The post תניא – כלי ההתבוננות לחיזוק הערך העצמי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post אני מרגיש שקוף, מה עושים? | תניא לצעירים – פרק 2 appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post תניא לצעירים ונוער: איך לפתח חוסן נפשי | פרק 1 appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post למה וכיצד ליישם תניא ביומיום | ד"ר יחיאל הררי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

א. אגרת יא
להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי ע"ז ארז"ל בטל רצונך כו' דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני וכמארז"ל שע"כ אתה חי:
וביאור הענין הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית דהיינו שהבריאה יש מאין הנק' ראשית חכמה והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו ית' המחיה את הכל
וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים
אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו
וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני'
ובאור פני מלך חיים וע"כ עוז וחדוה במקומו הואיל והוא רק טוב כל היום
וע"כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע
ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו וע"כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת.
אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית
ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין
ואוהב א"ע לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עו"ג בשביל אהבתו א"ע וע"כ הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי זה טוב לו ונוח לו שלא נברא
כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א ובהם הוא חפץ או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים אף שאינו יכול:

ב. אין מציאות מלבד מציאות הבורא
שער היחוד והאמונה, פרק א-ב
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבות אל לבבך.
הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים
ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו'
כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים ואפי' ארץ הלזו הגשמית ובחי' דומם ממש אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש וז"ש האר"י ז"ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחי' נפש וחיות רוחנית
והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותו' ומופתי התורה
שטועי' בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה' עושה שמי' וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף
כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ונצבו כמו נד וכחומה ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף עאכ"ו שבהסתלקו' כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו…

The post יש תודעה מושלמת? • 8 חידושים משני חיים שמציע התניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post להבין את עצמי • תרומת אדמו"ר הזקן | ד"ר יחיאל הררי מתראיין אצל דוב אייכלר appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בתחילת דרכו לאדמו"ר הזקן היו תורות קצרות שנקראו "דרכים".

באחת ה"דרכים" הוא מעניק עצה נפלאה כיצד לא לרמות את עצמי.

מקור

היום יום, טו סיון
"בתחילה הי' רבינו הגדול אומר דרושים קצרים במאד, מרעישי הלב ומלהיבים מאד, ונקראו בשם "דרכים", אח"כ נקראו "אגרות" והם ארוכים יותר. אח"כ השתלשל שנקראו "תורות" והם שרשי הדרושים שבתורה אור ולקו"ת, אח"כ ארוכים מעט יותר ונקרא "כתבים", והם בביאור בהשגה רחבה לפי ערך."

מאמרי אדמו"ר הזקן, תקי"ט

כלל ישים את עצמו לשנים, פירוש שיש בו שני דברים וב' דעות ומה שאחד רוצה אין השני מסכים עמו

וכל אשר ידבר או יעשה או ירגז או ישמח כו'

יתבונן ממי הוא זה אם מצד השכל והתורה כו'

אם מצד הגוף לבד – רק רע כל היום כו'

ובזאת ההתבוננות ינצל מפגעים רבים וד"ל.

The post להפעיל מנגנון ביקורת עצמית – ה"דרכים" של אדמו"ר הזקן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• תניא, דף השער:

"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן, מיוסד על פסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו
לבאר היטב, איך הוא קרוב מאד,
בדרך ארוכה וקצרה, בעזרת ה' יתברך."

• ערובין נג, ב:

פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין. כגחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.

The post להתחיל להאמין בעצמי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post שינוי והתפתחות בשני שלבים: אתכפיא ואתהפכא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• בראשית לב, ח-יב

וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
טוַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃
יוַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱ-לֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵא-לֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק ה' הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃
יאקָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
יבהַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃

• רש"י, קטנתי מכל החסדים:

נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי, לְכָךְ אֲנִי יָרֵא, שֶׁמָּא מִשֶּׁהִבְטַחְתַּנִי נִתְקַלְקַלְתִּי בְחֵטְא וְיִגְרֹם לִי לְהִמָּסֵר בְּיַד עֵשָׂו (שבת ל"ב):

• תניא, אגרת הקודש, ב

אחר ביאתו מפטרבורג

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל כוּ'". פֵּירוּשׁ, שֶׁבְּכָל חֶסֶד וָחֶסֶד שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹשֶׂה לְאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּמְאֹד.

