מקורות

• אבות ג, י

הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ;

וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

• הבעש״ט

שאין רוח המקום נוחה עליו, הוא הימנו, ר"ל שהוא עצמו גרם זאת הסבה, לא הדור

רש״י – כל שרוח הבריות. כלומר כל מי שהוא אהוב למטה [נ״א לבריות] בידוע שהוא אהוב למעלה [נ״א למקום]:

ורוח הבריות נוחה הימנו, שמדבר בנחת עם הבריות, ונושא ונותן באמונה. אז רוח המקום נוחה הימנו, שעל ידו שם שמים מתאהב, וישובו תועי רוח ללמד בינה, ומקבל שכר רב על תורתו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, לפי שאין דיבורו בנחת, ואין מעשיו ועסקיו באמונה, אעפ"י שקורא ושונה ומשמש ת"ח, אין רוח המקום נוחה הימנו, לפי שממאס התורה בעיני הבריות, ומרחיקם מן האמת, באמרם "ראו פלוני שלמד תורה כמה מכוערין מעשיו, אשרי מי שלא למד תורה", ואינו מקבל שכר על תורתו.

• ויקרא י״ח

וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹהֵיכֶֽם׃

כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃

אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}        

אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כׇּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ {ס}        

עֶרְוַ֤ת בַּת־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ {ס}        

עֶרְוַ֨ת בַּת־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ {ס}        

עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת־בַּת־בְּנָ֞הּ וְאֶת־בַּת־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא׃

וְאִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃

וְאֶל־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃

וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטׇמְאָה־בָֽהּ׃

וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

וְאֶ֨ת־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃

וּבְכׇל־בְּהֵמָ֛ה לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְטׇמְאָה־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃

אַל־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכׇל־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכׇל־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃

וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃

וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃

כִּ֚י אֶת־כׇּל־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ׃

וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃

כִּ֚י כׇּל־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃

וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶֽם׃ 

• רש״י

כמעשה ארץ מצרים. מַגִּיד שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִיִּים וְשֶׁל כְּנַעֲנִיִּים מְקֻלְקָלִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּשְׁבוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מְקֻלְקָל מִן הַכֹּל:

אשר אני מביא אתכם שמה. מַגִּיד שֶׁאוֹתָן עֲמָמִין שֶׁכִּבְּשׁוּ יִשְֹרָאֵל מְקֻלְקָלִים מִכֻּלָּם (שם):

רש״י

ולא תטמאו בהם אני ה' א-להיכם. הָא אִם תִּטַּמְּאוּ אֵינִי אֱלֹהֵיכֶם, וְאַתֶּם נִפְסָלִים מֵאַחֲרַי, וּמַה הֲנָאָה יֵשׁ לִי בָּכֶם וְאַתֶּם מִתְחַיְּבִים כְּלָיָה? לְכָךְ נֶאֱמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

• הרבי מליובאוויטש, שיחת ש״פ אחרי תשכ״ה

נתאוה הקב״ה לו יברך דירה בתחתונים.

• שיר השירים ב, ד

הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃

הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לכי [לָ֛ךְ] רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ (ס)

יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃

• לקוטי תורה שיר השירים יז, ב

והנה כל הבחי' הללו נאמרו בזמן יציאת מצרים כשהיו ישראל בבחינת אחרי הוי' תלכו וכמ"ש לכתך אחרי במדבר שבבחינה זו נאמר קומי לך ולהיות רעיתי יפתי. אך בזמן שאין בה"מ קיים כתיב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה שכשהיונה היא בחגוי סלע דהיינו בין חקיקת הסלעים אי אפשר לה לפרוש כנפים לעוף שהכנפים נאחזים ונלכדים שם כך בזמן הגלות הנה הכנפים הם האהבה והיראה דבלא רחימו ודחילו לא פרחא לעילא הן נאחזות ונלכדות בפח הגוף הגשמי שמתלבשות בו ונמשכות אחרי דאגת הפרנסה שהיא בחי' שעבוד מלכיות וגלות כו' עמ"ש בד"ה מים רבים כו' מי נח כו' בסתר המדרגה פירוש שאין האהבה ויראה בהתגלות לבו רק בחינת אהבה טבעית לבד המסותרת ומלובשת בלבוש שק וכו' וכמ"ש במ"א. והעצה היעוצה לזה היא הראיני את מראיך וגו'.

 והענין כי כנס"י נקראת מראה בפסוק מראות אלהים במראה אליו אתודע והוא

כי הנה ענין המראה עד"מ הוא שמראה הצורה המסתכלת בה לפי שהוא מצופה גציפוי הכסף הידוע ולכן היא מעכבת את הראיה מן העין הרואה שלא יראה מעבר לעבר כמו בזכוכית פשוטה רק מהפכת וחוזרת הראיה אל הרואה שרואה חזרת הראיה אליו.

 וזהו דוקא כשהיא מצופה ומכוסה בכיסוי וציפוי דק וקלוש כמו הכסף אבל כשהיא מכוסה בכיסוי עב וחשך לא יראה בה כלום ומעכבת את

רהאיה לגמרי כך נקרא כנסת ישראל בחינת מראה כי הירידה והתלבשות הנשמה בגוף לצורך עליה היא לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה' ולדבקה בו יתברך על ידי ירידה זו כמשל אור השמש כשנופל על הארץ מכה בכח וחוזר ועולה ממטה למעלה (ולכן אויר התחתון חם ביותר) כידוע. אך היינו כשאין הנשמה מלובשת בגוף כל כך אלא בצרכי עולם הזה המותרים שבנוגה אבל אם נטמאה וירדה השלשה קליפות הטמאות לגמרי הרי היא אסורה וקשורה בהם ואינה יכולה לעלות וצריכה לתשובה לעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות כו'.

וזהו יונתי בחגוי הסלע שהיא אחוזה וקשורה בחריצי הסלעים ואינה יכולה לעורר את האהבה והיראה לעלות. זאת העצה הראיני את מראיך שיזכור וישים אל לבו איך שהוא אינו אלא בבחינת מראה שירד רק לצורך עליה וחזרה.

ועל ידי זה יעורר רחמים רבים על ירידת ניצוץ אלהות שבנפשו שירדה מאיגרא רמה כו'. ויצעק אל ה' בצר לו ועל ידי זה נמשך מלמעלה למטה בחי' קולך ערב ומראיך נאוה קול הוא ענין המשכת התורה יהיה בבחינת עריבות ומתיקות יותר כי במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד דמשכין ליה בחילא יתיר וכו'. ומראיך נאוה בחינת מצות שהן יפת י תהיינה בבחינת נאוה יותר כמאמר תשובה ומעשים טובים שעל ידי התשובה יהי' המעשים טובים שיהיו מאירים כמו שכתוב את האור כי טוב וגו' (ועי' מענין יונתי בחגוי הסלע בזהר בפרשה לך לך (דפ"ד ע"ב) ובפ' אחרי (דס"א ע"א). וההפרש שבין בחינת הראיני את מראיך שהוא בחי' אור חוזר לבחי' קומי לך שהוא גם כן העלאה ממטה למעלה להיות דביקת הנפש בשרשה שלמעלה אפשר דהיינו כי קומי לך היינו כסדר המדרגות ממטה למעלה והיא מדרגת הצדיקים ההולכים לפני ה' ממדרגה למדרגה. אבל כשכנסת ישראל היא בסתר המדרגה אזי ההעלאה היא בבחינת ויצעקו אל ה' בצר להם שהוא בחינת תשובה בחילא יתיר וכנודע דתשובה אינו דוקא על עבירות אלא על הריחוק כו' ועמ"ש בד"ה שובה ישראל והנה יעקב אמר כסדר המדרגות כו' והנה סדר התשובה הוא שלא כסדר השתלשלות המדרגות כו' ע"ש ועמ"ש בד"ה אלה מסעי ממשל מרוצת המים כשיש דף המונע ומעכב מרוצתם והם בכחם בוקעים ועוברים על דבר המונעם אזי תגדל מרוצתם ביתר שאת ויתר עז כו' ועד"ז יובן ענין הראיני את מראיך כו' ועמ"ש בד"ה וישב יעקב בפי' ובקשתם משם כו' ועמ"ש עוד מענין שנק' כנס"י מראה בפ' בראשית ע"פ אעשה לו עזר כנגדו ובפ' מקץ בד"ה ת"ר מצות נר חנוכה יום ראשון כו' גבי ענין מראות הצובאות

• ויקהל משה, ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"ט

אך על זה הקדים הכתוב ויבא משה בתוך הענן, דפעולת הענן היא שמעלים על עוצם בהיקות ובהירות האור, אך אינו מסתיר לגמרי, כי אם שע"י העלם זה נמשכת הארה כו', והוא דוגמת אדם הרואה ומסתכל באור צח ע"י אספקלריא המאירה, שהאספקלריא מעלמת על עוצם הבהירות, ועי"ז אפשר לקבל את האור. ובאופן כזה היתה נבואת משה, שנתנבא בזה⁴⁰, שהו"ע אספקלריא המאירה. וזהו ויבא משה בתוך הענן, שע"י לבוש הענן, אספקלריא המאירה, הנה גם גופו הגשמי של משה הי' יכול להיות ניזון מזיו השכינה. ועד"ז יובן גם בכאו"א מישראל, בנוגע לנשמתו, שהתומ"צ שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה וירדו ונתלבשו למטה, הרי הם דוגמת אספקלריא המאירה, והיינו, שהם נעשים לבוש להנשמה בג"ע שעל ידם תוכל ליהנות מזיו השכינה, כמבואר בתניא בקצרה⁴¹.

ה) והנהנת"ל שיש מראות לשון רבים, ב' מראות, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה. והענין בזה, דאספקלריא שאינה מאירה היינו שיש דבר המכסה ומעלים שלא יוכלו לראות בה בדרך אור ישר, אבל אינו מסתיר לגמרי, והיינו, שההסתר הוא רק שלא יוכלו לראות את מהות הדבר כפי שהוא במקומו, אלא באופן שנראה רק הדמות בלבד. וזוהי פעולת הכיסוי, שללא הכיסוי היו יכולים לראות ע"י האספקלריא בדרך אור ישר, אך ע"י הכיסוי רואים בו בדרך אור חוזר. אמנם, הכיסוי צ"ל כיסוי דק, כי, אם יהי' כיסוי עב, אזי יהי' בולע את האור, ועד שלא נודע כי באו אל קרבנה⁴², והיינו, שהי' מעלים לגמרי, אך בכיסוי דק, אין הכיסוי מעלים לגמרי, אלא יכולים לראות בו בדרך אור חוזר. ועוד זאת, שבאספקלריא שאינה מאירה יש מעלה גם על אספקלריא המאירה, כי, באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות את עצמו וגם מה שמאחוריו, אשר בדרך אור ישר אי אפשר לראות זאת. ובזה יובן ג"כ⁴³ מה שתירצו בגמרא⁴⁴ מ"ש בישעי'⁴⁵ ואראה את ה', אף שמשה אמר כי לא יראני האדם וחי⁴⁶, כיון שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, והיינו, שע"י ההעלם וההסתר דאספקלריא שאינה מאירה יכולים לראות גם מה שאין יכולים לראות באספקלריא המאירה, שזהו מצד המעלה שבבחי' אור חוזר.

וביאורענין אספקלריא שאינה מאירה בעבודת האדם הו"ע האור שמאיר ע"י העבודה בההעלם דנה"ב. דהנה, העלם הנה"ב הוא דבר המסתיר את האור, אך אינו כיסוי עב ביותר, שהרי יש בו גם טוב, ובפרט ע"י עבודת נה"א לזכך את נה"ב כו', ולכן, עם היות שנשאר במקומו, במעמד ומצב דנה"ב שהו"ע של כיסוי, מ"מ, הרי זה כיסוי דק. אך האור שמאיר ע"י העלם הנה"ב הוא אור חוזר, שיש בו מעלה שיכול להגיע למקום שאי אפשר להגיע לשם בדרך אור ישר. וזהו הטעם על ירידת הנשמה למטה בגוף ונה"ב, שהיא ירידה גדולה ביותר, שהרי הנשמה היא מבחי' רקיע, ולמעלה יותר בבחי' המים, וגם בבחי' האור, ועד לבחי' האור שקודם הצמצום [שהרי ענין ג' בחי' אמ"ר ישנו גם קודם הצמצום, וגם כפי שהוא קודם הצמצום הנה שרש הנשמה הוא בבחי' האור], ועוד למעלה יותר כו', וכמ"ש⁴⁷ עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל⁴⁸ במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. ומשם ירדה למטה בגוף ונה"ב, שזוהי ירידה גדולה ביותר. ומ"מ כדאי כל ירידה הלזו בשביל העלי' שנעשית ע"י הירידה, כמאמר ירידה צורך עלי', ובהכרח לומר שהעלי' היא למעלה משרש הנשמות. והענין בזה, דהנה, בחי' רקיע, אגלידו מיא, הוא בהגבלה. וגם בחי' מים שאין להם מדידה מצד עצמם, הרי הם משתנים לפי מדידת וצורת הכלים. וגם בחי' האור שהוא בפשיטות ובל"ג לגמרי, מ"מ, להיותו אור, הרי בהכרח שיש בו איזה הגבלה, שהרי גם בחי' האור שקודם הצמצום, הנה הא גופא שהוא מהות אור ולא מהות אחר, הרי זה הגבלה, עם היות האור מעין המאור. ובכדי להגיע לבחי' בל"ג האמיתי, הרי זה דוקא ע"י ירידת הנשמה בגוף ונה"ב שהם הפכים מאלקות, והיינו, לפי שעבודה זו שמהפך את הנה"ב היא בבחי' הבל"ג שבאדם, בכל מאדך⁴⁹, ולכן עי"ז נמשך לו גם מלמעלה בחי' בל"ג האמיתי, כי, מדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה⁵⁰, ולכן הנה ע"י העבודה דבכל מאדך, הרי הוא מגיע לבחי' בל"ג האמיתי שהוא העצמות.

וישלהוסיף, שעד"ז הוא גם באספקלריא המאירה, שהרי גם בה ישנו ענין ההעלם, שהיא מעלמת על עוצם הבהיקות והבהירות כנ"ל, וכמשנת"ל שאספקלריא המאירה קאי על לבושי התומ"צ, שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה, והרי גם התומ"צ נתלבשו בדברים גשמיים, שזהו"ע של העלם. אמנם, כיון שביכלתו להעלים ולהלביש את האור, הרי מזה גופא מוכח שבשרשו הוא נעלה יותר מהאור, שלכן יכול להלביש את האור, אלא שבגילוי הוא למטה יותר, שנעשה בחי' העלם. אמנם, ע"י הסרת ההעלם מגיעים למעלה יותר, וכנ"ל בענין המעלה דאור חוזר. וזהו מ"ש⁵¹ יונתי בחגוי הסלע גו' הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, יונתי קאי על הנשמה, בחגוי הסלע בסתר המדריגה קאי על ההעלם וההסתר שבהתלבשות הנשמה בגוף ונה"ב, ובפרט בזמן הגלות, ומ"מ, הנה דוקא ע"י העבודה למטה, הן בקיום התומ"צ (בחי' אספקלריא המאירה) והן בבירור וזיכוך הגוף ונה"ב (בחי' אספקלריא שאינה מאירה), נעשה הראיני את מראיך גו'.

• כ"ט תמוז, תשכ"ב

ברכה ושלום!

מאשר הנני קבלת מכתבה – כדרכה מבלי הוראת התאריך – והזכרתי אותה וכל שכותבת אודותם על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע כאו"א להמצטרך לו, ויהי רצון שתבשר טוב בהנוגע אליהם וכמובן וגם פשוט גם היא בכלל.

ויהי רצון שיוכלל בזה גם השינוי מראיית העולם. ע"י אספקלריא נוגה לאספקלריא טובה ומאירה דוקא, ובהתבוננות אפילו קלה רואים אשר במדה הכי חשובה תלוי זה באדם הרואה והמתבונן ולא כ"כ בהעולם אשר מחוצה לו, וכמה דוגמאות יש למצוא בבני אדם אשר בסביבת כל אחד דוגמאות לטוב וגם למוטב ומזה המסקנא [וע"פ הפתגם הידוע אשר המוח שליט על הלב, ולא עוד אלא כמאמר רבנו הזקן, בטבעו ותולדתו, ז. א.

שאין זקוקים לעבודה ויגיעה על זה, הרי] אפילו אלו שהורגלו דוקא באספקלריא בלתי רצוי' הנה זה ביכולתם ובמילא מחובתם וזכותם להשליט המוח שהוא צריך להיות חדור בטחון בהשי"ת שהוא עצם הטוב ומטבע הטוב להיטיב, וכל המקרים הרי הם נסיונות, ובאם אין הענין נעשה קרוב לומר שהסיבה לא העדר היכולת אלא העדר הרצון.

ויהי רצון אשר כמו שהובטחנו שהימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, והרי ההכנה לקיום היעוד היא עבודת האדם בהווה הרי יהפוך כאו"א עולם הקטן שלו ועי"ז גם הסביבה שלו וכל מקום שידו מגעת, לסביבת שמחה ואור וכנ"ל הרי ע"פ פתגם הידוע ישנה היכולת המלאה ואין הדבר תלוי אלא ברצון.

בברכה לבשו"ט בכל האמור.

ח'תפב

• תורת מנחם, מג – שנת תשכ"ה – חלק שלישי, ה'תשכ"ה, 280

וכפי שמצינו שמצד תוקף הקליפה שבעריות הרי זה באופן שנפשו של אדם מחמדתן¹, ועד כדי כך הוא תוקף התאוה, שבמנחה דיוהכ"פ, קרוב לנעילה, קורין בתורה פרשת עריות, כדי להבהיר ולשלול ענין זה².

וזהו גם שהאיסור דעריות הוא עון חמור ביותר, וכפי שמבאר הצ"צ³ בלשון המשנה⁴ "חמש עשרה נשים כו'", שחמש עשרה בגימטריא י"ה, לפי שהחטא דעריות פוגם בשם י"ה. וכמובן גם מגודל העונש שבעריות, דכיון שהעונש הוא לפי ערך הפגם⁵, הרי מגודל העונש מובן גם גודל הפגם.

אך דוקא בהפרישות מן העריות מתבטא הענין ד"קדושים תהיו", ודוקא עי"ז באים להקדושה ד"קדוש אני", קדושת העצמות⁶, כאמור, שהגבוה גבוה ביותר נמשך דוקא ע"י המטה מטה ביותר⁷.

י. ויש לקשר זה עם פירוש רש"י בסוף הפרשה שלפנ"ז – "ולא תטמאו בהם אני הוי' אלקיכם", "הא אם תטמאו איני אלקיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלי'":

נתבאר לעיל⁸ שג' הלשונות שבפירוש רש"י הם כנגד ג' הענינים ד"אני", "הוי'" ו"אלקיכם". ואעפ"כ כותב רש"י בתחילת הענין "איני אלקיכם" – כיון ש"אלקיכם" הו"ע כללי שעל ידו לוקחים גם את "הוי'", וגם את "אני"…

שקדושת העצמות ("כי קדוש אני") נמשכת דוקא ע"י הפרישות מן העריות ("קדושים תהיו", "הוו פרושים מן העריות"):

הקב"ה מצד עצמו הוא קדוש ומובדל מעולמות לגמרי, אלא שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים1, נתאווה דייקא, ענין של תאוה ללא טעם2, היינו, שרצונו ליהנות מעבודתם של בני ישראל.

והעבודה שממנה יש להקב"ה הנאה – היא העבודה בדברים התחתונים ביותר דוקא, שזוהי הקדושה בעניני עריות.

וענין זה קשור עם המדריגות התחתונות דשם אלקים – כידוע3 שהיניקה לקליפות (ג' קליפות הטמאות, עד ל"ערות הארץ", שמשם הו"ע העריות) היא מהצירופים של שם אלקים, ובזה גופא – לא מהצירופים של האותיות הראשונות, אלא מהצירופים של האותיות האחרונות דוקא.

ודוקא ע"י העבודה דקדושה בענינים התחתונים – לוקחים את הענין ד"קדוש אני".

זה די מעצבן אנשים שכל הזמן מתלוננים תמיד יש להם איזו סיבה לא להיות מרוצים. גם כשבאמת אין שום סיבה אמיתית לתלונות. אבל זה יותר מדהים לראות איך זה מדבק. איך אנשים שמתלוננים גורמים גם לילדים שלהם ולבני הזוג שלהם להיות מתלוננים ויש לכך עצה, מסביר בעל התניא יונתי בחגוי הסלע, הראיני את מראיך כתוב בשיר השירים. יונתי זו הנשמה, שכלואה בגוף

, והקב״ה אומר לה שכדי להשתחרר עליה לחשוב על עצמה כמראה, עבורו כלומר לא רק הזולת הוא מראה, אלא גם אני עצמי מראה.

ואם אני במצב רוח מתלונן ומלא שליליות, זה מה שרואים בי. ואם אני שמח בחלקי, זה גם מה שרואים בי. ואם אני זוכר שאני מראה מראה שמשפיעה איך אשתי, הילדים שלי ואפילו הבורא רואה את עצמו כאן למטה, זה יכול לגרום לי להיות קצת פחות מתלונן. כי בסוף אף אחד לא רוצה להיות מראה כל כך עכורה

The post איך לגרום ״לעולם״ לאהוב אותי | פסיכולוגיה בפרשה, אחרי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

פרשת מצורע:

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טׇהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃

ממה נובעת צרעת?

• ערכין ט״ו ב:ט׳

אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע

(מצורע — מוציא רע), שנגעים באים עליו על שהוציא שם רע.

• אוצר מדרשים, מדרש לעולם י״ח:ד׳

לעולם אל יספר אדם לשון הרע דאמר רבי פדת ברית כרותה נתן הקב"ה בעולם שכל מי שמספר לשון הרע ילקה בצרעת שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' (ויקרא י״ד ב').

"בכל מוצא האדם מומים; אך את נגעי עצמו, הוא אינו רואה".

• הרמב״ם, הלכות דעות ז

אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם.

יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע.

 וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת.

אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ.

אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהילים יב ד) "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדלוֹת":

אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יב ה) "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ". וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת. הָאוֹמְרוֹ. וְהַמְקַבְּלוֹ. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר עָלָיו. וְהַמְקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:

וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. כֵּיצַד. מִי יֹאמַר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה. אוֹ שֶׁיֹּאמַר שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמֶה הָיָה. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ.

 וְכָל הַמְסַפֵּר בְּטוֹבַת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאָיו הֲרֵי זֶה אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ. וְעַל זֶה הָעִנְיָן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כז יד) "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ".

שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ.

וְכֵן הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְדֶרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׂנְאָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כו יח) "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת" (משלי כו יט) "וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי". וְכֵן הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ רַמָּאוּת וְהוּא שֶׁיְּסַפֵּר לְתֻמּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרַע הוּא אֶלָּא כְּשֶׁמְּמַחִין בּוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שֶׁאֵלּוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל פְּלוֹנִי:

אֶחָד הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְסַפֵּר דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהָצֵר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרַע.

וְאִם נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע.

 וְאִם סִפֵּר הַדָּבָר אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה פַּעַם אַחֶרֶת אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר:

כָּל אֵלּוּ הֵם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאָסוּר לָדוּר בִּשְׁכוּנָתָם וְכָל שֶׁכֵּן לֵישֵׁב עִמָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם. וְלֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע לְבַד:

• דברים רבה ו

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם (דברים כד, ט), הֲלָכָה, אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶגַע וְהָיָה הַכֹּהֵן קְרוֹבוֹ מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִרְאוֹתוֹ, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. וְעַל יְדֵי מָה הַנְּגָעִים בָּאִים, עַל יְדֵי עַיִן הָרָע, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדוּמְךָ שֶׁאֲבַקַּע בּוֹ הָעֵץ הַזֶּה, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֵין לִי, מֵעַיִן רָעָה. כָּךְ הוּא אוֹמֵר בְּחַיֶּיךָ הַשְׁאִילֵנִי הַכְּבָרָה שֶׁלְּךָ, וְיֵשׁ לוֹ וְהוּא אוֹמֵר אֵין לִי, מֵעַיִן רָעָה. מִיָּד בָּא הַנֶּגַע עַל בֵּיתוֹ תְּחִלָּה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לז): וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירוֹת, וּמָה הָיוּ עוֹשִׂין לוֹ, מְפַנִּין כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, לו): וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, קַרְדֻּמּוֹתָיו וּכְבָרוֹתָיו, הָיוּ אוֹמְרִים רְאִיתֶם עַיִן רָעָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, מַה שֶּׁהָיָה לוֹ לֹא הָיָה רוֹצֶה לְהַשְׁאִיל, מִי גָרַם לוֹ לְהִפָּנוֹת, עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ עַיִן רָעָה. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְרַבָּנָן אָמְרֵי תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה לָשׁוֹן הָרָע בְּמשֶׁה אָחִיהָ קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, ט): זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ, כ): תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְךָ תִּתֶּן דֹּפִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁאֵינוֹ בֶּן אֻמָּתְךָ, סוֹף בְּבֶן אֻמָּתְךָ תִּתֶּן דֹּפִי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אָמַר אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמֶּךָ, סוֹפְךָ בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי, שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּגֵס אֶת לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּגָדוֹל מִמֶּנּוּ גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ שֶׁיְּקָרְבוּ בּוֹ אֶת הַנְּגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם.

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ה, ה): אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, רַבָּנָן אָמְרֵי הַמִּקְרָא הַזֶּה מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, כֵּיצַד, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ, מַהוּ כֵן, כֵּיוָן שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע הוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת, הֲרֵי לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, שֶׁהַפֶּה חוֹטֵא עַל הַבָּשָׂר, מַהוּ (קהלת ה, ה): וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, שֶׁלֹא תֹאמַר הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע וְאֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ וְהוּא עוֹמֵד אֶצְלְךָ וְכוֹתֵב כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְדַבֵּר עַל חֲבֵרְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, כ): גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל, לָמָּה (קהלת י, כ): כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל. וּמַהוּ (קהלת י, כ): וּבַעַל הַכְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (ישעיה ו, ב): שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד, (קהלת ה, ה): לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, עַל אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיָּצָא מִפִּיךָ. (קהלת ה, ה): וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ לוֹקֶה בִּנְגָעִים, וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין הֲרֵי מִרְיָם עַל יְדֵי שֶׁאָמְרָה לָשׁוֹן הָרָע עַל משֶׁה אָחִיהָ, לָקְתָה. הֱוֵי זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה וגו', וּמִתּוֹךְ כָּךְ לָקְתָה.

למה לשון הרע כל כך נורא?

הנהגה היא מידה כנגד מידה – לא ירצו לראות את הרע שבך.

• תורת מנחם ,נז – שנת תשכ"ט – חלק רביעי, ש"פ שופטים, ב' אלול, ה'תשכ"ט, 306

וכמבואר באריכות בספרי מוסר¹⁹⁷⁶, ומובא גם בקיצור בחסידות בקונטרס העבודה¹⁹⁷⁷, שגם כאשר ההבטה היא בקור רוח ובשעת מעשה אינו מרגיש בעצמו איזה התפעלות, הרי זה עושה רושם וחקיקה גדולה בנפש, ולא תעבור בלי התעוררות רע בהתגלות ר"ל.

 וכמו"כ צ"ל ההגדרה בענין השמיעה, להיות אוטם אזניו משמוע דבר רע, כמו לשון הרע, שעי"ז מציל תליתאי¹⁹⁷⁸, ועוד זאת שעי"ז פועל גם למעלה, שכאשר באים לקטרג עליו, לא רוצים לשמוע, כמ"ש¹⁹⁷⁹ ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע גו', והיינו לפי שההנהגה מלמעלה היא באופן דמדה כנגד מדה¹⁹⁸⁰, ולכן, כאשר הוא אינו רוצה לשמוע רע על חבירו, אזי פועל שכאשר רוצים לדבר עליו רע למעלה, אין שומעין מלכתחילה.

ולכן אמרו רק שיתכן שהדברים היו מכוונים גם אליו, וספיקא – לחומרא]. והרי "ברית כרותה ללשון הרע שתתקבל על הלב"

2073) ראה אלשיך קהלת ז, כא (מרז"ל). וראה גם אג"ק אדה"ז ע' שלח. הובא במכתב י"ט אלול תשי"ב (ושם: ולע"ע לא מצאתי מקומו). אג"ק חכ"ג ס"ע תלח.

• מגלה את הרע שבי

הדיבור הבלתי- רצוי, לשון הרע, שמעורר ומגלה את הרע שמצד עצמו הי' נשאר בהעלם¹⁰⁷, ומרובה מדה טובה, שהדיבור בשבחו יש לו השפעה טובה¹⁰⁸, ומביא חיזוק וסיוע בעבודה¹⁰⁹;

ומה כל כך רע בלראות את הרע בעצמי?

כי אתה לא רואה את הפוטנציאל – לא מאמין באנשים אחרים ולא בעצמך

• תורת מנחם, מו – שנת תשכ"ו – חלק שני, בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ו, 251

ממדרש⁵⁹ שמשה רבינו "דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל", שדוקא החטא דלשון הרע מעכב את הגאולה יותר מכל שאר החטאים (אפילו חטא ע"ז, אף שחטא לשון הרע הוא רק "כאילו כפר בעיקר"⁶⁰

בענין לשון הרע, "לשון תליתאי קטיל תליתאי"204, "הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו"205 – דלכאורה אינו מובן: מהי אשמתו של "הנאמר עליו" שיצטרך לסבול – כיון שע"י הדיבור אודות הרע שיש בו (כידוע206 שלשון הרע הוא בדבר אמת, ולא כמו מוציא שם רע שהוא שקר), מביאים זאת לידי גילוי (גם אם הי' עד עתה בהעלם).

ומרובה מדה טובה כו'207 – שע"י אהבת ישראל והדגשת הטוב האמיתי והפנימי שבכל אחד מישראל, וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין208: "אע"פ שחטא ישראל הוא" – מגלים אצלו ש"ישראל הוא", וגילוי זה פועל בו לצאת ממעמדו ומצבו ולהתעלות עד למעלה עליונה ביותר, ובאופן ש"קונה עולמו בשעה אחת"209 – בהיותו במעמד ומצב של נשמה בגוף – ע"י לימוד התורה וקיום המצוות בהידור, וביתר שאת וביתר עז, שזוהי מעלת בעלי תשובה ד"משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי"210, ועד שמגיעים למדרגה שלמעלה מכל קצוות, שזהו מקום הבעל תשובה, שהוא למעלה גם מהקצה היותר עליון, מקום הצדיקים120.

למה בבשר:

• אור חיים

עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו,

ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו,

והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים,

לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו:

והובא וגו'. הוצרך לומר והובא וגו', לצד שאמר ביום טהרתו חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו ואין תנאי בדבר לזה אמר והובא וגו' פירוש חדא ועוד, טהרתו והובא אל וגו'. ורז"ל אמרו (תו"כ) שלא ישהה. וטעם אומרו והובא ולא אמר ובא. אולי שיחייבוהו בית דין או תוקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל:

• העמק דבר

והובא אל הכהן. בע״כ כמו בטומאה כתיב והובא שלא ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה״ה טהור. ע״כ כתיב והובא בע״כ. אבל בטהרה ס״ד שאם ירצה להטהר יעשה כך מש״ה כתיב והובא וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה:

איך מפסיקים לשון הרע, ואיך מפסיקים נגעים

ואיך מאמינים בעצמי

זה "לשון הרע" – כמ"ש הרמב"ם85 שהחילוק בין "לשון הרע" ל"מוציא שם רע" הוא, ש"מוציא שם רע" הוא הבודה מלבו דבר שקר, אבל "לשון הרע" הוא "אף על פי שאומר אמת"; מוטב שנלמד "פרק תניא", ועי"ז יתבטלו אצלך הקושיות, שהרי כל ה"קושיות" שלך הם בגלל שלא למדת פנימיות התורה, שהיא למעלה מקושיות כו', ולכן, כשנלמד "פרק תניא", אזי בדרך ממילא יתורצו ה"קושיות" שלך!

• תורת מנחם, מג – שנת תשכ"ה – חלק שלישי, שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ה, 151

המשך הביאור (בפנימיות הענינים) במ"ש "והובא אל הכהן", אף שנאמר לאח"ז "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", והדיוק ד"והובא" (ולא "ובא"), בעל-כרחו – שאפילו בנוגע למצורע, ש"בדד ישב מחוץ למחנה"³, שלא יהיו טמאין אחרים יושבים עמו, מחוץ למחנות דג' קליפות הטמאות⁴, מבטיח הקב"ה ש"לא ידח ממנו נדח"⁵, ובודאי

שסוכ"ס "והובא אל הכהן", אפילו אם אין רצונו בכך, בעל-כרחו1. וכדי שתהי' ההתעוררות גם בפנימיות נפשו, מצד רצונו ושכלו כו' – צ"ל "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", שפעולת הטהרה היא גם במקומו של המצורע, באופן שגם הזדונות נהפכים לזכיות2. ועפ"ז מובן הטעם שבדורות הראשונים נקראת פרשה זו "זאת תהי'", אבל בדורות האחרונים נקראת "מצורע", כי, אמיתית הענין דאתהפכא (ע"י גילוי העצמות) יהי' לעת"ל, ולכן, בדורות הראשונים הי' זה רק באופן ד"זאת תהי'", שרק לעת"ל יהי' הענין ד"תורת המצורע", ש"המצורע" יהי' "תורה", אבל בדורות האחרונים, שנרגש כבר הגילוי דמשיח, עושים גם מ"מצורע" פרשה בתורה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 100 ואילך.

• לקוטי תורה, מצורע

 זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו׳.

הנה מבואר בע״ח של״ז פ״ז שסיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור החכמה

כי מצורע חשוב כמת וכתיב ימותו ולא בחכמה כו׳ ע״ש.

ולהבין זה קצת צ״ל ענין מוחין דאימא ומוחין דאבא,

כי הנה מוחין דאימא הוא כמ״ש אם הבנים שמחה שע״י ההתבוננות נולד האהבה והשמחה ורשפי אש

והוא בחי׳ הרצוא להסתלק וליכלל בעצמותו ית׳.

אך יש עוד בחי׳ שלמעלה מהאהבה ברשפי אש דהיינו מוחין דאבא

שאור א״ס ב״ה שורה בח״ע…

וזהו אם רץ לבך שוב לאחד. כי ע״י הביטול דמוחין דאבא נמשך בחי׳ שוב והוא המשכת אלהות למטה.

ולהמשכה זו צ״ל הרחבת הכלים והן אותיות התשב״כ ותשבע״פ.

וז״ש בע״ח שער לאה ורחל פ״ז וז״ל וזכור כלל זה

שאין נעשה ב׳ פרצופים אלו לאה ורחל כאן אלא אחר התגלות מוחין דאבא בז״א עכ״ל, כי לאה היא אותיות המחשבה והיא בחי׳ תשב״כ כי ס״ר אותיות התורה היינו אותיות המחשבה כמ״ש במ״א ע״פ את שבתותי תשמרו.

ורחל היא אותיות הדבור תשבע״פ.

ולכן התהוות ב׳ בחי׳ אלו נמשך ע״י התגלות מוחין דאבא דייקא שהוא הביטול שמזה נמשך השוב  והוא ההמשכה בבחי׳ כלים ואותיות כו׳ משא״כ מבחי׳ מוחין דאימא שמהם נמשך הרצוא שהוא אדרבה ההסתלקות מהכלים והאותיות.

ועיין מ״ש בד״ה וייצר את האדם בפ׳ בראשית איך שהאותיות נמשכים דייקא מח״ע שלמעלה מהבינה ע״ש באריכות.

ולכן מחמת הסתלקות מוחין דאבא שזהו ענין צרעת

דתרגומו סגירו

מזה נסתעף שאין נבנים פרצופי לאה ורחל

וזהו"ע הנגע שאור החכמה אינו מאיר בבינה<16>, והעצה היא והובא אל הכהן, שיומשך אור החכמה נקודה בהיכלא, והסגירו שבעת ימים הו"ע הז' מדות, והיינו שיומשך אור החכמה בכל הספירות, שעי"ז יתוקן הענין.”

ויוצאים תמורתם הנגעים שאת נגד לאה כו׳

דהיינו מחמת שאין נמשך בחי׳ שוב בכלים ואותיות דקדושה אזי מבחי׳ הרצוא לבד יוכל להסתעף יניקת החיצונים כמו שאחר ההתלהבות בתפלה אם אינו עוסק בתורה יוכל להתהוות מההתלהבות בחי׳ דינים קפידא וכעס ומזה נסתעף ג״כ יש וגסות כו׳ או תאוות רעות.

…והמדבר לשון הרע שהוא הפך הטוב באותיות וכלים דקדושה.

גורם  שגם למעלה במקום שם טוב שהם האותיות והכלים דקדושה יצאו תמורתן אותיות הנק׳ שם רע דהיינו שבחי׳ שם ההוא ואותיות אלו הוא מקור חיות הרע והיינו כמ״ש בע״ח שמהנגעים נמשך יניקת הקליפות

והנה התיקון של הנגעים ורפואתן הוא ע״י והובא אל הכהן. כי הכהן הוא הממשיך אור אבא וכמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות וע״ש בענין שלך גדול משלהם כו׳ וע״י המשכת מוחין דאבא בז״א אזי יסוד אבא בוקע יסוד אימא והוא המשכת בחי׳ השוב.

וזהו ענין זיווג יעקב עם לאה ורחל יעקב אותיות יבקע שיסוד אבא בוקע יסוד אימא ומשם נמשך ההשפעה באותיות המחשבה והדבור לאה ורחל עור בעד עור כו׳ בחי׳ לבושים מודומ״ע וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כו׳.

וזהו ענין זאת תהיה תורת המצורע. וכמ״ש בע״ח שם וז״ל כי זהו ענין אומרו זאת תהיה תורת המצורע כי כל בחי׳ היותו מצורע הוא לסבת הסתלקות מוחין דמצד אבא חכמה הנק׳ תורה וא״כ אין תיקונו אלא ע״י עסק התורה כמארז״ל לכן אמר תורת המצורע ולא טהרת המצורע או כיוצא עכ״ל.

ועד״ז איתא בתנחומא ובילקוט מרפא לשון עץ חיים שהתורה עץ חיים היא והיא רפואתו של המצורע שהוציא שם רע כו׳ ע״ש והיינו משום שע״י התורה ממשיך מוחין דאבא וזהו טוב שם משמן טוב שע״י התורה שהיא בחי׳ שמן הטוב ח״ע ממנה נמשך טוב שם שהוא הטבת השם ע״ד הטבת הנרות וכמ״ש במ״א בד״ה ואלה שמות בענין לאתקנא רזא דשמיה ובד״ה משה ידבר כו׳ והיינו ע״י התומ״צ שהם המשכת שמן הטוב שמן משחת קדשהפך בחי׳ שם רע הנ״ל ועיין בפ׳ יתרו דפ״ז סע״ב בענין טוב שם משמן טוב וכמ״ש במ״א ע״פ שמן תורק שמך כו׳.

ואסוותא באורייתא אשתכח כו׳

והנה לזאת עיקר עבודת האדם להיות אחר הרצוא בחי׳ שוב שהרצוא אינו אלא התחלה לעורר הנפש אבל העיקר הוא ההמשכה בכלים רבים דאותיות התורה ובמצות. ועמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים דכמו שהארץ אינה רק כגרגיר חרדל לגבי השמים כך ערך בחי׳ הרצוא לגבי השוב כו׳ ע״ש.

The post מה יגרום לי להאמין בעצמי | פסיכולוגיה בפרשה, מצורע appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

תזריע

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃

וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃

וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃

וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל־דְּמֵ֥י טָהֳרָֽה׃

• אבן עזרא על ויקרא י״ב:ב׳

אשה כי תזריע. אחר שהשלים תורת הטהור והטמא בנאכלין הזכיר טמא אדם והחל מן האשה היולדת כי הלידה היא תחלה ורבים אמרו שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר על כן וילדה זכר ועל כן דעת חכמי יון שהזרע לאשה וזרע הזכר מקפיא וכל הבן מדם האשה והנה פירוש תזריע תתן זרע כי היא כמו הארץ:

• רש"י:

כי תזריע. לְרַבּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדַתּוּ מָחוּי — שֶׁנִּמְחָה וְנַעֲשָׂה כְּעֵין זֶרַע — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה (נדה כ"ז):

שטיינזלץ – אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, תקלוט זרע, תהרה

• נדה לא א

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה שנאמר (ויקרא יג, כט) אשה כי תזריע וילדה זכר

• אור החיים:

אשה כי תזריע וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כי תזריע וילדה ולא הספיק לומר אשה כי תלד זכר. ורז"ל נחלקו (בתו"כ הכא) חכמים אומרים למעט יוצא דופן כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה, ור' שמעון אומר לרבות ילדתו מחוי. ועוד יש לאלוה מילין בהעיר עוד, למה שינה הכתוב את לשונו שהתחיל לדבר לשון עתיד תזריע וגמר אומר וילדה ולא אמר ותלד, וכמו שאמר גם כן בסמוך ואם נקבה תלד. והגם שהרבה כתובים מדברים בסדר זה עבר במקום עתיד, אף על פי כן דבר יגידו בשנות לשון. עוד למה אמר וילדה שמשמע ודאי ולא אמר אם תלד זכר שהרי אין ודאית לזכר יותר מהנקבה. ולזה יש לומר שאומרו כי תזריע הרי כי משמשת אם, ונמשכת למטה עם וילדה, וזה דוחק.

ורז"ל אמרו בהמפלת (נדה לא.) ובהרואה (ברכות ס.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ולזה אמר וילדה ודאי. והגם שדרש רבי צדוק דרשה זו מפסוק (ויגש מו טו) ואת דינה בתו תלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, נראה כי משם אין ידוע טעם התליה, וכאן גילה הכתוב טעם התליה כי תזריע תחלה. ולא הוצרך לומר תחלה, שאם לא כן על כל פנים צריך שתזריע בין ללידת זכר בין ללידת נקבה, ולא הספיק פסוק זה והוצרך לפסוק ואת דינה בתו, ללמד על איש תחלה יולדת נקבה. ויש עוד לאלוה מילין.

ויתבאר על דרך אומרו (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני ודרשו ז"ל (ב"ר פ"א)

אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית דכתיב ורוח אלהים מרחפת וגו',

הרי כי ב' יצירות באדם יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנה בעת ההזרעה אמרו ז"ל (זוהר קדושים פ.) כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש,

אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה,

וצא ולמד (ברכות י. ד.) מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב' בניה (סנהדרין קד.).

 אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה,

וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע,

והוא מאמר הכתוב כי תזריע וילדה

מודיע הכתוב כי עיקר הלידה היא בשעת ההזרעה

שכאשר תזריע כבר ילדה

והיה מה שהיה אם נפש טהורה אם לא ואין תקוה להפך מה שכבר הוא,

ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה כי אז היא עיקר הלידה לבחינת הנפש שהוא העיקרית באדם,

והויות הדבר והמצאתו הגם שהוא נעלם תקרא לידה.

ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אומרו (לד יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן שהם הנפשות שעשו בזיווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם לא מפני זה יכחד האמת, ואומרו זכר, רמז כי גם יש כח במוציאים בשעת ההזרעה להוליד זכר כפי הכוונה אשר יכוין להמשיך נפש מעלמא דדכורא:

עוד ירמוז הכתוב לצד שעיקר הבנים היא האשה וחש הכתוב לה לצד שאינה חייבת לא תתרצה בהולדה לצד הצער שסובלת גם לה שמתגנת בלידה, אשר על כן לא תחפוץ להנשא, ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול (גיטין מט:), לזה בא הכתוב והבטיחה כי הגם שאינה מצווה אם תעשה כסדר האמור יהיה לה יתרון ומעלה כזכר, והוא אומרו אשה כי תזריע וגו'

פירוש אשה שתעשה פעולה זו שתזריע כאן שלל מניעת הזיווג,

וילדה פירוש תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה ולא לתאוה בהמית, ואם לא אמר אלא אשה כי תלד היתה הכוונה כל שתלד הוא אומר, ולא כן הוא,

אלא מי שמכוונת בזווגה אל הלידה זאת האשה היא במדרגת זכר, והוא אומרו זכר, ואמר וילדה ולא תלד, לומר שלא תשיג הגדר ההוא אלא אחר שיצא הדבר לפועל. ואולי כי לזה נתכוון באומרו לאמר וסמך לה תיבת אשה פירוש לאמר לשון מעלה ורוממות למי אשה כי תזריע וילדה ומה מעלתה זכר בכל פרטי הבחינות אשר יגדל בהם הזכר על האשה. ואולי כי לזה נתכוין אומרו (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו, כי לה נוגע החסרון מטעם הנזכר.

• שער הגלגולים ט׳:ב׳

גם דע, כי לפעמים יתגלגל האיש בגוף נקבה, לסבת איזה עון, כמו משכב זכור וכיוצא בו.

