זמן אלול

"הבעיה" עם השיחות והמאמרים של הרבי מלובביץ' היא שהם אינם מתאימים לפייסבוק או למדיה שנועדה לקריאה מהירה. "המדיום הוא המסר" נהוג לומר בחקר התקשרות בעקבות מרשל מקלוהן.
מאמריו של הרבי הם ברובם ארוכים, עמוקים, עמוסי מראי מקומות ונבנים לוגית נדבך על נדבך.

פייסבוק מזמין הזדהות והתעוררות מהירה. רעיון קצר וקולע. מנגד המאמרים הארוכים של הרבי לא מזמינים התפעלות רגעית. מטרתם שהאדם ישיג הבנה עמוקה וישתתף בתהליך ההסקה השכלי שיגרור אותו לשינוי פנימי ועמוק.

בעקבות שאלה, ניסיתי להציג בפייסבוק שיחה אחת הקשורה לחודש אלול (ד' אלול ה'תש"נ) בשיא התמציתיות. הניסיון צלח, התגובות היו טובות, וחשבתי שנכון לייבא את הניסיון גם לכאן, לבלוג, שכבר הודיתי שנפגע בשל הפעילות השוטפת בפייסבוק.

אלול:

1. על-פי ההשקפה הרווחת, חודש אלול צריך להיות מיוחד לעיסוק בתשובה, חשבון נפש והכנה מלאת יראה ואימה לימי הדין הקרבים. לכן אלה אמורים להיות ימים של רצינות וכובד ראש.

בעל התניא במאמרו "אני לדודי" מציג גישה שונה לחלוטין, המפיחה רוח חיים של התעוררות מתוך תנועה של שמחה.

2. לצורך כך משתמש בעל התניא במשל. בראש השנה ויום הכיפורים המלך יושב בהיכלו על כיסא מלכותו. שם הוא דן את העולם. שם, עם פמלייתו הוא מרוחק, מלא הוד והדר. בימי אלול, על-פי בעל התניא, המלך יורד לשדה, למקום שבו אנשים עובדים, יוצרים, מעבדים את האדמה. פועלים בעולם של חול. כשהמלך בשדה הוא שרוי בעת רצון מיוחדת ומציג פנים שוחקות לכולם.

כדי להבין טוב יותר את המשל נשתמש במשל על משל. תחשבו על מנהל הבנק. בשעות העבודה הוא נמצא במשרדו, הפקידים יוצאים ונכנסים את חדרו. הוא חמור סבר ומדויק. והנה פתאום פגשתם אותו למטה במזנון. שם הוא משוחרר, מחייך, משחרר עצה טובה, ואף אומר "אני אדאג לך", מבלי להיות שיפוטי.
הנמשל ברור. ימי אלול הם ימים שאם רק מתאמצים אפשר להתקרב אל הקב"ה, לגלות אותו כשהוא פתוח לקבל אותנו כפי שאנחנו, עם כל הבעיות שלנו ובמצבנו הרוחני והנפשי החמור. כיצד מגלים אותו? על ידי התבוננות ולימוד בכוונה. שם, כשאנחנו שוברים את חיי השגרה ומתבוננים בהם אחרת, שם מתגלה כבודו מלא עולם.

3. שתי שאלות משמעותיות הקשורות זו בזו עולות מן המשל ומסריו. א. הרעיון אני לדודי ודודי לי (ראשי תיבות אלול) מדגיש שעל ידי התעוררות האדם בכוחות עצמו, כשהוא מחפש את הקב"ה (אני לדודי), אז התוצאה היא שהקב"ה מסב אליו פנים, דודי לי. כלומר אם האדם מתעורר בכוחות עצמו בחודש אלול, אזי בחודש תשרי, כשהקב"ה חוזר להיכל מלכותו ודן את העולם – הוא זוכר את האדם שפגש בשדה. אלא שהמשל לכאורה מציג פעולה הפוכה. אם המלך יורד לשדה, יוצא ממקומו, מחדר לפנים מחדר בהיכל מלכותו בעיר בירתו, ושם הוא לא יושב על כסא מלכותו מוקף על ידי שריו, אלא מסתובב באופן חופשי, בכל השדה – הרי הוא זה שמעורר תחילה את האדם. הוא זה שמתקרב אליו. ולכן גם בחודש אלול זו לא באמת התעוררות של האדם. השאלה השנייה היא למה דווקא בחודש אלול המלך בשדה.

4. תכלית בריאת העולם היא שתהיה בו גילוי אלוקות. (לכן עבודת הנפש היא כה חשובה. בלעדיה, כשהאדם כועס, חרד, מלקה את עצמו או ממורמר הוא נותן ביטוי בעיקר לעצמו ולא משמש כלי ריק לגילוי כוח הבורא בעולם.) המלך אינו רוצה שיגלו אותו רק כשהוא בארמונו, אלא בעיקר כשהוא בשדה, בכל מקום, בעולם החולין של הפרנסה והזוגיות וההורות והמטלות הקטנות של אנשים קטנים.

מכאן, חודש אלול מסכם את השנה כפי שהשבת כוללת את כל ימות החול. היא לא נפרדת מהם, אלא ניזונה מהם ומזינה אותם. חודש אלול במובן זה הוא לא הכנה לראש השנה אלא הדבר עצמו, הקצפת של השנה. השבת מגלה את תכלית העבודה של כל ימות השבוע. שנצא לעבוד ובתוך העבודה תתגלה הקדושה. אלול מגלה את התכלית של כל השנה – שנגלה את המלך בשדה. שגם במקום התחתון ביותר תתגלה נוכחות הבורא.

במובן זה לשמוע תקיעת שופר בראש השנה זה נפלא ומעורר. ללמוד ולהתבונן בחודש אלול זה אולי לא פחות בעל ערך ומעמד. ולא כהכנה לקראת השנה הקרובה אלא כעניין בפני עצמו המסכם את השנה הקודמת ומזין את השנה הבאה.

האדם אינו יכול להתעורר בכוחות עצמו אלא אם כן הוא מקבל "נתינת כוח", הפניית פנים, הזדמנות. בכל השנה המלך נמצא גם בשדה. כוחו מלא עולם ולכן הוא לא כפקיד החוזר לכיסאו. אולם הזמן המיוחד של ירידת המלך לשדה, של עבודת חולין היא עוד ההזדמנות, עוד פתח, שהקב"ה נותן לאדם לגלות אותו.

***

לקראת י"ח אלול, יום ההולדת של בעל התניא – שיחה ארוכה שקיימתי לאחרונה על בעל התניא עם דבורה קיציס.