כִּי חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא, "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי",

שֶׁהִיא בְּחִינַת קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִלְּפָנִים,

וְכָל הַקָּרוֹב אֶל ה' בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְהַגְבֵּהַּ לְמַעְלָה מַעְלָה,

צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר שְׁפַל רוּחַ לְמַטָּה מַטָּה,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי".

וְכַנּוֹדָע, דְּכוּלָּא "קַמֵּיהּ" דַּוְוקָא – כְּלָא חָשִׁיב,

וְאִם כֵּן, כָּל שֶׁהוּא "קַמֵּיהּ" יוֹתֵר – הוּא יוֹתֵר כְּלָא וְאַיִן וָאֶפֶס.

וְזוֹ הִיא בְּחִינַת יָמִין שֶׁבִּקְדוּשָּׁה וְחֶסֶד לְאַבְרָהָם,

שֶׁאָמַר "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר".

וְזוֹ הִיא גַּם כֵּן מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב,

וּבָזֹאת הִתְנַצֵּל עַל יִרְאָתוֹ מִפְּנֵי עֵשָׂו, וְלֹא דַי לוֹ בְּהַבְטָחָתוֹ "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ כוּ'" –

מִפְּנֵי הֱיוֹת קָטָן יַעֲקֹב בִּמְאֹד מְאֹד בְּעֵינָיו, מֵחֲמַת רִיבּוּי הַחֲסָדִים

"כִּי בְמַקְלִי כוּ'",

וְאֵינוֹ רָאוּי וּכְדַאי כְּלָל לְהִנָּצֵל כוּ',

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה "שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא",

שֶׁנִּדְמֶה בְעֵינָיו שֶׁחָטָא.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶה לְעוּמַּת זֶה, הוּא יִשְׁמָעֵאל – חֶסֶד דִּקְלִיפָּה,

כָּל שֶׁהַחֶסֶד גָּדוֹל, הוּא הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּגוֹבַהּ וְגַסּוּת הָרוּחַ וְרוֹחַב לִבּוֹ.

וְלָזֹאת, בָּאתִי מִן הַמּוֹדִיעִים מוֹדָעָה רַבָּה לִכְלָלוּת אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ,

עַל רִיבּוּי הַחֲסָדִים אֲשֶׁר הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ,

לֶאֱחוֹז בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב

"שְׁאָר עַמּוֹ" וּ"שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל",

שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִים וּמוֹתָרוֹת מַמָּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם צוֹרֶךְ,

לְבִלְתִּי רוּם לְבָבָם מֵאֲחֵיהֶם כוּ',

וְלֹא לְהַרְחִיב עֲלֵיהֶם פֶּה, אוֹ לִשְׁרוֹק עֲלֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם,

הַס מִלְּהַזְכִּיר בְּאַזְהָרָה נוֹרָאָה,

רַק לְהַשְׁפִּיל רוּחָם וְלִבָּם, בְּמִדַּת אֱמֶת לְיַעֲקֹב, מִפְּנֵי כָּל אָדָם,

בִּנְמִיכוּת רוּחַ, וּ"מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵימָה", "וְרוּחַ נְכֵאָה כוּ'",

וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יִתֵּן ה' בְּלֵב אֲחֵיהֶם "כַּמַּיִם הַפָּנִים וְגוֹ'":

The post התנאי העיקרי לחיים שמחים appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

איך אפשר לשאת את ההפכים הללו? כיצד ניתן גם להיות במרירות וגם בשמחה בו זמנית?

התשובה נעוצה ביכולת שלי לסלוח לעצמי ולקבל את עצמי.

מקורות

תניא, פרק יא, אגרת התשובה

וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה', שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד –

כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל"ד,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ "חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ'".

וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה', כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא,

חַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ

("כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי"

"כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי",

וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה" וְכוּ'),

בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.

וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י"ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים "סְלַח לָנוּ כוּ'" – "בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ",

וַהֲרֵי "סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל", מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה?

אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל,

מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ "סְלַח לָנוּ" "מְחָל לָנוּ",

וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד,

כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל".

וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה,

וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל,

וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ,

כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:

וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג' פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ,

וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל –

גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה', שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ',

כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.

וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.

וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה' "חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ" – "הַמַּרְבֶּה" דַּיְיקָא,

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא "וְרַב לִסְלוֹחַ",

דְהַיְינוּ,

שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ

וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ –

קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית,

וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.

אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים,

כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים,

וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף,

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו",

וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל,

דְּ"כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב", וּ"מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ'".

וְלָכֵן "מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה",

וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ"עַל חֵטְא" מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם –

חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם.

וּ"בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג' פְּעָמִים מְבָרְכִים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ",

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ",

וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם,

וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם:

אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד,

וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְאֵין זֶה "אֶחֱטָא וְאָשׁוּב",

כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה,

וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – "אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ'".

וְאַף גַּם זֹאת "אֵין מַסְפִּיקִין" דַּיְיקָא,

אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה –

מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.

אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: "סְלַח לָנוּ" –

אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ",

דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה,

וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד" –

מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין,

כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ" –

"הַבָּא" דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא.

וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.

וּמַה שֶּׁכָּתוּב "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" –

אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם,

דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ'

וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ'",

וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

אֶלָּא "נֶגְדִּי" דַיְיקָא,

כְּמוֹ: "וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד", "מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ",

וּפֵירֵשׁ רַשִׁ"י "מֵרָחוֹק".

וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ,

וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם,

כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה'.

וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת,

בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת,

בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת,

בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה

(וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ').

וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: "הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין,

שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין,

עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ'",

וְ"כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו":

The post ללמוד לסלוח לעצמי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

תניא, ספר של בינונים, פרק נ

"והנה כל בחי' ומדרגות אהבה הנ"ל הן מסטרא דימינא ובחי' כהן איש חסד ונק' כסף הקדשים מלשון נכסוף נכספת לבית אביך. אך יש עוד בחי' אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש מבחי' גבורות עליונות דבינה עילאה דהיינו שע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא ממש חשיב תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפאר' גדולתו ולאסתכל' ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעל' וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית ומזה באה לידי צמאון וכמ"ש צמאה לך נפשי ואח"כ לבחי' חולת אהבה ואח"כ באה לידי כלות הנפש ממש כמ"ש גם כלתה נפשי והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים וכמ"ש האר"י ז"ל ע"פ והכהנים הלוים שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד] ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחי' רצוא ושוב שהיא בחי' אהבה עזה זו כשלהבת היוצא מן הבזק כדאיתא בגמ' [פ"ב דחגיגה] ואי אפשר לבאר ענין זה היטב במכתב רק כל איש נלבב ונבון המשכיל על דבר ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה' ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת כל חד לפום שיעורא דיליה [יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו'] אחרי קדימת יראת חטא להיות סור מרע בתכלית שלא להיות עונותיכם מבדילים כו' ח"ו."