והנה הנקבה הזאת שהיא גלגול נשמת זכר, אינה יכולה לקבל הריון ולהתעבר,

לפי שאין לה בחי' מיין נוקבין להעלות ולקבל טפת מיין דוכרין,

והנה האשה הזאת צריכה זכות גדול לשתוכל להתעבר ולהוליד, ואין לה מציאות אחר,

זולתי שתתעבר בה איזו נשמת אשה נקבה אחרת בסוד העבור, ובכן בכח שתופה עמה, תוכל לעלות מיין נוקבין, ולקבל הריון ותלד.

אמנם אי אפשר לה ללדת בנים זכרים לשתי סבות, האחת היא, לפי שהכתוב אומר, אשה כי תזריע וילדה זכר, אבל כאן האשה היא זכר כבעלה, ואינה יכולה ללדת זכרים אלא נקבות. הסבה הב' היא, לפי שכיון שאותה נשמה של הנקבה שנכנסה בה, לא נכנסה רק בסוד העבור לבד, כדי לסייעה שתתעבר ותלד, ולכן כיון שהאשה הזאת יולדת, אין הנשמה ההיא צריכה עוד להשאר שם בסוד העבור ללא צורך,

ואז בעת שיולדת נכנס בה הנשמה ההיא של סוד העבור, ואז הולד ההוא יוצא נקבה ולא זכר, ואז היא שם בבחי' גלגול ממש, ולא עבור כבתחלה. ונמצא שכל אשה שנשמתה נשמת זכר כנז"ל, אי אפשר שתלד זכר אלא נקבה, ואותה הנקבה אשר תלד, היא היא אותה הנשמה של הנקבה שנכנסה בה בתחלה בסוד העיבור לסייעה כנזכר:

• רצון מלמטה למעלה. מגלה פנימיות. עבודה בכוח עצמי. זה לא רק בידיים שלך

הרבי – איש ואישה – כנסת ישרלא והקב"ה

• ש"פ תזריע, ראש חודש ניסן, ה'תשכ"ה

כי איש ואשה (ברוחניות) הם הקב"ה וכנסת ישראל, דהקב"ה נקרא בשם איש וכנסת ישראל בשם אשה⁵. וידוע בענין אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא⁶, שבכל אחד מהם יש מעלה.

 דהמעלה באתערותא דלתתא היא שההמשכה הבאה על ידה היא מפנימיות האור⁷, והמעלה באתערותא דלעילא מצד עצמה היא שההמשכה היא ממקום נעלה יותר שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם (אלא שההמשכה משם היא מבחינת חיצוניות). ויש לומר, שמזה משתלשלים שני הפירושים באשה כי תזריע וילדה זכר כפשוטו.

דהפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האיש דעילאה גבר, משתלשל מהמעלה שבאתערותא דלעילא⁸, והפירוש שלידת הזכר הוא מזרע האשה משתלשל מהמעלה שבאתערותא דלתתא.

מעלת העבודה מלמטה למעלה

חודש ניסן, ההדגשה היא בהמעלה שבאתערותא דלעילא. וזה שהמסקנא היא שלידת הזכר הוא מזרע האשה, כי לאחרי מתן תורה, גם בחודש ניסן, ההדגשה היא במעלת עבודת האדם (אתערותא דלתתא). וכמובן גם מהמאמר ד"ה החודש של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע¹¹ בעל ההילולא דב' ניסן, שמדייק שם (בתחלת המאמר¹²) "למה צריכים עבודה בכח עצמו דוקא ומהו המעלה בזה והלא האהוי"ר הבאים מלמעלה הם גבוהים הרבה יותר", דזה שמדייק (מהי המעלה בעבודה בכח עצמו), אף שבכו"כ דרושים מבואר (כנ"ל) המעלה שבאתערותא דלתתא (עבודה בכח עצמו), יש לומר, כי במאמר ד"ה החודש מודגשת המעלה שבאתערותא דלעילא, ולכן יש מקום לשאלה מהי המעלה בעבודה. אבל מזה שענין זה (מהי המעלה בעבודה) הוא רק שאלה, מובן, שגם בחודש ניסן (ד"ה החודש), שבו מודגשת מעלת ההמשכה הבאה מלמעלה, המסקנא היא שיש (גם) מעלה בעבודה בכח עצמו (אתערותא דלתתא) לגבי האהוי"ר הבאים מלמעלה (אתערותא דלעילא). ויתירה מזו, דענין זה (המעלה שבאתערותא דלתתא) הוא עיקר המעלה, שלכן, המסקנא (בלקו"ת) היא שלידת הזכר הוא מזרע האשה, המעלה שבאתערותא דלתתא.

אתה מעורר בו את הרחמים הם גדולים – יש שכר לעבודה מלמטה.

• קדושת לוי, ויקרא, תזריע א׳

אשה כי תזריע וילדה זכר גו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ב-ג). רבים מקשים מה שייכות זה לביום השמיני גו'. והנראה, דהנה יש התעוררות עליון שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל בשביל מדתו שנקרא רחום וחנון אשר לזה ברא כל העולמות כמאמר רבותינו ז"ל בגין דיתקרי רחום כו'. ויש שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל מחמת התעוררת מלמטה כאשר ישראל מבקשים מלפניו יתברך לרחם עליהם אז מרחם עליהם כמאמר רבותינו ז"ל (יבמות סד:) מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים כו'. ובאמת אצל הקדוש ברוך הוא חביב יותר התעוררות מלמטה על רחמים מן התעוררות מלמעלה. וזהו הרמז אשה כי תזריע, כי העולמות נקראים בבחינת אשה שהם מקבלים תמיד מהקדוש ברוך הוא זהו אשה כי תזריע, כאשר העולם שהם ישראל מעוררים הרחמים. וילדה זכר, כלומר רחמים גדולים וחזקים הרחמים הם בבחינות זכר וכו'. ומבאר הפסוק שהרחמים שהם מהתעוררות מלמטה הם חביבים אצל הקדוש ברוך הוא. וזהו וביום השמיני ימול בשר כו', על דרך שמבואר ברבותינו ז"ל שאל האי מינא מי נאה מעשה הקדוש ברוך הוא או מעשה בשר ודם כו'

למה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ערל כו', והשיב לו שהקדוש ברוך הוא רצונו לזכות את ישראל. ונמצא מזה מוכח שהתעוררות מלמטה חביב אצל הקדוש ברוך הוא מהתעוררות מלמעלה. וזהו וביום השמיני ימול, מוכח שהתעוררות מלמטה חשוב יותר מהתעוררות מלמעלה:

• לנצל את הזמן ולרצות לקבל

נועם אלימלך, ספר ויקרא, תזריע א׳:א׳

אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳. דהנה כתיב "יום ליום יביע אומר" נ"ל דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך ליבם אחר שטותיהם והבליהם,

אז אין הפרש אצלו,

וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר, ולא יוסיף דעת ושכל כלל,

אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השי"ת ועבודתו, אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול, ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממות עד אין תכלית, וזהו "יום ליום יביע" לשון מים תבעה אש, שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה, כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול, שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו, רק שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה, דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו, וזה נקרא בשם נקבות, ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא, שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו ית"ש.

• אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה, תזריע א׳:א׳

 אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳.

וארז״ל (בברכות ד״ס ע״א נדה דל״א א׳) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ וזה פלאי, והפלסופים נדחקו ליישב כי לפי שאשה מזרעת תחלה הרי טפת הזכר באה באחרונה ועילאה גבר.

משא״כ אם האיש מזריע תחלה כו׳.

ואמנם באמת הוא דוחק גדול בפי׳ לשון אשה מזרעת תחלה דמשמע שממנה דוקא בא הזרעת הזכר ולא ע״י שהזכר מזריע לבסוף כו׳.

ועוד דארז״ל ספ״ג דנדה גבי דינה כתיב בתו.

בתו של יעקב וגבי השבטים כתיב בני לאה כי אשה מזרעת תחלה כו׳ א״כ משמע שמזרע האשה דוקא נולד הזכר וד״ל. (וכ״ה במדרש רבה תזריע ס״פ י״ד הזכר מן האשה כו׳ ע״ש).

והענין כי הזכר הוא בחי׳ חסד כדכתיב זכר חסדו

ונקבה היא בחי׳ גבורה דינא דמלכותא דינא וכמארז״ל על שרה אמנו שבשעה שבשרוה המלאכים שעתידה שתלד בן זכר פירסה נדה בחי׳ גבורות,

וגם אמרז״ל שאברהם צוה לתת להם סלת והיא נתנה קמח מכאן שאשה עיניה צרה באורחים והיינו לפי שהיא מבחינת גבורות.

והנה בולד שניהם מזריעים

 וכמארז״ל לובן מן האב שממנו עצמות וגידים ומוח כו׳ אודם מן האם שממנו עור ובשר כו׳,

ולכאורה יפלא איך מתאחדים ב׳ השפעות אלו

שהרי חו״ג הם ב׳ הפכים ומים מכבים אש.

אך הענין כנודע שהי״ס כלולים כל א׳ מהן מכולן

ויש בחסד חסד שבחסד וגבורה שבחסד ות״ת שבחסד כו׳ וכן בגבורה יש חסד שבגבורה גבורה שבגבורה כו׳

וכמ״ש בענין ספירת העומר שהם ז׳ מדות וכל א׳ כלול מז׳.

ועד״מ האב מכה בנו ומייסרו בשבט אנשים הרי הוא מחמת אהבה בשביל שישוב לה׳ ובתורתו יהגה ואעפ״כ ההכאות הם יסורים ממש וה״ז גבורה שבחסד

ועד״ז נאמר את אשר יאהב ה׳ יוכיח.

ולהיפך חסד שבגבורה היינו האם שמשפעת לבנה כל טוב ומניקתו הרבה כו׳ ואין זה טובתו כלל.

והנה ביחוד וזיווג האב משפיע מבחי׳ הגבורה שבו

והאם שהיא מגבורה משפעת מבחי׳ החסד שבה

ולכן יכולים להתחבר יחד

אבל אילו היה האב משפיע מחסד שבחסד והנקבה מגבורה שבגבורה באמת לא היו מתחברים כלל.

ומעתה יובן ג״כ ענין הנ״ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳

שהרי השפעתה הוא מבחי׳ חסד דוקא

לכן יולדת זכר שהוא מחסד

משא״כ איש מזריע תחלה הרי השפעתו מבחי׳ גבורה לכן יולדת נקבה.

וא״כ יהי׳ לשון הפסוק ניחא כפשוטו שאשה כי תזריע תלד היא עי״ז ממש זכר ולא כפי׳ הפלסופים מחמת שזרע הזכר בא לבסוף כו׳ שאין זה במשמע לשון הפסוק כלל. וע״פ קבלה הזכר הוא נמשך משם מ״ה והנקבה משם ב״ן (וכמש״ל סד״ה קול דודי בענין האבות והאמהות) והנה מ״ה כלול ג״כ מב״ן וגם שם ב״ן כלול ממ״ה והשפעת הדכר הוא בחי׳ ב״ן דמ״ה ולפי שהשפעה זו הוא בחי׳ שם ב״ן לכן יולדת נקבה. ואמנם אשה שהיא שם ב״ן מזרעת ומשפעת בחי׳ מ״ה הכלול בב״ן ולפי שהוא בחי׳ מ״ה לכן יולדת זכר (ועיין מענין אשה כי תזריע בזח״ג פ׳ תזריע מ״ב ב׳ מ״ג ב׳ מ״ה ב׳):

The post איך מרחיבים את הכלי | פסיכולוגיה בפרשה, תזריע appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

איך מאזנים את הנפש?

מקורות

• ויקרא יא, ג

וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃

דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃

• ביאור שטיינזלץ על ויקרא י״א:ג׳

כֹּל חיה שהיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה. רגליהן של חיות או בהמות טהורות אינן כרגלי כלבים וחתולים, דובים ואריות, אלא יש להן פרסה, שהיא כיסוי קרני קשה הצומח בתחתית הרגל. ובתוספת פירוט – וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, פרסותיה מחולקות לשתיים, כפרסות הכבשים, העזים והפרות. תנאי נוסף הוא, שהבהמה צריכה להיות מַעֲלַת גֵּרָה, שמעלה לפיה את המאכל שנלעס ונבלע כדי ללעוס אותו שנית, בַּבְּהֵמָה, מבין הבהמות. את הבהמה הממלאת אחר התנאים הללו – פרסותיה שסועות והיא מעלה גרה – אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

• תורת מנחם, לה – שנת תשכ"ג – חלק ראשון, בס"ד. שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ג, 208

מפרסת פרסה – שה"רגל" שבה הולך על הארץ צריכה להיות חלוקה לשתים, היינו, שסדר הליכתו של יהודי בעולם צריך להיות בשני קוין,

ולא בקו אחד, "קיימא דחד סמכא"¹⁰,

לשון האד"ר בתחלתה (זח"ג קכז, ב). וראה תורת לוי"צ ע' שג.

 כבעולם התוהו¹¹,

כמדובר בהמאמרים דשנה שעברה¹² שהעבודה צריכה להיות באופן של רצוא ושוב

שהם ב' קוין דוקא, והיינו, שעוסק לא רק בקו התפלה (העלאה מלמטה למעלה) בלבד, או בקו הגמ"ח (המשכה מלמעלה למטה) בלבד, אלא בשני הקוין, וכמאמר חז"ל¹³ "על שלשה דברים העולם (עולם גדול, וכן עולם קטן זה האדם¹⁴) עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ע"פ הוראות התורה.

וזהו ששני הסימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה הם סיבה לטהרת הבהמה – ה"בהמה" שבאדם – כי, כאשר ישנם שני תנאים הנ"ל, אזי יכולים להעלות את הדברים הגשמיים שבעולם.

אם הוא מתעסק בדברים הגשמיים דדצ"ח לשם שמים ולעבודת הוי', שאז פועל הוא בהם העלאה והתכללות כנ"ל – "אשר תאכלו"; או שאינו עושה זאת כראוי, שאינו עושה זאת לעבודת הוי' אלא מצד טבעיותו ורגילותו,

שאז אינו פועל בזה העלאה אלא להיפך, ואז – "אשר לא תאכלו". ו. בתורה אור²² מובא אודות ר' חנינא בן תרדיון²³, שעשה ב' ענינים – מעשה אחד שעשה בקו החסד, ומעשה שני שעשה בקו הגבורה – ועשה את שניהם באותו אופן, ועי"ז ידעו שאין זה מצד הטבע אלא מצד

וכמ"ש בספרי²⁴ שאהבה ויראה הם ב' מדות הפכיים ואינם יכולים להיות יחד, מלבד בעבודת הוי', שבזה יכולים להיות ב' המדות יחד. וזהו ג"כ מ"ש באברהם אבינו בשעת נסיון העקידה דוקא "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"²⁵: הנסיונות הקודמים היו בקו אחד – קו הימין, ולכן לא הי' אפשר לדעת אם אין זה מצד הטבע.

אבל כאשר הי' נסיון זה, שלקח את יצחק להעקידה, עד שרצה לעשות מה שרצה, שזהו ענין שמצד קו הגבורה – אזי "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", "עתה ידעתי" גם על כל הנסיונות הקודמים, שהם מצד עבודה²⁶. ז

. זהו הסימן ד"מפרסת פרסה": כאשר פועלים רק בקו אחד, "בקיימא דחד סמכא"²⁷ – יתכן שזהו מצד הטבע והרגילות.

הסימן לבהמה טהורה היא "מפרסת פרסה" – שהפרסה מחולקת ומכוונת ימינה ושמאלה, לשני הצדדים.

הוא יוצא מטבעו ורגילותו, ועושה את שליחותו של "אדם העליון", בכל מקום ששולחים אותו. הדין ב"מפרסת פרסה" הוא, שהפרסה צ"ל מחולקת מלמעלה ומלמטה, ואם לא – אין זו בהמה טהורה²⁸.

והיינו, שהעבודה בב' הקוין צריכה להיות לא רק בחיצוניות בלבד; אם ענין זה הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות אינו עומד אלא בקו אחד – אזי "לא תאכלו", שאינו פועל את ההעלאה והתכללות. עליו להיות מחולק בפנימיות וגם בפועל, בכל כולו ("דורך און דורך"), ואז "תאכלו", שפועל את ההתכללות, עד שבא לידי "ובו תדבקון"

. ואעפ"כ, כיון שהוא עוסק בגשמיות, ששייכת לחומריות – הרי אפילו כשהוא רואה ש"מפרסת פרסה", אין לו לסמוך על עצמו, וצ"ל גם הסימן ד"מעלת גרה" – לחזור וללעוס ("איבערקייען"), לבדוק את עצמו, ולברר עוד פעם ועוד פעם²⁹.

The post איך לאזן את הנפש | פסיכולוגיה בפרשה, שמיני appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• שיחת הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת פקודי, תש"ל

• שמות, פרשת פקודי

וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ (ס)

וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן..

וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃

וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃

וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם׃

וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ׃

כִּי֩ עֲנַ֨ן ה'עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם׃

• בראשית רבה פ"ג, ה

אמַר רַבִּי סִימוֹן, חָמֵשׁ פְּעָמִים כְּתִיב כָּאן אוֹרָה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. וַיְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּמִדְבַּר, שֶׁהוּא מַבְדִּיל בֵּין יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לְבָאֵי הָאָרֶץ.

• רש"י:

לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם; מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע, וְכֵן וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו (בראשית י"ג), וְכֵן אֵלֶּה מַסְעֵי (במדבר ל"ג), לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ, לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת:

• בן איש חי

בכל מסעיהם רוצה לאמר בכל ארבעה עולמות כי כל עולם מסע בפני עצמו:

• הרבי, תורת מנחם, לט, חלק שני, שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ד, 205

נתבאר מ"ש בס"פ פקודי²⁸ "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם" – דלכאורה הרי זה שייך לענין המסעות שבפ' בהעלותך²⁹, ולמה נכתב בפרשתנו (ובאופן שמפסיק המשך הענין דפ' פקודי ופ' ויקרא³⁰) בשייכות להשראת השכינה במשכן – ש"בכל מסעיהם"³¹, כאשר המסע קשור עם ענן ה', הנה גם כאשר יש מצב שבחיצוניות נראה שזוהי ירידה, סילוק השכינה, הנה בפנימיות³², דוקא עי"ז מגיעים למעלה

The post שבעה מרכיבים להצלחה במסע החיים | פסיכולוגיה בפרשה, פקודי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

המסכים גורמים לכוחות הנפש לא להתגלות, ולכן ממעטים את כוחות החיים.

אחד האתגרים המרכזיים הוא להכיר את המסכים, ההסתרים בנפש שלי ולהסיר אותם.

מקורות

• שיחת הרבי מליובאוויטש, ויקהל, תשכ"ה

שמות לח יח

וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃

וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃

וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃

• רש"י – לעמת קלעי החצר. כְּמִדַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר:

• תניא, אגרת הקודש כה

הנה אף כי ה' אחד ושמו אחד דהיינו דבורו ורוח פיו המכונה בזוה"ק בשם שמו הוא יחיד ומיוחד אעפ"כ ההארה והמשכת החיות הנמשכת מרוח פיו יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות שהן ד' עולמות אבי"ע והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כ"כ בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות ובעולם היצי' הוא ע"י צמצומים ומסכים יותר וכו' אבל אין שום שינוי ח"ו בעצמות השכינה שהיא דבר ה' ורוח פיו

• תניא פרק מ

אין העולמות שוים במעלתם והשינוי הוא מהמקבלים בב' בחי' הא' שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים והשנית שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כ"כ כבתחתונים ועוה"ז הוא עולם השפל בב' בחי' כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון ולכן הוא חומרי וגשמי וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים

וזהו עד"מ כמו תפיסת האור בהכלי דהיינו מה שהכלי תופסת האור שהאור בא בהגשמה כו', ובפרט בהשגה טבעי' דנה"ט שהוא מק"נ, וביותר כשנתפס בחומרי' שמעלים ומסתיר על האור דנה"א שהן כדוגמת המסכים המבדילים כו'. וזאת היא עבודת האדם להסיר ההעלמות וההסתרים שבנפש שלא להמשך אחרי הטבעי' והחומרי' ולהכניע ולכוף א"ע בכל פרט, שבזה מסיר כללו' ההעלמו' וההסתרי' מהנפש והוא ראשית העבודה לצאת מעניני החומרי' שלו והו"ע שכחי עמך כו' שבזה מסיר באמת חומרי' הגסות דנה"ב

The post איך להסיר את החסמים שבין כוחות הנפש | פסיכולוגיה בפרשה, ויקהל appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

שיחת הרבי מליובאוויטש, תש"מ

דברים ז׳

כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ

הַֽחִתִּי֩

וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י

וְהָאֱמֹרִ֜י

וְהַכְּנַעֲנִ֣י

וְהַפְּרִזִּ֗י

וְהַֽחִוִּי֙

וְהַיְבוּסִ֔י

שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃

וּנְתָנָ֞ם ה' אֱ-לֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃

וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ׃

• שמות לג

וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃

וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃

וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃

וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃

וַיִּגֹּ֥ף יְהוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ (ס)

ל״ג

וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃

וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃

וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃

• הכתב והקבלה, שמות ל״ג:ב׳

ושלחתי לפניך מלאך. אחרי המגפה ואחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם ואמר אם אין מחני, כי היה מוסר נפשו עליהם, ניחם עליהם הקב"ה ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח להם מלאך, כי רצה לנכות להם מן העון הגדול, כי בעבור המגפה לא נמחה חטאתם לגמרי לשכנו בתוכם, אבל נמחה קצת ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, ושיגרש ששה העמים שהובטחו מתחלה עליהם, ואמר דרך רצוי כי לא אעלה בקרבך, לטובתך פן אכלך בדרך בקשה ערפך; והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, הא' שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך, ועז"א וישמע העם ויתאבלו ולא שתו איש עדיו כאבלים. והנה ה' הרחמן מלא רחמים כאשר ראה שהתאבלו אמר בדרך רחמים, אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני בוחן לב ובוחן כליות. וע"ד האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת ברחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (רמב"ן), ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה.

• רש"י

וגרשתי את הכנעני וגו'. ו' אֻמּוֹת הֵם וְהַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם מֵאֵלָיו

• שמות ל״ד

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃

וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃

וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃

וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃

וַיֵּ֤רֶד ה' בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃

וַיַּעֲבֹ֨ר ה' ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀

נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃

וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃

וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃

שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃

כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃

פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃

• רש"י

את האמרי וגו'. ו' אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן, כִּי הַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם:

וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

רש"י: וגרשתי את הכנעני וגו'. ו' אֻמּוֹת הֵם וְהַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם מֵאֵלָיו

שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

רש"י: את האמרי וגו'. ו' אֻמּוֹת יֵשׁ כָּאן, כִּי הַגִּרְגָּשִׁי עָמַד וּפָנָה מִפְּנֵיהֶם:

• מקור מים חיים על בעל שם טוב, שמות י״ב

ובר"פ בלק ד"ה והנה כתב וז"ל,

כידוע מהריב"ש ששבע עממין הם שבע קליפות מקבילות לשבע מדות המרומזים בפס' (דברי הימים א כ״ט:י״א)

לך ה' הגדולה וכו' ועיין לעיל פ' בראשית בהגה ל'.

ובספר אגרא דכלה פ' לך כתב וז"ל,

והנה מקובל אצלינו שהז' עממין שהיו בארץ ישראל שציוה השם יתברך להכרית את שמם הם היו נגד הזיי"ן מדות שבקליפה,

וקבלתי סדרן והוראת שמותיהן מפה קדוש כבוד אדמו"ר הרב הקדוש פום ממלל רברבן בוצינא דנהורא כק"ש מו"ה י"י הלוי מלובלין זצלה"ה

וזה סדררן,

הכנעני נגד חסד שבקליפה מורה לשון הכנעה,

החתי נגד הגבורה שבקליפה מלשון חתת אלהים (בפ' וישלח),

האמורי נגד תפארת שבקליפה כי האמורי לשון התפארות כמה דאת אמר (בפ' תבא) את ה' האמרת וה' האמירך,

הפריזי נגד נצח שבקליפה כדרך המנצח היושב בערי הפריזי בלי פחד,

החווי נגד הוד שבקליפה מלשון חויא, כי גם בקדו' עיקר החורבן והצרות הם באלף החמישי והודי נהפך עלי למשחית, כל היום דוה,

היבוסי נגד יסוד שבקליפה מלשון הכתוב (משלי כ״ז:ז׳) תבוס נופת והבן (ול"נ שהוא מלשון דריכה לשון (משלי ל׳:י״ט) דרך גבר בעלמה)

גרגשי כנגד מלכות שבקליפה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות דנ"ח ע"א) ואתה מושל בכל אפילו ריש גרגותנא מן שמיא מוקמי ליה, וגרגשי מלשון גַּרְגּוּתְנִי (חגיגה דכ"ב ע"א), (ול"נ שהוא מלשון עפר כי גרגשתא הוא עפר, הרי הוא בסוד עפר המקבל הג' יסודות אש ומים ורוח והבן), על כן הגרגשי עמד ופנה מעצמו (ירושלמי שביעית פרק ו') כי מלכותך מלכות כל עולמים, ואפילו המלכות שבקליפה יתנו הדר למלך הכבוד והבן כי הדברים עתיקין, עד כאן דברי פה קדוש הנ"ל ודפח"ח עכ"ל, ואחר זה האריך עוד שם בענין זה שסידוק של ז' אומות הם נגד חג"ת נהי"ם דקדושה ע"ש.

• צוואת הריב"ש י״ד

ואם לאיזה מדה רעה מתאוה ר"ל אז יאמר ששה פעמים ז' עממין. הכנעני והחתי וכו' בכל כחו בדחילו ורחימא ומסתלק ממנו ויקשור המדה הזאת להקב"ה כגון אם יש לו ח"ו אהבה רעה לא יאהב רק את השי"ת וכל מגמתו יהא לזה ואם בכעס שהוא יראה רעה נמשך ממדת הגבורה יגבור על יצרו ויעשה מהמדה הזאת מרכבה להשי"ת.

על מידת המלכות

בכל השפעה כל עשר הספירות

• תורת מנחם, חלק ראשון, ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשי"ד, 184

דהנה כל השפעה צ"ל ע"י עשר בחי' דוקא, וכמו בהשפעת השכל מרב לתלמיד, שתחילה ישנו נקודת ההשכלה שרוצה להשפיע, שהו"ע החכמה,

ואח"כ צריך להתבונן בנקודת ההשכלה שתבוא בפרטי הענינים כו', שהו"ע הבינה.

 וגם צריך להיות לו ענין האהבה וחסד, שהרי כללות ענין ההשפעה הוא מצד האהבה. אמנם מצד מדת האהבה לבדה אפשר שתהי' ההשפעה יותר מכפי מדת המקבל, ולא יוכל לקבל כלל, ולזאת צ"ל מדת הגבורה והצמצום, למדוד את השכל עד כמה שיוכל וראוי לקבל. אמנם מצד הגבורה לבדה אפשר שהצמצום יהי' יותר מדאי, לזאת צ"ל מדת התפארת, שהיא הממוצע בין חסד וגבורה, ולא זו בלבד שהיא ממוצע בין חסד וגבורה, אלא עוד זאת שהיא כוללת מדת החסד ומדת הגבורה, ומצד מדת התפארת תהי' ההשפעה באופן שיתן לו כל מה שרק יוכל לקבל.

וכיון שכוונת המשפיע היא שהמקבל עצמו יוכל להיות משפיע, הנה לזה צ"ל גם מדת נצח והוד, שהו"ע כליות יועצות איך להשפיע לו באופן שיהי' אח"כ בעצמו משפיע.

וכן צ"ל מדת היסוד, שהוא התקשרות המשפיע בהמקבל, וגם שההשפעה תהי' בחמימות.

ונוסף לזה יש גם שטח המקבל בהמשפיע, שהוא ספירה העשירית, ספי' המלכות בהמשפיע. והנה, כל בחינות אלו ישנם גם בהמקבל, אמנם כמו שהם בהמקבל, וגם כמו שהם בשטח המקבל שבהמשפיע (שגם שם יש כל בחי' אלו) הם בהעלם.

כוח הפועל בנפעל

• ליקוטי תורה, פרשה מסעי, פט ד

ספירת המלכות שפשטות ענינה כח הפועל בנפעל עולמנו הזה ובהנוגע לעשי' והבפועל

שההמשכה דכל הספירות היא ע"י ספירת המלכות דוקא.

מלכות היא שורש הנבראים דבי"ע.

המלכות מגלה את המידות

אך כי ידוע ע"פ ויבן את הצלע דבנין פרצוף הנוק' נבנה מבחי' מלכות שבמדות דז"א היינו מבחי' מלכות שבחסד נעשה חסד שבמלכות וממלכות שבגבורה נעשה גבורה שבמלכות כו', והיינו משום שהמל' נק' עשיראה דכולהו שהיא בחי' הגילוי שבכל מדה דהיינו מל' שבחסד הוא ענין הגילוי וההשפעה שיש בהחסד וכן בכולן.

התלבשות והתנשאות

• הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך יב, ד'נב

ב"ה, כ"ה טבת, תשט"ז

לאחרי ההפסק הכי ארוך נתקבל מכתבו מעש"ק ויגש, וגם בו אינו נמצא טעם על ההפסק וגם לא על הקיצור במכתבו, ובטח יכתוב בפרטיות במכתביו הבאים, וביחוד ע"ד ההתועדויות בימי הרצון דחדש כסלו, אצל אנ"ש, נשי אנ"ש ושל התלמידים – שי' – וכן ישלח גם קטעי העתונים כמנהגו הטוב מאז.

מבואר בכ"מ בדא"ח, וגם בהמאמר האמור שלשום ש"ק, אשר האלקות שבכל נברא יש שני הפכים בזה, היינו שהוא בהתנשאות וגם בקירוב (היינו הענין דתפיסת מקום) והתלבשות, כיון דסליק ברעותא לברוא אותו וגם התנשאות, וזהו שני ההפכים דספירת המלכות. מלך על עם – שאימתו עליך, ותופסים מקום (מאחר שרצונו למלוך עליהם ולגזור גזירות).

ובמכ"ש וקל וחומר שכך צ"ל בהנהגת מלכות דלתתא – מאן מלכי דרבנן, ובהנהגת שד"ר וחסידים בכלל, שהם שלוחיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע לפעול פעולתם בכל מקום בו נמצאים ע"פ ההשגחה העליונה. וכמו שאין רצוי קירוב והתלבשות מבלי התנשאות ואפילו הבדלה – (לדעת שלא זהו תכלית הכוונה, וכידוע הפתגם בעלי בתי'שע הנחות איז א דבר מזוהם), הנה גם התנשאות ועאכו"כ הבדלה – מבלי התלבשות, ג"כ אינו רצוי. וכנראה שבכמה מאנ"ש וגם הוא בכלל, גובר קו הזה בהנוגע לבני ישראל ד… ובמילא עושה רושם בהפצת המעינות חוצה – תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי' – שאין מגיעים לכל המקומות שמוכרח ואפשר שיגיעו

ההתנשאות היא מקור הכריזמה

• המשך תער"ב, חלק ראשון, ש"פ ויגש, תער"ג, רלז

ולמה כשנעשה מלך אימתו גדולה מאלי' שאינה צריכה התבוננות בזה שהוא מלך וקבלו עליהם מלכותו, ולא משום יראת העונש, כ"א שמאליו וממילא נופל אימתו ופחדו על כאו"א, והוא מפני ההתנשאו' שלו ודוקא מפני ההתנשאו' עצמי שבו (שנק' יראת הרוממו' כו'). וכנראה בחוש ההפרש בין יראת המלך ליראת השר, דיראת השר הוא רק מצד ההשתררות שהוא מושל עליהם, אבל יראת המלך אינה מצד ההשתררו' כ"א מצד התנשאו' עצמו ולכן היראה באה בדרך ממילא (אז מיא פארלירט זעך), והיינו שההתנשאות נעשי' בו עצמי וטבעי כאלו בעצם הוא נבדל בערך מכל העם ומרומם ומנושא בעצם כו', עד שכל המורד בו חייב מיתה כמורד באלקי' וכמ"ש ברך נבות אלקי' ומלך כו', דכ"ז אא"ל רק מפני ההכתרה של העם שקבלו אותו למלך, דע"ה שעי"ז יהי' בו ההתנשאו' עליהם ה"ז רק התנשאו' על עם הנק' השתררות כו', דמהתנשאו' זאת לא הי' היראה והביטול בדרך ממילא כו', אבל ענין התנשאו' העצמי שנעשה בעצם מרומם ומנושא ושעי"ז תהי' היראה ממילא לא תהי' זאת מההכתרה לבד כו'. אך הענין הוא דכאשר קבלוהו למלך נמשך בו

ממדת מל' דלעילא בכתר מל' שלו ועי"ז הוא ההתנשאו' עצמי שלו כי נעשה מלך בעצם מצ"ע כו'

אין לה מעצמה כלום

דהנה, ספירת המלכות היא מדת ההתנשאות, וממנה נתהווה כל סדר ההשתלשלות, ומ"מ, צריכה להיות בתכלית השפלות וביטול, ודוקא עי"ז יש בה ב' הענינים, הא', שמקבלת את כל הענינים מלמעלה, שזהו"ע כל הנחלים הולכים אל הים35, והב', שהיא מהווה את כל הענינים שלמטה. ובפרטיות יותר, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בארוכה<ד> בענין ספירת המלכות שלית לה מגרמה כלום, שיש בזה ב' פירושים. פירוש הא', דלית לה אור מצד עצמה, רק מה שמקבלת מלמעלה ממנה, בדוגמת הלבנה שאין לה אור עצמי, כי אם מה שמקבלת אור מן השמש. ופירוש הב', דלית לה מגרמה כלום, כי אם מה שמקבלת מלמטה למעלה, ע"י העלאת מ"ן ממלאכים ונשמות דבי"ע. והענין בזה, דספירת המלכות ענינה הוא גילוי לזולת, היינו שיתהווה ממנה בריאה, והרי כללות ענין הבריאה הוא באין ערוך לגמרי לא"ס ב"ה, הנה עז"נ36 והוכן בחסד כסא, והיינו, שענין הכסא, כסא מלך, נעשה מצד החסד שלמעלה, שמצד טבע הטוב להטיב37, צמצם את עצמו והמשיך האורות כו', כדי שיוכל להיות כללות ענין הבריאה ע"י ספירת המלכות. ועוד ענין בזה, שענין המלכות נעשה ע"י העלאת מ"ן מהעולמות שלמטה, שזהו"ע אין מלך בלא עם38, שעי"ז פועלים שמהתנשאות עצמית יומשך להיות ההתנשאות על העם, שמזה נעשית מציאות הבריאה, חיותה וקיומה. ועד"מ בענין המלכות למטה, דכיוון שהמלך משכמו ומעלה גבוה מכל העם39, צריכים לעורר ולפעול אצלו רצון למלוכה שיהי' מלך על עם, כי מצד עצמו לא יומשך התנשאות על עם מהתנשאות עצמית להיותם באין ערוך, וענין זה נעשה עי"ז שהעם מכתיר את המלך ועומד בהתעוררות לקבל עול מלכותו, ואז נעשה בנין המלכות, שיסכים למלוך עליהם.

פועלת ביטול

והיינו שהספירות דאצילות הם גילויים אל הזולת, וענינם הוא בכדי שיהי' גילוי האור למטה, ולכן נעשה על ידם ענין ההתהוות וגילוי אלקות בנבראים, משא"כ ספירת המלכות אינה פועלת גילוי בהנבראים, אלא אדרבה, שפועלת ענין של העלם, והיא הפועלת ביטול היש אל

שורש המלכות הוא הגבוה ביותר – מרדל"ע

שורש הז"א הוא באריך ושרש המלכות הוא ברדל"א53, וזהו פירוש עושין רצונו של מקום, שהרצון הוא רצונו של המקום, היינו שהוא שרש המלכות, אלא שהוא בהעלם, והפעולה דמעשה המצוות שעי"ז ממשיכים ומחברים ממלא בסובב, אין זה באופן שמחברים את המלכות עם בחינה אחרת, כי אם שמגלים בה שרשה העצמי.

מצד אחד האור המועט ביותר שעובר דרך נקב מצד שני אור שיורד עד למטה.

• אגרות קודש פרק כה

..והנה זלעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא ומהן נמשכות נפשות העו"ג ג"כ כלולות מעשר בחי' אלו ממש ומודעת זאת בארץ מ"ש בספר הגלגולים ע"פ אשר שלט האדם באדם לרע לו שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות אבל הוא לרע לו וכו' ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחי' גלות בתוכם והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה מ"מ האמת כן הוא אלא שאעפ"כ אין הקליפות והעו"ג יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחי' אחוריים דקדושה כמאן דשדי בתר כתפי' ואף גם זאת ע"י צמצומים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה ומשפעת לעו"ג עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. משא"כ ישראל יונקים מבחי' פנים העליונים כמ"ש יאר ה' פניו אליך כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות:

The post איך לרפא את מידת המלכות בנפש | פסיכולוגיה בפרשה, כי תשא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הבעיה היא שאני מקבל את סדר היום של אחרים וחסר קשב פנימי. אבל יש מצבים שבהם כדאי ללכת בתנועה של דווקא, כנגד הזרם.

מהם המצבים האלה?

מקורות

The post מתי זה רעיון טוב לעשות דווקא | פסיכולוגיה בפרשה, תצוה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

האם המפגש תלוי במעשי האדם, או שהבורא מחליט על המקום והזמן?

מתי והיכן המפגש הזה יכול להתרחש?

פרשת תרומה מציגה מספר דרכים שבהן אפשר לפגוש את הבורא.

מקורות

תרומה תשפ"ד – איפה תפגשו את הקב"ה

8 דרכים להתקשר עם הבורא

הלימוד לעילוי נשמת

איתמר שי

בן שמחה ויגאל

לוחם בפלחי"ק גולני שנהרג באסון המסוקים, לפני 27 שנים.

איך פוגשים את הבורא – זו שאלת השאלות.

איפה, באיזה מקום.

ברגעים קשים – יש אלוקים. וברגעים אחרים אין אלוקים?

החוויה של האדם זה ניתוק, אבל איזו חוויה תיצור לו חיבור

הפרשה נפתחת כך

שמות כה

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃

השאלה היא מה הכוונה ויקחו לי – צריך להיות ויתנו לי או ויביאו אלי.

מדרש לקח טוב, שמות כ״ה:ב׳:א׳

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי, ומנין לומר לי במקום אותי, שנאמר ולי אני עבדך (מ״א א כו), ועשו לי מקדש (פסוק ח), לבך נאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה.

תנחומא בובר, תרומה ב׳:א׳

קחו אותי. על ידי בניית משכן.

אבל איך נראה המשכן בימינו.

אבל איך

הכל מתחיל מהרצון. מעצם הרצון יש חיבור

• תניא, ליקוטי אמרים, פרק מז

אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמ"ש בזה"ק ע"פ ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והל"ל ותרומה אלא משום דכולא חד ע"ש היטב]: וז"ש ותתן לנו ה' אלהינו באהבה כו' כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו כו' ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו ית' אלא הרצון שאם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו כו'. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו ית' ואומר ה' אלהינו ה' אחד הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו ית' דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח והיא בחי' יציאת מצרים ולכן תקנו פ' יציאת מצרים בשעת ק"ש דווקא

• מלבי"ם על שמות כ״ה:ב׳

ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ"ע וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווים לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ניתן, ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד, ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו"ה (צו סי' קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שליקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע"י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ"ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד, ז) רמז מ"ש דוד הע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד-ט״ו) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה' ושלו הם כמ"ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם כל האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה', ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו:

הכל שלי – זו התודעה, כלום לא שלך

• מדרש אגדה, שמות כ״ה:ב׳

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתיב לי הכסף ולי הזהב (אמר) [נאם] ה' צבאות (חגי ב' ח'), אמר הקב"ה לישראל התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכתם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי משלי:

העבודה היא במחשבה

• קדושת לוי, שמות, תרומה א׳

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת (שמות כ, הב-ג).

דהנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו.

ובזה מיושב הכתוב כל איש אשר ידבנו לבו, דהוא מרומז על המחשבה על ידי זה תקחו את תרומתי, רצה לומר שבזה יתרומם השכינה כביכו"ל.

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, רצה לומר זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו זה הוא בא על ידי המעשה דהוא זהב וכסף ונחושת, רצה לומר על ידי העובדא ודו"ק:

פוגשים את הבורא במידות הטובות

• תפארת שלמה, על התורה, תרומה ב׳, רבי שלמה הכהן רבינוביץ

בשם הבעש"ט מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. היינו שכל איש צריך ליקח לעצמו מדות טובות לעבוד בהם הבורא ב"ה

מכל אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי

היינו מן התאוות החיצוניות אשר היצר מסיתו לאהב' ויראה רעה מאותה המדה יקח לעצמו לאהוב הבורא ב"ה

 וכן שאר המדות ובאמת כתבו הספרים הקדושים

אלו הי' עשו הולך בדרך התורה הי' העבדות שלו יותר גבוה מבחי' העבדות של יעקב

מפני כי הוא מסטרא דדינא קשי' ולבו הי' פונה לכל התאוות רעות ואם הי' מעלה זה לעבדות הבורא הי' טוב מאד כידוע דלית נהורא אלא מתוך חשוכא.

וזה ג"כ ביאור הפ' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך כו' . ובזה י"ל מאמר הפ' יוצר אור ובורא חשך לכאו' בריאה הוא עולם גבוה יותר מיצירה.

אך האמת הוא כן מי שהוא בבחי' חשך ומגביר א"ע לבחי' אור הוא יותר טוב במעלה כי הוא בחי' עולם העליון שנקרא חשך כמ"ש ישת חשך סתרו.

על ידי תורה

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ס׳:ד׳

כִּי עַל־יְדֵי חִדּוּשֵׁי־תוֹרָה שֶׁמְּגַלִּין,

עַל־יְדֵי־זֶה נִמְשָׁךְ אֱלֹקוּת, כ

ִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ה:ב׳):

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, הַיְנוּ כְּשֶׁתִּרְצוּ לִקַּח וּלְהַמְשִׁיךְ אוֹתִי, אִי אֶפְשָׁר כִּי־אִם עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, כִּי עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה מַמְשִׁיכִין אוֹתוֹ, כִּבְיָכוֹל.

וּלְהֵיכָן נִמְשָׁךְ הָאֱלֹקוּת, לְתוֹךְ מֹחַ הַשּׁוֹמֵעַ.

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁזֶּהוּ תְּפִיסָה, כִּבְיָכוֹל, בִּבְחִינַת (שיר השירים ז׳:ו׳): מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים – בִּרְהִיטֵי מֹחִין (סוף התיקונים תיקון ו' דף ה). אָסוּר דַּיְקָא, שֶׁמַּה שֶּׁנִּמְשָׁךְ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּבְיָכוֹל, בִּרְהִיטֵי מֹחִין הוּא בְּחִינַת תְּפִיסָה, בְּחִינַת (תהילים ס״ח:י״ט) שָׁבִיתָ שֶׁבִי, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא נַיְחָא לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ, כִּבְיָכוֹל, עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִיסָה.

הרבי מליובאוויטש

כאשר לומדים בתורה ענין המובן גם בשכל, יכולים לחשוב, למאי נפק"מ באיזה אופן לומדים ענין זה – הרי זה ענין שכלי, כך, שיכולים ללמדו כפי שלומדים, להבדיל, שאר חכמות, וכיון שמבין זאת בשכלו, אזי יקיים את הדברים.

ובכן, צריכים לדעת, שכאשר ניגשים לענין בתור ענין שכלי, אזי חסר העיקר שבדבר – שזהו ענין של תורה, שענינה ואופן נתינתה הם למעלה מהשכל, וכיון שכן, הרי גם "משפטים" צריכים לקיימם מאותו טעם שמקיימים "חוקים", והיינו, שהגישה גם ל"משפטים" צריכה להיות כמו הגישה ל"תורה" – חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, שלמעלה משכל הנבראים, וכמ"ש הרמב"ם19 שהוא וחכמתו אחד, ולכן, כשם שאי אפשר להשיג מהותו ית', כך אי אפשר להשיג חכמתו.

על ידי צדקה

ליקוטי מוהר"ן, תנינא ע״א:ז׳:א׳

וְנֹעַם הָעֶלְיוֹן שׁוֹפֵעַ תָּמִיד, אֲבָל צְרִיכִין כְּלִי לְקַבֵּל עַל־יָדוֹ שֶׁפַע נֹעַם הָעֶלְיוֹן.

וְדַע, שֶׁעַל־יְדֵי צְדָקָה נַעֲשֶׂה הַכְּלִי לְקַבֵּל עַל־יָדָהּ מִנֹּעַם הָעֶלְיוֹן שַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּתָא, כִּי צְדָקָה הִיא נְדִיבוּת לֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ה:ב׳): מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי; וּנְדִיבוּת לֵב, הַיְנוּ שֶׁנִּפְתָּח וְנִתְנַדֵּב הַלֵּב, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִפְתָּחִין שְׁבִילִין דְּלִבָּא, וְנַעֲשִׂין כְּלִי לְקַבֵּל שַׁלְהוֹבִין דִּרְחִימוּתָא, שֶׁנִּמְשָׁכִין מִנֹּעַם הָעֶלְיוֹן כַּנַּ"ל.

על ידי קבלת עול

• רש"י

בקע. הוּא שֵׁם מִשְׁקָל שֶׁל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל:

מדוע מופיע שלוש פעמים המושג תרומה?

