם הכוח המניע. הכוח המניע להגשמת השליחות הוא האדם שצריך אותך או את מה שאתה מייצר. ובלשונו של הרב קוק:
"האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה ראויה."
התובנה הזאת היא שמנטרלת את האמונה של האדם בעצמו מנפילה בבור היהירות והערכה עצמית מופרזת. אנחנו כאן, עמוסי כישרונות ופוטנציאל, אבל אך ורק כדי שנעזור למישהו במשהו.
תובנה שנייה היא שאף אחד אחר לא יעשה את השליחות שלכם במקומכם. מרבית האנשים, לדידו של שרון, מעדיפים לוותר על החלום ועל המחירים שהוא עשוי לגבות. האתגר הוא למצוא את השליחות בכל מה שאנחנו עושים אך גם לא לוותר על ניסיון להרחיב את גבולות ההצלחה בכל הנוגע להגשמה עצמית.
תובנה נוספת היא שהכישורים של האדם הם רמז לשליחותו. עיקר האתגר, על-פי שרון, הוא לעשות טוב יותר את מה שאנחנו עושים הכי טוב.
התובנה האחרונה שמציג שרון מעידה כי מדובר בספר אימון יהודי שאינו מתנצל על יהדותו. בעבר כתבתי כאן וכאן על ייחודיותו של האימון היהודי. שרון מעלה מסר חשוב הקשור לאימון יהודי – אם יש שליחות יש גם משלח, ואי אפשר להתחבר לשליחות ללא הכרה וחיבור לכוח המשלח.
***