The post מתי אהבה היא מחלה שכדאי להידבק בה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקור:
ליקוטי אמרים, עמ' 122- פרק מג. והנה… עד עמ' 124- כמ"ש לקמן.
פרק מג והנה על יראה תתאה זו שהיא לקיום מצותיו ית' בבחי' סור מרע ועשה טוב אמרו אם אין יראה אין חכמה ויש בה בחי' קטנות ובחי' גדלות דהיינו כשנמשכת בחי' יראה זו מההתבוננות בגדולת ה' דאיהו ממלא כל עלמין ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו' ובין רקיע לרקיע כו' רגלי החיות כנגד כולן וכו' וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות אעפ"כ נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה מאחר שנמשכת מהעולמות שהם לבושים של המלך הקב"ה אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו' רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצות. אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות עליה אמרו אם אין חכמה אין יראה דחכמה היא כ"ח מ"ה והחכמה מאין תמצא ואיזהו חכם הרואה את הנולד פי' שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית' כמ"ש וברוח פיו כל צבאם ואי לזאת הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה ואל יוציא אדם עצמו מהכלל שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה' ודבורו ית' מיוחד במחשבתו כו' וכנ"ל [פ' כ' וכ"א] באריכות בד"מ מנפש האדם שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו' וזש"ה הן יראת ה' היא חכמה. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה החיצונית וז"ש אם אין יראה אין חכמה. והנה באהבה יש ג"כ שתי מדרגות אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה היא אהבה בתענוגי' והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה בבחי' מתנה למי שהוא שלם ביראה כנודע על מאמר רז"ל דרכו של איש לחזר אחר אשה שאהבה נקראת איש וזכר כמ"ש זכר חסדו ואשה יראת ה' כנודע ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו כי אהבה זו היא מבחי' אצילות דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא ממש חשיב וכביטול דבור אחד בנפש המשכל' בעודו במחשבתה או בחמדת הלב כנ"ל אשר ע"י התבוננו' זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים שכולם בטילים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם ח"ו כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וגו' וכמ"ש לקמן וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה ע"י התבוננו' הנ"ל כמ"ש לקמן

The post מהי האהבה הגבוהה ביותר שאפשר להשיג? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

תניא יומי, פרק מ"ב, כ ניסן

מקורות:

ליקוטי אמרים, עמ' 118- וכח זה ומדה זו… עד עמ' 118- כמ"ש שם:

וכח זה ומדה זו לקשר דעתו בה' יש בכל נפש מבית ישראל ביניקתה מנשמת משרע"ה רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת. האחת היא יגיעת בשר לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש כמש"ל בשם הזהר דגופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב כמ"ש שם.

The post לתת לנשמה להאיר appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הקטע בתניא:

פרק מא ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד.

The post מהיכן שואבים ערך עצמי | תניא יומי, פרק מא (י ניסן) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

תניא יומי, פרק מא: ליקוטי אמרים, עמ' 116- והנה בהכנה זו… עד עמ' 116- בלילה כנודע.

והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר ברוך אתה כו' וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחל' הלימוד בבינונים וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה כו' וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה עכ"פ כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד רצוא ושוב שבס' יצירה] עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי"ה ב"ה בי"ב שעות היום וצירופי שם אדנ"י בלילה כנודע.

The post כיצד להתכונן ליום חדש | תניא יומי (יז ניסן) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post אני לא בודד | תניא יומי, פרק מא (יא ניסן) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הקטע בתניא:

ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראי' גדפין ד"מ כדכתי' ובשתים יעופף [וכמ"ש הרח"ו ז"ל בשער היחודים פי"א] שהכנפים בעוף הן זרועות האדם כו' ובתיקונים פי' שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו נקראים בנים ואם לאו נק' אפרוחים דלא יכלין לפרחא: הגהה (ובתיקון מ"ה דעופא הוא מט"ט רישא דיליה י' וגופא וא"ו ותרין גדפין ה' ה' כו' והיינו עולם היצירה שנקרא מט"ט ובו הן גופי הלכות שבמשנה ורישא דיליה הן המוחין ובחי' חב"ד שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן ותרין גדפין דחילו ורחימו הן ה' עילאה שהיא רחימו וה' תתאה היא יראה תתאה עול מלכות שמים ופחד ה' כפחד המלך ד"מ שהיא יראה חיצונית ונגלית משא"כ יראה עילאה ירא בושת היא מהנסתרות לה' אלהינו והיא בחכמה עילאה יו"ד של שם הוי"ה ב"ה כמ"ש בר"מ):

The post הרגשות הם כנפיים | תניא יומי, פרק מ (ז ניסן) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הלימוד יתקיים הערב ב-21:30 בזום. מוזמנים להצטרף.