תקחו את תרומתי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת אֲמוּרוֹת כָּאן,

אַחַת תְּרוּמַת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם הָאֲדָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאֵלֶּה פְקוּדֵי,

וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּזְבֵּחַ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת לַקֻּפּוֹת לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר,

וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן נִדְבַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד (תלמוד ירושלמי שקלים א'). י"ג דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן כֻּלָּם הֻצְרְכוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אוֹ לְבִגְדֵי כְהֻנָּה כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בָּהֶם:

• הרבי מליובאוויטש, משפטים תשט"ו, תשח"י.

תמצית שיחת הרבי

התרומה למשכן רק היא לא הייתה בסכום קבוע.

התיקון לחטא העגן הוא במחצית השקל

כלומר על ידי מחצית השקל מחפרים על חטא העגל.

מהו חטא העגל – כמו חטא עץ הדעת – מה איתי.

למה האדנים שונה מתרומת המשכן

הירושלמי אומר ויקחו לי תרומה – תרומת האדנים

אותי הם לוקחים.

המילה לי מופיעה רק לגבי האדנים

דווקא באדנים בא הלי.

וכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם – ויקרא רבה פ"ב.

האדנים בנפש – החלק הנחות במשכן

אך למרות זאת היסוד של המשכן ושל הקרשים והיריעות.

משמעות האדנים – ביטול.

הקרשים הם הכוחות הפנימיים השכל והמידות.

היריעות זה הכוחות המקיפים.

האדנים הם קבלת עול. ולכן הם היסוד של המשכן.

היסוד למשכן נפשי כעפר לכל תהיה.

זהו יסוד העבודה.

לא כל העבודה. לאחר שהיסוד קיים עובדים בשאר העבודות ולכן תרומת האדנים הייתה רק בשנה הראשונה.

לגבי קרשים ויריעות יש הבדל בין אדם לרעהו, בין שכל ורגשות.

אבל בקבלת עול אין הבדל.

במה לוקחים את העצמות – על ידי התבטלות – לא באש ולא ברעש ולא ברוח כי אם בקול דממה דקה

שלמות העבודה זה השכל והרגשות ובזה לא מספיק רק בקע לגולגולת.

על ידי ביטול הרצון

• מי השלוח, חלק א, ספר שמות, תרומה א׳

וידבר ה' אל משה לאמר דבר וכו' ויקחו לי תרומה. זש"ה (ישעיה מ"ה, י"ח) כה אמר ה' יוצר הארץ וכו', לא תהו בראה לשבת יצרה. להיות כי בפ' יתרו כאשר שמעו ישראל את עשרת הדברות היה נקל בעיניהם לקיימם מאחר שהמצוות הללו תלווים במעשה האדם, אך אח"כ כאשר נאמר להם פ' משפטים היינו שרצון הש"י הוא שיתפשט קדושתו ועבודתו בלבות ישראל, עד שיתפשט גם על קנינים השייכים להאדם שלא יוכלו לעשות דבר שלא כדת כמו שנתבאר בפ' משפטים [ד"ה ואלה], ועי"כ היה צעקה בלב ישראל איך אפשר להזדכך לב אדם כך. ועי"ז נתן הש"י עצה להם בזו הסדרה ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחשת ואיתא בזוה"ק (שמות קמ"ח.) שהוא נגד היסודות הנמצאים באדם, והוא שימסור האדם כל יסודותיו וכחותיו להש"י שהוא ישלוט בהם כרצונו ית', וממילא יהיו כל קניניו טובים ולא יגיע מהם שום היזק. וכענין הזה נתפרש בזוה"ק (במדבר קכ"א:) הפסוק אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, והוא כשאין הרוח חיים שלו נוטה לשום צד רק לרצון הש"י ואם יאמר האדם איך אפשר לזכך לבו כ"כ, ע"ז נאמר לא תהו בראה היינו שאין הש"י חפץ שלבו של אדם יפחד. וזה ג"כ פי' (ישעיה מ"ה,י"ח) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, וע"ז נאמר לשבת יצרה שיהיה לאדם ישוב הדעת, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים, היינו אף שהש"י חפץ שיהיה האדם צדיק ונקי בכל הענינים ויקיים כל התרי"ג מצות, עכ"ז נקרא מגיד מישרים, היינו בישרות ובנדבות לב אל האדם ונותן עצות לאדם שיבא לכל הד"ת בנקל.

על ידי תפיסת הזדמנויות, התעוררות

• אבי עזר, שמות כ״ה:ב׳:א׳

מלת ויקחו מגזרת סורה. כי גזרת סור הוראת על התרחקות כמו סורה ממני. אבל לפעמים מורה על התקרבות בלשון קצרה. כמו סורה אלי פירושו שיסור ממקומו ויבא אלי. וכן גזרת ויקחו הוראתו כמו ויתנו אך הוא משמשת בלשון קצרה. הוראה אחת שהיא שתים. היינו ויקחו מהאנשים הנותנים ויתנו לי. והנכון אצלי שתיבת ויקחו לי על דרך לך לך פסל לך. וקחו לכם צאן וכדומה. ועיין בדברי הרב בפרשת בהעלותך בפסוק תקח לחטאת:

• אבן עזרא על שמות כ״ה:ב׳

מלת ויקחו לי. כגזרת סור' אלי. שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככ' קחי נא לי מעט מים:

התעוררות מלמטה אחרי התעוררות מלמעלה

הרבי מליובאוויטש, ש"פ תרומה, ד' אדר-ראשון, ה'תשכ"ה

ויקחולי תרומה וגו'¹. ומדייק הצ"צ במאמרו ד"ה זה שנאמר בש"פ תרומה תר"ה, לפני ק"כ שנה (בביכל² שעדיין לא נדפס, ומקווים שיודפס בעזה"י³), דצריך להבין מש"נ כאן ג' תרומות, ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. ויש להוסיף בזה, שבג' התרומות גופא נאמר תחלה ויקחו לי תרומה, ורק לאח"ז מוסיף מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, והיינו, שמ"ש ויקחו לי תרומה (תרומה הא') אינו באופן דאשר ידבנו לבו, וצריך להבין טעם הדבר. גם צריך להבין מש"נ ויקחו לי תרומה, דלכאורה הול"ל ויתנו לי תרומה. ויש להוסיף ולדייק גם מ"ש ויקחו לי תרומה, לי דייקא, וכפירוש רש"י לי לשמי, וצריך להבין הענין בזה⁴.

ב) ומביאהצ"צ מארז"ל ברבות פ' תרומה⁵ עה"פ ויקחו לי תרומה, פתחי לי אחותי רעיתי⁶, עד מתי אהי' מתהלך בלא בית כו' אלא עשו לי מקדש שלא אהי' בחוץ. והענין בזה, דהנה, כוונת הציווי ויקחו לי תרומה גו' היא בשביל עשיית המקדש, כמ"ש בהמשך הכתובים⁷ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שזהו כללות הענין דעבודת האדם שעי"ז נשלמת כוונת הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים⁸. וכדאיתא במדרש⁹ אמרתי לכם ויקחו לי תרומה בשביל שאדור ביניכם, ועשו לי מקדש כביכול אמר הקב"ה קחו אותי ואדור ביניכם. והנה, סדר העבודה הוא, שתחילה צריך להיות אתערותא דלעילא כדי לעורר את האתערותא דלתתא, שזהו מ"ש⁶ קול דודי דופק פתחי לי גו'. וזהו גם מש"נ ויקחו לי (תרומה), שהוא כמו פתחי לי, דהיינו, ליקח ולקבל את ההתעוררות שנמשכת מלמעלה. ויש לבאר זה ע"פ הידוע ממאמר הבעש"ט נ"ע¹⁰ בענין הבת קול שמכרזת שובו בנים¹¹, דלכאורה קשה, הרי לא נשמע קול הכרוזים הללו לשום אדם, וא"כ מהי הפעולה של הכרוזים. אך הענין הוא, דלפעמים נופלים לאדם הרהורי תשובה פתאום מבלי שהכין את עצמו לכך, שזהו מצד הכרוזים העליונים. אמנם עדיין צריך להבין, שהרי הענין דבת קול שמכרזת כו' הוא בכל יום, ואעפ"כ, ידע איניש בנפשי' שיכולים לעבור כו"כ ימים מבלי שיפלו לו הרהורי תשובה רח"ל. אך הענין הוא, כמארז"ל¹² אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, היינו, שמזל ועצם הנשמה שלמעלה שומעת בכל יום את הכרוזים העליונים, שזוהי ההתעוררות שנמשכת מלמעלה. אלא שבשביל זה צ"ל הענין דפתחי לי, ויקחו לי, ליקח ולקבל את ההתעוררות שנמשכת מלמעלה.

ועפ"זיובן מש"נ ויקחו לי, ולא נאמר ויתנו לי, כיון שענין זה אינו עבודתו של האדם, כי אם, מה שלוקח את ההתעוררות שנמשכת מלמעלה. ומטעם זה לא נאמר כאן הענין דידבנו לבו, כי, ההתעוררות שנמשכת מלמעלה אינה תלוי' באופן עבודת האדם, שהרי כל ענינה הוא אתערותא דלעילא דוקא. וזהו גם מש"נ ויקחו לי דייקא, כמארז"ל¹³ ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי, כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים, ובמק"א¹⁴ איתא כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא לעוה"ב, דכיון שזהו"ע שאינו תלוי בעבודת האדם, ובא באתערותא דלעילא, לכן לא שייך בו שינויים כלל, והוא קיים ואינו זז לעולם ולעולמי עולמים.

אמנםלאחרי שישנו הענין דאתערותא דלעילא (שזהו"ע ויקחו לי תרומה כנ"ל), צ"ל גם עבודת האדם באופן של אתערותא דלתתא, שעז"נ בהמשך הכתוב כל איש אשר ידבנו לבו גו'. והענין בזה, דאע"פ שהאתעדל"ע היא בעילוי גדול יותר שלא בערך מהאתעדל"ת, מ"מ, לא מספיק שתהי' העבודה מצד אתדל"ע בלבד, אלא צ"ל גם הענין דאתעדל"ת, וכמבואר בלקו"ת¹⁵ שכאשר העבודה היא מצד אתעדל"ע בלבד, כיון שזהו מה שנתעורר מלמעלה מבלי שהכין לבו תחלה, הנה לאח"ז חולפת ועוברת ההתעוררות ואין לה קיום, ולכן צ"ל גם העבודה באופן של אתעדל"ת, שזהו"ע כל איש אשר ידבנו לבו גו'.

ג) וביאורהענין בפרטיות יותר בעבודת האדם גופא, דהנה, בענין תרומה איתא בזהר¹⁶ ב' פירושים¹⁷. פירוש הא', שתרומה הוא אותיות תורה מ', שקאי על התורה שניתנה לארבעים יום. ופירוש הב', שתרומה הוא תרי ממאה¹⁸, וקאי על ב"פ ק"ש שחרית וערבית (ערב ובוקר בכל יום תמיד פעמים באהבה שמע אומרים¹⁹) שבכל פעם יש מ"ט אתוון, כ"ה אותיות דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, וכ"ד אותיות דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וב"פ מ"ט הם צ"ח, ועדיין חסר תרי ממאה, שהו"ע המס"נ באחד שחרית וערבית. והענין בזה, דהנה, תורה היא באופן של המשכה מלמעלה למטה, כמ"ש²⁰ כי מן השמים דברתי עמכם, ונקראת לחם מן השמים²¹, וכתיב²² הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אין מקבלין טומאה²³. משא"כ הענין דק"ש למסור נפשו באחד הוא באופן של העלאה מלמטה למעלה. וזהו"ע ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, דמ"ש ויקחו לי תרומה, באופן של אתעדל"ע (כנ"ל ס"ב), הוא פי' הא' בתרומה שקאי על התורה שהיא באופן של המשכה מלמעלה למטה. ומ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שזהו"ע עבודת האדם באתעדל"ת, הוא פי' הב' בתרומה שקאי על המס"נ באחד שהיא באופן של העלאה מלמטה למעלה.

ד) והנהנוסף על כללות הענין דויקחו לי תרומה גו' כפי שהוא בעבודת האדם (כנ"ל בארוכה), ישנו גם הענין דויקחו לי תרומה גו' שתכליתו הוא ועשו לי מקדש גו' כפי שהוא בגשמיות כפשוטו. אך עדיין צריך להבין³¹ מש"נ ויקחו לי תרומה גו', ועשו לי מקדש גו', לי דייקא, דכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, והרי עכשיו ליכא בית המקדש. אך הענין בזה, כמ"ש במהרמ"א³² שמקדש העליון הנקרא מקדש אדנ'³³ מחובר ממש למקדש התחתון, וכמו בענין עיר שחוברה לה יחדיו³⁴, שירושלים של מעלה מחובר עם ירושלים של מטה³⁵. וזהו שאינו זז גם בעוה"ז, שמקדש העליון מאיר גם עכשיו ברוחניות. ויש להוסיף בזה גם בנוגע לביהמ"ק הגשמי, דאף שבית המקדש הגשמי חרב, הן בית ראשון שאוה"ע העבירו את התקרה, ועאכו"כ בית שני שחורבנו הי' באופן דערו ערו עד היסוד בה³⁶, מ"מ, בנוגע להמשכן (דאיקרי מקדש³⁷) אמרו חז"ל³⁸ שנגנז תחת מחילות של היכל, וא"כ, קיימת מציאותו של המשכן גם בגשמיות, אלא שהוא גנוז בהעלם וצריך לחפשו כו'. ועוד זאת, שמי שהוא במעמד ומצב של נשמה דאצילות, יכול לראותו גם בהיותו בהעלם, ומי שאינו רואה זאת הרי זה בגלל פחיתות מעמדו ומצבו, ובפרט מצד ענינים של חטאים ועונות כו', שאז צריך להתייגע יותר [ע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן³⁹ שמצד הענין דעוונותיכם מבדילים צריך להתייגע יותר כדי לבוא לענין היראה, כמ"ש⁴⁰ כמטמונים תחפשנה, כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ שחופר אחריו ביגיעה עצומה], וצריך גם לבקש מהשי"ת שיפקח את עיניו ויראה כו'. וכיון שגם עכשיו קיימת מציאותו של המשכן גם בגשמיות אלא שהוא בהעלם, הרי נקל יותר להמשיך את ביהמ"ק הגשמי בפועל ובגלוי מאשר אילו לא היתה קיימת מציאותו של המשכן בגשמיות, שאז היו צריכים עבודה ויגיעה רבה שלא בערך כדי להמשיכו בגשמיות. וזהו שנאמר ויקחו לי תרומה גו' ועשו לי מקדש גו', לי דייקא, שאינו זז לעולם, כיון שגם עכשיו קיימת מציאותו של המשכן בגשמיות, אלא שהוא בהעלם כו'. וע"ד המבואר במאמר אדמו"ר הזקן עם הגהות הצ"צ⁴¹ (שנזכר במאמרים שלפנ"ז⁴²) בנוגע לסדר הברכות בתפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, רופא חולים ומברך השנים וכיו"ב, דלכאורה אינו מובן, הרי אנו רואים שלפעמים לא מתקיימים הברכות בפועל ממש, שלא נתרפא החולה כו', ואיך תיקנו אנשי כנסת הגדולה שיהי' ח"ו ברכה לבטלה [ואין לתרץ שהברכות מתקיימות ברוחניות הענינים, שהרי הבקשות שבתפלה הם על פשטות הענינים בגשמיות]. אך הענין הוא, שיכול להיות שההמשכה נשארת בהעלם ואינה באה בגילוי, ולכן אינו נקרא תפלת שוא ח"ו, כי בודאי המשיך עליו בחי' רפואה כו' (גם בגשמיות), רק שלא נתגלה אלא נשאר בהעלם כו'. ועד"ז מובן גם בנוגע להמשכן שנמצא בהעלם כו'. וזהו גם מ"ש במאמר חסידות של ר' הלל מפּאַריטש⁴³ בשם אדמו"ר הזקן שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'⁴⁴.

• קדושה, תודעת הבורא היא כבר לקיחה.

הכתב והקבלה, שמות כ״ה:ב׳:א׳

ויקחו לי. כשהמקבל אדם חשוב אז נחשב הנותן כמקבל, כבקדושין נתנה היא ואמר הוא אם הוא אדם חשוב מקודשת, לכן אמר כאן ויקחו ולא אמר ויתנו (מ"ב), ולשון זה נאמר ג"כ באברהם ואקחה פת לחם במקום ואתננה, וכן באליעזר עבד אברהם ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידי', ויקח במקום ויתן, כי הנותנים האלה חשבו א"ע כמקבלים:

The post שש דרכים להתקשר עם הבורא | פסיכולוגיה בפרשה, תרומה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• שמות כב

כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃

אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃

וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ (פ)

אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃

אם כסף תלוה את עמי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (מכילתא):

את עמי. עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, עָנִי וְעָשִׁיר עָנִי קוֹדֵם, עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין; וְזֶה מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה – אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי, וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי, וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. (דָּ"אַ, אֶת עַמִּי, שֶׁלֹּא תִנְהַג בּוֹ בִּזָּיוֹן בְּהַלְוָאָה שֶׁהוּא עַמִּי:

• הרמב"ן

לא תהיה לו כנושה הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז), אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם, ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ), אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:

• אברבנאל

וזה הוא אומרו אם כסף תלוה את עמי פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו':

• כלי יקר

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נראה כאן כפל כי היה לו לומר אם כסף תלוה את העני, ומתחילה קראו עמי, ואח"כ עני, ואחר כך רעך, שאמר אם חבול תחבול שלמת רעך אלא לפי שרצה לצוותו על שני דברים על כן הקדים לו שני הקדמות שמשני הצדדים אתה חייב ללות לו. האחד הוא, מצד שהוא בכלל עמי הארץ ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה כל אדם יכול ללות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך מוטל לזון את עמו והנותן להם כאילו נותן למלך עצמו ועל כן הוא בטוח בפרעון החוב, כך העני זה בתוך עמי הוא יושב ועל ה' הוא משליך יהבו ומלוה ה' חונן דל כי החונן דל הוא מלוה לה' ולא לו. השני הוא, שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו כדמסיק (בב"ב י.) תניא היה ר"מ אומר כו' ומסיק שם אם אלהיכם חפץ בעניים למה אינו מפרנסן אף אתה אמור לו כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם, ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם אתה נותן לו פרוטה והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים לכך נאמר (רות ב ט) אשר עשיתי עמו היום בועז וארז"ל (ויק"ר פל"ד ח) יותר העני עושה עם הבעל בית ממה שהבעל בית עושה עם העני לכך נאמר כאן את העני עמך ויכלול לשון עמך לפי שהוא עמך ע"כ בא לידי עוני כדי לזכותך.

• שמות רבה ל״א:ג׳

דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת ה, יב יג): יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁאֵין בְּרִיָּה שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָהּ, הֶעָשִׁיר מְנַסֵּהוּ אִם תְּהֵא יָדוֹ פְּתוּחָה לָעֲנִיִּים, וּמְנַסֶּה הֶעָנִי אִם יָכוֹל לְקַבֵּל יִסּוּרִין וְאֵינוֹ כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, ז): וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. וְאִם עָמַד הֶעָשִׁיר בְּנִסְיוֹנוֹ וְעוֹשֶׂה צְדָקוֹת, הֲרֵי הוּא אוֹכֵל מָמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מא, ב): אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. וְאִם עָמַד הֶעָנִי בְּנִסְיוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְבַעֵט, הֲרֵי הוּא נוֹטֵל כִּפְלַיִם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יח, כח): כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ. מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאִיּוֹב שֶׁנִּתְיַסֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשִׁלֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מב, י): וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁעֵינוֹ רָעָה הוֹלֵךְ הוּא וּמָמוֹנוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה, יב): וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, שֶׁעֵינוֹ רָעָה כְּנֶגֶד גַּבָּאֵי צְדָקָה, לָמָּה שֶׁגַּלְגַּל הוּא בָּעוֹלָם, לֹא מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר הַיּוֹם עָשִׁיר לְמָחָר, וּמִי שֶׁהוּא עָנִי הַיּוֹם עָנִי לְמָחָר, אֶלָּא לָזֶה מוֹרִיד וְלָזֶה מַעֲלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עה, ח): כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים, בּוֹא וּרְאֵה יֵשׁ עשֶׁר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה רַע לִבְעָלָיו וְיֵשׁ עשֶׁר שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב לִבְעָלָיו. עוֹשֶׂה רַע לִבְעָלָיו זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח שֶׁהוּא הָיָה עָשִׁיר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב (במדבר טז, לג): וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה. דָּבָר אַחֵר, זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל הָמָן הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ה, יא): וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וּכְתִיב (אסתר ט, כה): וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. וְשֶׁהוּא טוֹב לִבְעָלָיו זֶה עָשְׁרוֹ שֶׁל יְהוֹשָׁפָט, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יח, א): וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב, וּמֶה הָיָה לוֹ (דברי הימים ב יח, לא): וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ. וְיֵשׁ גְּבוּרָה שֶׁהִיא טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ וְיֵשׁ שֶׁהִיא רָעָה לִבְעָלֶיהָ, טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ זֶה דָּוִד, שֶׁכָּתוּב (שמואל א יח, ז): הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו, וּמִשָּׁם אֲהֵבוּהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יח, טז): וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד. רָעָה לִבְעָלֶיהָ זוֹ גְּבוּרָתוֹ שֶׁל גָּלְיַת, שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְחָרֵף, וּמֶה הָיָה לוֹ שֶׁמֵּת כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, נא): וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ. וְיֵשׁ חָכְמָה טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ וְיֵשׁ רָעָה לִבְעָלֶיהָ, טוֹבָה לִבְעָלֶיהָ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ט): וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְגִיפְיוֹן שֶׁמַּשְׁקֶה כָּל הַמְדִינָה וְהַכֹּל מְשַׁבְּחִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם אֶחָד שַׁבְּחוּ לַמַּעְיָן שֶׁמַּסְפִּיק לָזֶה. כָּךְ הָיוּ מְשַׁבְּחִים לִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה כָּל יִשְׂרָאֵל מֵחָכְמָתוֹ, אָמַר לָהֶם שַׁבְּחוּ לְמשֶׁה שֶׁכָּךְ הֶעֱמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ט): כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו. רָעָה לִבְעָלֶיהָ, זֶה בִּלְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, טז): נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וּמֶה הָיָה לוֹ (במדבר לא, ח): וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב, לְכָךְ נֶאֱמַר: עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.

דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן,

• שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ח.

הנקודה התיכונה של הפרשה: "אם כסף תלוה את עמי"⁴ – שזהו ענין של חסד, ועד לחסד גדול ביותר, כדברי הגמרא⁵ "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והיינו, שגמילות חסדים היא הדרגא היותר נעלית בצדקה, וכמ"ש הרמב"ם⁶ "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה .. הלואה כו'".

יש בפרשה הזו גילוי של חסד, וגילוי של טוב. שגם מה שהוא דין הוא בסוף לטובתך

ולכאורה, אין זה שייך לענין הדינין, שהו"ע הגבורה, ששייך לקו השמאל, ואילו ענין החסד הוא (לא רק בקו האמצעי, אלא) בקו הימין [ומה גם שגמילות חסדים שקולה כנגד כל המצוות (במכ"ש מצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות")⁷, ששייכים כולם לקו הימין, וכמבואר בחסידות⁸ שכל הגוף נמשך אחר הימין], כמ"ש ב"פתח אליהו"⁹ : "חסד דרועא ימינא" (והו"ע "חד אריך")¹⁰.

וכיון שבפרשה זו מדובר גם אודות הענין דגמילות חסדים, איך אפשר לומר שכל עניני הפרשה נקראים בשם "משפטים", שזהו"ע הדינין והגבורות?

ג. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין העונשים (דינין) שבתורה¹¹ :

לכאורה אינו מובן: איך יש בתורה ענין של עונשים, שהם לכאורה היפך החסד, בה בשעה שהתורה נקראת בשם "תורת חסד"?!

ובהקדים – שהענין ד"תורת חסד" הוא לא רק בנוגע לכללות התורה, אלא גם בנוגע לכל פרט ופרט שבתורה, שהו"ע של חסד. וכמו בנוגע לספר תורה, שכאשר חסר אפילו אות אחת, איזו שתהי', נפסל כל הס"ת¹², והיינו לפי שהתורה היא תורה תמימה ותורה שלימה, ולכן נוגע בה כל פרט ופרט. ומזה מובן, שגם מה שהתורה היא "תורת חסד", הרי זה בכל פרט ופרט.

וצריך להבין: הרי יש פרטים בתורה שלכאורה אינם ענין של חסד, כמו עניני העונשים?

ויתירה מזה:

יש יותר עונשים בתורה מאשר ענין השכר, וכידוע (בפירוש מארז"ל¹³ "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא") ש"הלאוין הם יותר מהעשיים"¹⁴, שהרי ישנם שס"ה מצוות לא תעשה, ואילו מצוות עשה הם רק רמ"ח, ונמצא, שענין העונש שבתורה הוא יותר מאשר ענין השכר, כיון שהענין של מצוות לא תעשה קשור בעיקר עם ענין העונש [ומה שמצינו "ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה"¹⁵, הרי זה לימוד וחידוש בגמרא, אבל בפשטות, עיקר הענין דמצוות לא תעשה הו"ע העונש], ואילו הענין של מצוות עשה קשור בעיקר עם ענין השכר [ומה שמצינו ענין של עונש על ביטול מצות עשה, הרי זה רק "בזמן דאיכא ריתחא"¹⁶ ].

וע"פ האמור שרוב התורה הו"ע של עונשים, אינו מובן: איך אומרים שהתורה היא "תורת חסד"?

ד. אך הענין הוא – שתכלית הכוונה בעונשי התורה אינה בענין העונש כשלעצמו, בתור עונש, להעניש ולייסר ("פּייניקן") את האדם, שכן, גם כאשר מדובר אודות מי שראוי לקבל עונש, בגלל שעבר על עניני התורה, הנה אם הי' בזה רק ענין העונש כשלעצמו, לא הי' הדבר נלקח מהתורה, שהיא "תורת חסד"; אלא הכוונה בעונשי התורה היא – העילוי שנעשה עי"ז.

ובזה גופא – לא רק כדברי הגמרא¹⁷ "מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי", כדי שיוכל אח"כ לקבל שכר בעוה"ב, אלא יתירה מזה – שעי"ז יגיע בעצמו לדרגא נעלית יותר, שזוהי דרגת בעל תשובה, כדברי הגמרא¹⁸ : "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין", וכמ"ש הרמב"ם¹⁹ שע"י התשובה נעשה "אהוב ונחמד .. לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו'".

ולהעיר, שהמעלה של בעל תשובה על צדיק היא בשתים: (א) כיון ש"טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו"¹⁹, הרי הוא בטוח יותר שלעולם לא יבוא לידי חטא, שהרי כבר התגבר על זה כו', (ב) "שכרו הרבה", כדמוכח מדברי הגמרא "מקום שבעלי תשובה עומדין כו'", שנאמרו לגבי עולם הבא, שזהו"ע השכר. וכמובן גם בפשטות, שהרי "לפום צערא אגרא"²⁰, וכיון שהבעל תשובה התייגע והצטער יותר להתנתק מהרע, אזי מגיע לו שכר גדול יותר.

ונמצא, שלא זו בלבד שענין העונש הוא ענין של חסד, להיותו לטובתו של האדם, אלא עוד זאת, כיון שעי"ז מגיע האדם לדרגא נעלית יותר, הרי זה חסד גדול ביותר.

ובלשון רבינו הזקן בתניא²¹ – חסדים המכוסים, שדוקא מצד גודל מעלת החסד הרי זה בא בציור חיצוני כזה.

ובפרט כאשר מתבוננים בהמבואר באגה"ק²² שזהו כ"משל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו", ודוגמתו בנמשל, שהעונש הוא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאף שהי' יכול לעשות זאת ע"י אחר, מ"מ, עושה זאת בעצמו, וזהו ענין עונשי התורה – שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד"²³.

• משנה תורה, הלכות מתנות עניים י

שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה זֶה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" כְּלוֹמַר הַחֲזֵק בּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִפּל וְיִצְטָרֵךְ:

פָּחוֹת מִזֶּה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְלֹא יָדַע לְמִי נָתַן וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. שֶׁהֲרֵי זוֹ מִצְוָה לִשְׁמָהּ. כְּגוֹן לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים שֶׁהָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ. שֶׁהָיוּ הַצַּדִּיקִים נוֹתְנִין בָּהּ בַּחֲשַׁאי וְהָעֲנִיִּים בְּנֵי טוֹבִים מִתְפַּרְנְסִין מִמֶּנָּה בַּחֲשַׁאי. וְקָרוֹב לָזֶה הַנּוֹתֵן לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְתוֹךְ קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה נֶאֱמָן וְחָכָם וְיוֹדֵעַ לְהַנְהִיג כַּשּׁוּרָה כְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הַנּוֹתֵן לְמִי יִתֵּן וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי לָקַח. כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּסֵּתֶר וּמַשְׁלִיכִין הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים. וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא אִם אֵין הַמְמֻנִּין בִּצְדָקָה נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה:

פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיֵּדַע הֶעָנִי מִמִּי נָטַל וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן.

• שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשי"ב

על¹² הפסוק (בפרשתנו¹³) "אם כסף תלוה" – אמרו חז"ל¹⁴: "כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מזה כו'", היינו, שהפסוק "אם כסף תלוה" הוא מצוה וחובה.

וע"פ דרשת חז"ל הנ"ל (ס"ג) "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", מובן, שגם הקב"ה בעצמו מקיים את הציווי "אם כסף תלוה גו'".

וביאור הענין:

תוכן הענין דהלואה ("אם כסף תלוה") הוא – שנותנים למישהו כסף למרות שאין זה מגיע לו (שכן, הלוה אינו נותן (אל המלוה) דבר תמורת ההלואה); אבל לאידך גיסא – אין זו מתנה, אלא הלוה מתחייב להחזיר את ההלואה (כעבור זמן).

ו"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" – שהקב"ה נותן ליהודי ענינים וכחות אע"פ שהיהודי אינו נותן (להקב"ה) דבר תמורתם;

אבל ביחד עם זה דורש הקב"ה, שהיהודי ינצל כל הענינים והכחות שניתנו לו מאת הקב"ה כדי למלאות את שליחותו (של הקב"ה), ולהחזיר את ה"הלואה" ב"חוקיו ומשפטיו" של הקב"ה.

ה. ובפרטיות יותר מצינו במסירת דבר על מנת להחזיר (לפי תנאים הנ"ל ס"ד¹⁵) – שני אופנים: שאלה והלואה.

והחילוק ביניהם: בשאלה – חייב השואל להחזיר (אל המשאיל) אותו הדבר ששאל ממנו, לפי שהדבר (ששאל) אינו הופך להיות שלו; ואילו "מלוה – להוצאה ניתנה"¹⁶, כלומר, ההלואה שייכת לחלוטין אל הלוה, ויכול להשתמש בה בשביל כל צרכיו.

וטעם הדבר שהנתינת כח של הקב"ה לבנ"י – "כסף תלוה" (כנ"ל ס"ד) – נקראת בשם הלואה (ולא שאלה), הוא, לפי שכח זה (שניתן לבנ"י מאת הקב"ה) יכולים הם לנצל כדי לפעול בענינים שלהם, אפילו כאשר המדובר בנוגע לענינים נמוכים¹⁷, ע"ד ובדוגמת הלואה – ש"מלוה להוצאה ניתנה".

ו. וביאור הענין בנוגע לפועל, ובפרט בנוגע ללימוד תורת החסידות:

ישנם כאלה הסוברים שללימוד תורת החסידות צריך האדם להמתין תחילה עד שיהי' נזהר בתכלית אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים ובהידור מצוה, ורק אז יוכל ללמוד חסידות. כל זמן שחושש הוא אשר עדיין לא הגיע לדרגא זו, מה גם ("ווער רעדט נאָך") אם יודע, אשר עלול הוא, לעתים, להכשל בהידור מצוה ובדקדוק קל של דברי סופרים, וכל שכן אם הוא נכשל אפילו בדבר שהוא מדרבנן, ולפעמים אפילו בדבר שהוא מדאורייתא (הן בענין של "קום ועשה" והן בענין של "שב ואל תעשה"), אזי – טוען הוא – אינו יכול להתעסק בלימוד החסידות ובעבודת התפלה, ובכלל בענינים נעלים!…

והמענה לזה – "מלוה להוצאה ניתנה":

מבלי הבט על גודל מעלתה של תורת החסידות – כידוע¹⁸ שרבינו הזקן המשילה לאבן טובה הנמצאת בכתר המלך אשר בלעדי' מתבטלת מציאותו של כל הכתר ("דער גאַנצער כתר איז קיין כתר ניט") – מ"מ, הרשות נתונה לכאו"א מישראל לקחת את כתר המלך ולנצלו בשביל הענינים שלו.

ולפיכך תובעים מאת כאו"א מישראל – שמבלי הבט על גודל פחיתות מעמדו ומצבו, לא יחסיר אפילו יום אחד את השיעור שלו בתורת החסידות, ואפילו ביום זה גופא שבו נכשל ח"ו בדאורייתא (הן בענין ד"קום ועשה" והן בענין ד"שב ואל תעשה") – הרי גם ביום זה לא יחסיר את שיעורו בלימוד החסידות, ולא רק בענין של "עבודה", אלא אפילו בענין של "השכלה" באלקות, ואפילו ענין כזה (בהשכלה) שמצד רום עומקו אינו יודע כלל כיצד "להורידו" אליו ("אַראָפּצוטראָגן צו זיך")!

ז. והנה, טעם הדבר שהקב"ה נותן לבנ"י כח זה (שבבחי' "כסף תלוה") – נתבאר בהמשך הכתוב: "(אם כסף תלוה) את עמי", כדרשת חז"ל¹⁹ עה"פ – "עמי ונכרי עמי קודם".

ובהקדמה – שמזה שיש צורך להדגיש ש"עמי קודם", מובן, שקיימת נתינת מקום לומר גם באופן אחר, ואעפ"כ, המסקנא היא, ש"עמי קודם".

ומזה מובן שהנתינת כח מאת הקב"ה המרומזת בפסוק "אם כסף תלוה את עמי גו'" – נמשכת ובאה ממדריגה כזאת אשר לגבי' עבודת הנבראים אינה תופסת מקום (שלכן יכול להיות גם באופן אחר), שזוהי בחינת "אדון יחיד שרש השרשים"²⁰.

וכדאיתא במדרש²¹ "איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו (מעשיהן של צדיקים), אם במעשה אלו (מעשיהן של רשעים), כיון דכתיב²² וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים", אשר הסיבה לכך ש"איני יודע באיזה מהם חפץ" וצריך להיות לימוד מיוחד (מהפסוק "וירא אלקים גו'") ש"במעשיהן של צדיקים חפץ", היא, בגלל שבמדריגה זו (ד"אדון יחיד שרש השרשים") ישנה נתינת מקום גם על ענין הפכי ("מעשיהן של רשעים"), אלא, שמצד הבחירה העצמית שבחר הקב"ה בנשמות ישראל – "עמי קודם".

ועל זה נאמר²³ "הלא אח עשו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי": כיון שלגבי מדריגה זו מעשה התחתונים אינו תופס מקום, לכן "הלא אח עשו ליעקב", שעשו ויעקב שניהם שוים. ואעפ"כ, מצד הבחירה ואהבה עצמית – "ואוהב את יעקב" דוקא.

וענין זה מרומז גם בלשון הכתוב – "אם כסף תלוה"²⁴:

"כסף" רומז על ענין האהבה – כידוע ש"כסף" הוא מלשון "נכסוף נכספתה לבית אביך"²⁵. ודוגמתו בנדו"ד, שהמלוה – הנתינת כח – מאת הקב"ה ("תלוה את עמי") אינה באה בגלל עבודת האדם, כי אם בגלל האהבה עצמית ("כסף") של הקב"ה לבנ"י.

ח. עפ"ז יש לבאר גם המשך הכתוב – "(אם כסף תלוה את עמי) את העני עמך":

מכיון שנתינת כח הנ"ל באה ממקום כזה שמעשה התחתונים אינו נוגע שם – לכן נמשכת ובאה לכאו"א מישראל, כי, העדר העבודה אינו פועל פגם בהמקור שממנו נמשך כח זה.

וזהו מ"ש "את העני עמך" – שמבלי הבט על כך שיהודי זה הוא בבחינת "עני", שמתבונן במעמדו ומצבו ונעשה שבור מכך ("ער איז צעבראָכן פון דעם"), ולא עוד, אלא שיש לו אמנם ממה להיות שבור… בכל זאת צריך לדעת, שהכח הנ"ל מלמעלה ("אם כסף תלוה") ניתן גם אליו, שכן, אהבה עצמית ("כסף") מתייחסת אל כל יהודי ("אהבה עצמית דערגרייכט אַלעמען"), גם ליהודי זה "העני". ואדרבה – בגלל היותו עני, הרי ידוע שהקב"ה נמצא ב"לב נשבר ונדכה"²⁶ דוקא.

ט. וממשיך בכתוב¹³ – "לא תהי' לו כנושה"²⁷:

תוכנו של ציווי זה הוא – "כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה, שנאמר לא תהי' כו'"²⁸, ולא עוד, אלא ש"אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו כו'

"²⁹. כלומר, במקרה אשר תביעת החוב מהלוה אינה מועילה בלאו הכי (שהרי "אין לו מה יחזיר לו") ואינה גורמת להלוה אלא לחץ – אסור לתבוע ממנו את החוב.

וע"פ הנ"ל ש"מגיד דבריו ליעקב גו", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" – כן הוא הדבר גם למעלה, שכאשר תביעתו של הקב"ה ע"י קו השמאל וע"י יסורים אינה פועלת כלום, הרי לגבי תביעה סתם (ללא תועלת) נאמר "לא תהי' לו כנושה"!

וע"ד מש"נ³⁰ "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה" – כלומר, "מה יועיל הכות אתכם כי לא תוסרו בזה, כי עדיין אחר המכות תוסיפו לחטוא ולא תוסרו ע"י המכות"³¹; ולכן, כאשר הקב"ה רואה, שע"י הנהגתו בקו השמאל אינו פועל כלום – יתחיל שוב עם קו הימין, בקירוב בחסד וברחמים בטוב הנראה והנגלה³².

• ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תשל"ג

ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד ה' עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃

הנה, כי בא אורך הוא טעם על קומי אורי. שהקב"ה אומר לישראל², דכיון שכבר בא אורך, האור שלך (של ישראל), לכן צריכה את לקום ולהאיר.

ועפ"זיש לומר פירוש קומי אורי כי בא אורך, שאורך הוא האור דהנשמה, וקומי אורי הוא שע"י האור דהנשמה (בא אורך) היא צריכה לעבוד בהגוף ולהאיר אותו, שעי"ז נתגלה ענין נעלה יותר מהאור של הנשמה (אורך), ע"ד שנת"ל (סעיף ב) בענין באורך נראה אור, דהאור שנראה ע"י אורך הוא נעלה יותר מאורך.

• ש"פ משפטים, מבה"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ז

אםכסף תלוה את עמי את העני עמך¹, ומבאר אדמו"ר מהר"ש במאמרו ד"ה זה שנאמר לפני מאה שנה², בשנה הראשונה לנשיאותו, דצריך להבין יתור הלשון מה שאומר את עמי את העני עמך, והול"ל אם כסף תלוה את העני עמך…

ומסייםבהמאמר28: ועתה י"ל פי' הפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, דלכאורה תיבות את עמי מיותרות (כנ"ל ס"א). והענין בזה, דהנה איתא במדרש51 בפירוש את עמי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה, את עִמי (בחיריק), ופירוש עִמי הוא כמ"ש52 כי עמך מקור חיים, שגם בחי' מקור חיים (שעל זה אמרו53 מחי' חיים יתן לך חיים כו') הוא עמך, שטפל ובטל לך, אך מ"מ הוא עמך, וע"ד מ"ש30 עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, שהי' האור נכלל במאור. וזהו אם כסף תלוה את עמי, שע"י הצדקה וחסד ממשיכים בחי' מקור חיים שהוא בחי' עִמי54

למה בכסף – יוצר האחדה – אתה יכול יש לך את כל האפשרויות

ש"פ משפטים, מבה"ח וער"ח אדר-ראשון, ה'תשכ"ב

על הפסוק⁷⁰ "אם כסף תלוה את עמי גו'", יש מקשים⁷¹: למה נקט הכתוב "כסף" דוקא, והרי כל הדינים המפורטים והנכללים בכתוב זה – "לא תהי' לו כנושה", "עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עשיר קודם .. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין"⁷² וכו' – הם לא רק בהלואת כסף דוקא, אלא גם בהלואת שאר דברים, ובכל עזר וסיוע לזולת בכלל, ולמה נקט הכתוב כסף דוקא?

טעם הדבר בפשטות הוא – לפי שענין ההלואה הוא באופן שהדבר הניתן בהלואה נעשה רכושו של הלוה, והלוה מחוייב להחזיר למלוה דבר אחר ששוויו כשווי ההלואה, והלואה כזו מותרת בכסף דוקא, משא"כ בפירות⁷³ קיי"ל דאסור ללוות סאה בסאה מצד החשש דיוקר וזול (כמבואר בגמרא⁷⁴ ובשו"ע רבנו הזקן הלכות רבית⁷⁵).

אבל, ביאור זה הוא רק בנוגע ללשון הלואה שבכתוב ("אם כסף תלוה"), שהלואה אינה אלא בכסף דוקא; אבל בנוגע לשאר הענינים המפורטים בכתוב (כנ"ל) – הרי ענינים אלו שייכים גם בשאר דברים, וא"כ עדיין קשה למה נאמרו בכתוב גבי כסף דוקא?

יא. והביאור בזה – בהקדמה:

מהדין האמור – שהכסף הוא הדבר היחיד שמותר ליתנו בדרך הלואה הנ"ל – מובן, שענינו של הכסף הוא ששוויו אינו משתנה, ובלשון הגמרא⁷⁶ – שהכסף הוא "טבעא", ולכן, הוא העיקר, ועל ידו קונים את שאר הדברים שהם טפלים.

ותוכן הענין בנוגע לכללות צרכי האדם – ש"כסף" קאי על צרכי האדם המוכרחים, שהם בבחי' דבר טבוע שאין בו שום שינויים, שהרי הקב"ה הוא זן ומפרנס לכל, "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"⁷⁷, ונותן לכל הנבראים את כל צרכם; מלבד כאשר האדם מתערב ומקלקל את סדר הבריאה⁷⁸, אבל סדר הבריאה מצד עצמה הוא באופן שהקב"ה נותן כל צרכי האדם המוכרחים.

וזהו החילוק בין כסף שהוא "טבעא" לזהב שהוא "פירא"⁷⁶ – שכסף הו"ע "די מחסורו"⁷⁹ שנותנים לכאו"א, משא"כ זהב, שאינו דבר קבוע, הו"ע העשירות, שבזה יש חילוקי דרגות.

וענינם בעבודת האדם – כפי שמצינו בנוגע לתרומת המשכן (שעומדים לקרוא אודותי' בפרשת תרומה), שהיו בה שני סוגים: מחצית השקל, שהיתה של כסף – הכל היו שוים בה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"⁸⁰; ואילו שאר הי"ג (או ט"ו) דברים⁸¹ – "באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו"⁸².

וע"י העבודה ד"מחצית השקל", דהיינו, שהאדם ממלא את חובתו בענינים המוכרחים כו' – הרי הוא זוכה לההשפעה מלמעלה בבחי' כסף, דהיינו שמקבל את כל צרכיו ההכרחיים (וע"ד השפעת המן, שגם הוא הי' אצל כולם בשוה – "עומר לגולגולת"⁸³).

יב. ועפ"ז יובן מ"ש "אם כסף תלוה גו'", כסף דייקא:

המדובר בכתוב אודות עשיר ועני הוא – בנוגע לענין הכסף, דהיינו, בנוגע לדברים המוכרחים, שזהו הפירוש ד"עשיר" ו"עני" ע"פ תורה (שהרי אילו הי' מדובר אודות "עני" מצד החסרון בעניני מותרות, לא הי' נלחץ כ"כ עד שיכתת רגליו לחפש גמ"ח). ועל זה אמרה תורה "אם כסף תלוה גו'": אם רואה אתה עני שחסר לו בדברים המוכרחים – עליך להלוות לו כסף כדי למלאות את מחסורו.

והחידוש שבזה – דלכאורה יכולים לחשוב: כיון שמדובר אודות מי שחסר לו אפילו בדברים המוכרחים ("כסף"), הרי זו ראי' שקלקל את מעשיו (דאל"כ לא הי' שייך שיחסר לו, שהרי הקב"ה זן ומפרנס את העולם כולו, כנ"ל), וכיון שסיבת חסרונו היא לפי שקלקל את מעשיו, הרי לכאורה הדרך היחידה למלא את חסרונו היא ע"י שיעשה תשובה, ומה יכול הוא (העשיר) לסייע לו בדבר?!

וכפי שמצינו תוכן שאלה זו בגמרא⁸⁴: "משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו".