מקורות

כוחו של "הצד האחר"

1. הצד האחר מובנה בתוכנו

תניא, ספר של בינונים, פֶּרֶק ו

וְהִנֵּה זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים. כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אַחֲרָא מִקְּלִפַּת נֹגַהּ הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן, הַנֶּחֱלָק לְשָׁלֹשׁ שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, מְקוֹר הַמִּדּוֹת. כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכָּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת. וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיִּי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵבָרָיו נִקְרָאִים לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.

וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח1 שֶׁהֵן תְּבִירוּ דְּרוּחָא כו'. וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה' הֵמָּה וּלְרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן סִטְרָא אַחֲרָא, פֵּרוּשׁוֹ צַד אַחֵר שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדֻשָׁה. וְצַד הַקְּדֻשָׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, בֵּין בְּפֹעַל מַמָּשׁ כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ, כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל2 שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כו', וְכָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָא שָרְיָא לְעוֹלָם.

אֲבָל כָּל מַה שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חִיּוּת מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדֻשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחִיּוּת מִעוּט אַחַר מִעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקֹּדֶם שֶׁנִּבְרָא.

וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ עוֹלָם הַקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ב סוֹף פֶּרֶק ד.

אֶלָּא שֶׁהַקְּלִפּוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ. הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל3 "רוּחַ סְעָרָה וְעָנָן גָּדוֹל" וגו'. וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כו', וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט פֶּרֶק ו'. וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שְׁסָ"ה לֹא תַּעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה.

• מאפיינים? הקליפה מעוררת פרוד

כתיב הרים כדונג נמסו וגו' (תהלים צז, ה), ובפסוק של אחריו כתיב יחד הרים ירננו (תהלים צח, ח).

כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. ואפשר לומר כי ידוע מ"ש רז"ל אין הרים אלא האבות (שמ"ר טו, ד). וגם אמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה. ויש להבין איך הוא שהאבות התחתונים יהיו המרכבה. אך ידוע כי [מדת] אברהם הוא מדת אהבה שהוא מדת החסד, ויצחק מדתו יראה, ויעקב תפארת המכריע. ואמרו רז"ל ג' סימנים בישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, שהם ג' מדות של האבות מתתא לעילא. רחמני"ם הוא מדת יעקב, ביי"שנים [הוא] מדת יצחק, כי הירא מחברו הוא בוש ממנו, וגומלי חסדים הוא מדת אברהם, שהוא אהבה חסד. והנה זה לעומת זה עשה אלהי"ם, כי כמו כן יש בטומאה ג' מדות הנזכרים הנקראים אבות הטומאה. אך ההפרש שביניהם, כי בקדושה כל הג' מדות כלולים זה בזה. למשל האוהב את חבירו מרחם עליו, [ואם] לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חבירו הוא בוש ממנו, נמצא כי שלשתן כלולים זה בזה, והם כמו אחד, שכן בקדושה הוא אחדות גמור. אבל בטומאה הג' מדות הם נפרדים, יתפרדו כל פועלי און, שהוא אהבה זרה דבר אחד, וירא מדבר אחר, ומרחם על דבר אחר.

וז"ש הרים כדונג נמסו, ר"ל הרים של טומאה. ולכן לא נאמר כאן יח"ד, לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנזכר. אבל בפסוק ב', המדבר בהרי אבות הקדושה שהם אחדות גמור, לכן נאמר יח"ד הרים ירננו.

ופי' הפסוק יתפרדו כל וגו' רומז אל הנזכר. כי המדות רעות אשר באדם ח"ו נקראים פועלי און, שהם המביאים אותו לידי און עצמו, שהוא עבירה ממש. והמדות הזרות אין להם יחוד וחיבור יחד, לכך אמר יתפרדו כל פועלי און, כי הם נפרדים ואין להם אחדות. ולכך אמר פועלי און, ולא אמר עושי און, לרמז כי אף הפועלים של און אין להם אחדות כנזכר.

• מדוע נוצרנו כך – כדי שלא יהיה לחם חינם

אמנם, הקב"ה אינו רוצה שהענינים דישראל יהיו שלא ע"י עבודת עצמם, באופן דנהמא דכיסופא, אלא שכל הענינים יהיו ע"י עבודת האדם ובבחירה חפשית דוקא. ולכן את זה לעומת זה עשה האלקים24, שברא את העולם הזה הגשמי שנדמה לו שמציאותו מעצמותו, ועד שהוא מלא קליפות וסט"א האומרים לי יאורי ואני עשיתיני, אני ואפסי עוד. וע"י עבודת ישראל בעולם הזה לגלות את העצמות, הרי אז יש בהם התואר זה ע"י עבודת עצמם ולא באופן דנהמא דכיסופא. ולכן (מכיון שבריאת הלעו"ז היא רק בשביל עבודת ישראל) גם היצר הרע עצמו יודע שאין עוד מלבדו, ורק ניתן לו רשות לבלבל את האדם ולפתותו, כדי שכל הרוצה לטעות יטעה וידמה בעצמו שמציאותו מעצמותו. וכוונת הדבר היא כדי שע"י שיעמדו בנסיון יהי' השכר והגילוי נעלה עוד יותר. וכמשל הזונה שבזוהר פ' תרומה, דכאשר הזונה מפתה את בן המלך ובן המלך עומד בנסיון עי"ז יגדיל את שכרו. ופירוש הגדלת השכר היא, לא שהוא ריבוי בכמות, שהוא גדול יותר אבל עדיין אין זה השכר האמיתי, אלא שעי"ז נעשה שכר גדול כזה שאין גדול ממנו, והיינו ההתקשרות בהעצמות שלמעלה מכל האורות והגילויים. ועל זה נאמר גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו, גדלות העצמות. וע"י שהאדם עומד בנסיון ואינו מתפעל מטענת הסטרא אחרא שמציאותו מעצמותו, בחינת זה, עי"ז דוקא הוא מגיע לגילוי ענין העצמות שבישראל, התקשרות עם העצמות, עד שנק' בשם עם זו.[1]

[1] תורת מנחם, ה – שנת תשי"ב – חלק שני, ש"פ ויקרא, ג' ניסן ה'תשי"ב, צב.

The post כוחו של "הצד האחר" | תניא פרק ו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

להצטרפות ללימוד בזום

מקורות – תניא פרק ה

וּלְתוֹסֶפֶת בֵּאוּר בָּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן "תְּפִיסָא" שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ, "לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ" כו'. הִנֵּה כָּל שֵׂכֶל, כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מֻשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמֻּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמֻּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָף וּמְלֻבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ. וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלֻבָּשׁ בַּמֻּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בֻּרְיָהּ, הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלֻבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָה שָׁעָה. וְהִנֵּה הֲלָכָה זוֹ הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁכְּשֶׁיִּטְעֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ, יִהְיֶה הַפְּסָק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ. וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאִם יִטְעֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ יִהְיֶה הַפְּסָק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסָק זֶה, כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בָּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְגַם שִׂכְלוֹ מְלֻבָּשׁ בָּהֶם. וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.

וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִלּוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר. כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה' מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ; וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלֻבָּשׁ בְּחָכְמַת ה', הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה' בְּקִרְבּוֹ, מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפֹּס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשָׁט רֶמֶז דְּרָשׁ וְסוֹד. וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְלֻבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם לֶחֶם וּמְזוֹן הַנֶּפֶשׁ. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ וְנֶהְפַּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים, נַעֲשֶׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּלֻבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב¹: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי". וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ד פֶּרֶק ג, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר"י. וְ"לִשְׁמָהּ" הַיְנוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה' עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל² שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בִּפְרִי עֵץ חַיִּים].

The post כיצד מזינים את הנפש? | תניא פרק ה (14) appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.