ומה גם, שכיון שהלה קלקל את מעשיו, ולכן אין נותנים לו מלמעלה די מחסורו – הרי גם לא יהי' לו כדי להשיב את ההלואה?!

אך הענין הוא – שסיבת העניות (אפילו בנוגע לענין הכסף, דברים המוכרחים) אינה בהכרח מצד שקלקל את מעשיו, אלא יתכן סיבה אחרת לדבר:

איתא במדרש⁸⁵ על הפסוק "אם כסף תלוה גו'": "אמר דוד לפני הקב"ה, רבון העולם, ישב עולם לפני אלקים⁸⁶, תיישר עולמך בשוה העשירים והעניים, אמר לו, א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו⁸⁵, אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד".

ונשאלת השאלה בתורת החסידות: ומה בכך ("וועמען אַרט דאָס") שלא יהי' חסד בעולם – כיון שכולם יהיו עשירים, ולאיש לא יחסר דבר?

ומבואר בזה בחסידות⁸⁷, שכללות ההשתלשלות נקבעה בסדר של משפיע ומקבל, ומאחר שכל הענינים שלמעלה באים ע"י עבודת האדם [כמאמר רבנו הזקן⁸⁸ – המובא גם בשם הרב המגיד⁸⁹ – על מאמר המשנה⁹⁰ "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים שלמעלה הם "ממך"], לכן צ"ל השפעת החסד למטה, כדי שעי"ז יהי' ענין ההשפעה למעלה.

ונמצא, שסיבת העניות אינה בהכרח לפי שקלקל את מעשיו, אלא מכיון שצ"ל ענין המשפיע והמקבל בעולם. וכדברי אדמו"ר מוהר"ש⁹¹ במאמרו המפורסם בענין "תפלה לעני כי יעטוף"⁹², שטענתו של העני היא "דהן אמת שמוכרח שיהיו עניים .. אבל מדוע הגיע לחלקו שיהי' הוא העני", ומשמעות הדברים שם, שטענה זו היא לכאורה טענה צודקת⁹³, ומזה מובן גם שהיותו עני אינו באשמתו כלל.

ומ"מ, אף שסיבת עניותו אינה לפי שקלקל את מעשיו, אלא כך נקבע לכתחילה מלמעלה שיהי' עני – אין זה סותר לכך שהקב"ה זן ומפרנס לכל (כנ"ל שבענין הכסף, דברים המוכרחים, אין חילוקים, וניתן לכולם בשוה), כי בודאי זן הקב"ה גם אותו ונותן לו את כל צרכיו, אלא שההשפעה שנותנים לו מלמעלה נקבעה באופן שיקבל את השפעתו ע"י העשיר.

וכידוע הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם חסידים הראשונים⁹⁴, ותוכנו, שמה שאדם נותן לזולתו, אינו נותן משלו; הדבר הוא מלכתחילה של חבירו, אלא שהקב"ה נתנו לו בפקדון, כדי שימסרנו למי שנועד אליו⁹⁵.

יג. מכל האמור מובן גודל מעלת הענין דגמילות חסדים:

ידוע, שכדי לפעול השפעה מן המשפיע אל המקבל, עד לבחי' יחוד משפיע ומקבל – צריכים להיות בדרגא שלמעלה ממשפיע ומקבל, כי רק מי שלמעלה משניהם יכול לפעול בהם יחוד.

וכיון שע"י גמ"ח פועלים ענין ההשפעה למעלה, ועד ליחוד משפיע ומקבל (שהרי תכלית ענין גמ"ח הוא לפעול יחוד זו"ן, ועד ליחוד חו"ב) – בהכרח שגמ"ח מגעת עד למדריגה שלמעלה מהשתלשלות, שבה אין ענין משפיע ומקבל, ובלשון הקבלה – בחי' ע"ק, שאין בו בחי' דכר ונוקבא, כידוע⁹⁶.

ובענין ג' הבחינות שבכתוב "אנכי הוי' אלקיך" שנתבארו לעיל (ס"ה) – הרי גמילות חסדים מגעת עד לבחי' "אנכי", שהרי בשם הוי' ישנו כבר הענין דמשפיע ומקבל: אותיות יו"ד וא"ו דשם הוי' – בחי' משפיע, וב' ה"הין – בחי' מקבל⁹⁷; וכיון שגמ"ח מגעת למדריגה שלמעלה מבחי' משפיע ומקבל, נמצא שמגעת עד לבחי' אנכי.

יד. וזהו גם הטעם שגמילות חסדים היא אחד הענינים "שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא"⁹⁸:

בנוגע למצוות בכלל – הרי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"⁹⁹, וטעם הדבר – דכיון ששכר המצוות הוא בלי-גבול, והעולם הזה הוא מוגבל, אין שכר מצוה יכול להיות בעוה"ז; משא"כ ע"י גמילות חסדים, ממשיכים בחי' הבל"ג שלמעלה מהשתלשלות גם בעוה"ז גופא.

ונמצא, שאף שמצות גמילות חסדים עצמה היא בכסף דוקא (כנ"ל), מ"מ, השכר שמקבלים עבור גמ"ח הוא בלי-גבול – בחי' זהב, עשירות שלמעלה מ"די מחסורו".

וזהו ג"כ הביאור במארז"ל¹⁰⁰ "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא בשביל בית המקדש": "זהב" – ענינו עשירות, בלי גבול, ולכן אינו שייך לעולם, שענינו גבול; ומה שמצינו זהב בעולם – אין זה אלא "בשביל ביהמ"ק", דהיינו שכאשר עושים מן הזהב ביהמ"ק, שהוא ענין של בל"ג, שזהו ש"מקום ארון אינו מן המדה"⁵⁵ – אזי ממשיכים בחי' הבל"ג גם בעולם, וממילא ישנו זהב בעולם.

וזהו "אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה", שע"י ענין הגמ"ח ממשיכים בחי' בל"ג בעולם, ועי"ז נמשך גם בעוה"ז בחי' זהב, עשירות בלי גבול.

ויובןזה בהקדים מ"ש (בפרשתנו16 ) אם כסף תלוה את עמי, ואיתא במדרש17 אמר הקב"ה אם כסף תלוה את עמי (עמי בחירי"ק תחת העי"ן), ומבואר בהדרושים18, דזה שמעלת הגמ"ח היא גדולה כ"כ עד שעי"ז אתה עמי, עמי במחיצתי19, הוא כמ"ש20 כי חסד חפצתי ולא זבח, דהגם שגם הקרבנות (זבח) הם רצונו ית' [כמובן גם מזה שישנם כו"כ ציוויים להקריב קרבנות],

בפרשת השבוע נאמר²⁵ "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואיתא²⁶ במדרש תנחומא²⁷ "מלוה ה' חונן דל²⁸, כביכול לה' הוא מלוה", והיינו, שהפעולה דנתינת הצדקה – "חונן דל" – היא בבחינת "מלוה הוי'", שנותנים הלוואה להקב"ה.

התשלום של הקב"ה – הוא לפי המדה שלו, וכיון שהקב"ה הוא בלי גבול, הרי התשלום שלו הוא גם בלי גבול.

וכפי שדובר בהתוועדות דיו"ד שבט²⁹, אודות ביאור הצ"צ בספר החקירה בתחילתו, שהגם שבלי גבול בפועל אינו שייך בנבראים, שהרי אפילו כאשר יתוסף עוד ועוד, הרי סוכ"ס נשאר הדבר בהגבלה – הנה רק בפועל אין בלי גבול בנבראים, אבל בכח, יכול הקב"ה להמשיך וליתן עוד ועוד, דור אחר דור, עד אין קץ.

ובעומק יותר – דבר שהוא גבולי בזמן, הנה התחלת הסוף שלו, שינוי וחלישות, מתחיל זמן רב לפנ"ז. וכלשון הידוע³⁰, שנבראים³¹, מיום הבראם הולכים ומתיבשים. מזה מובן, שראיית השפעה שבמשך זמן רב אין בה חלישות³², ואדרבה – הרי זה מגדרי אין-סוף בפועל. זהו כללות הענין דהמשכת בלי גבול בגבול.

ז. בצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"³³, הרי האופן היותר נעלה הוא – גמילות חסדים, ע"פ מאמר רז"ל³⁴ "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", ד"צדקה לעניים" דוקא, ו"גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".

מצד צדקה – בהכרח שיהיו עשיר ועני, כי, אם כולם יהיו עשירים – "חסד³⁵ ואמת מן ינצרוהו"³⁶, "לא יחדל אביון מקרב הארץ"³⁷; אבל מצד גמילות חסדים – אין צורך בעני, "אפס כי לא יהי' בך אביון"³⁸, כיון שגמילות חסדים היא גם לעשירים.

• מי השלוח, ליקוטי מי השלוח, ספר שמות, משפטים א׳

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך וגו'. הענין שקורין פרשה זו בימי הפסח מפני שבזה החג מתרבה האהבה בישראל, לכן מזהיר אותם הכתוב שלא יתפשט האהבה חוץ לגבול למקום נכרי. ולכן גם כן נקרא זה החג בשם חג המצות כמו שאמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמצה רומז על מצה ומריבה.
(בית יעקב שמות משפטים ל"א)

• קדושת לוי, שמות, משפטים ד׳

ונחזור לענינינו, כשהברואים עושים אותיות בשורשם על ידי התדבקות באי"ן אזי הוא הולך במחשבתו בבחינות האי"ן אל השורש. וזהו הרמז ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כמעשה האי"ן שלהם המאיר להאותיות, כי ספיר מלשון בהירות כן יעשה אותיות שם באין סוף יתברך. והנה המשפיע והמקבל בתוך המחשבה הם בשוי' אחד, כי צריך לצמצם שיוכל המקבל לסבול ולקבל ממנו והבחינה זו נקרא ציר"י שהם נקודות זה אצל זה בשוה לא אחד למעלה מחבירו אך אחר התקבל שפע המשפיע למעלה גבוה הוא מהמקבל ואז נקרא בחינה זו בחינות נקודה שב"א שנקודה אחד למעלה מחברתה. והנה בשעה שהמשפיע מצמצם עצמו לבחינת המקבל זה נקרא שהחכמה לוה מבינה ובשעה שהמקבל מסתכל על המשפיע נקרא בינה לוה מן החכמה כי על ידי החכמה בא לאי"ן (שמות רבה לא) אם כסף תלוה את עמי כו' ונתחברת בשורשה. וזהו דאיתא במדרש (שמות כב, כד), שהשמש לוה מירח וחשיב שם ו' מדריגות ואמר חכמה לוה מבינה כו' לרמוז על הנ"ל. והנה ידוע ענין שקלא וטריא הוא מאי"ן בא לשיקול הדעת שאי"ן בא ליש והיש מסתכל תמיד על האין שלו לשורשו שהאי"ן שופע תמיד עליהם וממלא כל משאלות לבם בסוד והחיות רצוא ושוב, מבחינת הרצון ואז שואבים חיות ומחשבות למה שרוצין לכבוד הבורא ברוך הוא. והנה כל זה נקרא בחינות שקל נמצא שהשקל הוא שם למעלה במקום הרצון. וזה היה בחינות השקלים של ישראל שהיו מסתכלים ומתחברים בהאי"ן ועשו שם אותיות כנ"ל על ידי כן בא להם כל משאלות לבם והיה פעולה שלא יפרדו מהאי"ן חס ושלום שהיה כל הסתכלות שלהם תמיד על האי"ן ומשם ימשוך כל טוב:

The post איך לעשות טוב גם לעצמי | פסיכולוגיה בפרשה, משפטים appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

האם זה נכון? איך פותרים את בעיית האנשים הלא מוכשרים שסביבי, ומה מלמד יתרו את משה בהקשר זה.

מקורות

• ראו שיחת הרבי מליובאוויטש, טו בשבט, תשל"ב

• שמות יח

וַיְהִי֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃

וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכׇל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב׃

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים׃

כִּֽי־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו׃

וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃

נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ׃

עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃

וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃

וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכׇּל־הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃

וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכׇל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כׇּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכׇל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃

אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכׇלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃

וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃

וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃

וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכׇל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכׇל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃

וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ׃ {פ}

י״ט

בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃

• דברים ה

וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ הק אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃

וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃

כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃

קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃

ואת תדבר אלינו. הִתַּשְׁתֶּם אֶת כֹּחִי כַּנְּקֵבָה,

שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עֲלֵיכֶם וְרִפִּיתֶם אֶת יָדִי כִּי רָאִיתִי שֶׁאֵינְכֶם חֲרֵדִים לְהִתְקָרֵב אֵלָיו מֵאַהֲבָה, וְכִי לֹא הָיָה יָפֶה לָכֶם לִלְמֹד מִפִּי הַגְּבוּרָה וְלֹא לִלְמֹד מִמֶּנִּי?:

• ישמח משה, האזינו ב׳:ב׳

והנה שורש התורה הקדושה מאורות העליונים נאצלים ולא נבראים, כאמרם ז"ל (ב"ר י"ז ה') נובלות של חכמה עליונה תורה, וכמו שפירש במגלה עמוקות עם נבל ולא חכם (דברים לב ו), ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא כו' ולא חכימי. והיא פליאה נשגבה משום דקבלו אורייתא, נקראים עם נבל ח"ו.

ופירש הוא ז"ל, על פי אמרם ז"ל הנ"ל דהתורה הוא נובלת של חכמה עליונה, והיינו עם נבל שקבלו הנובלת.

 ואני הוספתי נופך, דהתורה הוא נובלת החכמה העליונה על דרך משל, כמו שנמסרין אבן טוב, והנסירה ממנו מאיר גם כן, אבל הנסירה כנגד האבן טוב עצמו, הוא כקוף בפני אדם.

כן המדבק עצמו בתורה לבד, מדבק עצמו בנובלת.

• בראשית רבה פרשה מ"ד, י"ז

"רבי חנינה בר יצחק אמר, שלש נובלות הן: נובלות מיתה – שינה, נובלות נבואה – חלום, נובלות העולם הבא – שבת. רבי אבין מוסיף… נובלות חכמה של מעלה – תורה".

• דברים לב

הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃

שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃

ה' תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃

• קדושת לוי, שמות, יתרו ד׳

מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך גו' ויאמר משה כי יבא אלי העם גו' ויאמר נבל תבול גו' (שמות יח, יד-יח).

לכאורה אינו מדוקדק דמתחילה שאל לו מה זה שכל העם נצב עליך ואחר כך אמר לו כי כבד ממך הדבר פתח בדבר אחד וסיים בדבר אחר.

אך יש לומר הפירוש, דהנה האדם צריך להיות הולך ממדריגה למדריגה ולא להיות נצב על מעמד בחינה אחת. והנה כשצדיק מדבר עם אנשים פחותים מערך שלו אז הם מבלבלים אותו אך מי שהוא צדיק גדול יכול לעלות אותם על ידי הדיבור אך שהוא עבודה גדולה. לזה שאל לו מתחילה מה זה שכל העם נצב עליך, שהם בבחינת נצבים במעמד אחד והיה קשה לו על משה שידבר כל היום עם האנשים אשר הם נצבים במעמד אחד.

אז השיב לו משה הם באים אלי לתקנם ואני מעלה אותם בדיבור.

אז אמר לו אם כן כבד הדבר הזה עליך והוא עובדא גדולה לעלות אנשים פחות מערך שלך:

The post איך להיות מוקף אנשים מוכשרים | פסיכולוגיה בפרשה, יתרו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

ישנו מתג שכשמוצאים אותו הוא מעביר אותנו מחיים סתמיים לחיים של משמעות.

מהו המתג הזה ואיך הוא מתגלה בחיינו וביציאת מצרים.

מקורות

• שמות יד, בשלח

וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה' ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃

וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃

וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה' אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃

וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (פ)

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃

וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃

וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃

וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃

וַיּ֨וֹשַׁע ה' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃

וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם את ה' וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בה' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃

הקב"ה עשה תנאי, כשיגיעו בני ישראל שיבקע. הים לא רצה לקיים את התנאי כי לא ידע מי לפניו.

• שמות רבה

וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ שֶׁהִתְנֵיתִי עִמּוֹ מִתְּחִלָּה.

מִיָּד שָׁמַע משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלַךְ לִקְרֹעַ הַיָּם,

וְכֵיוָן שֶׁהָלַךְ לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, לֹא קִבֵּל עָלָיו לְהִקָּרֵעַ, אָמַר לוֹ הַיָּם, מִפָּנֶיךָ אֲנִי נִקְרַע, אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ, שֶׁאֲנִי נִבְרֵאתִי בַּשְּׁלִישִׁי וְאַתָּה נִבְרֵאתָ בַּשִּׁשִּׁי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה כָּךְ הָלַךְ וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הַיָּם רוֹצֶה לְהִקָּרֵעַ,

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן יְמִינוֹ עַל יְמִינוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יב): מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה וגו'.

 מִיָּד רָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרַח, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,

מַה רָאָה, אֶלָּא שֶׁרָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן יַד יְמִינוֹ עַל משֶׁה וְלֹא יָכֹל לְעַכֵּב אֶלָּא בָּרַח מִיָּד.

אָמַר לוֹ משֶׁה מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹרֵחַ, אָמַר לוֹ הַיָּם מִפְּנֵי אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, מִפְּנֵי יִרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,

• ילקוט שמעוני על התורה רל״ד

ויט משה את ידו על הים

התחיל הים עומד כנגדו אמר לו משה תקרע בשם הקב"ה

ולא קבל עליו הראהו את המטה ולא קבל עליו.

משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר הפנימית בא הלוקח להכנס בתוכו ולא הניחו השומר. אמר לו בשם המלך ולא קבל עליו הראהו את הטבעת ולא קבל עליו עד שנהג המלך ובא כיון שנהג המלך ובא התחיל השומר לברוח. אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך ועכשיו למה אתה בורח אמר לו לא מפניך אני בורח אלא מפני המלך. כך בא משה ועמד על הים ואמר בשם הקב"ה ולא קבל עליו. הראהו את המטה ולא קבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בכבודו. כיון שנגלה עליו הקב"ה בכבודו התחיל הים בורח שנאמר הים ראה וינוס. אמר לו כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ:

אבל מה מוזר –

1. בפסוק וישב הים לאיתנו הכוונה היא שהים לא נבקע, אלא חזר להיות ים, חזר למצבו הקודם
2. הקב"ה צריך לעשות עם היםתנאים?

• רש"י

לאיתנו. לְתָקְפּוֹ הָרִאשׁוֹן (מכילתא):

• שאני עושה את מה שלשמו באתי לעולם. אני כאן בתודעת שליח.

הרבי מליובאוויטש, מאמר ושיחת שבת בשלח, תשכ"ט

• שאני מחובר לנקודת הרצון ולא למה שאומרים לי.

• הרב המגיד ממעזריטש, אור תורה, בשלח, פט

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ודרשו רז"ל לתנאו, שהתנה הקדוש ברוך הוא שיקרע הים לישראל.

ולכאורה אינו מובן עם מי התנה הקדוש ברוך הוא.

אך הענין הוא, בשעה שאמר המאמר התנה שיקרע הים, ואם לאו לא היו נמצאים הימים [נ"א: המים] ולא נבראו במקום הזה, כי יתבטלו ממציאות הבריאה.

כי כל התורה כולה היא עשה ולא תעשה. ובזה יובן מ"ש רז"ל צדיקים עושים רצונו של מקום, ולא אמרו עושים דברו או מאמרו, כי הלוא רצון השם יתברך אינו מושג.

אך המשל בזה, אב שאומר בפני בנו איזה דבר הלכה או איזה חידוש בתורה, ובן מגודל חריפותו ופלפולו סותר את דבריו [ואומר באופן אחר]. והנה אף שהבן מתנגד לאביו וסותר את דבריו, עם כל [זה] יש לאב נחת ותענוג גדול ושמחה גדולה מזה, על דרך חכם בני וגו'. וזהו רצון הטוב מן האב יותר משהיה שותק ומסכים לדבריו. כך הוא הצדיק מושל ביראת אלקים כביכול, וזהו עושים רצונו, אף על פי שאינם עושים דברו ומאמרו.

ובזה יובן מ"ש [גבי] רבי פנחס בן יאיר [שאמר] לגינאי נהרא (פלוג) [חלוק לי] מימיך שאני הולך לדבר מצוה, אמר לו גם אני הולך לעשות רצון קוני, א"ל אם אין אתה חולק [לי] מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולכאורה קשה, הלא השיב לו תשובה נכונה. ויובן עם מ"ש לעיל, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם, ומכלל הן אתה שומע לאו. וכך אמר לו ר' פנחס בן יאיר, אם אין אתה חולק מימיך נמצא שאין אתה מקיים תנאך הנאמר בשעת המאמר, והרי אתה כלא היה מעולם וכמו שלא נבראו כאן מים, ונמצא שלא יעברו בך מים לעולם. וזהו גם כן מ"ש יהושע לשמש דום. וכל זה מי שהוא נקרא בן להקדוש ברוך הוא יכול לעשות רצון קונו, ואיזהו זה, השומר בריתו הנקרא צדיק יסוד עולם [נ"א: השומר הברית הנקרא צדיק], והבן זה היטיב.

• ליקוטי מוהר"ן ר״י:א׳:ב׳

וּכְשֶׁמְּקַיֵּם וְאָהַבְתָּ, עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה בְּלֹא יְגִיעָה וָטֹרַח, כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים קיח): קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו כִּקְרִיעַת יַם־סוּף, וּקְרִיעַת יַם סוּף הָיָה עַל־יְדֵי זְכוּת אַבְרָהָם, בְּחִינַת וְאָהַבְתָּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר – דָּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם.

• ליקוטי מוהר"ן ט׳:ה׳:ה׳

וְזֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים, וּמִצְרַיִם הוּא הֶפֶךְ אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל, זֶה לְעֻמַּת זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות יד): וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ – שֶׁמִּצְרַיִם לְעֻמַּת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת הַנִּסִּים. וּבִשְׁבִיל זֶה אֵין מְקוֹם תְּפִלָּה בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ט): וְהָיָה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי.

• שאני מרגיש שאני עושה טוב לאחרים

קדושת לוי, שמות, בשלח ה׳

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו כו' (שמות יד, כז). פירוש מחמת שהים ראה גודל תענוג השם יתברך מהבקיעה שעל ידו יאמרו ישראל שירה לא רצה לחזור שהיה חפץ שיהיה תמיד יבשה שיאמרו תמיד שירה משום הכי אמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאי שיקרע רק למשה רבינו עליו השלום אבל אחר כך יהיה ים כמקדם. ועל פי זה מתורץ קושיית האור החיים, מאי רבותא דים הלא גם הירדן נבקע וכן נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר. ולפי מה שכתבנו לעיל מתורץ, דהירדן ונהר גינאי שכבר ראו תענוג הבורא ברוך הוא שהגיע מבקיעת ים סוף משום הכי באהבה רבה רצו שיבקעו, מה שאין כן הים דעדיין לא ראה קודם בקיעתו תענוג הבורא הוי רבותא:

• העמק דבר

לאיתנו. אין הפי׳ לתקפו כאשר הי׳ כפרש״י. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם וישובו המים ויכסו וגו׳. אלא הפי׳ לאיתנו. למקום עיקר המים שהוא הים במלואו. וכטבע החלק שנפרד מן הכלל שהוא שב בסור הסיבה המפרדת אל מקורו. אבל עדיין לא שבו המים כ״א לאט לאט. ומזה הגיע וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. המון העם שהלכו ברגל נערו בהם. אבל הרכב והפרשים עדיין לא נשטפו. כי דרך סוסים לשוט בטוב על פני המים. והיו יכולים לילך הלאה. וגם כמה מהמון מצרים שהיו סמוכים ליבשה ניצולו באמת במה ששטו על המים בחזרה. וזה היה כפי ההשגחה על כל א׳ וכמו שיבואר להלן ל״א:

• צפנת פענח

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו.

מכילתא: אין איתנו אלא תקפו, שנאמר: ׳איתן מושבך׳ (במדבר כד, כא), רבי נתן אומר, איתן לשון קשה, שנאמר: ׳הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאום ד׳ גוי איתן הוא גוי מעולם הוא׳ (ירמיה ה, טו).

מ״ש רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ג, דאף דכ״ש שנפגמו לא מהני בהו תיקון כמבואר בזבחים דף פ״ח, מ״מ אם מתיכים אותה נעשה כמו חדשים ואין קדושתה מסתלקת לעולם. ועיין ב״ק דף צ״ו, ע״ב דהוי פנים חדשות. וזה רק לחומר, אבל לא להצורה. וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא פסקא נ״ד, דכלי המקדש אם התיכן ואח״כ חזר ועשאן כלים לא נחסר. ועיין רש״י ב״ק דף צ״ו ע״ב, בד״ה פנים חדשות, ועיין בהך דסוטה דף מ״ג, גבי בונה בית על מכונו כו׳ ע״ש, ושבת קי״ב, ע״ב, ובמכילתא פ׳ בשלח, גבי ים שלאחר הקריעה ושחזר לאיתנו, ר״ל ליושנו ור״ל דבנס בידי שמים לא נעשה פנים חדשות. והוא הוא הדבר הראשון כי הצורה לעולם קיימת וזה שר״ל בספרי הנ״ל.

• מלבי"ם

וישב הים. ים סוף היה מזרחי אל ארץ מצרים כמ"ש בפ' בא שרוח הקדים נשא את הארבה אל מצרים ורוח ים נשא אותו ויתקעהו ים סוף, נמצא שישראל והמצרים נכנסו בים סוף בצד המזרחי והלכו בו ממזרח למערב, וכיון שנכנסו כל מצרים לתוך הים, והתרחקו משפת הים המזרחי לצד מערב, שב הים לפנות בקר היינו בצד המזרחי [שהוא צד הבוקר והזריחה] לאיתנו, וגם כולל בזה שהיה בעת הבקר, נמצא שבצד המזרח ששם נכנסו שב הים למקומו, וכאשר נסו מצרים לחזור למקומם לצד מזרח, פגעו במי הים שסגר לפניהם הדרך בצד השפה, וז"ש ומצרים נסים לקראתו, שנסו לקראת השפה ששם כבר שבו מי הים, ועמדו במקומם כעומד על אי המוקף מן הים סביב סביב, ואז וינער ה', ר"ל שאז נשבר התהום שהוא הקרקע שעמדו עליו שהיה רצוף מאבני קרח דבוקים איש אל אחיו כנ"ל, וכאשר נמס הקרח נרפו האבנים מחבורם ומצרים העומדים עליהם נפלו אל המצולה והאבנים נתלו עליהם ושברו ראשיהם, ועז"א וינער ה' את מצרים, שפעל נער בא על המנער ושופך דבר המונח תוך דבר או על דבר, כמו התנערי מעפר (ישעיהו נ״ב:ב׳), גם חצני נערתי (נחמי' ה), והוא מציין נפילתם מן הקרקע אל הים שהתהום נער אותם מעליו כמנער את הבגד מן האבק, ועז"א באבות דר"נ שהמים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את המצריים מאלו לאלו, כי תחת התהום שהוגבה למעלה היה מי הים ששבו למקומם, והמים העליונים הם המים שנמסו מן קרח התהום שהוגבה למעלה נערו אותם אל מים התחתונים שתחת קרקע התהום המוגבה:

The post איך אני מגלה שהחיים שלי משמעותיים | פסיכולוגיה בפרשה, בשלח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למה שחושבים עלינו, למרוץ החיים, לקפה, ליצרים שלנו.

אבל יש חשיבות גדולה שנשחרר את התודעה שלנו.

תודעה משוחררת היא תנאי ליציאה ממצרים, ממה שאוזק אותנו.

איך עושים זאת ומהם המרכיבים של תודעה משוחררת?

מקורות

שמות יב

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃

וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃

שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃

וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃

וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃

אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃

וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃

וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽה׃

וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃

רש"י

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש. דַּבְּרוּ הַיּוֹם, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁיִּקָּחוּהוּ בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ:

הזה. פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ בֶעָשׂוֹר, וְלֹא פֶּסַח דּוֹרוֹת (פסחים צ"ו):

• אבן עזרא על שמות י״ב:ו׳

והיה לכם ל. משמרת. שישמרנו כל אחד בביתו:

רמב"ן

איש שה לבית אבות טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.

ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כש"כ שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:

1. אין מזל. תודעה חופשית היא תודעה שיש לה בורא. שלא העולם שולט בך, אלא הבורא ולכן דברים לא קורים סתם.

• הרבי מליובאוויטש – להשפיל את המצרים

לשם מה היה צריך לקחת את השה ביום העשירי – אומרים רז"ל כדי שהמצריים יראו ברשות בני ישראל את הכבשים וישאלום לשם מה הם מחזיקים בהם – ולא יתפעלו ויענו – אנו מחזיקים את הכבשים בבתים כדי לשוחטם ולהקריבם.

המצרים עבדו לשה. זו הייתה העבודה זרה שלהם, ובכל זאת צווה ארבעה ימים.

המטרה היא כדי לא להתרשם מן המצריים.

• אין תודעה חופשית באמת. אתה צריך להיות משועבד למשהו

בני ישראל היו ערומים מן המצוות – ואת ערום ועריה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – נתן להם הקב"ה את קורבן הפסח.

• אור החיים על שמות י״ב:ו׳

לברר מה העבודה הזרה שלך. למה אתה מכור. את מי אתה באמת עובד ולעקור אותו מלבך

והיה לכם למשמרת. פירוש צריך שמירה כדין קדשים כיון שקרא עליו שם פסח. עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (שיד השירים רבה פ' כשושנה בין החוחים) בפסוק גוי מקרב גוי שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחוקי עבודה זרה מצד היותם בין המצריים, ואמרו עוד (שמות רבה פט"ז) שרמז הכתוב באומרו משכו שימשכו מעבודה זרה.

והנה אין כוונתם ז"ל לומר חס ושלום שהיו עובדי עבודה זרה אלא לצד שהיו ביניהם מבלי ידיעתם יעשו חוקים של עובדי עבודה זרה בפרטי המלבושים והמאכלים ודברים הרגילים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים שידמו להם נתחכם עוד אל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תיקון עון זה ואמר שיקחו הטלה שהיא עבודה זרה של מצרים שבה היה לישראל המכשולות ויעשו בה מצוה האמורה בענין ובזה יהיה להם תיקון לשמירת עון עבודה זרה, והוא אומרו והיה לכם למשמרת פירוש במקום מצות שמירת עבודה זרה כשינהגו בו משפט כתוב והבן:

• בכור שור, שמות י״ב:ו׳

:׳והיה לכם למשמרת. לבודקו מן המום וכן היו עושין בתמיד שבודקין אותו ג' ימים קודם הקרבתו כדאמר אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים שהיו ראוים לג' ימים שנים ליום אלמא שג' ימים היו מבקרין קודם הקרבתו:

המגיד ממעזריטש, אור תורה, בא, פה

אין תודעה מנצחת בלי תענוג

ואמרתם זבח פסח הוא וגו'. כי הנה יש ב' תענוגים, א' לנצח אויבים, וזהו התענוג מה שהוא מנצח, והב' להציל את בנו מדבר שאינו טוב לו, וזה בא מאהבתו את בנו. והנה ביציאת מצרים היו כביכול ב' תענוגים ביחד, דהיינו לנגוף את המצרים ולהציל את ישראל. והנה יש עוד תענוג ג' שהוא גבוה מב' הנזכר, והוא מ"ש ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא, ודרשו רז"ל נגוף את מצרים ורפוא לישראל, שרפאם מכאב המילה. ותענוג הזה בא מרחמנות האב על בנו, והוא גבוה [יותר] מב' [תענוגים] הנזכר, כי הם באתגליא וזה באתכסיא. (ועוד, שהוא לרפאות את בנו מן המכות שכואבים לו כבר)^סח.

• גור אריה על שמות י״ב:ו׳

למה ארבעה ימים – חותם עבדות. למה אתה כן משועבד

דם פסח ודם מילה. דוקא אלו שני דמים נתן הקב"ה לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה – ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה,

שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות,

כדתנן במסכת שבת (נח.) אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם.

וזהו שאנו אומרים "ועל בריתך שחתמת בבשרינו" (בברכת המזון). ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו – זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו – זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'", אין ראוי שיהיה ערל – ואינו רשום להיות עבד לרבו – שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) ולא עבדים לעבדים (קידושין כב ע"ב), וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה. ובספר גבורות ה' (פל"ה) נתבאר עוד טעם אחר, והכל נכון וברור עיין שם:

ואם תאמר למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים, ויש לומר דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות, וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום (פסחים צו.) לכך הקדים לקיחתו ד' ימים, שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים, אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר, ולכך צריך ביקור ד' ימים, וכיון שיוכל לעסוק בו ד' ימים יש להקדים לקיחתו ד' ימים, כדי שיעסקו בו ד' ימים, ואז יזכו לגאולה. ועוד, דכיון דאפקיה דצריך ליקח אותו קודם שחיטתו – ציוותה התורה ליקח אותו בעשור לחדש, כי עד עשרה הוא מנין הפשוט, ומן עשרה ואילך מונה מספר מורכב י"א י"ב וכו', וזה הוי מספר אחד עד י"ד שבו שחיטת הפסח, ולא נקרא קדימה, ולפיכך יקח אותו בעשרה לחודש קודם שיתחיל לספור מספר המורכב, וזה קדימה נקרא:

• הדר זקנים על התורה, שמות י״ב:ו׳

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה. לכך צוה הקב"ה שיהיה מקחו מבעשור כדי שיתעסקו בדם מילה ולקיחת פסח ד' ימים קודם היציאה לפי שלא היה בהם מצות להיות נגאלים. ומה שפי הקונדריס שמלו עצמן אותה לילה ר"ל אותה לילה שלקחו הפסח דהיינו מבעשור. והא דקדמו ד' ימים קודם יציאתם. לפי שישהו ג' ימים מצאת בדרך משום דאיכא סכנה ממילתם. ויש במדרש כשראו בכורי מצרים כך אמרו להם מה זאת וענו ישראל ואמרו פסח הוא. רמז שיפסח הקב"ה על בתינו ויהרוג כל בכורי מצרים. מיד הלכו הבכורות לומר לפרעה ושישלח ישראל ולא אבה. אמר להם מה לכם אני בכור כמותכם. התחילו הבכורות להלחם במצרים והיינו דכתיב למכה מצרים בבכוריהם לא נאמר למכה בכורות מצרים שמשמע שהכם. אלא בבכוריהם נאמר. דמשמע שבכורות עצמם הכו המצריים. ועוד איתא במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה. שפסח מצרים היה בחמישי כדאיתא פרק ר' עקיבא. וכשראו המצרים שלקחו הפסח לשחטם. אמרו להם רוצים אתם לשחוט את אלהיהם. מיד נתקבצו המצריים עליהם להורגם והקב"ה עשה להם נס וניצולו. ולפי' נקרא שבת הגדול שבת שלפני פסח:

• רש"י על שמות י״ב:ו׳

והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):

• קדושת לוי, שמות, יתרו כ״ג

תודעה משוחררת תלויה בחוסר פחד

וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום בהלל המצרי שאמר (תהלים קיח, י)

כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. תהלים קיח, י

סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם. (אמילם – אהרוג אותם (מלשון אלמנה).

 דקשה הכפל.

ומה גם שבפעם השני אמר גם סבבוני מהו גם. אך לדרכינו יובן שפיר, שדוד המלך עליו השלום אמר כל גוים, כל המאורעות שבאו עלי. מן האומות סבבוני, הם היו רק סובבים אותי מבחוץ אבל במחשבתי לא היה לי שום מורא ופחד מזה, כי היה לבי נכון ובטוח שהשם יתברך יכרית אותם מעלי ויציל אותי מן המאורע.

 וזהו בשם ה' כי אמילם, כי דוד המלך עליו השלום היה תמיד עובד השם יתברך במוחין דגדלות אבל לפעמים כשנפל ממדריגתו ועבד להשם יתברך במוחין דקטנות אזי כשהיה בא אליו איזה מאורע נפל עליו פחד גדול גם במחשבתו.

 וזהו סבוני, לפעמים בא אלי איזה מאורע מן האומות גם סבבוני הסביבה היה בי ממש כי נפלתי ממדריגתי והייתי מרגיש הסביבה במחשבתי כי נפל עלי פחד ומורא. ואף על פי כן בשם ה' כי אמילם, בטחתי בחסד עליון שיכרית כל הקמים עלי ויוציאני מצרה לרצה.

ומזה הטעם כתבו הפוסקים ששבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, על שם נס הגדול שנעשה בו שפסח מצרים מקחו מבעשור וקשרו אותו בכרעי המטה ושואלים המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיה שיניהם קיהות על זה ששוחטין את אלהיהם. ולכאורה יש להבין מפני מה יחסו וקראו לזה הנס גדול יותר משאר ניסים, וכי לא היו ניסים גדולים יותר מזה הנס והא נס דקריעת ים סוף ושאר ניסים שעשה השם יתברך עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס. אך רמזו לנו שישראל בעת הזאת עבדו להשם יתברך במוחין דגדלות וכל מי שעובד להשם יתברך במוחין דגדלות אזי אין לו שום מורא ופחד מכל איזה מאורע שבא עליו כאשר ביארנו למעלה ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה בגדלות השכל שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם:

• בן פורת יוסף, דרשת שבת הגדול א – יעקב יוסף מפולנאה

לשחוט את היצר

ובזה יובן מ"ש הטור שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, וביאר הטור טעם שקשרו השה בכרעי המטה וכו'. והתוספות כתבו טעם למכה מצרים בבכוריהם וכו'. והכלבו כתב טעם עבור הדרשה וכו'.

ונראה דכל ג' טעמים הנ"ל עולים בקנה אחד, כי נודע מ"ש בזוהר (ח"ב פח:) וז"ל: מאי שבת שמא דקוב"ה וכו', ואז כשיצאו ממצרים נקרא שבת הגדול, שהי' שמו של הקב"ה גדול ושלם על ידי חיבור ואחדות של ישראל למטה, שזהו סיבת גאולתן כמ"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלדים על ההר הזה, ושם כתיב (שמות יט, ב) ויחן ישראל נגד ההר, באחדות אחד, וגם כאן סבת גאולתן ממצרים הוא על ידי אחדות ושלום, וזהו שרמזו בצחות לשונם מה שאמרו שקשרו השה בכרעי המטה וכו', כמ"ש רבי משה אלשיך (שמות יב, א – י) כי היצר גימטריא ש"ה וכו', וקשרו היצה"ר הגורם פירוד בכרעי המיטה, כמ"ש טעם בזה במ"א, וכן כתב בזוהר ששחיטת הפסח הי' ביטול היצה"ר וכו', יעו"ש.

וז"ש התוס' למכה מצרים בבכוריהם וכו', שהוא רמז ליצה"ר שנקרא בכור, כמבואר בש"ס דנדרים (לב:) היצה"ט נק' ילד מסכן, ויצה"ר נקרא מלך זקן, בכור ושליט. ובכתבי האר"י ז"ל מפורש ענין מכות בכורות בבחינה זו, יעו"ש.

• באר מים חיים, שמות י״ב:ו׳:א׳

למה ארבעה ימים? לבדוק ארבע היסודות וארבע דרגות בנפש

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה וגו'.

ופירש רש"י והיה לכם למשמרת זהו לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה וכן הוא במאמר חז"ל (פסחים צ"ו.). ולדברים הללו מלת לכם מיותר והיה די לומר יהיה למשמרת עד ארבעה וגו' אכן לדברינו כה יאמר, כי אחרי שישראל היו צריכין לעשות זאת להמתיק הדין דקדושה על ידי הקרבת השה אשה לה',

 והנה ודאי אם השה היה צריך להיות תמים ואם מום בו לא ירצה לקרבן עבור אחיזת הסטרא אחרא בו שלא יקרב אל הקדושה מכל שכן המקריבו שהיה טעון בקור ממום חולי הנפשות הנמשכים מבחינת הסטרא אחרא שלא יקרב עמה לה'. וזה טעם מה שנשתנה פסח מצרים מפסח דורות שזה מקחו מבעשור ולא כן בפסח דורות, כי בפסח מצרים נאמר בישראל משכו וקחו לכם וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב' בסופו) משכו ידיכם מעבודה זרה וכו' כי לאשר שהיו מתערבים בגוים וילמדו מעשיהם ויהיו להם למוקש בחינת עבודה זרה, ולזה צוה הקב"ה אשר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו', אבל והיה לכם למשמרת עד ארבעה וגו' והוא לשון בקור ממום שתשמרו ותבקרו עצמכם ממום באופן למשוך ידכם מכל בחינת הסטרא אחרא והרע לצאת מרשות הרבים וליכנס לרשות היחיד יחידו של עולם להתקרב תחת צל כנפי השכינה.

ועל כן היה צריך זה ארבע ימים נגד ארבע יסודות שבגוף האדם וארבעה בחינת חלקי הנשמה נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה…

• צפנת פענח, משפטים ב׳:י׳

ובזה יובן, כי יתן איש אל רעהו, הקב"ה נקרא איש מלחמה, יתן אל רעהו, אלו ישראל וכנ"ל. חמור, הוא החומר והגוף שהוא לבוש הנשמה שנמשך מהשכינה שם ב"ן גימטריא בהמ"ה, בסוד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, וכדי שיהיו בעלי בחירה ניתן להם היצר הרע והיצר הטוב, כמו שכתב בעקידה (שער שמיני) לא טוב היות אדם לבדו (בראשית ב, יח), בחינה אחת בלי בחירה, שלא נקרא פועל טוב כי אם שיהי' נגדיות, לכך אעשה לו עזר, ולפעמים כנגדו, זכה עזר לא זכה כנגדו וכו', יעו"ש. ואלו במלא"כים הנ"ל יצר הרע ויצר הטוב נקרא שו"ר וש"ה, כי ש"ה גימטריא היצה"ר, וכמו שכתב באלשיך פר' בא (שמות יב, ג) ולקחו שה לבית אבות וכו', יעו"ש, ויצר הטוב שהוא עני ור"ש אותיות שו"ר, וכמ"ש בש"ס (נדרים לב:) איש מסכן ומלט העיר בחכמתו וכו' (קהלת ט, טו), וכמ"ש (ע"ש ד, יג) טוב ילד מסכן ממלך זקן וכסיל וגו'.

• הרבי מליובאוויטש, ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז

ו) והענין הוא³⁷, דהנה איתא במדרש³⁸ עה"פ דודי לי ואני לו, הוא לי לאב ואני לו לבן. הוא לי לאב, שנאמר כי אתה אבינו³⁹, כי הייתי לישראל לאב⁴⁰, ואני לו לבן, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, בנים אתם להוי' אלקיכם⁴².

הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף⁴³, ואני לו לצאן, שנאמר⁴⁴ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.

וצריך להבין מהו הדמיון דאב ובן לצאן ורועה, שאינו בערך החביבות בין צאן ורועה לאב ובן,

שהרי אב ובן שייכים זה לזה, שהבן נמשך מטיפת מוח האב שבה מלובש מעצמיות ומהות החכמה שבמוח האב, שלכן אמרו⁴⁵ ברא כרעא דאבוה, ובפרט למעלה, כמבואר בלקו"ת⁴⁶ שנש"י שרשן ומקורן מעצמיות ופנימיות חכמה עילאה ממש, ולמעלה יותר, היינו ממהותו ועצמותו.

משא"כ רועה וצאן, אין ביניהם חיבור ושייכות כלל. וא"כ אינו מובן שהכתוב מתחיל בענין אב ובן ואח"כ מסיים בענין רועה וצאן.

ויובן בהקדים תחלה סיום דברי המדרש שם, לכשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, שנאמר⁴⁷ ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים גו' וישמע אלקים וגו', וכשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, שנאמר⁴⁸ דברו אל כל עדת ישראל לאמר גו' ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וצריך להבין, דבשלמא כשיהי' לי דבר לא תבעתי אלא מידו, הרי זה מובן בפשיטות, דכיון שנבראים הם חסרים, ובפרט כשהם במיצר, כמ"ש ויאנחו גו', אזי לא תבעתי אלא מידו, שישלים להם את חסרונם.

346

) והענין הוא, דהנה איתא בילקוט עה"פ ויקחו להם איש גו', איש זה הקב"ה, שנאמר⁵² הוי' איש מלחמה. וצריך להבין, הלא לפעמים כתיב כי אל אנכי ולא איש⁵³, לא איש אל⁵⁴, ומהו אומרו איש זה הקב"ה שנאמר הוי' איש מלחמה. אך הענין הוא, דבחי' אל אנכי ולא איש היינו כפי שבחי' איש הוא בהעלם, שאז אינו בבחי' ציור אדם, ומ"ש הוי' איש מלחמה היינו כפי שבחי' איש הוא בגילוי, ובא בציור אדם. וזהו ההפרש בין זמן הגלות לזמן הגאולה⁵⁵, דזמן הגלות נקרא בשם עיבור, לפי שהוא בהעלם, וזמן הגאולה נקרא בשם לידה, לפי שהוא בגילוי, הנה בזמן הגלות נאמר אל אנכי ולא איש, כמאמר⁵⁶ קוב"ה סליק לעילא ולעילא, שהו"ע הסילוק דבחי' איש כו', והסיבה לזה היא מפני העדר העבודה למטה, שעי"ז נעשה כמים⁵⁷ הפנים אל הפנים כו'.

ויובן בהקדם שכללות ענין העבודה הוא כמ"ש<20> שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דפי' אחד הוא שהחי"ת מורה על ז' רקיעים וארץ, והד' מורה על ד' רוחות העולם, שהם בטלים להא' א"ס אלופו של עולם⁵⁸, שזהו ההפרש בין אחד ליחיד⁵⁹, שיחיד הוא למעלה מהעולמות לגמרי, משא"כ אחד היינו שאף שהעולמות הם במציאותם מ"מ הם בטלים לאלקות, וכידוע שהלשון אחד נופל גם על אחד המנוי,

347

וכמו יום אחד יום שני, משא"כ הלשון יחיד הרי זה כמ"ש⁶⁰ את בנך את יחידך, שאין שני לו. וזהו ענין העבודה שמע ישראל גו' הוי' אחד, שגם כאשר ישנה מציאות העולמות כמרומז בחי"ת ודלי"ת, מ"מ הם בטלים להא', להוי' אחד. אמנם, כאשר העבודה היא בבחי' יחיד שלמעלה מהעולמות לגמרי, אבל בהיותו בעולם מפריד הוא את החי"ת והדלי"ת מהאל"ף, והיינו, שמעלה את האלקות למעלה מהעולמות, אבל את העולמות עצמם הוא מפריד, הנה עי"ז נעשה כמים הפנים אל הפנים, דקוב"ה סליק לעילא ולעילא, כמ"ש⁶¹ רחל מבכה על בני' כי איננו, דלא כתיב כי אינם, אלא כי איננו דייקא. ומצד ההעלם למעלה, נעשה העלם גם למטה, שלא ניכר המעלה דישראל, שזהו"ע הגלות. ובכדי שתהי' הגאולה, הנה תחלת העבודה הוא ויקחו להם איש, היינו, שמבחי' אל אנכי ולא איש צריך להמשיך בבחי' איש דוקא. וענין זה נעשה ע"י העבודה דאחד דוקא, שעי"ז עושים בנין כל הספירות שיהי' מתלבש בבחי' ציור אדם, והיינו ע"י העבודה דרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שהם רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלמעלה⁶², שעי"ז נעשה ההתלבשות בבחי' ציור אדם, ומאיר למטה, ועי"ז נעשה ענין הגאולה.

אמנם בכדי לפעול העבודה דויקחו להם איש, הנה עז"נ הוי' איש מלחמה, והיינו, שעל זה צריך למלחמה. דהנה, כאשר ישראל רוצים להמשיך מבחי' אל אנכי ולא איש, כפי שקוב"ה סליק לעילא ולעילא, שמשם יומשך בבחי' איש בגילוי, ע"י העבודה דתומ"צ, אזי ישנו הקטרוג של מדת הדין המקטרגת ואומרת וואָס פאַר אַ שייכות האָט ער צו אלקות, שהאלקות כפי שסליק לעילא, יוכל הוא להמשיך למטה, והרי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז⁶³, וא"כ איך ביכלתו להתקשר באלקות ע"י התומ"צ (שזהו"ע המצוה מלשון צוותא⁶⁴). והיינו, דבשלמא בזמן הגאולה, כאשר ישנו כבר ענין ההתלבשות בבחי' ציור אדם, אזי אין מדת הדין מקטרגת כ"כ, אבל בזמן הגלות, כאשר קוב"ה סליק לעילא ולעילא, ומשם צריך להמשיך בבחי' איש, אזי תובעים המקטרגים איזה שייכות יש לו לאלקות. ומצד הקטרוגים שלמעלה נעשה גם למטה

348

מניעות ועכובים על קיום התומ"צ. ועז"נ הוי' איש מלחמה, שצריך ללחום כנגד כל המקטרגים והמניעות ועכובים, ולהתחזק בקיום התומ"צ, באופן דויקחו להם איש.

ח) והנה הכח ללחום כנגדם הוא הכח דמס"נ, וזהו אומרו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דבכדי לפעול שיהי' ויקחו להם איש הוא ע"י שה לבית אבות, דשה קאי על נסיון העקידה, כמ"ש⁶⁵ אלקים יראה לו השה גו', שנסיון זה הי' הן אצל העוקד (אברהם) והן אצל הנעקד (יצחק), ועי"ז שמסרו נפשם הנחילו לכל ישראל את כח המס"נ שיש לנו בירושה מאבותינו⁶⁶, וזהו"ע שה לבית אבות. וענין זה מרומז ג"כ בתכונת השה, שטבע השה שהולך היכן שמוליכים אותו (ער גייט נאָך וואוהין מען פירט אים), בביטול המציאות, שזהו"ע המס"נ וקבלת עול. וכח המס"נ הלזה צריך להמשיך בקיום התומ"צ בפועל ממש, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, שזהו שמסיים שה לבית, בית דוקא, ע"ד מארז"ל⁶⁷ לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית, דיעקב היתה מיטתו שלימה⁶⁸, שענינו לעשות למטה דירה לו ית', כתפארת אדם לשבת בית⁶⁹. וזהו שהתחלת ענין הגאולה הוא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, היינו, שהעבודה היא ויקחו להם איש, שתהי' ההתלבשות בציור אדם שיומשך הגילוי למטה, והוא ע"י כח המס"נ שישנו בכאו"א מישראל, דהנה, גם קל שבקלים, כשמרגיש שישנו איזה ענין שרוצה להפרידו מאלקות, אזי הוא מוסר נפשו בפועל על קידוש השם⁶⁶, ולכן, כאשר ישנו הקטרוג דמדת הדין שתובעת איזה שייכות יש לו לאלקות, שאז מרגיש שרוצים להפרידו כו', אזי הוא מתעורר בכח המס"נ, שזהו"ע שה לבית. וזהו גם מה שאמרו רז"ל במדרש⁷⁰ עה"פ⁷¹ היום אתם יוצאים בחודש האביב, חודש שהוא כשר לכם, לא חמה ולא צנה כו', וכן הוא אומר⁷² מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות כו', חודש שהוא כשר, דהפירוש הפשוט במ"ש מושיב יחידים ביתה הוא, שישראל שהיו מקודם יחידים, כל אחד בפני עצמו, נעשו כולם כאחד, שזה הי' הכנה למ"ת וקבלת התורה⁷³. ופירוש

349

הפנימי במושיב יחידים ביתה הוא, שיחידים קאי על הקב"ה וישראל, יחידו של עולם ויחידה שבנפש, ומושיב יחידים הו"ע ההתקשרות והיחוד דנשמות עם הקב"ה, שענין זה נעשה ע"י ביתה, היינו קיום התומ"צ ועשיית הדירה לו ית', כתפארת אדם לשבת בית. וכל זה הי' בהזמן דמוציא אסירים בכושרות, כנ"ל שענין הגאולה הוא שהקב"ה יהי' בציור אדם עד שיומשך הגילוי גם למטה, שתהי' דירה בתחתונים. וזהו כשיהי' לו דבר לא תבע אלא ממני, שהתביעה שלמעלה הוא שקוב"ה לא יהי' בבחי' סליק לעילא ולעילא, אלא יהי' בהתגלות למטה, וענין זה לא תבע אלא ממני, והיינו לפי שישראל ע"י עבודתם פועלים שיהי' ויקחו להם איש.

ט) והנה מכל זה מובן שיש מעלה בזמן הגלות לגבי זמן הגאולה, דכיון שבזמן הגלות קוב"ה סליק לעילא, והעבודה היא שגם בחי' האלקות כפי שסליק לעילא יומשך למטה, הרי מובן, שבזמן הגלות ישנם כחות נעלים ביותר, שלכן יכולים להגיע גם להבחי' שקוב"ה סליק לעילא ולהמשיכו למטה. והו"ע מעלת כח המס"נ, דאף שהכחות הנעלים אינם כדבעי בזמן הגלות, מ"מ, כח המס"נ הוא בתוקף יותר בזמן הגלות דוקא⁷⁴.

ועפ"ז יובן מאמר המדרש, שמתחיל הוא לי לאב ואני לו לבן, ואח"כ אומר הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שב' ענינים אלו קאי על ב' זמנים, זמן הגלות וזמן הגאולה. בזמן הגאולה, כיון שהאלקות הוא בגילוי, אזי נראה בגלוי הדביקות דנש"י בהקב"ה שהם כמו אב ובן. משא"כ בזמן הגלות, שהאלקות הוא בהעלם, אזי הדביקות דנש"י בהקב"ה אינה בגילוי, והם רק כמו רועה וצאן. אמנם באמת הנה הדביקות דנש"י בהקב"ה בזמן הגלות, כרועה וצאן, היא למעלה יותר מהדביקות שבזמן הבית, כאב ובן. והיינו לפי שההמשכה שממשיכים בזמן הבית היא כפי שהאלקות מתלבש כבר בציור אדם, והוא על ידי העבודה דתומ"צ בכחות פנימיים, משא"כ בזמן הגלות, הנה ע"י העבודה ממשיכים בחי' קוב"ה כפי שסליק לעילא, והוא ע"י העבודה שלמעלה מכחות פנימיים, שזוהי העבודה דמס"נ מצד בחי' יחידה שבנפש. ועפ"ז

350

מובן, שההתקשרות של רועה וצאן, דענין הצאן הוא מס"נ וקבלת עול כנ"ל, הוא למעלה יותר מההתקשרות של אב ובן. ויובן זה ביותר ע"פ משנ"ת במצות פרי' ורבי'⁷⁵, דענין אב ובן הוא רק באצילות, לפי שבאצילות הנה בחי' מ"ה וב"ן הם באופן דדכר ונוקבא, משא"כ למעלה מאצילות לא שייך ענין זה, וא"כ אין שם בחי' אב ובן, כמ"ש⁷⁶ וגם בן אח אין לו. אמנם, הדביקות דרועה וצאן מגעת גם למעלה מאצילות, לפי שע"י המס"נ מגיעים לבחי' קוב"ה דסליק לעילא ופועלים להמשיכו למטה, שעי"ז נעשה ענין הגאולה. וזהו"ע מוציא אסירים בכושרות, בכושרות הוא מלשון בכי' ושירה⁷⁷, שזה שמקודם כתיב ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו, שהו"ע הבכי', ואח"כ אז ישיר משה ובנ"י גו'⁷⁸, שירת הים. וכמו"כ גם בגאולה העתידה כתיב⁷⁹ בבכי יבואו, שהו"ע יסורים גדולים, ואח"כ תהי' השירה דשיר חדש⁸⁰. והיינו שבכדי שיהי' הגילוי של הגאולה, צ"ל תחילה מס"נ וביטול במציאות, שהו"ע הבכי', ועי"ז זוכים אח"כ להגאולה.

יו"ד) וזהו דודי לי ואני לו, דקאי על חודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל, דניסן הוא זמן החסד בדרך אתעדל"ע, והוא הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, דהיינו הגילוי דקוב"ה סליק לעילא שיאיר למטה, וענין זה הוא מצד בקיעת הפרסא, שעי"ז יהי' גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דבזה שניהם שוים שיהי' גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות. אלא שלעתיד יהי' גם גילוי הנפלאות, לפי שתהי' בקיעת הפרסא היותר עליונה, כנ"ל שתהי' גם בקיעת הבינה, ולכן יאיר האור שלמעלה מאצילות, וכמשנת"ל<7> דענין המשיח הוא שתתגלה אצלו בחי' היחידה הכללית והוא יגלה בחי' היחידה שבנפש אצל כל ישראל, ולכן יוכל ללמד לכל ישראל ברגע אחד, לפי שמצד בחי' יחידה שבנפש יהי' הלימוד בדרך ראי', ובראי' אפשר לקבל גם ברגע אחד, שכל זה הוא למעלה הרבה מהגילוי דיצי"מ.

וזהו ג"כ אראנו נפלאות, כמ"ש בילקוט<3> שיתגלה בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו. דהנה, בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו יש

351

דבר והיפוכו. דלפעמים מבואר שגם בזמן הגלות ישנם ניסים, אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו⁸¹, ועז"נ לעושה נפלאות גדולות לבדו, שרק הוא ית' לבדו יודע את הנפלאות⁸². וכאן מבואר ענין לעושה נפלאות גדולות לבדו על הגאולה העתידה. והענין בזה, דבאמת הרי הניסים שבזמן הגלות שרק הוא לבדו יודע אותם, הם למעלה במדריגה מהניסים שבזמן הבית, אלא שהם בהעלם [וע"ד שנת"ל (ס"ט) בענין המעלה דרועה וצאן שבזמן הגלות על מעלת אב ובן שבזמן הבית, אלא שהוא בהעלם]. והיינו, שהניסים שבזמן הבית הם באופן של שידוד הטבע, משא"כ הניסים שבזמן הגלות הרי הם מלובשים בטבע, והם מוסתרים בלבושי הטבע, והיינו, דכיון שניסים אלו הם נעלים יותר, לכן הם בהעלם, שאי אפשר לקבלם. אמנם ע"י העבודה דמס"נ שלמעלה מכחות פנימיים, יתגלו גם הניסים שלמעלה מהשתלשלות שעתה אי אפשר שיבואו בגילוי, והיינו, שע"י העבודה דמס"נ יתגלה גילוי העצמות ממש באופן נעלה יותר מהגילוי שהי' ביצי"מ, וכמשנת"ל⁸³ שגם הגילוי דבכבודו ובעצמו שהי' ביצי"מ שייך ג"כ לקוין, משא"כ לעתיד יהי' גילוי העצמות ממש, ולכן יתגלו אז גם הניסים שהם בבחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו, וזהו שלעתיד יהי' אראנו נפלאות, שגם נפלאות אלו יהיו בגילוי (אראנו). וענין זה נעשה ע"י העבודה דמס"נ, שזהו אומרו כימי צאתך מארץ מצרים, שעי"ז שהעבודה היא באופן שאף שנמצאים במצרים וגבולים, מ"מ עומדים במס"נ, אזי מתגלים הנפלאות שבמיצר, היינו בלבושי הטבע גופא, שגם למטה יהי' גילוי העצמות ממש.

• ש"פ אחרי, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תשכ"ז

וזהו

גם ענין שבת הגדול, שאז הי' הציווי בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות גו'⁶⁶, דכיון שהיו עדיין בגלות, הוצרכה להיות אצלם עבודת המס"נ, והיינו ע"י לקיחת השה שהי' הע"ז של מצרים⁶⁷, וע"י המס"נ הגיעו בבחי' יחיד, ופעלו שיומשך משם בבחי' אחד, ועי"ז היתה הגאולה ממצרים. וזהו ויקחו להם איש שה לבית אבות, דהנה, איש קאי על כאו"א מישראל (ע"ד מארז"ל⁶⁸ אתם קרויין אדם), ופירוש ויקחו להם איש שה, היינו, שאצל כאו"א מישראל צריך להיות העבודה דבחי' שה⁶⁹, דשה מורה על ענין הביטול והמס"נ שלמעלה מטו"ד, וכמ"ש⁷⁰ כשה לטבח יובל, והכח על העבודה דמס"נ הוא מהאבות, כידוע שענין המס"נ הוא בירושה מהאבות⁷¹, שזהו מ"ש שה לבית אבות. וזהו גם מה שישראל והקב"ה נמשלו לצאן ורועה, הוא לי לרועה ואני לו לצאן, שיש בזה מעלה גם לגבי אב ובן, הוא לי לאב ואני לו לבן, כי, אע"פ שהתגלות האהבה היא בבן דוקא, מ"מ, יש מעלה

יתירה בצאן מצד ענין המס"נ, וזוהי המעלה שבזמן הגלות דוקא, שאז העבודה היא באופן של מס"נ. וע"י עבודת המס"נ (שה לבית אבות) פועלים ויקחו להם איש, כמארז"ל⁷² ויקחו להם איש זה הקב"ה, דכתיב בי'⁷³ הוי' איש מלחמה. והענין בזה, דלכאורה צריך להבין, הלא כתיב⁷⁴ כי א-ל אנכי ולא איש, וכאן נאמר הוי' איש, וגם לעת"ל כתיב⁷⁵ ביום ההוא גו' תקראי אישי. אך הענין הוא, דמ"ש כי א-ל אנכי ולא איש, קאי על בחי' הגלות, כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד, למעלה מהעולם, וצריך להמשיך מבחי' א-ל אנכי ולא איש להיות הוי' איש גו', כפי שנמשך בעולם בבחי' ציור אדם, כמ"ש⁷⁶ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכידוע⁷⁷ שגוף האדם הוא בציור שם הוי', דראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הוא בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, וענין זה (המשכת ויקחו להם איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש) נעשה ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול במס"נ. ובזה יובן מאמר המדרש הנ"ל (ס"א) כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דלכאורה, כלום חסר דבר למעלה, אך הענין הוא, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי א-ל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו, והיינו ע"י שה לבית אבות, שהו"ע הביטול והמס"נ.

כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, תורת שמואל, תרכ"ז, מאמרים, דודי לי ואני לו כו'

ג) והנה ההפרש בין עיבור ללידה זהו ההפרש שבין ב' השמות אהי' והוי', דבשליחות משה לגאול את ישראל נא' לו בשם אהי' דוקא והיינו כמ"ש בזהר פ' אחרי דס"ה ע"ב (וע' במק"מ שם, וע' בזהר ויקרא די"א ע"א ובמק"מ שם) דשם אהי' הוא בחי' אנא זמין לאולדא, ויש ב' פעמים ש' אהי' ששם אהי' הראשון הוא כמו שהוא עדיין למעלה מבחי' אנא זמין לאולדא (בחי' כתר), ושם אהי' הב' הוא בחי' אנא זמין לאולדא (בחי' בינה), אבל עדיין אינו בחי' לידה שעדיין לא נגלה כו'. אבל בחי' ש' הוי' הוא בחי' לידה וגילוי, ולכן אמר פרעה לא ידעתי את הוי', מי הוי' אשר אשמע בקולו, כי הוי' מורה על הגילוי, ובגלות קוב"ה סליק לעילא בבחי' יחיד כו' כנ"ל, ומצד בחי' זו עבדים היינו לפרעה במצרים, פי' מצרים הוא מצר מי והיינו כשעדיין בבחי' עיבור בבחי' מי בחי' שם אהי' אנא זמין כו', ומצד ששם כחשיכה כאורה יכול פרעה לקבל יניקה משם, אך פרעה אותיות ערף כי אפי' מבחי' גבוה כזו הנה יניקתם הוא רק מבחי' עורף בחי' אחוריים, אבל פנימיות ההשפעה אינו יכול להיות נמשך כ"א לבחי' אחד דוקא, אבל מ"מ מבחי' עורף בחי' חיצוניות מקבל פרעה כו', וזהו בחי' הגלות. אבל הלידה הוא שיהי' גילוי שם הוי', וזהו כמ"ש (ישעי' ך"ו י"ז י"ח) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך הוי' וכתי' אח"כ הרינו חלנו כמו ילדנו, פי' שהרינו חלנו בכדי שיהי' אח"כ בחי' הלידה גילוי בחי' פניך הוי', שמזה נמשך הגאולה שכאשר נמשך בחי' שם הוי' אינו נמשך כ"א לנש"י דוקא כמ"ש יאר הוי' פניו אליך כו'.

ד) ובזה יובן הב' פסוקים הנ"ל שמ"ש כי אל אנכי ולא איש קאי על בחי' הגלות כשבחי' אחד מסתלק בבחי' יחיד כו', אבל הגאולה בחי' לידה הוא שיהי'

רכו

נמשך הוי' איש כו', פי' איש שיהי' בחי' איש בחי' ציור אדם, ולכן אנו רואים שבציור האדם יש שם הוי' כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כו', שראש האדם הוא כדמיון היו"ד דשם הוי', וה' אצבעות דיד ימין הם בחי' ה' ראשונה, וה' אצבעות דיד שמאל הם בחי' ה' אחרונה, והגוף הוא בחי' וא"ו, ופי' ה' איש מלחמה כי על בחי' זו שיומשך בחי' ה' איש הנה ע"ז הוא בחי' מלחמה שיש מקטרגי' כו'. ובזה יובן המד"ר הנ"ל כשהי' לו דבר לא ביקש אלא ממני, דפי' כשהי' לו דבר היינו כשרצה שיהי' גילוי בחי' הוי' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, לא ביקש אלא ממני, כי נש"י הם הממשיכים שיהי' גילוי בחי' זו כו', וזהו כמ"ש רז"ל ע"פ ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני כי הם הממשיכים בחי' זו, וזהו ויקחו להם איש שממשיכים בחי' ה' איש כו'. אך ע"י מה ממשיכים בחי' זו זהו ע"י שה לבית אבות שקאי על אברהם ויצחק שנא' בהם אלקים יראה לו השה כו'.

ולהבין בחי' זו בעבודה בכאו"א מישראל, הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבלו עליהם עול מצות, דהנה המצות רמ"ח פקודין הם רמ"ח אברין ושס"ה ל"ת שס"ה גידין שבהם הילוך הדם והדם הוא הנפש, הנה בחי' זו הוא כאשר מאיר בחי' ה' איש, וכדי להמשיך שיהי' גילוי ית' למטה כמו למעלה זהו נמשך ע"י המצות. אבל כדי להמשיך בחי' ה' איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י קבעומ"ש דוקא שהוא בחי' ביטול הרצון במס"נ שלמעלה מבחי' המצות, וזהו בחי' שה בחי' בהמה כמ"ש אדם ובהמה כו' שכדי להמשיך בחי' ש' הוי' איש כו' זהו ע"י אדם ובהמה דוקא שהוא כמארז"ל (בפ"ק דחולין ד"ה ע"ב) בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה, שהבהמה היא בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת, וכמו"כ בנפש האדם הנה בחי' הביטול

רכז

במס"נ הוא למעלה מן השכל כו', וזהו שה לבית אבות שכמו אברהם ויצחק בשעת העקידה שהיו במס"נ למעלה מן הטעם ודעת, וכמו"כ יש בחי' זו בירושה בכאו"א מישראל למסור נפשו באחד למעלה מן הטו"ד, וע"י בחי' מס"נ זה ממשיכים מבחי' כי אל אנכי ולא איש שיהי' בחי' הוי' איש כו', ולכן צ"ל קדמה שמע לוהי' אם שמוע כדי שיקבלו עומ"ש תחלה היינו בחי' מס"נ להמשיך עי"ז למעלה בחי' הוי' איש, ואח"כ ע"י רמ"ח פקודין הוא בחי' עול מצות ממשיכים גילוי אלקותו ית' למטה כו', וזהו ויקחו להם איש מבחי' כי אל אנכי ולא איש זהו ע"י שה לבית אבות בחי' הביטול במס"נ.

ה) ועוי"ל כמ"ש בזהר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, שפי' זאת היא כנס"י כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש והקב"ה נק' זה, וזהו ע"ד מזוזה זו וזה שבחי' זו מקבלת מבחי' זה כו'. והנה ארז"ל במנחות דנ"ג יבא זה ויקבל זאת מזה כו', יבוא זה זה משה שנא' כי זה משה, ויקבל זאת זה התורה כמ"ש זאת התורה, מזה זה הקב"ה שנא' זה אלי כו' שנק' הקב"ה זה והתורה נק' זאת, ופעם נק' כנס"י זאת כנ"ל, ופי' זה הוא בחי' גילוי כמ"ש לע"ל ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה שלשון זה מורה על הגילוי כו', ולכן הגלות נמשל ללילה בחי' חשך, ובגאולת מצרים נאמר הלילה הזה שבחי' זה האיר בלילה שרומז לבחי' הגלות והי' הגאולה כו'.

והנה מצינו שה שנק' זה כמ"ש (בש"א סי' י"ז ל"ד) גבי דוד ונשא שה מהעדר הנה הכתיב הוא זה והקרי הוא שה, נמצא ששה וזה הוא בחי' אחת. והנה כתי' וקרא זה אל זה שבחי' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו מה שהקב"ה נק' זה כו', והענין הוא דהנה כתיב זה ספר תולדות אדם שקאי על השבטים שהיו י"ב כמנין זה, ונק' תולדות אדם לפי ששופרי' דיעקב הוא מעין שופרי' דאדם קדמאה, והם בחי' מרכבתא תתאה י"ב בקר שהם בחי' החיות והאופנים שהם תמיד בתשוקה ורשפי אש ליבטל וליכלל באוא"ס להמשיך בחי' הוי' שנק' זה, ולכן נקראים ג"כ בשם זה לפי שעיקר תשוקתם להמשיך בחי' זה כו', וכמ"ש וקרא זה אל זה כו' קדוש קדוש קדוש הוי'. וזהו ויקחו להם איש היינו בחי' הוי' איש שנק' בשם זה כנ"ל, ומה גם כי זה ואיש הוא ג"כ בחי' אחת כמ"ש כי זה משה האיש הנה בחי' זה נמשך ע"י שה שנק' ג"כ זה כנ"ל וכמ"ש בשרפים וקרא זה אל זה כו', וכמו"כ בבחי' השה שנק' זה היינו שבחי' השה מרכבתא תתאה שנק' זה קורא וממשיך בחי' זה היינו בחי' הקב"ה שנק' זה כו'.

רכח

והענין הוא דהנה מבואר בזח"ג פ' עקב דף רע"א ע"ב שיש ב' בחי' זה, הא' בחי' זה שהוא ג' הויות דברכת כהנים שיש בהם י"ב אותיות כמנין זה, הב' בחי' ג' פנים דארי' שור נשר שיש בכל אחד מד' חיות המרכבה שהם תריסר חיוון (והיינו

רכט

לבד בחי' אדם שיש בכל הד' חיות) ע"ש בפי' הרמ"ז על מאמר הזהר הנ"ל, וא"כ ב' בחי' זה אלו זהו בחי' יחו"ע ויחו"ת, שג' הוי' דברכת כהנים זהו בחי' יחו"ע וכמ"ש בלק"ת בביאור ע"פ כה תברכו פ"א, שברכה ראשונה דיברכך זהו המשכת הכח ואתעדל"ע להיות אתעדל"ת, וענין ברכה שני' יאר ה' פניו הו"ע המשכת מ"ד שלאחר העלאת מ"ן, והו"ע למהוי אחד באחד פי' ע"י ההתגלות אחד דיחו"ע באחד דהעלאת מ"ן יחו"ת ועי"ז מתעלה המ"ן ונכלל ביחו"ע ממש, ע"ש. ובחי' זה דתריסר חיוון זהו בחי' יחו"ת, והיינו בחי' ומדריגת השבטים שאמרו כשם שאין בלבך בחי' יחו"ע אלא אחד כך אין בלבינו בחי' יחו"ת אלא אחד, וע' מזה בד"ה ועשית ציץ (ך"ז).

והנה השה שנק' זה היינו בחי' מרכבתא תתאה בחי' י"ב בקר כו', וא"כ י"ל ההפרש בין פי' הא' שנתבאר לעיל סעי' ד' בפי' שה לבית אבות שהשה הוא בחי' בהמה ביטול שלמעלה מן הטו"ד למסור נפשו באחד, זהו בחי' יחו"ע לך ה' הגדולה היינו בחי' ביטול המדות לבחי' לאו מכל אינון מדות, והפי' הב' ששה נק' זה, זהו בחי' יחו"ת בשכמל"ו. ומ"מ הכתיב הוא זה שמורה על הגילוי כנ"ל י"ל שזהו בחי' למהוי אחד באחד שנמשך הביטול דיחו"ע ביחו"ת, ע"ד היכל קדה"ק דבריאה שנעשה אצי' וכמו התכללות אש שלמטה באש שלמעלה. ואפ"ל שזה"ע הוי' צבאות שאומרים השרפים אחר הג"פ קדוש שזה"ע שגם בבי"ע יהי' בחי' איהו וגרמוהי חד כמו באצי' כמ"ש בתו"א פ' בא בד"ה בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה', שע"ז מורה שם צבאות יעו"ש. וגם י"ל שז"ע הוי' הוא האלקי' כמ"ש בזח"ב תרומה דקס"א ע"ב בענין הוי' אחד ושמו אחד, ומאן איהו ה' אחד ושמו אחד, הוי' אחד, שמע ישראל כו' ה' אחד דא איהו יחודא חד, ושמו אחד בשכמל"ו דא יחודא אחרא למהוי שמיה חד ורזא דא הוי' הוא האלקי' דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, ופי' המק"מ שבפסוק הוי' אחד ושמו אחד עשינו תיקון לזעיר לבדו ולמל' לבדה, ואח"כ בפסוק הוי' הוא האלקים אנו מיחדי' כולא כאחד.

וביאור הענין יובן ע"ד מ"ש בד"ה ולקחתם אגודת אזוב שתיבת אזוב רומז לב' בחי' אל"ף זיי"ן, וא"ו בי"ת, שהמשכת האל"ף על הזיי"ן הוא בחי' הבונה בשמים מעלותיו שהוא בחי' ההמשכה מעל השמים לבחי' שמים, והוא"ו בי"ת זהו

רל

בחי' יסוד ומל' שהבי"ת היא בחי' מל' בחי' ברכה, שזהו ג"כ ב' בחי' יחו"ע ויחו"ת, וע"ד משנ"ת בסידור בענין כגוונא דאינון מתייחדי' לעילא באחד זהו בחי' יחוד והתכללות המדות בשכל שזהו בחי' יחו"ע, אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד הוא בחי' היחוד והחיבור שבבי"ע שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש הגם שהם שני הפכים עכ"ז ע"י בחי' המשל ופחד עמו עי"ז עושה שלום במרומיו הם מיכאל וגבריאל, ולמטה זהו בחי' שר של מים ושר של אש, אך מ"מ מה שהמדות עליונות דאצי' מתייחדין לעילא באחד זהו בחי' יחו"ע, ומה שמתייחדין לתתא ברזא דאחד זהו בחי' יחו"ת ביטול היש לאין, ואח"כ למהוי אחד באחד שיומשך בחי' אחד דיחו"ע ברזא דאחד דיחו"ת, וכמו שפי' בזהר תרומה הנ"ל בפי' הוי' הוא האלקים דא כתיב כד אינון ביחודא חדא, וכמ"ש אחד באחד יגשו ממש. וכמו"כ יובן כאן שכדי שיהי' ההמשכה בבחי' הוי' איש בחי' אדם כנ"ל מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע ע"ד הוי' צבאות כנ"ל שגם בבי"ע יהי' איהו וגרמוהי חד, זהו ע"י ב' הפי' בפי' שה לבית אבות, שלפי' הא' שהשה הוא בחי' בהמה היינו בנ"א שהם ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה היינו בחי' המס"נ באחד שלמעלה מן הטו"ד שז"ע שקדמה שמע בחי' קבעומ"ש, עי"ז נמשך באצי' להיות בחי' הוי' איש כו' מבחי' כי אל אנכי ולא איש, ושיומשך בחי' זו גם בבי"ע זהו ע"י הביטול דיחו"ת בחי' מרכבתא תתאה בחי' שה שנק' זה.

ובעבודה הוא בחי' אהבת בכל לבבך שנמשך מבחי' ההתבוננות דבשכמל"ו, וזהו וקרא זה אל זה שבחי' השה שנק' זה קורא וממשיך בחי' הקב"ה שנק' זה כמ"ש זה אלי, להיות נמשך גם בבי"ע שזהו בחי' הוי' צבאות כנ"ל, ושלכן הכתי' הוא זה והקרי שה, שהכתיב מורה על ההמשכה שנמשך ע"י השה, והיינו בחי' למהוי אחד באחד שגם בבחי' יחו"ת יאיר בחי' יחו"ע כו', ולכן הם מרומזי' בתיבה אחת זה שה, כי זהו בחי' אחד באחד וכמו אחד באחד יגשו ממש כו'.

וא"ו) שה לבית, הנה כתי' אלקי' מושיב יחידים ביתה כו' (בתלים סי' ס"ח ז'), פי' יחידים קאי על הקב"ה וישראל, שהקב"ה הוא בחי' יחיד שהוא יחיד ומיוחד כו', וכנס"י היא ג"כ בחי' יחידה כמ"ש אחת היא יונתי כו', והנה בגלות בחי' יחידים אלו רחוקים זמ"ז כי בחי' יחיד אינו מאיר כו', וכנס"י שנק' יחידי הגם שאחת היא יונתי הנה היא בגלות והרי הם רחוקים זמ"ז. אבל ע"י הגאולה הוא מושיב יחידים שמתייחדים ב' בחי' יחיד בבחי' בית כמ"ש מושיב יחידים ביתה, וזהו כמאמר יחיד חי העולמים מלך שמתייחד בחי' יחיד עם בחי' מלך כנס"י כו'. ובחי' בית זהו בחי' יעקב כמארז"ל (פסחים ס"ח א') לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית שנא' ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, וזהו ע"ד מ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' כו', באור המאיר בשם הוי' כו', כי יעקב הוא

The post איך לשחרר את התודעה שלי | פסיכולוגיה בפרשה, בא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

למה הלב חסום, כיצד נראה אדם עם לב חסום, למה לשחרר את הלב,

והכי חשוב איך מתבצע תהליך שחרור לב חסום על פי אדמו"ר הזקן.

מקורות

שמות ו, ו

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃

• אדמו"ר הזקן, תורה אור, וארא, ד׳

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם. הנה ארז"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות. פי' גם בלילות. ולהבין מה נשתנה נס יצ"מ מכל הנסים שלא הוזהרנו עליהם להזכירם כל כך. אך הנה בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע בכל יום בבקר ובערב כאלו הוא עת יצ"מ. והענין כי הנה נודע שיש זלעו"ז. ולעומת מצרים דקליפה יש מצרים בקדושה. וכשם שיש מצרים למטה כך יש למעלה ברוחניות. וכן ישראל לתתא וישראל לעילא. וכשם שיש ברוחניות למעלה בעולמות עליונים. כך הוא למטה בנפש האדם בעבודת ה'.

והנה בחי' כנ"י דלעילא הוא מ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. ולמטה בנפש האדם בחי' אהבה בתענוגים היא שמחת הנפש בה' עושה. וכמ"ש עבדו את ה' בשמחה וכתיב אם הבנים שמחה שהשמחה היא מחמת התבוננות באור א"ס. וכדכתיב כי אם לבינה תקרא. והיינו ע"י שיתבונן בגילוי אור א"ס ב"ה למטה אזי ישמח ישראל בעשיו ותהיה שמחת הנפש בהתגלות רשפי אש האהבה לצאת מנרתקה היא מאסר הגוף להיות חדות ה' היא מעוזו.

והנה כתיב תחת אשר לא עבדת כו' מרב כל כו'. דהיינו בחי' כל התענוגים הרוחניים ג"ע עליון וג"ע תחתון. והוא מחמת שיתבונן כמ"ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים. פי' ששמו הוא מדת מלכותו אשר מלך שמו נקרא. וכמאמר ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה מלך עוזר וכו'. והוא בחי' שכינה ששוכן בתחתונים וכמ"ש ושכנתי בתוכם ונק' שמו מלך על כל  העולמות. וכמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. וכמאמר יחיד חי העולמים מלך כו' שע"י בחי' מלכותו יש לו יחוס ושייכות להעולמות שיקרא שמו מלך עליהם.

והנה גם בחי' שמו מצד עצמו הוא רם ונשא ונשגב בבחי' לבדו שאין ערוך להעולמות עם שמו ית' כלל. אלא הודו וזיוו של שמו הוא המאיר על הארץ זה ג"ע תחתון. ושמים זה ג"ע עליון ששם הצדיקים נהנין מזיו השכינה. אבל בשכינה שהוא בחי' שמו הוא בבחי' לבדו שלא נמשך ממנה להיות הנבראים נהנין ומתענגים בה בעצמה ממש. אבל בבחי' תורה ומצות הנה אומרים אשר קדשנו במצותיו (יש שמברכים בעל ויש שמברכים בלמ"ד) במצותיו ממש כמארז"ל הקב"ה מניח תפילין הקב"ה מתפלל. וכתיב אני מדבר בצדקה אני ממש. דהיינו הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכדאיתא בזוהר דאורייתא וקוב"ה כולא חד. קוב"ה ממש. וקוב"ה הוא בחי' מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין לגמרי שאפי' בבחי' זיו והוד לא היו עולמות יכולים לקבל חיות ממנו. כי הנה כתיב כי ביה ה' צור עולמים שעוה"ז ועוה"ב ג"ע תחתון ועליון נבראו בב' אותיות משמו בלבד.

ובזוהר איתא דבמחשבה אחת ברא את העולם. והוא ע"ד מ"ש היוצר יחד לבם כו' ואמרו רז"ל כולם נסקרים בסקירה א' שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש כו' וכמ"ש במ"א שכל הדורות שהם שית אלפי שני דהוי עלמא וימות המשיח ותחיית המתים כולם הם לפניו במחשבה אחת. עד"מ כמו שאין ערוך למחשבה אחת נגד כל המחשבות שיכול אדם לחשוב כל ימי חייו ומכ"ש נגד עצמותו ומהותו שאינה אלא התפשטות הארה א' בעלמא. כך כל הדורות של שית אלפי שנין וימות המשיח ותחיית המתים אינן אלא בחי' זיו והתפשטות הארה א' מבחי' שמו בלבד. אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא רם ונשא למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית ולית מחשבה תפיסא ביה כלל שאינו נתפס ונתלבש בגדר עלמין כלל. משא"כ בתורה ומצות הוא התלבשות אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ממש.

וכאשר ישים האדם אל לבו כל הדברים והאמת האלה ישמח לבו ויגל אף גילת ורנן באור א"ס ב"ה המתפשט ומתלבש בעסק התורה ומעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וממשיך על נפשו אור ה' א"ס ב"ה ממש מה שאין כל העולמות כדאי לו:

אך אין השמחה בהתגלות אור ה' במוח מחשבתו ובינתו לבד כ"א כאשר נגעה אל נקודת לבו כי שמחה היא ההתגלות. וכמשל המלך שכל כבודו פנימה. אך בשעת השמחה הוא מתגלה. וזהו עבדו את ה' בשמחה דהיינו להיות גילוי אור ה' א"ס ב"ה שיהיה בבחי' ונגלה כבוד ה' ולמטה בנפש האדם ההתגלות הוא כשבא לידי גילוי הלב. והיינו דכתיב אם הבנים שמחה דהיינו כשנולדו הבנים שהם המדות ונתגלו בלב. משא"כ כשהוא בהעלם ובהסתר תוך מוח מחשבתו ובינתו לבד הרי הן בבחי' עבור עדיין ואינה אם הבנים.

והנה המעכב בחי' הולדה והתגלות אור ה' לצאת מהעלם והסתר שבמוחו אל גילוי הלב הוא בחי' גלות מצרים שהוא בחי' מצר הגרון שהוא האמצעי בין מוחין שבראש ללב ושם הוא בחי' שר המשקים שר האופים ושר הטבחים שהוא בחי' וושט וורידין שהם הם בחי' כל תענוגי עוה"ז ומחשבותיו ועסקיו ותחבולותיו אשר ישתמש בהם כל אחד לפי ערכו והם הם המונעים ומעכבים ומסכים המבדילין בין אור ה' שבמוח ובין גילוי הלב.

וזהו צער העבור כעצמות בבטן המליאה. ולכן כל גליות וצרות נק' בשם עבור כמארז"ל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך. אפי' בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה כו'. והגאולה נק' בשם לידה שהוא בחי' התגלות הולד  לאויר העולם וחבלי משיח נק' בשם חבלי לידה.

וכתיב הרינו חלנו מפניך הוי"ה. פי' שכל בחי' עבור וגליות הוא כדי שיהיה גלוי אור ה' ב"ה. וצריך לזה חבלי לידה. דהיינו להרגיש הכאב והמרירות על מניעות התפשטות אור ה' בגלוי הלב מחמת המונעים ומעכבים שהם הם צרכי עוה"ז.

ואזי כאשר יבא לבחי' לידה והתגלות בבחי' שמחה וישמח ישראל בעושיו יתפרדו כל המונעים ומעכבים והמסכים המבדילין יהיו כאין ואפס בלא תפיסת מקום כלל מחמת שמחת ה'. וכשם שלמעלה בחי' שמחה הם המתקת הדינין. כך למטה בנפש האדם היא מבטלת כל המונעים ומעכבים מבית ומבחוץ ונק' בשם ארץ כנען ע"ש שמכנעת החיצונים שהם נדחים מפני ה' מאליהם וממילא כחשך שנדחה מפני אור. וכמשל האשה אשר חבלי לידה בא לה.

והנה בעת לידתה יוצאים ממנה כל המכאובות בדם לידתה שזב ממנה. כך הנה כתיב ואראך מתבוססת בדמיך כו' שכל המונעים והמעכבים נמסו והיו לדם דבר שאין בו ממש ואין בו תפיסת מקום כלל. וכמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם כו'.

והנה כשם שגלות מצרים הוא בחי' מצר הגרון שהוא המבדיל ומפסיק בין המוח ללב כנ"ל. כך ענין הגאולה ויצ"מ הוא בחי' יציאתם ממצר הגרון ע"י הקול קול יעקב. שהקול שהוא בגרון הוא הוא המקשר ומחבר בחינת מוחין שבראש לבא לידי גילוי הלב.

והיינו ע"י קול קורא בתורה שע"י קריאתו בתורה הוא קורא וממשיך אור ה' לצאת מההעלם שבמוח אל גילוי הלב. וזהו שארז"ל כל הקורא בתורה הקב"ה קורא כנגדו ונק' כנגדו מפני שבחי' קריאתו בתורה הוא בחי' ממכ"ע והקב"ה כנגדו הוא בחי' סוכ"ע.

וזהו לשון קורא בתורה שקורא האור לחוץ. והיינו ע"י תושב"כ בחי' הוי"ה דאורייתא וקוב"ה כולא חד. וזהו לכן אמר לבני ישראל אני הוי"ה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' שע"י בחי' וגילוי הוי"ה דהיינו ע"י בחינת תורה שבכתב בחינת הקול קול יעקב עי"ז יהיה בחינת יציאת מצרים וכל המונעים ומסכים המבדילים יבטלו ולא יהיה עוד סבלות מצרים ועבודתם:

אך לא זו בלבד הוא תכלית המכוון כ"א והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. וביאור הענין כי הנה כתיב אל ארץ טובה ורחבה וגו'. וא"י זו היא בחינת תושבע"פ ונקרא ארץ רחבה ע"ד מארז"ל ע"פ ארץ צבי צבאות גוים. מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו'.

והענין כי תורה שבכתב עיקר יסודתה הוא בחי' אותיות התורה. ולכן מדקדקין באותיותיה שלא יהי' חסר או יתיר ושיהיו צורתן עליהן כדמותן בצלמן ושיהיו גולם אחד. שאם נפסק היו"ד שעל גג האל"ף עד"מ מעל גוף האות הרי זו ס"ת פסולה.

ואין מברכין עליה. אבל אין נראה בה גילוי ההשכלה כמו בתורה שבע"פ שעיקר גילוי השכלת הדינין והמשפטים שבתורה אינו מפורש בתורה איך ומה לעשות שכל התורה היא ספורי מעשיות. וגם הדינין שבה הן דרך ספורי דברים שכך אמר ה' שידבר אל בני ישראל ושכך אמר משה.

ואין כוונתה לידע ממנה לבדה כל הדינין על בוריין ומתכונתן כגון עד"מ ענין התפלין אינו מפורש שיהיו ד' פרשיות ושיהי' כתוב כך וכך ושיהיו נכתבים על קלף דוקא ככל משפטי תפילין והלכותי' המסורות לנו בתורה שבע"פ וכן שאר כל המצות.

והיינו לפי שעיקר יסודתה בהררי קדש בחי' חכמה עלאה דאורייתא מחמה נפקת. ותורה שבכתב היא בחי' ח"ע. ותורה שבע"פ היא חכמה תתאה ולחכימא ברמיזא. פי' שאינה רק כמשל הרב המרמז אל התלמיד באיזה רמז כל שהוא בכדי שהתלמיד יבין מעצמו איך ללמוד אבל לא זהו עיקר הלימוד עצמו. כך הנה כל אותיות התורה שבכתב הם רק רמזים והמשכות מחכמה עלאה בדרך רמז.

וכל ההמשכות נרמזים באותיות אלו דוקא שיהי'  הקרי כך והכתיב כך ולכן כל אותיותיה ספורים ומנויים בל יעדוף ובל יחסור. וכל אות ואות צ"ל בדמותו וצלמו מפני שרומזים להמשכה עליונה מח"ע אבל עצמות ההשכלה אינו מתלבש באותיות תורה שבכתב. משא"כ בתורה שבע"פ הן עצמות ההשכלה מלובשת באותיות ההלכה ולכן אין מדקדקין באותיותיה כ"כ רק ההשכלה היא עיקרית המתגלה תוך האותיות גם לפי רבוי ההשכלה כך ירבו אותיותיה.

ולכן מה שמשכילים בה יותר כגון פרש"י ותוספות ופוסקים הכל בכלל תושבע"פ יחשב ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ולכן נק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת והולכת עד אין קץ. וזהו מה צבי אין עורו מחזיק בשרו כו'. והיינו לפי שהבשר והעור גדול כ"כ שגידול העור הוא מחמת הבשר שבתוכו. כך הנה בחי' תושבע"פ ג"כ גדולים עצם ההשכלה והאותיות כאחד שהאותיות מתפשטים מצד עצם ההשכלה. משא"כ בתושב"כ אין האותיות מתפשטים מצד עצם ההשכלה כ"א הארה בעלמא דרך רמז כנ"ל:

ובזה יובן מה שהתורה שבכתב נק' בשם מקרא בלשון הגמרא וקורא בתורה שע"י שהוא רק כמו קורא וממשיך אור א"ס ב"ה על נפשו מההעלם שבמוח אל גילוי הלב כנ"ל. אך עדיין הוא כאלו הוא דבר בפ"ע כאדם הקורא לזולתו. אבל בתורה שבע"פ אמרו מתניתין מלכתא כו' כמלך שמצוה כמ"ש במ"א מפני שנעשה יחוד גמור חב"ד בחב"ד כו'.

וכמ"ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. וכמ"ש המגיד להב"י אני המשנה המדברת בפיך. שנעשה עצמות אחד בבחי' בטול ממש וזו היא בחי' דירה בתחתונים ממש. והגם שמצד התפשטות עצם גילוי ההשכלה לאור ה' בתושבע"פ הנה לירידה גדולה נחשבת אצלה להתפשט ולהתלבש בעשיה גשמית סדר זרעים כו'. הנה ע"ז אמר הכתוב אשר נשאתי את ידי.

והוא עד"מ שהיד יכול להרים הדבר הנופל ארצה ולשום למעלה על ראשו כך הנה סוף מעשה במחשבה תחלה. ואשת חיל עטרת בעלה ונעוץ סופן בתחלתן שנק' ארץ חפץ פי' כלי להשראת רצונו ית' כי גילוי רצון עליון הוא בסוף מעשה דוקא.

וכן בתורה שבע"פ הוא התגלות רצון העליון יותר מבתושב"כ שאין לידע ממנה לבדה מהות רצון עליון בכל הדינים והמשפטים כ"א ע"י תורה שבע"פ דוקא. וזהו ונתתי צבי בארץ החיים. פי' שכל צביונו וחפצו הוא בארץ החיים בחינת תושבע"פ ששם הוא גילוי אור ה' ורצונו ביתר שאת מבחי' תורה שבכתב והרצון הוא מקור החיים. וזהו אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב כו' שהם המדות חג"ת כי אשת חיל עטרת בעלה כו' כנ"ל. ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי"ה להיות בבחי' ואשים דברי בפיך כו' כנ"ל:

אך כל גילוי אור ה' בבחי' המשכות אלו הכל תלוי בלבו של אדם כמו לכל אשר יחפוץ הלב יטנו. לזאת צריך לעורר תחלה האהבה מקודם לעורר האהבה בלבו בתפלה כדי שיהי' לבו חפץ באמת לגילוי אור ה'.

ולכן אמרו מזכירין יצ"מ בבקר ובערב. והיינו פרשת ציצית שכתוב שם להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם. והענין כי לא די בהתעוררות הלב בתפלת השחר לבד אלא ליומו מכיון שאח"כ פונה לעסקיו.

ואפי' מי שאינו בעל עסק הנה בלימודו בבחי' עשיה סדר זרעים כו' נמשך הלב אחר גשמיות הדברים בבחי' הסתר וצמצום בחי' אלקים. וצריך לעורר עוד את האהבה ושמחה מנקודת הלב להיות גילוי בחי' הוי"ה כנ"ל. אך לא די בהתגלות האהבה בזה לבד כ"א ע"י תושב"כ הקל קול יעקב כנ"ל להיות קורא וממשיך בתורה גילוי אור ה' ממש ואחר כך בתורה שבע"פ בחי' בטול ממש ולהיות בחי' ואשים דברי בפיך כנ"ל ודירה  בתחתונים ממש כנ"ל להיות בחי' הוי"ה אלקיכם כו' וד"ל:

וארא, ה׳

ביאור על הנ"ל

להבין שרשי הדברים הנ"ל. הנה כללות כל הדברים הנ"ל הוא ע"פ לשון הקבלה ענין יחוד וזיווג דאו"א וזו"נ. ולבאר הדברים בפרטות הוא שלמעלה בחי' מצרים הוא מצר מי. פי' כי מבואר בלק"ת פ' וישב (ד"ה ועתה נבאר סוד יוסף) כי הגרון נק' ארץ מצרים כי הוא מקום יותר צר שבכל האדם כי הלא ג' מוחין ברדתן ובהתפשטותן למטה בגוף שם מתרחבים לכל רוחב הגוף בג' קוים. אמנם בהיותם בגרון דהיינו ברדתם מהראש להגרון קודם התפשטותם בגוף שם הם במקום צר עד קצה האחרון ושם הוא סוד מצרים ומהאחוריים היה יניקת מצרים.

וזה ענין פרעה אותיות הערף. וזהו ופרעה עמד על היאור. כי היאור הוא יסוד דאימא הנמשך דרך הגרון עד חזה דז"א ובו מלובש מוח הדעת. ופרעה שהוא הערף בחי' גרון עומד על היאר ממש. וענין יצ"מ הוא יציאת המוחין ממצר הגרון בהתפשטות בגוף ומשם הם נמשכים בבחי' מל' שהיא ארץ טובה ורחבה מקום רחב. משא"כ הגרון הוא בחי' מצרים מקום צר כנ"ל:

וביאור הדברים הנה תחלה צ"ל מהו ענין הגרון הנקרא ארץ מצרים דקדושה. וענינו הוא שהוא בחי' ממוצע שלהיות המשכת המוחין מן הראש ללב הוא ע"י אמצעות הגרון דוקא. פי' עד"מ באדם כשמתהפך מהשכל למדה. דהיינו שמהשכל שמבין איך שאותו דבר הוא טוב. נתהווה מזה אצלו אהבה ותשוקה לאותו הדבר.

והנה האהבה שנתהוה אצלו שיאהוב אותו דבר הוא מחמת הבנת שכלו שהשיג תחלה בשכלו איך שאותו דבר הוא טוב לפניו ועי"ז נולדה אצלו מדת האהבה לאהוב לאותו דבר. וזהו ענין התהפכות השכל למדה דהיינו שמבחי' השכל שהשיג תחלה בשכלו איך שאותו דבר טוב נמשך המשכה ללב ונתהפך לבחי' מדה היא מדת האהבה שנולדה בלב מהשכל שבמוח שהולדה זו של המדה הוא מהשכל שנמשך ממוח ללב ונעשה מזה אהבה א"כ מתהפך השכל למדות.

והנה זהו בחי' צמצום לגבי השכל שיתהפך למהות אחר ממש שנעשה מדה וע"ז יש בחי' ממוצע המחבר המוח עם הלב והוא הגרון שהוא הממוצע הגורם שיהיה התהפכות השכל למדה ויתחברו המוח עם הלב. והיינו שבגרון יש בחי' הקנה שנק' שר המשקים (והוושט הוא שר האופים כמ"ש במ"א) שממשיך שפע יסוד המים ולחלוחית שבמוח אל הלב כי כל בחי' קנה הוא ענין המשכה מלמעלה למטה. כמו קנה חכמה קנה בינה והוא בחי' הממוצע לחבר שפע השכל שבמוח להתפשט בבחי' מדה בלב. והנה ענין בחי' ממוצע הזה בין השכל למדה הרי אינו לא מהות שכל ולא מהות מדה. ר"ל דקודם שנמשך השכל בבחי' הגרון בהיותו עדיין במוח הוא בחי' מהות שכל בתכלית והוא רק היותו משיג איך שהדבר טוב. וכן לאחר שמתהפך השכל לגמרי למהות מדה (שהוא לאחר שמסתיים יסוד אימא בחזה כדלקמן) אז השכל נעשה מהות מדה לגמרי ומגדיל המדה וזהו בחי' התפשטות והרחבה. אך בהיות השפע בחי' הממוצע שהוא הגרון דהיינו כשמתצמצם השכל להתהפך לבחי' מדה וקודם התהפכותו שעדיין לא נתהפך ממש כ"א הוא מתצמצם להתהפך אז הוא בחי' גרון. שהגרון אינו לא ממהות מוחין שבראש.

ולא ממהות מדות שבלב שאינו מהות שכל שהרי בהיות השפע בגרון היינו שכבר ירד ממהות שכל שבמוח להיות יורד ונמשך להתהפך למהות מדה. וגם אינו מהות מדה שלא בא  עדיין לכלל מהות מדה. וזהו בחי' הפסק בין מהות שכל למהות מדה דהיינו ביני לביני ונק' מקום החתך כשירד ממהות הראשון שהיה מהות שכל ולמהותו השני שהיא מהות מדה עדיין לא הגיע (ולכן זהו המקום היותר צר שבכל הגוף דהנה המדות הם בבחי' התפשטות. ויש יותר אפי' מן השכל המולידם וכמשל המעיין שביציאתו הוא דק ואח"כ כשנמשך בהתפשטות נעשה ממנונהר גדול כו' כך אנו רואים שהמדה מתרחבת מעצמה בבואה בלב יותר מן השכל המולידה כמשל הכועס על חבירו מאיזה טעם שכשמתפשט הכעס בלב מתגדל יותר מכח הטעם שהולידו וכן באהבה כו'. וזש"ש בלק"ת שבהיות המוחין בגוף הם בהתפשטות ומרחב יותר מבהיותן בראש. ועמ"ש בד"ה ששים המה מלכות בענין נהרא מכפיה מיברך. אמנם עכ"פ בעודן בראש הם ג"כ במרחב יותר מכשנמשכין בגרון שאז הן בתכלית הצרות להיות שירדו ממהות שכל ועדיין לא הגיעו למהות מדה רק עומדין להתהפך כו'. ולפיכך הם בתכלית הצמצום שאינן לא מהות זה ולא מהות זה):

והנמשל מזה יובן למעלה. דהנה ענין יסוד אימא שמסתיים בחזה דז"א. פי' שאימא הוא בחי' בינה שהוא בחי' השגת השכל. והז"א הוא בחי' המדות דאצי'. והתהוות המדות הוא מהשכל כנ"ל במשל. וזהו שיסוד אימא מסתיים בחזה דהיינו מה שנתהפך שפע השכל להיות בחי' מדה (ובמ"א נתבאר ענין עד החזה להיות כי גם המדות אע"פ שעיקרן הן בחי' מדות לבד מ"מ כלולים ג"כ מג' בחי' חב"ד חג"ת נה"י. והוא בחי' הטעם והפנימי' של החסד ועצם החסד ובחי' ההשפעה שלו ונק' ג' בחי' אלו ג"כ ג' שלישים. והנה שליש העליון והוא בחי' חב"ד של עצם המדה ולא חב"ד ממש וזהו ענין עד החזה ובחי' עצם החסד זהו שליש האמצעי. והוא מהחזה עד הטבור. ובחי' נה"י של עצם המדה זהו בחי' שליש התחתון מהטבור עד הירכים. והוא מקור לנה"י של כללות הפרצוף שהן הרגלים. והשליש העליון הוא הפונה למעלה לקבל מעילתו. וזהו שיסוד אימא מסתיים בחזה והיינו שמחב"ד האמתיים שהן המוחין שבראש נמשך להיות מוחין ובחי' חב"ד למדות שבלב שזהו ענין השליש העליון. ומ"מ אנו אומרים שהשכל מתהפך למדה ממש. כי בחי' שליש העליון דהגוף הוא מהות מדה ממש רק שנק' מוחין בערך המדות. אבל לגבי עצם השכל נק' זה שמתהפך למהות מדה ממש):

אמנם צ"ל בחי' ממוצע לחבר בחי' יסוד אימא עם המדות שהוא בחי' ז"א והוא בחי' הגרון ששם מתחילין המוחין להתהפך להיות חיות למדות וירדו ממהותן הראשון שהיו בחי' שכל בחי' גדלות המוחין.

ועתה בגרון נתצמצם בבחי' קטנות המוחין בכדי להתהפך למדה ולכך שם הוא בחי' מצרים מצר מ"י. בחי' מ"י הם נש"ב הנמשכים במדות כשהם בגרון הם בתכלית המצר והקטנות שהרי הוא בחי' מצר וקטנות לגבי המוחין כשהן בראש כנ"ל.

וגם לגבי המדות שבלב שכשנעשה מהות מדה הנה אז השכל מגדיל המדה להיות בהתפשטות רב כנ"ל. משא"כ בגרון אינו עדיין מהות מדה בהתגלות וגם אינו בגדלות המוחין ע"כ זהו מצר יותר מבחי' השכל ומבחי' המדות.

וזהו מה דאיתא בכהאריז"ל דגרון וחרן הוא ענין א' כמבואר בלק"ת ר"פ ויצא ששניהם בגימטריא אחת. להיות כי בחי' הגרון הוא מצר וקטנות ע"כ זהו ענין בחי' חרן כי הדינים והגבורות נמשכים מצד קטנות המוחין כנודע ממשל התנוק שאינו יכול כלל לסבול דבר שכנגד רצונו מחמת ששכלו קטן ביותר אבל סבא דעתוהי סתים שיוכל לסבול מה שנגד רצונו  מחמת שדעתו מתיישבת מבחי' מוחין דגדלות כמ"ש בישישים חכמה לכן מבחי' גרון נמשך בחי' חרן:

והנה בחי' זו שהוא בחי' היות המוחין בגרון הנ"ל הנק' מצרים הוא בחי' עבור כנזכר בפע"ח בשער הפסח שבחי' עבור הוא שז"א הוא כלול תלת גו תלת בבחי' עבור בבטן אימא. שזהו ענין העבור הוא שהגרון מפסיק בנתיים ואין המדות מתגלים בבחי' לידה וגילוי ממש בלב. והוא למטה ג"כ בעבודה ענין העבור ג"כ כנ"ל שהוא בבחי' מצר הגרון. שהוא כשמשיג היטב גדולתו ית' ויש לו אהוי"ר בהעלם ואינו מוציאן לידי גילוי שיהיו בהתגלות לבו. והוא מחמת שהם בבחינת מעצור הגרון שנשארים שם בבחי' עבור והעלם ואינן באים לידי גילוי בלב כו':

וזהו ג"כ ענין הפסוק ופרעה עמד על היאור. דהיינו כשהז"א הוא בבחי' עבור שזהו סוד מצרים אז נאמר ופרעה עמד כו' כי היאור הוא יסוד דאימא שבו המוחין בבחי' עבור והעלם. והיינו כשהם בבחי' מצר הגרון כנ"ל ולשם פרעה שהוא הערף עומד ודורך על היאור הנ"ל ומעכב שלא יהיה הלידה כו'. ובעבודת ה' היינו בחינת רצונות הזרות המעכבים גילוי המדות כו':

והנה אחר שנתבאר ענין מצרים שהוא הגרון וגלות מצרים הוא בהיות הז"א בבחי' עבור שם. מעתה יש לבאר ענין יצ"מ שהוא בחי' לידה דהיינו שהמדות יוצאים לידי גילוי מן ההתבוננות ואז הוא הגדלת המדות.

והנה המוציאן מבחי' ההעלם שהוא העבור לידי גילוי שהיא הלידה הוא ג"כ הגרון הנ"ל כי הגרון ממנו נמשך הקול. והקול הוא המוציא את המדות מההעלם הנ"ל לידי גילוי. והנה מבואר לעיל איך כי בחי' לידה זו וגילוי זה של המדות הוא ג"כ בחי' שמחה כי השמחה היא בחי' הגלוי כשהמלך בשמחה הוא מתגלה.

וענין שמחה זו היא כמ"ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים ומבואר שם שהיא בחי' כנס"י שנק' שמחה שהיא בחי' גילוי עלמא דאתגליא. והיא הנקראת ג"כ אהבה בתענוגים. וביאור שרש הענין הוא דמבואר למעלה שהלידה הוא כשיוצא ז"א מבטן אימא לידי גלוי. והנה אז מתחיל בנין פרצוף המל' שהיא בחי' הנוקבא כי היא מתחלת מאחורי ז"א (כנזכר בע"ח שיש נקב כנגד החזה דז"א מאחוריו שדרך שם יוצאת המל'. וזהו ענין דודי שלח ידו מן החור) והיינו שמאחורי ז"א שהוא בחי' החיצוניות מתחיל בנין פרצוף הנוק'. וזהו דשמחה שהיא כנס"י עלמא דאתגלייא היא מתהווה לאחר לידת ז"א שאז אח"כ בהתגלות יסוד אימא בחזה דז"א שזהו לידת המדות הנק' ז"א אז מתחיל התהוות פרצוף הנוק'. אך תוכן הענין שיש ב' בחינות בהמל' בחי' חיצוניות ופנימיות כנז' (בזוהר הרקיע) ר"פ בראשית על מאמר כשושנה כו' כן רעיתי שבחי' חיצוניות המל' דהיינו מה שיורדת לבי"ע להחיותן זהו ענין שושנה בין החוחים. ובחי' פנימית המל' שאינה יורדת כלל הוא בחי' רעיתי. והנה ענין הנז' בע"ח דהתהוות המל' הוא מהנקב באחורי ז"א זה קאי על חיצוניות המל' שהוא בחינת חיצוניות הדבור שהתהוות בחי' זו הוא מהנקב מאחוריו ששרש בנינה הוא מאחורי ז"א. אבל הפנימית שלה שהוא פנימיות הדבור שרש בנינה הוא מפנימיות ז"א (ועמ"ש בזה ע"פ ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'). ובחי' זו ר"ל הפנימית שלה נק' כלת משה. שמשה הוא בעלא דמטרוניתא והיא הנקראת ג"כ כנס"י שמפנימיות דז"א הוא מקור של כללות נשמות ישראל ועליו נאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים וזהו ג"כ ענין בחי' שמחה:

והנה נתבאר לעיל שהמוציאן מן ההעלם שהוא בחי' עבור לידי גילוי שהיא הלידה הוא ג"כ הגרון והיינו ע"י הקול שבו. וזהו מה שנת"ל הקול קול יעקב דהיינו קורא בתורה שע"י הקריא' בתושב"כ שנק' מקרא מוציאן מן ההעלם לגילוי שיהיה בחינת לידה שלכך נק' מקרא שהוא ע"ש הקריאה שקורא בקול להוציאן מן ההעלם שהוא בחי' עבור לידי גילוי שהיא הלידה כנ"ל.

ודוקא ע"י מקרא שהוא תושב"כ להיות כי ההפרש בין תושב"כ לתושבע"פ שתושב"כ הוא בחי' מוחין דאבא ותושבע"פ הוא בחינת מוחין דאימא ולכן בתושב"כ הקפידא על האותיות דוקא שהם מנויים וספורים ושיהיו עשויין כדינן.

והיינו שהאותיות שבתושב"כ הם הם רק רמזים על החכ' שאע"פ שמבין ומשיג בה בתבונתו יותר ממה שכתוב להדיא אינו רשאי להוסיף אותיות לפי השגתו בה יותר. והטעם הוא מפני שתושב"כ הוא מבחי' מוחין דאבא שהוא בחי' חכמה ולחכימא ברמיזא שצירופי האותיות שלה הם רומזים על איכות המשכת החכמה כמו אל"ף הוא יו"ד בראשו ויו"ד בסופו וקו באמצעיתו.

והיינו בחי' רמז על ח"ע וח"ת שהם יו"ד דהוי"ה ויו"ד דאדני. ולפעמי' היו"ד שלמטה עושים במקומה דלי"ת להיות כי המל' שהיא ח"ת נק' דל. והקו ההולך באלכסון כדמות ו' הוא בחי' ת"ת המחבר חכמה ומלכות.

וכן בי"ת הוא ג' קוין מעלה ומטה וקו הימין והוא ג"כ רומז על איכות ההמשכה. וכן גימ"ל הוא קו א' שהוא וי"ו עם נקודה שהוא י' תחתיו וזה מורה על בחי' היסוד ולכך נק' גימ"ל שהוא גומל דלים. פי' שגומל חסד ושפע למלכות הנק' דל כמ"ש אשרי משכיל אל דל כו'.

וענין הוי"ו יו"ד הרי זה דוגמת אות וי"ו אלא שתמונ' אות וי"ו הוא יו"ד וי"ו להורות על פנימית הטפה דהיא יו"ד בראשית השפע כו' ונמשכה בשפע הוי"ו אח"כ כידוע. משא"כ גימ"ל הוא בהפוך הוי"ו למעלה והיו"ד למטה להורות על סיום השפע במל' אחרי המשך האור והשפע מן המשפיע כו'. וכן כל האותיות והתגין שעליהם הם הכל רמזים על איכות ההמשכה כו'. והחכמה שבהמשכת אורות אלו זו היא חכמה שבתושב"כ ואין התגלותה בהתושב"כ רק ע"ד רמז ולא באה בגילוי ההשגה וההבנה ממש בהאותיות דתושב"כ (כי הנה בספורי מעשיות שבתורה כמו מעשה דלבן ומעשה בלק הפשט הנגלה בהכתוב המובן בגלוי מתוך האותיות עם היותו תורה שלימה מ"מ נק' לבושא דאורייתא בזהר )(ח"ג דקנ"ב). אבל גופי תורה הם המתלבשים בהלבושים ואינן מתגלים בהאותיות להדיא אלא ע"ד לחכימא ברמיזא. ועל זה אמר דוד גל עיני ואביטה כו' שיבין מתוך הרמזים את החכמה. ויש בבחי' התורה ג"כ נשמתאלנשמתא.

ועמ"ש הרמ"ז שם עד"מ פסוק ואלה המלכים ודאי מעשה שהיה כך היה אבל בה נגנזו סודות עולם התהו לכן בקצתן נאמר שם עירו וקצתם לא. ובאחרון נזכר שם אשתו. ועוד כמה שינויים שלענין הספור לא מעלים ולא מורידים וכפי הסוד רומזים ענינים נפלאים כמ"ש בכהאריז"ל בע"ח ואוצ"ח. נמצא האותיות והפסוקים דתושב"כ הם הכל בחי' רמיזות על החכמה ולא בחי' גילוי שכל באותיות ע"ד שהוא בתושבע"פ כדלקמן. שהרי גילוי השכל שבתושב"כ זהו נק' לבושא דאורייתא כנ"ל והלבוש מתגלה אבל אפי' גופי תורה שהם פרטי הדינים וכ"ש הסודות הנק' נשמתא דאורייתא ורזא דרזין שהם נשמה לנשמה אינן מתגלים כלל באותיות דתושב"כ רק ע"ד לחכימא ברמיזא.

והיינו לפי שתושב"כ נמשכה מח"ע שהיא למעלה מבחי' גילוי בהאותיות ממש שגילוי השכל באותיות זהו מבחי' בינה כדלקמן. אבל מהחכמה א"א להיות הגילוי רק בבחינת רמיזא וזהו לחכימא ברמיזא. ולכן אין רשאי להוסיף אף אות א' לפי תבונתו והשגתו  יותר כו' מאחר שאין החכמה באה לידי גילוי ממש בהאותיות א"כ אין שייך להוסיף אותיות מחמת רבוי ההשגה כו' ויפסול עי"ז את התורה. שהרמז צ"ל דוקא כמו שהוא בתושב"כ שקבל משה מפי הגבורה.

ויצא לנו מזה שתושב"כ נמשכה מבחי' ח"ע הוא בחי' מוחין דאבא ולכן נקראת מוסר אביך. ותושבע"פ נק' תורת אמך. ולכן דוקא ע"י מקרא שהוא תושב"כ בחי' מוחין דאבא מוציא מההעלם לגילוי שזהו ענין הקל קול יעקב שבגרון קול הקריאה דתושב"כ מוציא מן ההעלם לידי גילוי. אבל תושבע"פ הוא בחי' מוחין דאימא שהוא בינה (ע' ע"פ גן נעול ענין בינה יתירה ניתנה באשה) היא מקור לצירופי האותיות (שהם פתוחי חותם) כמו למשל בנפש האדם שהתהוות צירופי האותיות הוא מן השגתו והבנתו שלפי ההבנה כמו"כ ממש מתרבים צירופי האותיות שכשהשגתו והבנתו היא רחבה אזי גם צירופי האותיות הן מרובים. ואם הבנתו קצרה אזי האותיות מועטים. שהאותיות הן כלים לאור ההשגה וההבנה. שההשגה וההבנה מתגלה בהאותיות לכך לפי ערך רבוי האור כך הוא רבוי הכלים. (משא"כ בחי' חכמה שלמעלה מההשגה אינה מתגלית ממש תוך האותיות רק ע"ד לחכימא ברמיזא הילכך אין האותיות מתרבים כו' כנ"ל) וכמו"כ למעלה שתושבע"פ נק' מוסר אמך להיותה מבחי' מוחין דאימא דכמו שמטפת האב נעשה בבטן האם ולד ברמ"ח איברים כו'. כך מפסוק א' בסכת תשבו נעשה בתושבע"פ מסכת סוכה. ופירש"י ותוספות ופוסקים. והיינו להיותה בחי' אימא שהיא ההשגה. ולכן היא הנקראת ארץ טובה ורחבה:

וזהו שנקראת ג"כ ארץ הצבי שדומה לצבי שאין עורו מחזיק את בשרו שכשנלקח הבשר ממנו מתכווץ העור. אבל כל זמן שהבשר בו אזי כל זמן שהבשר הולך וגדל כמו"כ מתגדל עורו. והוא המשל לתורה שבעל פה שהיא מוחין דאימא בחי' מוח ההבנה המתלבש בהאותיות בבחי' אור וכלי בגילוי הילכך כל מה שמתרבה ההשגה ממילא מתרבים האותיות. וכמו שאנו רואים שבמשנה האותיות מועטים לפי ששם עדיין ההבנה בקצרה. אבל בתלמוד שנתוסף ההבנה וההשגה בהרחבה גדולה (כי תלמוד בבריאה ששם מתלבשים חב"ד דאצי' ומשנה ביצי' כו') לכך נתרבו שם צירופי האותיות מאד. וזהו שנק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת עד אין קץ שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכלל תושבע"פ יחשב ואזי מתרחבים האותיות כו'. ולכן אין בתושבע"פ הקפידא על האותיות כמו בתושב"כ. שהמשנה מדברת בלשון זה וברייתא בלשון אחר. וכן גמרא בלשון אחר והוא מטעם הנ"ל שעיקר התושבע"פ היא ההבנה וההשגה והאותיות הם מתרבים ומשתנים לפי ההשגה כו'. (וכ"ז להיות בתושבע"פ ההשגה בגילוי באותיות והיינו מבחי' מוחין דאימא. משא"כ תושב"כ שהיא מבחי' מוחין דאבא שאין מתגלים בהאותיות רק שהאותיות הן רמיזות ע"כ הרמיזות הם דוקא כך וכך ולא ישתנו מחמת רבוי הבנתו וכנ"ל). (וזהו שבינה נק' ג"כ רחובות הנהר ועמ"ש בפ' לך לך גבי ה' דאברהם שכדי להיות ההרחבה וההתפשטות שרשו ממקום עליון יותר מהחכמה דהיינו מבחי' קוצו של יו"ד שהוא בחי' כתר שלמעלה מהחכמה. ועד"ז יובן ג"כ בתושבע"פ שהוא בחי' הבינה להבין הענין בהרחבה שרשה גבוה מתושב"כ שהיא בחי' חכמה):

והנה כמו שבבינה שהיא נק' תושבע"פ נק' ארץ טובה ורחבה מצד התרחבות צירופי האותיות. כמו"כ הוא ממש מבחי' מלכות נוק' דזעיר אנפין שהיא נקראת גם כן ארץ טובה ורחבה שהיא היא עיקר בחי' תורה שבעל פה כמאמר התיקוני זהר הידוע  מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. כי תושב"כ ותושבע"פ ע"ז נאמר חכמות בחוץ תרונה ב' חכמות חכמה עילאה היא בחי' תושב"כ וח"ת היא בחי' תושבע"פ והיא הנק' ארץ טובה ורחבה. שהיא מתרחבת מאד לפי השראת האור א"ס ב"ה בתוכה. פי' כידוע בכהאריז"ל שבזאת משונה המל' מכל הספירות שיש בה שינויים רבים שפעם מתרחבת מאד ופעם מתקצרת ביותר.

ויש רבוי בחינות בענין התרחבות זאת והשינויים האלו הן ממש בכלים דבחי' מל'. דהיינו פעם היא רק נקודה תחת היסוד. ופעם מתגדלת עד בחי' נה"י. ופעם עד חג"ת כו'. ולפעמים מתרחבת עד שהן שוין בקומתן.

וכל סבת השינויים האלו בהכלים תלוי הכל מצד השפעת והמשכת האור מא"ס ב"ה בה. שבהתמעט גילוי האור אז גם הכלי מתמעט להיות רק נקודה חדא וע"ז נאמר שחורה אני כו' בבחי' נקודה חדא.

וכשמתרבה גילוי האור אזי גם הכלי מתרבה ממש הכל לפ"ע גילוי האור. וזהו שנקראת ארץ צבי שגידול והתפשטות העור הוא תלוי לפי גידול הבשר שבהתמעטות והסתלקות הבשר נתכווץ העור. וזה מורה על ענין הנ"ל שבמלכות שרבוי ומיעוט הכלים תלוי לפי רבוי ומיעוט האורות ע"כ יש שינוים רבים בגידולה ובקומתה עד"מ שהם הכלים משא"כ בשאר הפרצופים שאין שינויים כלל בענין הכלים שלהם.

והשינויים בשבת ויו"ט הוא בענין הוספת האור כו'. אבל הכלים אין בהם רבוי ומיעוט. כי או"א אינן מתרחבים ומתקצרי' לעולם כי אין בהם שינוי לעולם בהכלים. וגם המדות הנק' ז"א ג"כ אינו מתרחב ומתקצר כ"א כשנשפע להם מוחין דיניקה מלמעלה מקבלים הם המוחין או לא נשפע להם המוחין אבל הם המדות בעצמן אינן מתקצרים ומתרחבים כמו המל' שהיא בעצמה יש בהם שינויים. הרי הכלים דמל' תלוי התפשטותן בהתפשטות האורות.

וזו מעלה יתירה בכלים דמל' שבטלים לגמרי לגבי האורות וזהו שנק' ארץ טובה ורחבה שמתרחבת לפ"ע רבוי האור כו'. וזהו היתרון בעסק התושבע"פ אפילו על בחי' אהבה בתענוגים. ששמחה ואהבה בתענוגים היא בחי' יש ודבר. שהשמחה הוא בהתגלות הלב שמרגיש השמחה והתענוג בלבבו והיא בחי' יש ודבר. אבל בתושבע"פ האור מוסתר ואין נרגש התענוג לכך היא נעלה שהיא בחי' מ"ה תכלית הבטול בלי הרגשה כלל.

וזהו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהיא היציאה וגילוי המדות מהגרון ע"י קול תורה שבכתב אזי אח"כ והבאתי אתכם אל הארץ תושבע"פ שיש בה מעלה ומדרגה יתירה בהיות' ארץ צבי כו' טובה ורחבה כנ"ל:

ועתה יש לבאר ענין ונתתי צבי בארץ החיים. והוא עוד מעלה בענין תושבע"פ. והיינו עוד טעם שני למה שנקראת ארץ צבי. כי פי' צבי הוא הרצון (מלשון צביוני וכן לצביונן נבראו הקב"ה שאל להם רצונכם שאברא אתכם וכן ולא אביתם תרגום ולא צביתון כו'. וכן בלה"ק ג"כ פירושו חפץ או הדר ופאר כמבואר בספרים) והיינו שרצונו העליון ית' (וחפץ הוא פנימיות הרצון כנודע) הוא מלובש ומתגלה בארץ החיים דוקא שהיא התושבע"פ. וזאת עוד מעלת התושבע"פ על התושב"כ שתושב"כ מקרא הוא בחי' מוחין דאבא בלבד שהוא בחי' חכמה. אבל אין בה כ"כ גילוי רצון העליון ממש שלמעלה מהחכמה. שהרי א"א להבין ולהורות איזה פסק דין שהוא רצון העליון לזכות או לחיוב אסור או מותר כו' מן התושב"כ שא"א להבין ממנה הפסק דין שהוא רק בחי' חכמתו ית' בלבד. אבל תושבע"פ בה מלובש ומתגלה רצון העליון ב"ה שהוא ענין פסקי הדינין שבתושבע"פ אסור מותר שזהו רצון העליון ב"ה.

וזהו ונתתי צבי בארץ החיי' דוקא שגילוי הרצון העליון  הוא בתושבע"פ דוקא. והוא מפני שסוף מעשה הוא דוקא במחשבה תחלה ונעוץ תחלתן בסופן ולכן נק' המלכות א"ח עטרת בעלה ונק' ג"כ ארץ חפץ ע"ש גילוי הרצון בה דוקא (וכמו בארץ הגשמית גילוי כח הצומח שהוא בחי' א"ס לברוא מאין כו' כמ"ש באגה"ק איהו וחיוהי ובמאמ' א"ח עט"ב. והנה בתושבע"פ ג"כ יש אגדות ופסקי דינין ובאגדות ג"כ רק מלובש ח"ע. אבל בהלכות ופסקי דינין מלובש רצה"ע ולכן לימוד דהלכות נעלה יותר טובא מלימוד האגדות כדאיתא בגמ' דסוטה דף מ'):

אך עם היות שיש מעלו' ומדרגות יתירות בתושבע"פ על תושב"כ שנק' ארץ טובה ורחבה וגם בה גילוי רצה"ע עכ"ז מצד אחד היא למטה במדרגה יותר שנשפלה מאד למטה בגשמיות ומדברת רק בענינים גשמיים (ועמ"ש בפרשת בראשית). אך על זה נאמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי כו'. כמשל היד שמגביה בה החפץ המונח למטה ויכולה היא היד להגביה למעלה מן הראש ויכולה להניח על הראש כמו"כ המלכות הנק' תושבע"פ היא בחי' הארץ שעם היות שנתלבשה בגשמיות אבל נשאתי את ידי להגביה אותה למעלה ראש מבחי' ח"ע כי היא בחי' אשת חיל עטרת בעלה. שהיא בחי' עטרה וכתר לז"א.

והיינו מטעם הנ"ל דונתתי צבי בארץ החיים שבה גילוי רצה"ע כו'. והכתר הוא למעלה מן המוחין שבראש כנודע. וזהו אשר נשאתי את ידי. פי' ידי הם הזרועות דא"א שהם חג"ת דא"א שהם מכינים את המל'. כמ"ש מקדש אדני כוננו ידיך:

וזהו והיית עטרת תפארת וגו' וצניף מלוכה בכף אלהיך. פי' הצניף מלוכה שהוא המל' היא עטרת תפארת כנ"ל פי' עטרת בעלה. בכף אלקיך שזהו ע"י אשר נשאתי את ידי זרועות דא"א.

וזהו לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. שהאבות הן חג"ת דז"א ומעלה יתירה היא להם שניתנה להם הארץ משום דהיא א"ח עט"ב כתר לז"א כנ"ל. והיינו מעלת ומדרג' התושבע"פ. ונתתי אתה לכם מורשה שיהיה מוסתר בה האור שזהו תכלית הבטול שאין נרגש כלל הבטול ובזה גבוה הוא אפי' מבחי' אהבה בתענוגים שהוא בחי' יש ודבר שנרגש השמחה בלב. אבל הלימוד כשהוא בבחי' בטול ע"ד אני המשנה המדברת בפיך הוא בטול ממש בלי שום הרגשה כנ"ל.

וזהו מתניתין מלכתא כנודע. וזהו לתת אותה לאברהם. כי אברהם בחי' אהבה והארץ שהיא תושבע"פ גבוה יותר אפי' מבחי' אהבה בתענוגים. נמצא המתבאר בפסוק זה הוא למעל' כללו' ענין יחוד דאו"א וזו"נ וכן בחי' אלו הן הן ממש בעבודת ה' בכל יום שהאדם יש בו כל בחינות אלו.

ולכן בכל יום בבקר ובערב מזכירין יצ"מ כי תחלה יש בחי' גלות מצרים שהוא עבור ז"א בבטן אימא והוא בחי' מצרים מצר הגרון ואח"כ ע"י אמר לבני ישראל אני ה' שהוא עסק התורה שבכתב הנק' תורת הוי' הוא הלידה וזהו לשון מקרא שהוא קורא ומוציא אותן מההעל' אל הגילוי. אך כמו הלידה הגשמית א"א בלא חבלי לידה ויסורין כמו"כ צריך להרגיש כאב וצער על מניעת גילוי שם הוי' בלבו.

ועי"ז יהיה הלידה שהוא השמחה ותענוג כמ"ש אם הבנים שמחה. ולמעלה היינו לידת ז"א ולמטה בנפש גילוי המדות אהוי"ר. ויוצא דם נדה שנדחין כל המחשבות זרות ע"י הלידה כו'. ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ ענין זה למעלה מה שמבחי' ז"א יורד ההשפעה למל' ונק' ארץ כנען שמכניע כל החיצונים ונמתקים כל הדינים מפני שע"י הלידה שהוא בחי' גדלות אין יניקה לחיצונים. אבל מבחי' עבור וקטנות יש להם יניקה כמבואר במ"א.

ולמטה הארץ היא בחי' תושבע"פ והיא אשר נשאתי את ידי כי אשת חיל עטרת בעלה והיית צניף מלוכה כו' וכנ"ל.  ולהיות נודע שבכל יום נמשכין מוחין חדשים למעלה וכן בנפש האדם כמ"ש חדשים לבקרים כו' שנעשה בריה חדשה ע"כ צ"ל בכל יום יצ"מ שההמשכה ממוחין למדות הוא ע"י מצר הגרון והיינו ע"י תושב"כ ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ היא התושבע"פ הנק' ארץ חפץ כנ"ל:

The post איך לשחרר לב חסום | פסיכולוגיה בפרשה וארא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו"- (צדקת הצדיק קנ"ד)

• שמות ג

וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃

וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃

וַיַּ֥רְא ה' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱ-לֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃

וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃

וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃

וַיֹּ֣אמֶר ה' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃

וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃

וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃

 וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה

• הקטנה אחת – אני לא מיועד. אני לא מיוחס.
• הקטנה שנייה – אני לא מאמין שמגיע לסובבים אותי

רש"י

מי אנכי. מָה אֲנִי חָשׁוּב לְדַבֵּר עִם הַמְּלָכִים?

וכי אוציא את בני ישראל. וְאַף אִם חָשׁוּב אֲנִי, מַה זָּכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּעָשֶׂה לָהֶם נֵס וְאוֹצִיאֵם מִמִּצְרַיִם?:

• הקטנה שלישית – לא מאמין שהדברים ייצאו אל הפועל.

אור החיים

מי אנכי כי אלך וגו'.

 פי' אפי' בשליחות שאינה הפך רצונו

כי איני חשוב לדבר לפני מלך ומאמצעות כן לא יאמן בשליחותו ויסתכן שהאדם בעל בחירה ורצון. וצא ולמד ממאמר שמואל (ש"א ט"ז) איך אלך ושמע שאול והרגני,

ותמצא שלא יאמן אדם בנבואה לצד בחינת השפלות כאמור בנבואת עמום (קה"ר פ"א) שהיו מזלזלין בו בני דורו וכו'. ועוד כי אוציא וגו' כי לזה צריך אדם גדול במעשים שיזכה לזכות גדול כזה, וחש שמא יארע תקלה לישראל באמצעות מניעת זכותו, וזה מהענוה והשפלות:

העמק דבר – אין לי כוח בגשמיות.

מי אנכי כי אלך אל פרעה. מה כחי בגשמיות שאוכל לילך אל פרעה. לא בכח ולא בגבורה נגד מלך אדיר כמוהו:

וכי אוציא וגו׳. קאי על מי אנכי. רק בהוראה אחרת מה כחי ברוחניות להוציא את בני ישראל ממצרים שנצרך להנהגת ישראל איש אשר רוח בו להלוך נגד דעת כ״א. ודייק. את בני ישראל. אשר ידע טבעם להיות סרבנים על דעת גדוליהם יותר משאר אוה״ע:

• הקטנה רביעית – לא מאמין שילכו אחרי

הכלי יקר

מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל. נ"ל שמשה אמר משני צדדים אין אני ראוי לשליחות זה, הן מצד שפלות השליח, הן מצד גודל מעלת ישראל, כי משה היה עניו מכל האדם ובעיניו היה הוא שפל אנשים לפיכך אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי שפל אנשים כמוני ידבר לפני המלך, והן מצד מעלת ישראל אמר וכי אוציא את בני ישראל כי אומה גבוהה ורמה כזאת בני אברהם יצחק ויעקב עם גדול ורם איך ילכו אחרי שפל ובזוי כמוני,

ועל שתיהם השיב לו הקב"ה כי אהיה עמך ולא אתה תדבר אל פרעה אלא אני המדבר ופיך כפי, גם לא אחריך ילכו ישראל כי אם אחרי ה' ילכו שהרי אהיה עמך, וא"ת מעיקרא דדינא פירכא למה יהיה הקב"ה עמך דווקא ולמה לא יהיה עם איזה נכבד גדול במעלה, ולמה יתחבר לשפל אנשים דווקא למנותו שליח, ע"ז נתן לו אות שכך מדתו של הקב"ה שהוא בוחר ביותר להתחבר אל הנמוכים וישכון את דכא ושפל רוח, וז"ש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כי אם יאמרו לך למה בחר ה' בך להיות שליח יותר מבזולתך תאמר להם שכך מדתו של הקב"ה,

• הקטנה חמישית – לא רוצה להיות מנהיג

ליקוטי מוהר"ן י״ח:ב׳:ח׳

וְזֶהוּ כְּשֶׁהִקְטִין משֶׁה אֶת עַצְמוֹ מִלֵּילֵךְ לְמִצְרַיִם וְלִהְיוֹת מַנְהִיג, אָמַר (שמות ג): מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וּשְׁאָר דְּבָרָיו – כָּתוּב (שם ד): וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה. פֵּרוּשׁ, זֹאת הַהַקְטָנָה שֶׁלֹּא רָצָה לִהְיוֹת מַנְהִיג, זֶה מֵחֲמַת שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בּוֹ חֲרוֹן־אַף ה' כַּנַּ"ל.

לא בוחר לקחת אחריות ולעשות מעשה

גיטין נו, א (בפרוש הרב שטיינזלץ)

אמר בר קמצא: הואיל והוו יתבי רבנן [והיו יושבים שם חכמים] ולא מחו ביה [בו] אף על פי שראו כיצד הוא מביישני, שמע מינה קא ניחא להו [למד אתה מכאן שנוח להם] בדבר כזה. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא [אלך, ואלשין עליהם בבית המלך]. אזל [הלך] למלכות אמר ליה [לו] לקיסר: מרדו בך יהודאי [היהודים]! אמר ליה [לו]: מי יימר [יאמר, יוכיח] שכן הוא? אמר ליה [לו]: נסה אותם בכך, שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה [שלח להם קרבן לכבוד המלכות, ותראה אם מקריבים אותו].

אזל שדר בידיה עגלא תלתא [הלך הקיסר, שלח בידו עגל משולש מובחר]. בהדי דקאתי [בזמן שבא] בר קמצא משם שדא ביה מומא [הטיל בו מום] בניב שפתים, בשפתיו של העגל, ואמרי לה [ויש אומרים] בדוקין (בעפעפיים) שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא [מקום שבשבילנו הוא נחשב למום] ולדידהו לאו מומא הוא [ולהם, לדעת הגויים, אינו מום] ולכן כשהביא אותו לא יכלו להקריב אותו במקדש, משום שהוא בעל מום, ולא יכלו להסביר למלכות שהוא בעל מום מפני שבעיני הגויים הוא לא נחשב למום.

סבור רבנן לקרוביה [חשבו חכמים להקריב אותו] בכל זאת משום שלום מלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה בן אבקולס, אם כך, י אמרו האנשים מעתה: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! אמרו החכמים: אם כן, אם לא נקריב אותו, צריך לעשות משהו ביחס לבר קמצא, סבור [[חשבו] חכמים למיקטליה [להרוג אותו] כדי שלא ליזיל ולימא [ילך ויאמר] למלכות. אמר להו [להם] ר' זכריה, י אמרו האנשים מעתה שמי שמטיל מום בקדשים יהרג! וכיון שכך, לא עשו דבר, ונתקבלה ההלשנה על ידי המלכות, והתחילה המלחמה.

אמר ר' יוחנן: ענוותנותו (יראת השמים, צדקותו) של ר' זכריה בן אבקולס, היא שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

• הקטנה שישית – רצה להעביר את הכבוד הלאה

שני לוחות הברית, תורה שבכתב, שמות, דרך חיים י׳

מי אנכי כי אלך (שמות ג, יא). הנה משה רבינו ע"ה מבחר השלמים ראה איך נתרחק מהגדולה וברח מהכבוד והיה רוצה לחלוק הכבוד לאהרן אחיו, ומה יעשו הדיוטים כמונו:

• הקטנה שביעית – לא מאמין שהעולם לא יפריע

מאמר הרבי ש"פ שמות, כ"ג טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ט

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י ה'׃

תלמוד ירושלמי ברכות ט׳:א׳

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּיל אֶת מֹשֶׁה מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.

אָמַר רִבִּי יַנַּאי כְּתִיב וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה.

וְאֶפְשַׁר לְבָשָׂר וְדָם לִבְרוֹחַ מִן הַמַּלְכוּת.

אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁתָּפַס פַּרְעֹה אֶת מֹשֶׁה חִייְבוֹ לְהַתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ וְקָהָת הַחֶרֶב מֵעַל צַוָּרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנִשְׁבְּרָה.

הֲדָא הוּא דִּכְתִיב צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן. זֶה צַוָּארוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. שיר השירים…

אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה נַעֲשׂוּ כָּל־אוֹכְלוֹסִין שֶׁלּוֹ אִילְּמִין

וּמֵהֶן חֵרֵשִׁין וּמֵהֶן סוּמִין.

אָמַר לְאִילְּמִין הֵיכַן הוּא מֹשֶׁה וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים.

אָמַר לְחֵרֵשִׁים וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין.

אָמַר לְסוּמִין וְלֹא הָיוּ רוֹאִין.

הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יַשׂוּם אִלֵּם וְגוֹמֵר.

בשביל הצלת משה לא הי' צורך שכל עבדי פרעה יהיו אלמים חרשים וסומים, שהרי הי' אפשר שיהי' הנס רק באיש אחד, במשה, שלא יהי' נראה להם, ולמה הוצרך להיות הנס בכל עבדי פרעה שיעשו חרשים אלמים וסומים,

ומובן שנס באיש אחד הוא נקל יותר מנס בהרבה אנשים.

…מ"מ, כיון שעלה ברצונו שתהי' הנהגת העולם בדרך הטבע, לכן הנה הנס שהוא שינוי הטבע, הו"ע קשה כביכול.

ומזה מובן שבענין הניסים גופא יש ג"כ הפרש אם הוא נס קטן או גדול, וכל מה שהנס גדול יותר, הרי הוא קשה יותר, וכלשון רז"ל⁵ נס בתוך נס.

 וכמובן גם מכללות הענין דהמשכת גילוי אלקות בעולם שנעשה ע"י עבודת האדם לקונו דוקא, כי האלקות שיש בעולם מצד עצמו הוא בהעלם והסתר, ובכדי שיהי' גילוי אלקות צריך להיות ענין של עבודה דוקא, והיינו, דהגם שענין גילוי אלקות הוא תכלית כוונת הבריאה, מ"מ צריך לזה עבודה דוקא.

ודוגמתו הו"ע הנהגה טבעית והנהגה ניסית, שהחיות האלקי שלצורך העולמות, כמ"ש יום ולילה לא ישבותו⁶, נמשך מעצמו גם בלי עבודה, והו"ע הנהגת הטבע שאין צריך לזה עבודה. אך כדי שיהי' גילוי אלקות בעולם, שהו"ע הנהגה ניסית, הנה על זה צריך עבודה דוקא, והיינו לפי שזהו ענין קשה, ולכן צריך על זה עבודה ויגיעה.

וכמו"כ בענין הניסים גופא, הנה כל מה שהנס גדול יותר צריך לזה עבודה יותר.

ומכל זה מובן שהנס בכמה אנשים הוא קשה יותר מהנס באיש אחד. ועפ"ז יוקשה, למה הוצרך שיהיו כולם אלמים חרשים ועורים, הרי הי' יכול להיות הנס רק במשה לבד.

ועוד צריך להבין⁷, דמלשון הפסוק מי שם פה לאדם משמע שנעשה נס למשה שהתחיל לדבר, ובאמת מצינו שגם לאחרי כן אמר משה ואני ערל שפתים⁸, וכן איתא במדרש⁹ עה"פ¹⁰ אלה הדברים אשר דיבר משה, מנין לו דיבור למשה, והלא הי' כבד פה וכבד לשון¹¹, אלא שבמ"ת נתרפא משה. ועכצ"ל שאופן הליכתו לפרעה הי' באחד משתי פנים,

או שבשעה זו שהי' אצל פרעה דיבר בטוב (אע"פ שקודם הליכתו לפרעה וגם אח"כ הי' ערל שפתים),

או שגם בשעה זו גופא הי' כבד פה וכבד לשון, ומ"מ נשמעו דבריו אצל פרעה.

ולב' האופנים הרי זה נס גדול יותר מאשר אילו נתרפא לגמרי, שאף שהי' כבד פה כו', מ"מ הצליח. וצריך להבין, מהו הטעם שהוצרך להיות נס גדול יותר, והרי הי' יכול להתרפאות מיד.

וזהו שכאשר טען משה לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם גו'.

דהנה, כשראה משה את תוקף קליפת מצרים, שאל ב' שאלות. הא', איך יכול להיות הגילוי דאצילות בבי"ע שהרי זו ירידה כו',

והב', הרי קליפת מצרים היא בתקפה למנוע ולעכב כו'. ועל זה ענה לו הקב"ה ב' תשובות.

המענה על שאלה הא' הוא, מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי', דשרש הגילוי לבי"ע הוא מבחי' כתר עליון כו'.

 והמענה על שאלה הב' הוא, מי ישום אלם או חרש גו' או עור, שבכחו ית' לפעול שבירת הקליפות. ומ"ש או פקח, קאי על משה רבינו, כפירוש המדרש⁵¹ מי עשה עצמך פקח שתברח מפרעה, דהנה, ע"י משה הי' אח"כ הגילוי דמ"ת, שאז נתרפא, והיינו לפי שעיקר ענינו של משה הוא שהמשיך תורה לישראל, וכיון שזהו עיקר ענינו, לכן הי' בו אז בחי' הדיבור דפה,

שהמשיך גילוי אלקות למטה בבי"ע, אבל קודם מ"ת הי' עדיין כבד פה וכבד לשון, אלא שגם בהיותו כבד פה כו', הנה כאשר הוצרך להיות יציאת מצרים, שהתחלתה היתה בשעת בריחת משה מפרעה, אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם, שעי"ז יוכל להיות גילוי מלכות דאצי' לבי"ע כנ"ל, אבל עדיין לא נתרפא עד מ"ת, שאז הי' אצלו בחי' הפה דמלכות להמשיך לבי"ע, שזהו ענין מתן תורה, כמאמר ועל⁵² תורתך באצילות שלמדתנו בבי"ע⁵³ עד למטה מטה. והנה, כשם שהי' בגאולת מצרים, כך יהי' גם בגאולה העתידה, שהרי גואל ראשון הוא גואל אחרון⁵⁴, שעל ידו יהי' גילוי פנימיות התורה בבי"ע עד למטה, וכידוע שבשעת מ"ת לא נתגלה כי אם גליא דתורה, ולעתיד יתגלו טעמי תורה⁵⁵, והו"ע פנימיות התורה שתתגלה ע"י משה, גואל אחרון, והגילוי יהי' למטה, בקרוב ממש.

• מי השלוח, חלק א, ספר שמות, שמות ב׳

ויאמר משה מי אנכי כי אלך וכו' וכי אוציא וכו'. היינו שהיה שואל שני דברים, מי אנכי היינו שהיה מבקש מהש"י שיאיר לו מפני מה הוא הנבחר לגאול יותר מכל ישראל.

וכי אוציא היינו אמת כי יעבדו אותם בפרך והראוי שיגאלו, רק אעפ"כ מה יהיה כשאוציאם הלא זאת בטח אין כוונת הש"י שיוטב להם רק בעוה"ז, ועל זה השיבו הש"י, על השאלה מי אנכי השיב לו כי אהיה עמך, היינו מחמת שידעתיך כי אינך נוטה לשום דבר מצדך, רק למה שאני שולח לך, כי שם משה מורה ע"ז כי מן המים משיתיהו היינו שנפשט מכל חמדה והנאות עצמו ולא נמצא בו שום גאות ממה שהשכינה מדברת עמו. ועל שאלת וכי אוציא ששאל, הלא אין כוונת הש"י להנאת עוה"ז, השיב לו בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים וכו', היינו שאכניס אתכם תחת עולי עול תורה ויהיה לי עסק עמכם בדברים החיים וקיימים לעולמי עד, וזהו שאמר לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא אמר לו כי אני, כי אות כ' מורה על דבר הקיים לעולמי עד, כידוע.

• השיח ממשיך

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃

וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃

לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃

וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃

וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃

וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃

וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃

וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃

וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ ה'׃

וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה [מַה־] [זֶּ֣ה] בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃

וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃

לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃

וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃

וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃

וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃

וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־ה' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י ה'׃

וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃

וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃

וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃

וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃

וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃

מה זאת אומרת כבד פה וכבד לשון? זה הזמן להסתייג?

• ליקוטי מוהר"ן רכ״ה:ב׳

כִּי עִקַּר הַהֶבְדֵּל שֶׁיֵּשׁ בֵּין אָדָם לְחַי, הוּא עַל־יְדֵי חִתּוּךְ הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא גֶּדֶר הָאָדָם שֶׁהוּא מְדַבֵּר, בִּבְחִינַת (שמות ד׳:י״א): מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, וְעִקַּר הַהֶבְדֵּל הוּא חִתּוּךְ הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה מֵהַצִּפְצוּף וְהַקּוֹל, חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּר, כִּי גַּם בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קוֹל וְצִפְצוּף, רַק שֶׁאֵין לָהֶם חִתּוּךְ הָאוֹתִיּוֹת וְהַדִּבּוּר, וְזֶהוּ גֶּדֶר הָאָדָם שֶׁיָּכוֹל לַחֲתֹּךְ הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל.

אדמו"ר הזקן, תורה אור

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם וגו'.

להבין זה מ"ש משה לא איש דברים אנכי כי כבד פה כו' ומה שהשיב לו הקב"ה מי שם פה כו' שהוא כולו מקשה וכי לא ידע משה זאת בתחלה מי השם פה לאדם...

והנה שתי נשמות… משמיטה הראשונה דהיינו מבחי' עולם התהו שלפני עולם התיקון ירדו ונמשכו למטה לשמטה שניה שהוא בחי' התקון והם חנוך (בן קין)…

ומשם משיתהו לשמיטה דעכשיו כו' ועיקר ירידתם לזו השמיטה הוא כדי לתקן העולמות כי הם שרשם גבוהים מאד יען היותם למעלה מבחי' נשמות דשמטה זו דהיינו ששם נמצא הביטול הרבה יותר מאשר נמצא בשמיטה זו ולכן נאמר במשה ונחנו מה.

והאיש משה ענו מאד כו' וגם ראה שם נשמות גבוהות שלמעלה ממנו כמו חנוך למך כו'. ולכן ירדו לשמטה זו לתקנה ג"כ. שחנוך הי' קודם דור המבול שהיה העולם בתכלית השפלות כמ"ש קץ כל בשר בא לפני כו'. ולכן ירד חנוך לזה העולם לתקן אותו שלא יחזור לגמרי לתהו ובהו. רק שיהי' מבול על הארץ לטהר הארץ וישארו נח ובניו קיימי' בתיבה. אבל אם לא הי' חנוך הי' העולם חרב לגמרי ולא הי' נשאר אף נח ובניו.

וכן משה ירד לגאול את ישראל ושיהי' מתן תורה על ידו כו':

והנה ההפרש בין תהו לתקון ידוע בע"ח שהתהו לא הי' בחי' פרצופים רק העשר ספירות היו בבחי' נקודות ר"ל נקודת החסד נקודת הגבורה כו'.

דהיינו שלא נתחלקה הספי' לפרטי פרטיות  באורך ורוחב כ"א היתה נקודה א' בדרך כללי וקיצור מופלג זו חסד וזו גבורה כו'

וגם היו הע"ס זה תחת זה שהיו מפורדים זה מזה שחסד הי' בפ"ע וגבורה בפ"ע

ולא היו מתכללי' זה מזה (ולכן היו רק נקודות כו' דהא בהא תליא).

משא"כ עולם התקון הוא שנעשו הספי' בבחי' פרצופי'

מחכמה נבנה פרצוף אבא ומו"ק פרצוף ז"א שהוא שנתחלק' הספי' בהתפשטו' לפרטי פרטיו' טפ"ט ובכל א' ראש תוך סוף וה"ח המגדילי' עד שנעשה רמ"ח איברים כו'

וגם נעשה התכללות הספי' זו מזו והמשל לשני בחי' אלו יובן ג"כ בכחות הנפש שבגוף. שרמ"ח כחות הנפש מתלבשים ברמ"ח איברי הגוף. כח הראי' מתלבשת בעין.

וכח השמיעה באזן. וכח המעשה בידים. וכח ההילוך ברגלים כו'.

ובחי' זו הוא ענין התפשטות והתלבשות כחות הנפש בכלים שהן האיברים. ועוד נמצא בחי' אחת הכוללת את כל פרטי הכחות המתחלקי' באיברים הנ"ל ומקפת עליהם מכל צד מראשו עד רגלו.

והיינו בחי' המחשבה של האדם כנראה בעליל שכאשר יכוה בצפורן רגלו תרגיש תיכף המחשבה את הכאב וכן כשירצה לנענע רגלו תתנענע תיכף ומיד שיעלה במחשבתו לנענע רגלו שמזה ראי' שהמחשבה ישנה ברגל ג"כ והיא שם בבחי' מקיף כו'.

והנה ענין התלבשות הכחות באיברים הוא משל לבחי' פרצופים דיושר שמתלבשי' בכלים כדוגמת פרצוף מוחין וזרועות כו'.

(ובחי' התהו הוא בחי' עיגולים שהם בחי' מקיפים וזהו כמשל המחשבה כו') (ועיין ע"פ ויאמר מלך מצרים למילדות כו' שנתבאר ענין זה באריכות מענין עגולים ויושר)

והנה לפי שביושר דתקון נתחלקו הספירות בפרטיות בבחי' פרצופים לכך נמצא בהם דבר חדש מעלה יתירה אשר לא היתה בעולם התהו בהיותן בבחי' נקודות זת"ז.

 והיינו מ"ש בס"י נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. שיש מעלה בסוף מה שאין בראש. שזה לא נמצא בעולם התהו רק בעולם התקון מפני שנעשו בבחי' פרצופים.

והוא עד"מ מכחות הנפש שבגוף שהשכל מלובש במוח שבראש שהוא המעולה וראש לכל כחות הנפש ואח"כ בידים מתלבש כח המעשה לכתוב ולצייר ולעשות כל מלאכת אומן שהוא כח פחות בערך לגבי כח השכל שבמוח ואח"כ ברגלי' מתלבש הכח היותר נמוך שבמעשה כח ההילוך לבד וכאשר נעריך הכחות בעצמן זה לזה מצד עצם מהותן כמו שהם קודם התלבשות באיברים

 ודאי ימצא שכח השכל הוא מרומם ונעלה לגמרי בכל מכל כל מכח המעשה שבידים ורגלים כו' כי הוא כח מפנימי' הנפש ונעלה מעלה מן כח ההלוך שהוא רק מחיצונית הנפש.

אמנם כשנתלבשו בכלים כח השכל בראש וכח ההילוך ברגלים אזי ימצא מעלה ברגל שאינו בראש שהרי הרגלים מעמידים את הראש ומוליכים אותו ממקום למקום ואין נמצא כח זה בראש כלל. הרי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שיש מעלה בהסוף שאינו בהראש כו'. וזה בא דוקא מצד התלבשות הכח בכלי הרגל דוקא…

לכך כשראה משה בבחי' ראי' ממש בכל עולם התקון דאצילות שירד ונמשך בו. מה שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שזה הי' בעיניו דבר חדש ממש שהרי לא נמצא זה בעולם התהו כו'…

נתפלא מאד ע"ז ולכן השפיל עצמו נגד הנשמו' דעולם התקון ואמר שלח נא ביד תשלח כו'. כי יש בהם מעלה יתירה יותר ממנו מצד הכלים דתקון שנעוץ סופן כו'. משא"כ אצלו ששרשו מתהו.

וז"ש כי כבד פה וכבד לשון אנכי ר"ל ששרשו מתהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים. וזהו ענין כבד פה שלא הי' יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה.

וזה הי' בעיניו חסרון גדול ומעלת התקון שהכלים מרובים להכיל האורות נפלאה ויקרה בעיניו ע"כ אמר שלח נא ביד תשלח

דהיינו מי שהוא מעולם התקון כי בתקון נמצא מעלה יתירה מצד דבר שנתחדש שם דנעוץ סופן כו' והיינו דוקא מצד הכלים דתקון כנ"ל ואין זאת אצלו שהרי הוא כבד פה כו'.

זה הי' טענת מרע"ה שהשפיל א"ע מאד להיותו עניו מכל האדם כו'. (ובאמת היא מעלה אצלנו מה שהי' כבד פה שהרי סיבה זו הוא מצד רבוי האורות שלכך לא יכלה הכלי להכיל. משא"כ בתקון הוא מיעוט האורות ורבוי הכלים. וגם זה אמת אלא שעכ"ז יש מעלה יתירה בתקון מצד הכלים כנ"ל בענין נעוץ סופן כו'):

והנה השי"ת השיב לו מי שם פה לאדם הלא אנכי הוי"ה. פי' אמת אתה אומר שאתה כבד פה שאין לך כלים כאלו הנמצאים בתקון שנעוץ תחלתן בסופן ומצד שרש נשמתך אתה כבד פה שאין השכל יוכל להתלבש בכלי הפה כו'…

וז"ש מי שם פה לאדם כלומר מי האציל כלי הפה שהוא כלי שממשיך או"מ מי האצילו לאדם דתקון. הלא אנכי הוי"ה בחי' עצמות אא"ס שרש הקו וחוט דאור א"ס ב"ה המקור לכל או"פ ומקיפים כו'.

וא"כ  ממני לא יבצר מאומה ואנכי אהיה עם פיך ג"כ פי' אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי"ה שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להתערב בחי' תהו ותיקון יחד היינו המעלות דשניהם שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו'.

וגם בחי' המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד…

וכך נאמר למשה אנכי אהיה עם פיך שגם אורות שמבחי' תהו יתלבשו בכלים דתקון כנ"ל. וע' לקמן ע"פ זה שמי):

תורה אור, מגלת אסתר א׳:ו׳

ומשרבע"ה שהיה בבחי' ונחנו מה דהיינו בבחי' אין ממש אמר כבד פה וכבד לשון אנכי כבד פה לגבי תושבע"פ וכבד לשון בתושב"כ שהית' מדרגת נשמתו למעלה מבחי' התורה דאורייתא מחכמ' נפקת שהיא בבחי' ראשית והתלבשות אוא"ס ב"ה שבה הוא בבחי' ממכ"ע כסדר ההשתלשלות שמתלבש בבחינת עלמין בכל עולם לפי מדרגתו. אבל הארת והמשכת אוא"ס ב"ה במעש' המצות גשמיות תרומות ומעשרות כו' הוא בבחי' סוכ"ע שלא בדרך הדרגה והשתלשלו' אלא בדרך דילוג. כמ"ש קול דודי דופק כו' מדלג על ההרים כו'. לפי שאין ההארה ההיא מלובשת  ממש בדברים גשמיים שבהם נעשים המצות כמו החכמה המלובשת במדות ומדות במחשבה כו'. אלא בחי' הארה בעלמא.

גם מתמול וגו'. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל ז' יָמִים הָיָה הַקָּבָּ"ה מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, "מִתְּמוֹל", "שִׁלְשֹׁם", "מֵאָז דַּבֶּרְךָ" הֲרֵי ג' וּשְׁלוֹשָׁה גַמִּין רִבּוּיִין הֵם, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁאָמַר לוֹ זֹאת עוֹד שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, עַד שֶׁחָרָה בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו (שמות רבה); וְכָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לִטֹּל גְּדֻלָּה עַל אַהֲרֹן אָחִיו שֶׁהָיָה גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וְנָבִיא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" (שמואל א ב') – הוּא אַהֲרֹן, וְכֵן "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם … וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל כ'), וְאוֹתָהּ נְבוּאָה לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה (תנחומא):

כבד פה. בִּכְבֵדוּת אֲנִי מְדַבֵּר. וּבִלְשׁוֹן לַעַז בלב"ו:

רמב"ן

גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י. (רש"י על שמות ד׳:י׳) ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק י"ב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה: ובאלה (שמות רבה ג׳:ט״ו) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (שמות ד׳:י״ב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק י"ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:

ויאמר משה אל ה' בי אדני. אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון עומדים לפני פרעה ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב וכי אינן צוחקין עלי ואו' שליח של מי אתה שאינו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות. אמר לו ית' מי שם פה לאדם הראשון לקרא שמות לכל הבריות שנ' ויקרא שמות שם לא נאמר אלא שמות מלמד שקרא להם שמות בשבעים לשון וגם נתתי לו כשאמרתי לו המן העץ וגו' ואמר לי האשה אשר נתת עמדי. כ"ש לך שאתה בא לגאול בני. ד"א מי שם פה כלומר פה חדשה אני בורא כ"ש שאני מתקן שלך שאינה צריכה אלא תקון מעט מה"ר יוסף. ור' עובדיה פי' כלומ' מה לך להזכיר שאתה כבד פה מי שם פה לאדם הלא אנכי ה' ואנכי עשיתי גם פה שלך א"כ יודע אני שאתה כבד פה ובידי לתקנה:

מלב"ים

ויאמר משה לא איש דברים אנכי. הנביא שהוא שליח אל העם ללמדם ולהנהיגם צריך שיהיה בעל לשון ודובר צחות בענין שיכנסו דבריו באזני העם, כמ"ש ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, וירמיה אמר הנה לא ידעתי דבר, וע"ז טען אחר שתרצה לשלוח אותי אל העם ללמדם ולהוכיחם היה ראוי שאהיה איש דברים ודובר צחות, ובזה בא בג' טענות: א] אם אני הנבחר מאתך לשליחות הזה היה ראוי שאהיה איש דברים ובעל לשון מתולדה כמ"ש (ישעיה מח) ה' מבטן קראני וכו' וישם פי כחרב חדה, ואני לא איש דברים אנכי מתולדה, ב] גם אם תאמר שבעת שנולדתי לא הייתי מוכן לשליחות זה רק זה התחדש אצלך עתה שתשלחני, עכ"פ היה ראוי שתתקן פי ולשוני יום או יומים טרם תשלחני למען אהיה מוכן בעת השליחות אל התכלית הנרצה, ועז"א וגם כן איני איש דברים גם מתמול גם משלשום, ג] ואם גם זאת לא נעשה בי להכין אותי אל השליחות יום או יומים לפני השליחות היה ראוי עכ"פ שתתקן פי ולשוני עתה בעת השליחות, ואני איני איש דברים גם מאז דברך אל עבדך, כי גם עתה עדיין כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך אפשר שאהיה שליח אל העם ואני ערל שפתים:

The post איך להאמין בעצמי יותר | פסיכולוגיה בפרשה, שמות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• לקוטי שיחות, כרך ל, ויחי, שיחה ב, 241.

• פרשת ויחי, בראשית מז

וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃

וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃

וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ (פ)

מ״ח

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃

וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃

וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃

וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃

וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱ-לֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃

וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃

• הטור הארוך, בראשית מ״ח:ח׳:א׳

ויאמר מי אלה. לפי הפשט שראם ולא הכירם מי היו כי כבדו עיניו מזוקן אלא שראה דמות אנשים ולא הכירם מי היו כי כבדו ולכך שאל מי אלה:

• ביאור יש"ר על התורה, בראשית מ״ח:ח׳:א׳

וירא ישראל את בני יוסף, ולהלן אומר לא יוכל לראות, רק ביאורו שלא יוכל לראות היטב שיכירם, אבל ראה דמות אנשים, כי יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו ולכן שאל מי אלה:

• מלבי"ם על בראשית מ״ח:ח׳

וירא ישראל. מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ"ש של בית ר"ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע"כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי ה', ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלהים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת:

• רד"ק על בראשית מ״ח:ח׳

וירא, ראה אותם מרחוק ולא הבחין צורתם כי כבדו עיניו ולא יוכל לראות ולהבחין כי אם בקרוב אליו מאד, לפיכך כשראה אותם עם יוסף שאל לו מי אלה עמך:

אלה שלך? להגביר אהבה

• אור החיים על בראשית מ״ח:ח׳:א׳

וירא ישראל וגו'. קשה

והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם,

(והרבי מוסיף – דלפי פשוטו תמוה: הרי רש"י פירש התיבות "וירא ישראל את בני יוסף" — "בקש לברכם", ז.א. שידע שהם בני יוסף (ואף ש"עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות"2 — י"ל בפשטות שהכי­רם מקולם וכיו"ב (ובפרט שהיו רגילים אצלו3), או שיעקב הבין דכאשר קרבו ימיו למות יביא יוסף את בניו אתו כדי שיברכם יעקב לפני מותו4) — ומהי שאלתו "מי אלה"? — ולכן פירש)

ורז"ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:

הפירוש – עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר בני הם ויהמו מעיו להם, והוא סוד (ירמיהו ל״א:כ׳) מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו':

• רש"י

וירא ישראל את בני יוסף. בִּקֵּשׁ לְבָרְכָם וְנִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁעָתִיד יָרָבְעָם וְאַחְאָב לָצֵאת מֵאֶפְרַיִם וְיֵהוּא וּבָנָיו מִמְּנַשֶּׁה:

ויאמר מי אלה. מֵהֵיכָן יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִבְרָכָה:

בזה. הֶרְאָה לוֹ שְׁטָר אֵרוּסִין וּשְׁטָר כְּתֻבָּה, וּבִקֵּשׁ יוֹסֵף רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

למה עכשיו?

• ברכת אשר על התורה, בראשית מ״ח:ח׳:ג׳

ואכן צריך לשאול לגופו, והרי יעקב הכיר נכדיו אלה כבר כשבע עשרה שנה, ולמה אינו מכירם עתה, ובמיוחד אפרים "שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד", כדברי רש"י למעלה. (פ' ויחי תשמ"ח) ור' משכיל לדוד שרש"י לא פירש שאלת יעקב "מי אלה" כפשוטו, שהרי ברור שהיה מכירם.

וזה שראה רק עכשיו את העתיד להיות הוא משום שעתה היתה שעת השראת שכינה, כשהתכונן לברכם. (פ' ויחי תש"ס)

ראה את מה שעתיד לקרות, את הרע שעתיד לבוא לידי ביטוי

רש"י ד"ה בזה, הראה לו שטר אירוסין וכו'. ובשפתי חכמים (אות י)"…משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים" וכו', והוא בשם מהרש"ל. וקשה לי על דבריו (א) למה לא בדק יחוסם עד כה, ובייחוד זה של אפרים שאותו לימד תורה? (למעלה פס' א, רש"י), (ב) הרי בן בלא קידושין עדיין אינו ממזר! (פ' ויחי תשס"א)

• שם משמואל, ויחי ב׳:י״ז

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה

ויאמר מי אלה

מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה,

ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו' פירש"י וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוה"ק ויש להבין דסוף סוף במה יתורץ הקושיא לפי שעתיד לצאת ממנו כנ"ל, ואם זה אינו מזיק ומונע את הברכה למה בתחילה נסתלק הימנו רוה"ק,

יעקב חשד אשר בני יוסף "אינן ראויין לברכה" מפני שלא נולדו בכשרות כדת וכהלכה — שמא לקח יוסף אשה מבנות המצריים או משאר אומות (ולא גיירה) —

וע"ז הראה לו יוסף שטר אירוסין כו', להוכיח ש­נשאה לאשה "בענין שיתפסו בה קידושין וקידשה בקידושין גמורים

מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה" (ובא בהמשך לזה ש"בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו כו'" (כמ"ש רש"י בד"ה שלפנ"ז),

שמזה הבין יעקב שבני יוסף אינם ראויים לברכה5);

וע"ז ענה יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" — "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה".

• הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך ל, ויחי, שיחה ב (ליקוט)

, שזה הי' המכוון בדברי יעקב "מהיכן יצאו אלו": אין ה­כוונה ב"יצאו" — נולדו, לחשוש שנולדו מנשואין שלא כהוגן, אלא זהו ביטוי של תמי': "מהיכן יצאו כו'" — מאיזה טעם וסיבה יצאו מהיות ראויים לברכה; וב­פשטות:

כיון שנולדו בארץ של "שטופי זימה", חשש שמא זה גרם שלא יהיו ראויים לברכה.

מי אלה, איך הצלחת להביא כאלה ילדים, איך עמדת בכל הזימה?

א. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה"1. ופרש"י כוונת שאלתו של יעקב "מי אלה"

אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן הייתה אשת יוסף שניתנה לו על ידי פרעה, לאחר שיוסף פתר את חלומות פרעה, והתמנה למשנה למלך. היא ילדה את ילדיו מנשה ואפרים במצרים. במדרשי חז"ל מובא שילדה את מנשה ואפרים בחודשים אדר ואייר

וכבר תמהו על פירוש זה8 — "הלא9 כל י"ז שנה היו יושבין ועוסקין בתורה לפניו. . א"כ הרי בודאי ידע והכיר אם יש בהם פגם ייחוס או לאו ולא הי' צריך להראות לו בשביל זאת שטר אירוסין ושטר כתובה",

ועוד — "איך9 אפשר להעלות על הלב. . לחשוד את יוסף שבא על אחת מכל העריות כו'10. . והא ודאי שלא חשד יעקב ליוסף ש­לקח אשה מבנות המצריים או משאר או­מות בגיותה חלילה אלא ודאי נתגיירה קודם"

ולכן פירשו12 שיעקב לא חשד שמא יש בהם פגם יחוס,

אלא "שחשב יעקב. . שלא לקח יוסף את אסנת רק לפילגש בלא אירוסין ובלא כתובה כיון שלא לקחה מעצמו בבחירתו רק על פי המלך שנתנה לו לאשה. . לכך הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה לראי' שהיא אשתו ממש ולא פילגש שהרי אין כותבין כתובה לפילגש"13.

אבל מה הבעיה בפילגש?

אבל לכאורה עדיין לא העלו ארוכה לתמי' הנ"ל — כי אף שלא הי' בנשואי אסנת שום איסור שהרי גם לאברהם הייתה פילגש (ורק ש"בני הפלגשים אשר לאברהם" שלחם מעל יצחק בנו, ועד ש"שם טומאה מסר להם"14) — מ"מ, את"ל שבבנים אלו יש איזה חסרון ב­קדושתם כו' (עד שאין ראויים לברכה) איך לא הרגיש זה יעקב במשך כל י"ז שנים אלו?

וביותר תמוה: בדחז"ל (שלפנינו) — תרגום יונתן ומס' כלה — אכן נזכר רק שטר כתובה ולא שטר אירוסין; ומה הזקיקו לרש"י להוסיף שטר אירוסין?

ב. גם צריך להבין מ"ש רש"י "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה" — דלכ­אורה: בשלמא שטר כתובה הוא דבר הרגיל בכל נישואין (ולהעיר שגם אצל האומות ישנו ענין של כתובה, וכדמצינו לעיל גבי שכם18, שאמר "הרבו עלי מאד מהר", ופרש"י "כתובה") — אבל מהיכא תיתי לומר שיוסף קידש את אסנת בקידושי שטר דוקא, עד שיהי' שטר אירוסין תחת ידו?!

יש מפרשים20, שיוסף עשה כך מל­כתחילה "כדי שיוכל להראות ראי' ברו­רה לאביו יעקב שלקחה לאשה ולא ל­פילגש לפי שהי' חכם הרואה את ה­נולד". אבל מלבד הקושיא הנ"ל (סעיף

243

א) שיוסף לא הי' צריך שטר אירוסין "להראות ראי' ברורה לאביו יעקב ש­לקחה לאשה ולא לפילגש", כי לזה מספיק שטר כתובה — הרי אין כל רמז בפרש"י שיוסף עשה כן מלכתחילה "לפי שהי' חכם הרואה את הנולד" (וגם צ"ע בעצם הסברא, שיוסף חשש מראש ש­אביו יעקב לא יאמין לדבריו שלכן עליו להכין "ראי' ברורה" שנשא אשה ב­אירוסין).

אבל גם לפירוש זה צ"ע, מדוע כתב יוסף שטר ראי' על האירוסין שלו, דבר שלא מצינו לו חבר במשך כל הדורות26, וכ"ש וק"ו בזמן האבות והשבטים (וכנ"ל, דוחק לומר שכתב זה רק כדי שתהי' לו "ראי' ברורה לאביו יעקב" שנשא אשה באירוסין)?

ג. ויובן כל זה בהקדים בירור כללי בענין אירוסין ונישואין לפני מ"ת:

דבר פשוט, גם לפי פשוטו של מקרא, שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכפרש"י27 שקיים אפילו "גזרות (דרבנן). . שניות לעריות כו'. . תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני", וגבי יעקב כתב28 "ותרי"ג מצות שמרתי", שמזה מובן שהוא הדבר בנוגע ליצחק (ומפורש בפרש"י29 שקיים כו"כ מצות) — ומ"מ לא נתפרש

244

(בפשש"מ) שקידשו נשותיהם לפני שנשאו אותן; ואדרבה — מפשטות לשון הכתובים גבי יצחק, "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה", משמע, שלא היו קידושין לפני כן, אלא הכניסה תיכף לביתו.

וכן מצינו ביעקב, דכאשר הכניס לבן את לאה ליעקב במקום רחל ויבוא אלי', היתה טענת יעקב רק "למה רימיתני"33, אבל לא ערער על נישואין כאלו בלי קידושין34.

ומכיון שפשטות המקראות מורה שלא היו אירוסין לפני הנישואין אצל האבות —

ד. ויש לומר הביאור בזה:

בנוגע לאופן הנישואין לפני מ"ת כתב הרמב"ם בריש הל' אישות

"קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא. . מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה", וממשיך: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהי' לו ל­אשה שנאמר כי יקח איש אשה. .

וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום. . וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עלי' חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד.

ויש לומר, שזה שלפני מ"ת לא היו קיימים "ליקוחין אלו. . הנקראין קידו­שין או אירוסין" אינו (רק) מפני שעדיין לא נצטוו ע"ז, אלא משום שלפני הדיבור אין כל ענין "ליקוחין" הללו. שהרי ענין "אשת איש" (בפשטות) אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שהאיש ואשה חיים ביחד, ע"ד לשון הכתוב36 "ודבק באשתו". ולכן, לולא ציווי ותוקף התורה, אין מקום לומר שיש "ליקוחין" שבכחם לפעול קשר שיחול על האשה שם "אשת איש" כאשר עדיין "לא נבעלה ולא נכנסה (אפילו) לבית בעלה". ואין זה אלא חידוש התורה, שהאדם קונה "אותה תחלה. . ואחר כך תהי' לו לאשה", היינו שהתורה חידשה לא רק את החיוב, שהאדם צריך לקדש את האשה תחלה,

אלא גם עצם האפשריות לקנות אשה (לפני נישואי' בפועל), שרק ציווי התורה הוא הוא המהווה מציאות ("ליקוחין") כזו37.

וזהו הטעם שלא מצינו שהאבות (וה­שבטים) קידשו את נשותיהם לפני הני­שואין41 — כי זה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היינו ב­מצות כאלו שגם לפני מתן תורה יתכן קיומן באופן ע"ד לאחר מ"ת, אלא ש­עדיין לא נצטוו על עשייתן; משא"כ מצות שכל גדר קיומן נתהווה רק על ידי הציווי — אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ"ת. והוא הדבר בנדון קידו­שי אשה, מכיון שכל גדר הקידושין נת­חדש ע"י ציווי התורה, לא שייך שקיימו זה לפני מ"ת42.

החילוק שבין אירוסין לנישואין הוא – שבאירוסין רק "אסר לה אכו"ע"⁵, והוא רק באופן מקיף⁶, ואילו היחוד בפנימיות נעשה ע"י הנישואין דוקא, כמ"ש⁷ "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – ע"י ענין לידת הולד⁸.

ה. ע"פ הנ"ל יש לבאר תוכן החידוש שמצינו אצל יוסף, שכתב "שטר אירו­סין":

על פי האמור לעיל מובן ש"אירוסין" כאן פירושו "שידוכין", ו"שטר אירוסין" היינו שטר של ראי' שנתקשר בשידוך. והטעם לזה שהי' בידו שטר לראי' על שידוכין הוא משום שרצה להחמיר ע"ע ולהתנהג כפי האפשרי שיהי' אצלו עכ"פ מעין הקידושין שלאחרי מ"ת. ולכן כתב "שטר אירוסין" — שלא זו בלבד (שנישו­איו לא היו באופן של "אדם פוגע אשה בשוק. . מכניסה (תיכף) לתוך ביתו כו'", כ"א) שהיו אצלו אירוסין, היינו שידוכין

כו' וזמן הכנה להנישואין [שבזה לחוד אין חידוש, דודאי גם אצל האבות הי' כן43 (ואפילו אצל בנות לוט), וכנ"ל] — אלא עוד זאת, שכתב אירוסין אלו ב­שטר, שיהי' לראי' שכן עשה, שבזה ניתן תוקף מיוחד בהתחייבות השידוכין שלו, שלא יוכלו להתחרט ממנה, ע"ד ומעין האירוסין שלאחרי מ"ת, שפועלים ומ­הווים ענין "אשת איש".

וכמובן בפשטות: בפעולה שאינה בת קיימא, אין תועלת בכתיבת שטר לראי' בעתיד על פעולה זו; ורק בפעולה בת קיימא כותבים שטר לראי', כדי שלא יוכלו להכחישה בעתיד. וכן בעניננו: כדי לתת תוקף לאירוסין שלו [שמצד עצמם הרי (לפני מ"ת) אין להם תוקף כנ"ל] — כתב יוסף את אירוסיו בשטר, לראי' שאירס את אשתו.

ויש לומר הטעם שרק ביוסף מצינו הידור זה — כי כיון שהי' במצרים, שה­מצריים הם "שטופי זימה" (ובפרט ל­אחרי המאורע עם אשת פוטיפר), היתה צריכה להיות זהירות מיוחדת ותוספת חומרא וקדושה בעניני אישות, ולכך הו­סיף בנישואיו שיהי' עכ"פ מעין האירוסין שלאחר מ"ת, שתיכף, בזמן ההכנה לנישואין, נעשית האשה מיוחדת לאיש זה וכו'.

וע"פ זה יש לומר

ומעתה יובן גם תוכן מענה יוסף על תמיהת יעקב ("מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה") — "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה", בניו (לא רק כפשוטו, אלא) "אשר נתן לי אלקים בזה", שהם בני נישואין כאלו שהיו בתכלית השלימות, אפילו לגבי הנהגת האבות עצמם — ולראי' על זה "הראה לו שטר אירוסין".

ו. ויש לומר, שעד"ז היא כוונת רש"י ב"שטר כתובה" — ובהקדם מה שיש ל­דייק בלשון רש"י "ושטר כתובה" — ד­לכאורה תיבת "ושטר" מיותרת, והי' מספיק לכתוב "(שטר אירוסין ו)כתובה" (כפי שנק' בכל מקום, וגם בפרש"י לעיל)46.

אבל כתובה בכלל (שמצינו גם לפני מ"ת) היא רק ההתחייבות דהבעל על נתינת ממון וכל הצרכים לאשה, אבל אינה קשורה עם עצם הנישואין, ולכן אין הכרח שתהי' בכתב; משא"כ אחר מ"ת, הרי ענין הכתובה שייך לעצם ה­נישואין, וכמ"ש הרמב"ם48 "מ"ע לישא אשה בכתובה וקידושין", וכן אסור לדור עם אשתו אם אבדה כתובתה49.

וזהו דיוק לשון רש"י "שטר כתובה" — דכיון שיוסף השתדל שנישואיו יהיו מעין הנישואין שלאחרי מ"ת, לכן דייק שיהי' לו "שטר כתובה"50.

ז. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

הטעם (הפנימי) לזה שלפני מ"ת לא הי' ענין של אירוסין וקידושין — הוא מפני שענין הקידושין (לאחרי מ"ת) אינו רק קנין בקשר לחיי אישות, אלא הוא ענין של קדושה, ובלשון הגמ'51 בטעם שם "קידושין" — "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש", שהאירוסין הם דוגמת הקדש52, וכנוסח ברכת אירוסין "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". וארז"ל53 "איש ואשה זכו שכינה שרוי' ביניהם", כי תכלית ענין הנישואין הוא שתהי' "שכינה שרוי' ביניהם".

ולכן עצם ענין הקידושין לא יתכן אלא לאחרי מ"ת, כי לפני מ"ת לא הי' שייך שתהי' השראת קדושה כזו בגש­מיות העולם, כי אין זה ביכלתו של אדם (נברא) להמשיך בכח עצמו קדושה עליו­נה כזו, וזה נעשה רק על ידי ציווי ה­תורה, שזוהי נתינת כח מהבורא ית' להמשיך קדושה עליונה זו בחיי איש ואשה.

אמנם מצד מעלתו של יוסף (גם לגבי האבות והשבטים) — כמבואר בכ"מ54 — הי' ביכולתו להמשיך עכ"פ מעין קדושה זו גם לפני מ"ת. וע"ד משנ"ת במק"א55 בדברי המדרש56 "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן" — שקדושת השבת ב­עצמותה היא למעלה מגדר העולם, ו­מעלתו של יוסף היא, שגם קודם שניתנה קדושה זו למטה הי' מרגיש קדושה עליונה זו דשבת, שלמעלה מן הבריאה, וזוהי המעלה המיוחדת שבשמירת שבת

248

של יוסף "קודם שלא תינתן" — שב­שמירת שבת שלו היתה נרגשת קדושת שבת העליונה.

וזהו גם הטעם (ע"פ פנימיות הענינים) שאצל יוסף הי' "שטר אירוסין" — להורות, שהאירוסין והקידושין שלו היו באופן שהמשיך את הקדושה שבענין האירוסין (עד כמה שהי' אפשר קודם מ"ת) למטה בגשמיות העולם, בדיו על הקלף — "שטר אירוסין"57.

The post מה מביא ברכה לזוגיות | פסיכולוגיה בפרשה, ויחי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

לשיחת הרבי מליובאוויטש, ויגש תשכ"ה

פרשת ויגש:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃

• אבן עזרא על בראשית מ״ז:כ״ז: ויאחזו בה. שקנו שם אחזה:

רש"י – ויאחזו בה. לְשׁוֹן אֲחֻזָּה

מלבי"ם: וישב ישראל. תחלה ישבו ברעמסס לא בכל ארץ גשן שהיתה למצרים, ועתה שהעביר אותם לערים הקנה כל ארץ גשן לבני ישראל, באשר פרו ורבו מאד והוצרכו לארץ רחבת ידים:

• אוצר המדרשים, ברייתא דר׳ פנחס בן יאיר א׳:כ״ד

וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה (בראשית מ״ז) הארץ היתה אוחזת בהם ותופסת אותם, ואילו היו מבקשים לצאת מתוכה קודם לכן, לא היו יכולים עד שבא הקץ שהם חייבין, לפיכך כתיב ויאחזו בה כאדם שאוחז בו בעל כרחו.

בראשית טו

וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃

• מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, ויגש ז׳

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. להיות כי יעקב אבינו היה מתירא לילך לחוץ לארץ כמו שאיתא בגמ' (כתובות ק"י:)כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקים וכו', ואמר לו הש"י כי בכל מקום שאתה שם הוא קדוש בקדושת א"י, וזה פירוש וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, היינו שאף בארץ מצרים היה קרוב להש"י והיה מקום מקודש, כי גושן היא לשון התקרבות.

• הכלי יקר – זה פסוק לגנאי

וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב״ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך,

והמה בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות,

כמו שדרשו אצל יעקב וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו',

 הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב״ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.

The post מתי נוחות היא חבר ומתי אויב | פסיכולוגיה בפרשה, ויגש appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• בראשית מא

וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כׇּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃

אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כׇּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃

וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כׇּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃

וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כׇּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵ֒חַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

מה הקשר אני פרעה?

• אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), מקץ ה׳ – הבן איש חי

ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים. הדקדוק מבואר מאי קא מחדש לו בזה שא"ל אני פרעה וכי לא ידע יוסף שהוא פרעה ויובן בס"ד שפרעה מסר כל השלטנות ביד יוסף ורק פרעה יהיה גדול על יוסף בישיבה שכסאו יהיה עומד למעלה ממנו אבל בענין הממשלה פרעה לא יעשה מאומה כי אם יוסף הוא השליט על הארץ וז"ש אני פרעה ובלעדיך תיבת פרעה דבוקה עם ובלעדיך ר"ל אני וכל איש בלעדיך לא ירים איש מאתנו את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים כי הממשלה והשלטון יהיה בידיך ואתה הוא המוציא והמביא:

• אור החיים על בראשית מ״א:מ״ד

אני פרעה ובלעדיך וגו'. פירוש המלכות היא שלי כי פרעה שם מלכות יגיד ובלעדיך לא ירים וגו', פי' אחריו תהיה מעלתו שבלעדיו לא וגו' ולזה אמר בתוספת וא"ו להיות שקדם הזכרת מעלתו באומרו אני פרעה כמו שפירשתי:

• ביאור יש"ר

אני פרעה, אני אקרא בשם פרעה כלומר מלך:

ובלעדיך, שאתה תהיה המושל בעם, כי יש הפרש בין מלך למושל, כל מלך בידו להיות מושל ואין כל מושל מלך, כי המלוכה היא הנשיאות העליונה לחקק חקים ולתת דתות, והמלך יתן דתותיו ביד המושלים כי הם הממלאים דתות המלך ולהם כח לדדות בעם, ואם המלך רוצה עושה הממשלה בעצמו, כמו השם ב"ה שהוא מלך מלכים, וגם הוא מושל בכל, כענין שכתוב ומלכותו בכל משלה (תהלים ק"ג י"ט), ולפעמים המלך נותן הממשלה ביד אחר, כמו שעשה פרעה, ולזה הוא נשאר מלך ויוסף היה המושל, כמו שאמר וישימני לאב לפרעה וכו' ומושל בכל ארץ מצרים (לקמן מ"ה ח'), וכן כתוב שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו (תהלים ק"ה כ"א):

והנה זה מוזר המדרש אומר כך

• במדבר רבה יד

מַהוּ אֲנִי פַרְעֹה, כָּךְ אָמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ (בראשית מא, מ): אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו', שֶׁעֲשִׂיתִיךָ מֶלֶךְ עַל כֻּלָּם, הִזָּהֵר שֶׁתִּנְהֹג בִּי כָּבוֹד וְהַמְלִיכֵנִי עָלֶיךָ,

לְכָךְ אָמַר אֲנִי פַרְעֹה,

 כְּלוֹמַר שֶׁתְּהֵא אֵימַת מַלְכוּתִי עָלֶיךָ,

וְדִכְוָתֵיהּ (שמות ו, ב): וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה',

לָמָּה צָרִיךְ כָּאן לוֹמַר אֲנִי ה', אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשִׂיתִיךָ אֱלוֹהוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, כְּמָה דְּתֵימָא (שמות ז, א): רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱ-לֹהִים לְפַרְעֹה, הִזָּהֵר לִהְיוֹת אֱלָהוּתִי עָלֶיךָ, שֶׁלֹא עֲשִׂיתִיךָ אֱלוֹהַּ כִּי אִם לְפַרְעֹה לְבַדּוֹ,

• בראשית רבה צ׳:ב׳

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת הִכְתִּיב לָנוּ משֶׁה בַּתּוֹרָה וְאָנוּ לְמֵדִים מִפָּרָשַׁת פַּרְעֹה הָרָשָׁע… אֲנִי פַרְעֹה, יָכוֹל כָּמוֹנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר אֲנִי פַרְעֹה, גְּדֻלָּתִי לְמַעְלָה מִגְּדֻלָּתֶךָ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר מִן אֲנִי שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אַתְּ לָמֵד אֲנִי שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה אֲנִי שֶׁל בָּשָׂר וָדָם עַל יְדֵי שֶׁאָמַר פַּרְעֹה הָרָשָׁע לְיוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה הָיָה לוֹ כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה, לִכְשֶׁיָּבוֹא אֲנִי שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה מו, ד): אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

• זהר יתרו

אָנֹכִי, רָזָא דְּכֹלָּא כַּחֲדָא, בִּכְלָלָא דְּכָל אַתְוָון, בִּשְׁבִילֵי אוֹרַיְיתָא, דְּנַפְקוּ מִגּוֹ רָזָא עִלָּאָה, בְּהַאי אָנֹכִי, תַּלְיָין רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אָנֹכִי, רָזָא לְמֵיהָב אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּא, דְּקָא מְחַכָּן לֵיהּ וְנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, בְּהַאי, אִית לוֹן בִּטְחוֹנָא כַּדְקָא חֲזִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְסִימָנִיךְ (בראשית מ״א:מ״ד) אֲנִי פַרְעֹה.

• באר מים חיים

הרי שמדברי פרעה אנו למדים גדולתו של הקב"ה למעלה למעלה.

• תניא, פרק ו

והנה זה לעומת זה עשה אלהים כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנ"ל ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם.

The post האם אני נרקסיסט? | פסיכולוגיה בפרשה, מקץ appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• בראשית לט

וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃

וַיְהִ֤י יְהֹוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי׃

וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י ה' אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהֹוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ׃

וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכׇל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ׃

וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כׇּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת ה' בְּכׇל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃

וַיַּעֲזֹ֣ב כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃

וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃

אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּ֒נִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃

וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃

וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃

וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נׇס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃

וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נׇס הַחֽוּצָה׃

וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃

וַיְהִ֣י כְשׇׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נׇס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃

וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃

וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃

וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נׇס הַחֽוּצָה׃

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃

וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־[אֲסִירֵ֥י] (אסורי) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃

שלשלת שמנוגן באריכות רבה, יתכן כי בא להצביע על פעולה ממושכת, כגון התלבטות, קושי נפשי לבצע החלטה מסוימת, ואולי אפילו משבר זהותי.

• עד כמה קשה היה הניסיון

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, וישב ט״ו

ותאמר אליו, מה יפה מאוד שיער ראשך הנה מסרק הזהב אשר בבית, קח נא לך והסרק את שיער ראשך. ויאמר אליה,

עד מתי תדברי אליי כדברים האלה, עזוב לך את כל הדברים האלה מעליי וקום ועשה לך את כל דברי ביתך.

ותאמר אליו, אין דבר בביתי ואין מאמר כי אם דבריך ומאמריך.

ובכל זאת לא הביט יוסף אליה ולא נשא את עיניו בה, ויתן את עיניו בארץ למטה.

ותאהב זליכה את יוסף בלבה לשכב עמה,

והיה בעת אשר ישב בבית לעשות מלאכתו ותבוא זליכה ותשב לפניו.

ותסיתהו בדברים יום יום לשכב עמה או להביט אליה, ולא אבה יוסף לשמוע אליה.

ותאמר אליו, אם לא תעשה את דברי אייסרך במשפט מות ואתנה עליך עול ברזל. ויאמר אליה יוסף, הלא האלוקים אשר ברא את האדם הוא מתיר אסורים, והוא אשר יציל אותי ממאסריך וממשפטיך.

ויהי כאשר לא יכלה עליו לפתותו ונפשה דבקה בו, ותיפול זליכה בחולי כבד מתאותו. ויבואו כל נשי מצרים לבקרה ויאמרו אליה, מדוע את ככה דלה ורזה ואת לא חסרת דבר. הלא אשת שר נכבד וגדול בעיני המלך את, החסרת דבר מכל אשר תאוה נפשך. ותען זליכה אתהן לאמור, היום יוודע לכן על מה היה לי הדבר הזה אשר ראיתם אותי בו. ותצו את נערותיה וישימו לחם לכל הנשים, ויעשו כן ותעש להן משתה ויאכלו כל הנשים בבית זליכה. ותיתן בידם אתרוגים ותיתן להן סכינים לקלף האתרוגים לאכלם, ותצו וילבישו את יוסף בגדים יקרים ולהביאו לפניהם. ויבוא יוסף לפניהם ויביטו כל הנשים ביוסף, ויראו את יוסף ולא הפנו את עיניהם ממנו. ויחתכו כולם את ידיהים בסכינין אשר בידיהן, וימלאו כל האתרוגים אשר בידיהן בדמם. ולא ידעו את אשר עשו, אך הביטו לראות ביופי יוסף ולא הפנו ממנו את עפעפיהן. ותראה זליכה את אשר עשו ותאמר אליהן, מה המעשה הזה אשר עשיתן הלא אתרוגים נתתי לפניכם לאכול ותחתכו אתם כולכם את ידיכן. ויראו כל הנשים את ידיהן, והנה מלאים דם וירד דמן על כל בגדיהן. ויאמרו אליה, כי זה העבד אשר לך בביתך הרהיבנו ולא יכולנו להסיר עפעפינו ממנו מיופיו.

ותאמר אליהם, הלא ברגע אשר ראיתם אותו קרה לכם הדבר הזה ולא יכולתם להתאפק עליו. ואף אנוכי אשר הוא בביתי תמיד ואראה אותו יום יום הולך ובא בביתי, ואיך לא אדל ואמות מזה. ויאמרו אליה, אמת תדברי כי מי יוכל לראות את התואר הזה בביתו ויתאפק ממנו, והלא עבדך הוא ומשרת את ביתיך ולמה לא תדברי אליו את אשר עם לבבך ותעזבי את נפשך למות בדבר הזה. ותאמר אליהם, מתחזקת אני בכל יום להסיתו ולא אבה אל דברי, ואבטיחהו בכל טובה ולא מצאתי בו דבר על כן דלותי כאשר ראיתם אותי. וזליכה חלתה מאוד מתאות יוסף, ויכבד עליה חוליה מאהבתו. וכל אנשי בית זליכה ואישה לא ידעו את הדבר הזה, וכי חלתה זליכה מאהבת יוסף. וישאלוה כל אנשי ביתה, מדוע את ככה דלה וחולה ואת לא חסרת דבר. ותאמר אליהם, לא ידעתי את הדבר הזה אשר בא יום יום אליי. וכל הנשים וכל מאהבותיה באות יום יום לראותה ולדבר עמה, ותאמר אליהן אין זה כי אם מאהבת יוסף. ותאמרן אליה, פתי אותו והחזיקי בו בסתר, אולי ישמע אלייך ויסיר מעלייך רק את המות הזה. ותוסף זליכה לחלות מאהבת יוסף, ותלך הלוך ודלה עד כי לא היה בה כח לעמוד. ויהי היום ויוסף עושה מלאכת אדוניו בבית, ותבא זליכה בסתר ותיפול עליו פתאום, ויקם יוסף עליה ויתחזק ממנה ויושיבה לארץ. ותבכה עליו זליכה מהתאוה אשר בלבבה אליו, ותתחנן לפניו בבכיה ודמעותיה יורדות על פניה. ותדבר אליו בקול תחינה ובמר נפש לאמור, הראית או השמעת או הידעת אישה יפה כמוני או טובה ממני אשר אדבר אליך יום יום ואדל מאהבתך, ואעש לך את כל הכבוד הזה ולא שמעת בקולי. ואם על אשר יראת מאדוניך פן ייסר אותך, חי המלך אם יקרך עוון בדבר הזה מאדוניך. ועתה שמע נא אליי ועשה למען הכבוד אשר כבדתיך והסר מעליי את המות הזה, ולמה אמות בעבוריך. ותכל לדבר ויען יוסף אותה לאמור, חדל לך מעליי ועזוב את הדבר הזה, חלילה לי לעשות את הדבר הזה לאדוני. הן אדוני לא ידע איתי מה בבית, וכל אשר לו נתן בידי. ואיך אעשה את הדברים האלה בבית אדוני.

כי גם הוא כבדני מאוד בביתו, וגם הפקיד אותי על ביתו וינשאני. אין איש גדול בבית הזה ממני ולא חשך אדוני ממני מאומה כי אם אותך באשר את אישתו, ואיך תדבר אליי כדברים האלה ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים ולאישך. ועתה חדל לך עוד מעליי ואל תדברי אליי עוד כדברים האלה, כי אינני שומע אל דברייך. וזליכה לא שמעה אל יוסף בדברו אליה את הדברים האלה, אך מסיתה אותו יום יום לשמוע אליה. ויהי אחרי כן ויתמלא נחל מצרים על כל גדותיו, ויצאו כל יושבי מצרים וילכו לראות את הנחל בכל כלי שיר כמשפטם בארץ מצרים. וגם המלך והשרים יצאו לראות בתופים ובמחולות, כי שמחה גדולה היא למצרים ויום טוב בעת אשר יתמלא ים שיחור והלכו שם לשמוח על המים. ויהי בצאת המצריים אל היאור לשמוח כמשפטם, ויצאו גם כל אנשי בית פוטיפר איתם. אך זליכה לא יצאה לה כי אמרה חולה אנוכי ותשב בבית לבדה, בעבור המצא לה יוסף ביום ההוא. ויהי בצאתם ותישאר זליכה בבית לבדה, ואין אחר בבית איתה. ותקם ותעל אל הבית אל היכלה, ותלבוש בגדים כבגדי מלכות. ותשם על ראשה אבנים יקרות מאבני שוהם משובצים זהב וכסף, ותייפה את פניה ואת בשרה בכל תמרוקי הנשים. ותקטיר את ההיכל ואת הבית בקדה ולבונה, ותפזר בכל ההיכל מור ואהלות. ותשב אחרי כן בפתח היכלה על דרך הבית, במקום אשר יעבור משם יוסף לעשות מלאכתו. והנה יוסף בא מהשדה, ויבוא הביתה לעשות מלאכת אדוניו. ויבוא עד המקום אשר יעבור משם, וירא את כל מעשה זליכה וישב אחורנית. ותרא זליכה את יוסף שב אחורנית מפניה ותקרא לו לאמור, מה לך יוסף בא אל מלאכתך והנני פניתי את הדרך עד עברך אל מושביך. וישב יוסף ויבוא הבית אל מקום מושבו, וישב לעשות מלאכת אדוניו כמשפט. והנה זליכה באה אליו, ותעמוד לפניו בבגדי מלכות וריח שלמותיה יצא למרחוק. ותמהר ותחזק ביוסף ובבגדיו ותאמר אליו, חי המלך אם אינך עושה דברי כי היום תומת. ותמהר ותשלח את ידה האחרת ותשלוף את החרב מתחת בגדיה ותיתן על צואר יוסף, ותאמר קום ועשה את דברי ואם אין אתה מת היום.

יוסף מלפניה בעשותה את הדבר הזה ויקם לברוח מלפניה, והיא תפשה את בגדו ממול פניו. ויהי בברחו בבהלה ותקרע הבגד אשר החזיקה בו זליכה, ויעזוב יוסף הבגד ביד זליכה וינס ויצא החוצה כי ירא. ותרא זליכה כי נקרעו בגדי יוסף ויעזבם בידה וינס, ותפחד לנפשה מאוד פן ישמע עליה הדבר. ותקם ותעש בערמה ותסר את הבגדים אשר לבשה אותם, ותלבש את בגדיה. ותיקח את בגדי יוסף ותנח אצלה, ותלך ותשב במקום חוליה אשר ישבה שם טרם צאת אנשי ביתה אל היאור. ותקרא את נער אחד קטן אשר היה בבית ותצוהו לקרוא אל אנשי ביתה, ויבואו אנשי הבית אליה. ויהי כראותה אותם ותאמר אליהם בקול גדול ובצעקה, ראו אשר הביא אליי אדוניכם איש עברי אל הבית כי בא היום לשכב עמי. ויהי בצאתכם ויבוא הביתה וירא כי אין אחד בבית, ויבוא אליי ויחזק בי לשכב עמי.

סוטה לו ב

יוֹסֵף מַאי הִיא — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ. ״וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס. ״וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת וְגוֹ׳״, אֶפְשָׁר בַּיִת גָּדוֹל כְּבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא הָיָה בּוֹ אִישׁ?! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם חַגָּם הָיָה, וְהָלְכוּ כּוּלָּן לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, וְהִיא אָמְרָה לָהֶן חוֹלָה הִיא, אָמְרָה: אֵין לִי יוֹם שֶׁנִּיזְקָק לִי יוֹסֵף כַּיּוֹם הַזֶּה. ״וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וְגוֹ׳״, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאתָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֲתָה לוֹ בַּחַלּוֹן, אָמַר לוֹ יוֹסֵף! עֲתִידִין אַחֶיךָ שֶׁיִּכָּתְבוּ עַל אַבְנֵי אֵפוֹד וְאַתָּה בֵּינֵיהֶם, רְצוֹנְךָ שֶׁיִּמָּחֶה שִׁמְךָ מִבֵּינֵיהֶם, וְתִקָּרֵא רוֹעֶה זוֹנוֹת? דִּכְתִיב: ״וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן״. מִיָּד — ״וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ״,

• ראשית חכמה – שער הענוה ז

המדה הראשונה שיטעה היצר לאדם הוא שיהא מתקן בגדיו ומסלסל בשערו וכיוצא, ומראה שאין בזה עבירה, ולא ידע שמזה ימשכהו אל מדת הגאוה, שאם יבזוהו יאמר בלבו לאדם נכבד כמוני מבזים. ובבראשית רבה (פרשה כב, ו) אמרו ז"ל אמר רבי אמי אין יצר הרע מהלך לצדדים אלא באמצע פלטייא, ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו מסלסל בשערו מתלה בעקבו אומר הדין דידי הוא, מאי טעמא (משלי כו, יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. אמר רבי אבין כל מי שמפנק את יצרו בנערותו סופו להיות מנון עליו בזקנותו, מאי טעמא (שם כט, כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, עד כאן לשונו.

וכן פירשו בזוהר (פ' וישב דף קצ ע"ב) שתחלת תפיסת היצר לאדם הוא בתיקון מלבושיו,

איך נחלצים מזה?

1. וינס – לא לקיים משא ומתן – המחשבות בונות על השיח

אברבנאל על תורה, בראשית ל״ט:י״ב

ולכן כשהציקה אותה חוזק האהבה והוא לא היה כבר שומע דבריה תפשתהו בבגדו כי חשבה כי אחרי שהעיזה פניה להחזיק בו יבוש מלבזות אותה ולומר לה איני רוצה אותך. והוא לפחדו שמא יתפתה בדבריה ומעשיה ברח מפניה ויצא החוצה ולא המתין לקחת בגדו מידה כדי שלא תחזיק בו ונשקה לו וזהו וינס. גם לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול מפני שהיתה גברתו והסירה אותו מעליו כי היה בגד יתעטף בו כמעיל וצניף כמו שכתב הרמב"ן.

• לשים לב להתחלה

אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), וישב י״ד

ותתפשהו בבגדו לאמר שככה עמי. לכאורה תיבת לאמר יתור נפיש ויובן בס"ד לפרש שהיא לא דברה אותו היום תכף עמו שישכב עמה כדרכה כי היתה מפחדת פן תכף בשמעו דברים אלו ממנה יברח החוצה ולא תוכל לתופסו ולכן הוכרחה להיות תחלה תופסת אותו בבגדו בלתי שתדבר עמו קודם ואחר שכבר תפסה אותו בבגדו אז תבעתו בפה ותאמר שכבה עמי ולכן הוצרכה תפיסת הבגד מעיקרא וז"ש ותתפשהו בבגדו בשביל כדי לאמר לו שכבה עמי שאם לא היתה תופשת בגדו מקודם לא היתה א"ל שכבה עמי כי ידעה שתכף מתחלת דבריה יברח ומה תועיל לה זה אבל אחר שתפשה בבגדו בטחה שאז תוכל לדבר עמו ולא יברח וזהו דקדוק תיבת לאמר שהכוונה עשתה כן בשביל לאמר כן.

• לנסח תועלות. ליצר אין עתיד

דעת זקנים על בראשית ל״ט:י״ב

וינס ויצא החוצה. אמר לו הקב"ה בזכות וינס. בחייך שהים ינוס מפני ארון שלך זהו שאמר הכתוב הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף

• צא החוצה – אל מקום אחר. תחליף סביבה

העמק דבר על בראשית ל״ט:י״ב

 וינס ויצא החוצה. משמעות חוצה מתפרש בשני אופנים. א׳ חוץ המקום והחדר שעומד. ב׳ השוק והרחוב שבעיר שנקרא חוץ ומעתה אי כתיב וינס החוצה היה במשמע שנס מן החדר לחוץ. ע״כ כתיב ויצא. שהלך עוד למרחוק מחדרו. היינו שיצא אל השוק להסיח דעת ממה שאירע לו ולא נס בשוק אלא הלך כדרך יוצא לשוק:

רבנו בחיי, בראשית ל״ט:י״ב

וינס ויצא החוצה. יצא לחוץ כדי שתתיאש ממנו ולא תתבענו. או אולי מפני שרצה הצדיק לכבוש את יצרו נתחכם למצוא דרך ויצא החוצה להתקרר מפני שנתחממו לו כחות הגוף.

ובמדרש וינס ויצא החוצה. אמר לו הקב"ה אתה נסת היום, הים ינוס מפני ארונך, שנאמר (תהילים קי״ד:ג׳) הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף.

• צא מהעולם למשהו גבוה יותר זה מקרר את היצר
• אור תורה, ויצא, מא

ורחל באה עם הצאן. איתא במדרש כדי לדבק ביופיה, ולכאורה אינו מובן. אבל הפירוש האמיתי רחל העליונה, שעל ידי שיראה רחל זו ידבק יעקב ברחל עליונה, שכל היופי של זו התחתונה באה מן העליונה. וזהו פי' גם כן ויבא יוסף [הביתה] לעשות מלאכתו, ואמרו רז"ל שראה [דמות] דיוקנו של אביו. פי' לפי שידוע שאשת פוטיפר היתה מתפארת לפניו עד מאוד וכו', (כנ"ל) [כדאיתא] במדרש בגדים שלבשה [לו] בצפרא לא לבשה ברמשא, כדי לפתותו. ויוסף הצדיק לא היה חפץ בהתפארות זו, אבל היה חפץ והתלהב מהתפארות זו להתפארות העליון שהוא דיוקנא של אביו תפארת ישראל. וזהו [פירוש] וינס ויצא החוצה, [ר"ל] שנס מהתפארות זו הגשמיות והתלהב לנוס החוצה, חוץ לעולם הזה, והתדבק בתפארת העליון.

• הכל תלוי בך

תורת מנחם, כט, שנת תשכ"א, 266

יש לפרש כן גם במ"ש ביוסף "וינס ויצא החוצה", שמורה על היציאה מכל העולמות וכל סדר ההשתלשלות, ומצד זה נתבטל כל ענין החשבון והשקו"ט, כך, שאין אפשרות שיהי' מעמד ומצב ד"חטאתי לאלקים".

מג. וזוהי גם הוראה לכל אחד בעניניו:

ובהקדם הידוע בפירוש הפסוק²³⁶ "נוהג כצאן יוסף", שכל ישראל נקראים על שם יוסף, לפי שכלכלם בימי הרעב, כמ"ש²³⁷ "ויכלכל יוסף את אחיו גו'"²³⁸. ומזה מובן, שהנהגתו של יוסף מהוה הוראה לכל "צאן יוסף", בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"<201>.

וההוראה היא:

כאשר יהודי בא (או שנדמה לו שבא) לידי נסיון, ועד שנדמה לו שהוא במעמד ומצב של עבד בבית אדוניו המצרי,

– בדוגמת הנסיון דיוסף שהי' בבית אדוניו המצרי, ואשתו שידלה אותו רק "לשכב אצלה"²³⁹, "ותתפשהו בבגדו", והבטיחה לו ש"אין איש מאנשי הבית שם בבית", אף אחד לא יראה, אף אחד לא ישמע ואף אחד לא ידע מזה, ויש לו כו"כ היתרים, והעיקר, שעי"ז יציל נפש אחת מישראל, שלא יענישוהו במיתה רח"ל, אלא ישאר בחיים, ולמחרת יוכל לשוב בתשובה, לפעול ענינים ולהציל עולמות כו', עד למעלה מעלה –

אזי צריך שתהי' "דמות דיוקנו של אביו" נראית לו בחלון:

עליו רק להפנות את ראשו ולהביט על דמות דיוקנו של אביו; עליו לפקוח את העינים, ואז יראה דמות דיוקנו של אביו – יעקב אבינו, ששופרי' מעין שופרי' דאדה"ר, יציר כפיו של הקב"ה²⁴⁰, ואז, הנה כל מעשה פרטי של איש פרטי במקום וזמן פרטי, חדל מלהיות ענין פרטי, אלא הוא ענין שבו תלוי כללות הבנין של ה"עולם מלא"<20> (או ח"ו הפכו – ע"י המעשה שעומד בפניו עתה), בדוגמת פעולת יעקב אבינו בתיקון חטא אדה"ר.

והוראה זו – ככל ההוראות שבתורה (שבזה נכללים סיפורי התורה שגם הם הוראות²⁴¹) – כוללת גם נתינת-כח שיוכלו לקיימה,

וגם אם לשעה קלה ישנם קשיים בדבר, כמו אצל יוסף שישב בבית הסוהר – הרי גם בבית הסוהר גופא נעשה יוסף המושל ושולט²⁴², ולאח"ז הנה "מבית האסורים יצא למלוך"²⁴³, שנעשה "מושל בכל ארץ מצרים"²⁴⁴, "המשביר לכל עם הארץ"²⁴⁵, ועד ש"וילקט יוסף את כל הכסף"²⁴⁶ מכל הארצות, ומזה נעשו האוצרות ("מטמוניות"²⁴⁷) שיתגלו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

ש"שופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדה"ר"⁴⁶, ומה שקלקל אדה"ר ע"י החטא (שהרי בתחלת הבריאה "עולם על מילואו נברא"⁴⁷, וע"י החטא ירדה זוהמא לעולם⁴⁸) – תיקן יעקב⁴⁹.

The post איך לנצח את הקרב ברגע האמת | פסיכולוגיה בפרשה, וישב appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מקורות

• פרשת וישלח

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃

וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃

וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃

וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃

וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃

וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה…

וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃

וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃

אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃

וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃

וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃

וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃

וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃

• בראשית רבה פ׳:ז׳

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר (בראשית לד, ח), רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר בִּשְׁלשָׁה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, ב

ִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה וּבַחֲפִיצָה.

בִּדְבִיקָה (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים.

בַּחֲשִׁיקָה (דברים ז, ז): לֹא מְרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה'. ו

ּבַחֲפִיצָה (מלאכי ג, יב): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם וגו'.

וְאָנוּ לְמֵדִים אוֹתָהּ מִפָּרָשָׁה שֶׁל רָשָׁע הַזֶּה.

בִּדְבִיקָה (בראשית לד, ג): וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בַּחֲשִׁיקָה (בראשית לד, ח): שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם.

בַּחֲפִיצָה (בראשית לד, יט): כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב.

 רַבִּי אַבָּא בַּר אֱלִישָׁע מוֹסִיף אַף תַּרְתֵּין בְּאַהֲבָה וְדִבּוּר,

בְּאַהֲבָה (מלאכי א, ב): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.

בְּדִבּוּר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם.

וְאָנוּ לְמֵדִים מִפָּרָשָׁתוֹ שֶׁל רָשָׁע הַזֶּה, בְּאַהֲבָה (בראשית לד, ג): וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה.

בְּדִבּוּר, (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה.

וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְדַבֵּר עַל הַלֵּב, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּיַשְּׁבִים אֶת הַלֵּב, אָמַר לָהּ אָבִיךְ בִּשְׁבִיל שָׂדֶה אֶחָד רְאֵה כַּמָּה בִּזְבֵּז וְכַמָּה מָמוֹן הִכְרִיעַ, אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי לִתֵּן לָךְ כַּמָּה נְטָעִים וְכַמָּה שָׂדֶה בֵּית זֶרַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

• ראשית חכמה שער האהבה ג

אָדָם שֶׁבָּא לָגוּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

"וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

עוסק במהי האהבה והקשר של האדם לבוראו –

…כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ז), בהרחקת אהבת העולם הזה,

שהאדם בעולם הזה הוא כגר שהגיע אל ארץ נכריה ואין עליו חומל,

אלא שאדון המדינה חמל עליו לגירותו והוריהו דרך שיתקן ענינו בה,

ואמר לו כי אין ישיבתו בארץ ההיא דרך קבע אלא שיכין לו צדה ללכת אל ארץ אחרת מעולה מזו,

כי חייב האדם ההוא להכין צידה ושאר תנאי הגרות, שכתב הוא זכרונו לברכה,

וכתב, והראיה על גירותך ויחידותך בעולם הזה, כי בעת צאתך אל גדר ההויה והרכבתך בבטן אמך אלו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קדם לכן ברגע אחד או לאחרך רגע אחד לא היו יכולין,

וכן אין יכולת באדם להגיע מזון אליך מבלי עזרת האל,

ולא להוסיף בגופך ולא לחסר ממנו,

ואלו היית מעלה אל לבך כי העולם כולו לך לבדך נשאר מאין יושב, לא היה מוסיף בטרפך המגיע אותך אל אחריתך כשעור חרדל,

וכן אלו היו נוספים כפליים לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל פחות ממנו ולא יותר,

וכן לא יוכל אחד מן הברואים להועיל לך ולא להזיק לך,

ולא לאחד מהם להוסיף בימי חייך ולא לפחות מהם, וכן מדותיך וטבעך ומעלליך הטובים והרעים.

אם כן, איזה יחס בינך ובין הברואים, או באיזה קורבה אתה קרוב אליהם או הם קרובים אליך, ואתה בעולם הזה כאסור שלא יועילוך רב אנשיו ולא יזיקוך מעוטם, ולא תראה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו, ולא חומל עליו כי אם בוראו.

על כן התייחד אחי בעבודתו, כאשר התייחד בבריאתך והנהגתך וטרפך וחייך ומותך, ושים תורתו וסעדו נגד עיניך, וקבל תנאי הגרות אשר העירותיך עליהם על נפשך כל ימיך בעולם הזה, תגיע אל נעימות העולם הבא, עד כאן לשונו.

וקצרתי מקצת לשונו מה שאינו צורך אל כונתינו. נמצא כשיחשוב האדם בגירותו בעולם הזה יפשוט אהבת העולם הזה מלבו ויחשוב בדבקותו בעולם הנשמות ששם תמיד הוא דבק בידו"ד.

…נמצא, כי דרך התדבקות האדם בקונו הוא על ידי קשר נפש רוח ונשמה במקורם, ואז כל העולמות מתקשרים כאחת על ידי נפשו ורוחו ונשמתו,

וגורם הארת המאציל מלך מלכי המלכים בכל העולמות, ואז הוא סוד נשיקין בכל העולמות שיתקשרו ויוכללו אלו באלו וכן נפשו ורוחו ונשמתו יאירו, ויוכללו למעלה ויינקו רוב שפע ממקור כל הברכות.

ויש ראיה לנו מתוך דברי רבותינו זכרונם לברכה היות הדבקות על ידי נפש רוח ונשמה, זה לשונם בבראשית רבה (פ, ז) אמר רבי שמעון בן לוי בשלשה לשונות של חיבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל בדביקה, בחשיקה, בחפיצה.

בדביקה מנין, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם. בחשיקה מנין, שנאמר (דברים ז, ז) חשק ה' בכם. בחפיצה מנין, שנאמר (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ. ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע, בדביקה, (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. בחשיקה, כתיב (שם לד, ח) שכם בני חשקה נפשו בבתכם. בחפיצה, (שם לד, יט) כי חפץ בבת יעקב.

רבי אבא בן אלישע מוסיף עוד תרין, באהבה ובדבור, באהבה, (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם אמר ה'. בדבור, (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים.

ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע, באהבה, (בראשית לד, ג) ויאהב את הנערה. בדבור, (שם) וידבר על לב הנערה, דברים שהם מנחמין את הלב, עד כאן לשונו.

ראוי לעורר הערה אחת, מאי טעמא דרבי שמעון בן לוי שלא מנה אלא שלשה,

שהרי חמשה מצינו בפרשתו של אותו רשע, כמו שאמר רבי אבא בן אלישע.

 אלא הענין כי רבי שמעון בן לוי לא רצה למנות אלא שלשה שהם העיקר, שהם כנגד נפש רוח ונשמה.

ורבי אבא בן אלישע שמנה חמשה, מפני שמצינו שחמשה שמות יש לה לנשמה כדפירש רשב"י זכרונו לברכה (זהר תרומה קנח ב) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה), דהיינו גופא. ובכל נפשך, דהיינו נשמתא, דחמש שמהן אית לה, נשמה, נפש, רוח, חיה, יחידה…

ונחזור לפרטי המאמר, כי שלשה לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, מפני שהשפעת נפש רוח ונשמה הם ממנו יתברך אלינו, ועל ידי החלקים החשובים האלה שיש לנו ממנו יתברך מתקשט בנו, ולא השפיע בנו החלקים האלה אלא מרב חבה שיש לו עמנו,

…והיינו שלשה לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל

 כנגד נפש רוח נשמה שהשפיע בנו מרב החיבה.

כנגד בחינת נפש אמר בדביקה, שנאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים…

אם כן פירוש ואתם הדבקים בה' הוא מוכרח ללמד שמלת הדבקים חוזר גם כן לאלהיכם, שהוא דבק בכם גם כן כמו שאתם דבוקיים בו, מפני שהיא צריכה התעוררות מעשיכם להתייחד בנהורא חוורא, והיינו אלהיכם בכנוי לכם, כמו שפירש הרשב"י שהוא דבק בכם.

כנגד בחינת רוח אמר בחשיקה, דכתיב (דברים ז, ז) חשק ה' בכם, וכבר פירשנו שזה נאמר על שלשה אבות, והתפארת בו שם ידו"ד נקוד שב"א חול"ם קמ"ץ, שמורה שהוא כלול משלשתם, והיינו כנגד רוח שהוא ממנו.

כנגד הנשמה אמר בחפיצה, דכתיב (מלאכי ג, יב) ואשרו אתכם וגו' כי תהיו אתם ארץ חפץ…. השלישית ארץ חפץ, דהיינו ארץ יונקת מהרצון שהיא דבקה עם כתר חכמה, והיינו ארץ העליונה שהיא נקראת גם כן ארץ החיים.

ולהבין הבדל מה בין דביקה לחשיקה לחפיצה, שאם כפל הענין במלות שונות זה לא יורה על החבה, אלא צריכין אנו לומר שכל תיבה מאלו יורה ענין חיבה מה שלא תורה חברתה.

דבקה יורה על דבקות האדם נפשו בנפש חברו,

כענין שיש (מל"א א, יב) בהם דבק שלמה לאהבה, וכן (רות א, יד) ורות דבקה בה, דהיינו דביקת רצונה בה,

ואמנם הדביקה הזו לא יורה על האחדות כל כך, שכבר אפשר שיפרד הדבוק, והראיה ממקום שלמדו זכרונם לברכה הדביקות כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו' כמבואר לעיל, והאזור פעמים הוא דבק באדם, פעמים אינו דבק, שהוא מתירו ממנו.

אמנם מלת חשק מורה על קשר האהבה יותר, שהרי מצינו שנשתמשה תורה במלה זו בענין קשר ויחוד, (שמות לח, יב) וחשוקיהם כסף, שפרושו הדוק ודבוק, כי היו לעמודים חוטי כסף שהיו מהודקים ומדובקים ומקושרים בהם סביב, כמו שעושים בחביות העץ להדק אותם, כן פירש הרד"ק בשרש חשק.

חפץ הוא יותר, שיהיה חפץ רצון האדם וכל מגמת פניו אל פניה אפילו שעה אחת לא יזוז ממנה, כענין שנאמר (דה"א כח, ט) בלב שלם ובנפש חפצה, והיינו (בראשית לד, יט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב, ולא אחר הדבר והוא כאלו היה מת באהבתה, שלא היה לו רצון אחר בעולם אלא רצון זה לבד. וכן נתייחס מציאת הזיווג במקרא בלשון חפץ, כענין (מל"א י, יג) את כל חפצה אשר שאלה, בענין מלכת שבא, ופירשו זכרונם לברכה שבא עליה. ועוד פירשו בזהר (יתרו פט, א) בפסוק (ישעיה נו, ד) ובחרו באשר חפצתי, באשר חפצתי סתם, דא זווגא דמטרוניתא, והטעם כי בזיווג כל רצון האדם ולבו וכל אבריו כלם אל פניה אחת.

ולכן במאמר מהראיות שהביא לדביקה חשיקה נלמד הבנת הענין היות חשיקה יותר מדביקה, וכן חפיצה יותר מחשיקה.

נשאר עלינו לבאר ענין במאמר נוגע מאד לענין האהבה, והוא, לדעת למה לו לבעל המאמר להביא שלשתן מפרשתו של אותו רשע, וראינו היותו ענין ארוך, לכן נבאר אותו בפרק בפני עצמו כדי לתת ריוח למעין.

• שער האהבה,  ד׳

פרק זה יהיה בבאור אהבת השכינה, וכיצד תהיה אהבתינו בה כדי שלא תוכל להפרד. וזהו המציאות הנלמד מפרשתו של אותו רשע, ופירושו במה שפירשו המפרשים ובפרט הר' מנחם מרקנטי עליו השלום, שכתב ששכם בן חמור החוי שבא על דינה סודו הוא הנחש שבא על חוה, והיינו חוי לשון חויא, ודינה כבר נודע מה שפרשו בזהר שהוא דינא דמלכותא דינא,

והיינו כי לאה אמא עלאה ילדה ששה בנים ובת אחת, והבת הזו היא השכינה והיא הדין כנודע,

וכיון שהרשע ההוא לסבת עון נדבק נפשו בדינה בת יעקב בדביקה בחשיקה בחפיצה,

כן ראוי האדם שתדבק נפשו בשכינה בשלש מציאות אלו כמו שנבאר.

וזה היה כונת בעל המאמר גם כן להביא שלש לשונות של חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, להראות לנו שכשם שהוא חפץ לדבק בנו כל כך, כן ראוי שבשלש בחינות אלו נדבק בו, ועל זה צותה תורה ואמרה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, וכבר פרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמ"ר כז, א. זהר בשלח נה, ב) שרעך הוא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי כז, י) רעך ורע אביך אל תעזוב. ועוד הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו אותנו קראנו רעים, שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכיוצא (שם קמח, יד) לבני ישראל עם קרובו, לכן אמר ואהבת לרעך כמוך, לרעך שהוא הקדוש ברוך הוא, כמוך – באהבה שאתה רוצה לעצמך, כמו שאם יש לך חבר אתה חפץ שיאהבך, כך הקדוש ברוך הוא שהוא רעך רוצה שתאהבנו.

ועוד ירצה כמוך, כי מן הידוע אצלנו שאם יהיו שני רעים אוהבים זה את זה, ואחד מהם מרוב אהבתו את חבירו היטיב עמו והלבישו והאכילו והשקהו וכיוצא משאר הטובות, שמן הדין הוא שלא יהיה חברו כפוי טובה אלא שיאהבהו כנפשו, ואם יארע הדבר שהחבר שהיטיב עמו יצטרך איזה דבר, ראוי הוא שזה שכבר קבל מחברו ישלם ההטבה ההיא כפי יכלתו, ואם אין יכולת בידו יראה לפחות טוב לבו אליו ושאין בידו דבר שישלם חובו אליו.

וכן הענין אל הנמשל, שהקדוש ברוך הוא הקדים טובתו לכל נברא ובפרט לעמו ישראל מכמה נסים ונפלאות שעשה ועושה עמנו, וכמו שנדבר בזה לקמן בעזרת השם. ולכן ראוי שיכיר האדם טובתו של הקדוש ברוך הוא שהוא ריעו ויאהבהו כדי שלא יהיה כפוי טובה וכו', כדפירשו בתקונים כמה פעמים (ע' לז, א), וצריך לגמול חסד עמו ועם שכינתו במעשה התורה והמצוות, כי (משלי כז, ח) כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. ובענין גמילות חסדים נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן. ובכל זמן מציאות האהבה לא תחסר, כי (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה, כי היראה והאהבה הם בלב ובנפש, והם דברים שבגופך שאינך צריך לבקשם מזולתך, והיינו מעמך, וכן אמר במקום אחר (שם ל יד) כי קרוב הדבר אליך מאד בפיך ובלבבך לעשותו.

…וכענין זה אל מציאות דביקה, חשיקה, חפיצה, שצריכין אנו לאהוב את הקדוש ברוך הוא ולשכינתו בשלשתם, כשם שאנו חפצים שהקדוש ברוך הוא יאהב אותנו בשלשתם, כי אין אהבה שלמה אלא בשלשתם,…

ונחזור לדרוש הבנת המאמר, שאמרנו כי מה שהביא בעל המאמר ושלשתם למדנו מפרשתו של אותו רשע, הוא ללמדינו שחייב האדם לאהוב את השכינה בשלשתם, והטעם הוא כי אי אפשר לשכינה שתתייחד למעלה אלא אם כן יקדים הצדיק בה שלש בחינות אלו, ואז על ידי שלש אלו השכינה כורתת לו ברית, מפני שעל ידה תעשה כלי, כמו שנבאר, ופרשו ז"ל (סנהדרין כב, ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.

הא' בדביקה שנאמר (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה, מציאות הדביקה הוא שידבק האדם נפשו וישים כל מגמת פניו לייחד השכינה ולהפריד ממנה כל הקליפות, וכן להפריד ממחשבתו כל המחשבות הזרות כדפירש הרשב"י עליו השלום (וילך רפה, א), כי בשעת היחוד צריך ליחד השכינה במחשבה בלי שום תערובת מוץ ותבן, והעתקנו המאמר בפרק אחרון משער היראה, והיינו ותדבק נפשו בדינה, פירוש – בזו שהיא דינה נדבק ולא באחרת כלל, וכמו שהוא אמת מה שפירשו זכרונם לברכה (נדרים כ, ב) לא ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר, וזה נקרא בן תמורה, וכמה החמיר רשב"י (זהר ויצא קנה, א בס"ת), על דרך הזה גם כן צריך שלא יהיה כוונתו אל השכינה ויחשוב בטנופי מחשבותיו שהם בחיצוניות, שנמצא מפריד חס ושלום, אלא יתדבק בשכינה כראוי ויפריד כל השאר ממנה.

ולזה צריך האדם שישים מגמת פניו לייחד השכינה, ובערך זה הוא הדבקות בה, והיינו ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה, כל אלו הם הכנות ליחוד. והרשע עשה הפך הסדר ששכב אותה ויענה ואחר כך ותדבק נפשו, ואין זה הסדר הראוי, אלא בתחלה ותדבק נפשו בדינה היינו בזו ולא באחרת, ואחר כך שתדבק בה באהבה, וידבר לה דברים המנחמים את הלב, ואחר כך חשק, ואחר כך חפץ כמו שנבאר.

…חשיקה יש בה שתי בחינות כפי הדרך שפירשנו בדביקה, האחת שאחר שידבק נפשו בשכינה בכל מצוה ומצוה שיעשה, צריך שיעשנה בחשק והתלהבות הלב באהבה גדולה מאד, והוא ענין רעותא דלבא שפרשו בזהר כמה פעמים (יתרו צג, ב), ואי אפשר לרעותא דלבא שהוא החשק הזה אם לא הקדים המחשבה בשם יתברך והאהבה בו, ומצד האהבה תוליד החשק הזה.

וכיוצא בזה בארו רבותינו זכרונם לברכה במעשה היצר באדם בברייתות (במסכת כלה פ"ב) נמצא בכתיבת יד,

זה לשונם תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה, תאוה מביאה לידי אהבה, אהבה מביאה לידי רדיפה, רדיפה מביאה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו, וכנגדן בתשובה פרישות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות עד כאן לשונם.

ולעניננו, לענין האהבה, שההרהור והתאוה הוא הדביקה,

 ואהבה ורדיפה הוא החשיקה והוא רעותא דלבא.

וכאן נעתיק לשון הרשב"י עליו השלום לקמן ברעותא דלבא למרדף,

ומעשה הוא חפץ, שהמעשה הוא תכלית החפץ המבוקש, ונמצא שאין רדיפה אלא מתוך תאוה ואהבה, והיינו מה שפירש כי מצד האהבה תוליד החשק.

 וכן שמעתי מהרבה חכמים האחרונים, שהיה להם הדבקות הגדול הזה בתורה עד שלא היו מרגישין בדברי העולם הזה כלל. כי כמו שיבטל החושק כל שאר מחשבותיו בהיותו חושק לחשוקתו ותבער בלבו אש אהבתה, עד שיאכל וישתה וישן וכל מחשבותיו בחשוקתו, כן צריך שיהיה לאדם אהבת הבורא ברוך הוא.

וכן נלמד ממעשה אחד שכתב הרב יצחק דמן עכו ז"ל, אמר, כי יום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ, וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו, בבית הקברות יהיה זה, ולא הנה. כשמעו דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו. והיא לא לזה נתכונה אבל רצתה לומר כי שם דוקא ישוו הקטן והגדול הנער והזקן הנקלה והנכבד (איוב ג, יט) קטון וגדול שם הוא, שמה יהיו שוים הכל, אבל הנה לא, כי בת מלך לא יתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

ויקם האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה, ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושם אותה כולה בצורת האשה ההיא וביפיה, ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה ושם יישן, כי אמר אם לא תבא היום תבא למחר, כן עשה ימים רבים.

ומרוב פרישותו מכל מורגש לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמורה, נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה ואפילו מהאשה, ודבקה בשם יתברך, עד שלימים מועטים פשטה כל מורגש וחשקה במושכל האלהי, ושב להיות עובד שלם איש האלהים קדוש, עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק, עד כאן לשונו לעניננו.

ועוד האריך שם במעלת הפרוש הזה, וכתב שם ה"ר יצחק דמן עכו עליו השלום במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפירשנו, ובזה יובן פירוש מלת חפץ על מתכונתה.

ומהמעשה הזה נלמד שמי שיחשוק בתורה כל כך עד שביום ובלילה לא יחשוב בדבר מדברי העולם אלא בה, בודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו ולא יצטרך לסגופים ותעניות, שאין הדביקות תלוי אלא בחשק ואהבת התורה עד שיחשוק בה כאהבת חשוקתו, וגם בהתמדת השכמת חצות לילה בחשק כמו שנתבאר במקומו בעזרת השם.

• הרמב"ם הלכות תשובה

הלכה ב

העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה  אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבי לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה  מיד יעשה כל המצות מאהבה.

הלכה ג

וכיצד היא האהבה הראויה?

הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה  תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו: בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל: כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

• אגרא דכלה, לך לך ל״ז

..אך ידוע הוא דכחות המין האנושי נחלקים לשני מערכות שכ"ל ומדו"ת,

והשכל נחלק לשלשה נקראים בשם חכמ"ה בינ"ה דע"ת,

ידוע גם לפלסופים האלקים ירצה אצלם מושכל ראשון מושכל שני דביקות המחשבה, ומדו"ת נחלק לשבעה חלקים אהב"ה ירא"ה התפארו"ת ניצו"ח והוד"יה התקשרו"ת וממשל"ה,

וכל הפעולות שאדם עושה אינו יוצא מתחת השבעה אלה.

והנה יהיו סך הכל עשרה מדות באדם, נגד עשר ספירות קדושות ממש.

והנה הג' המחשביים הם הם מולידים הז' פעולות המעשיים, כי לא תעשה שום מעשה אם לא בהסכמות המחשבה הקודמת.

והנה אלו הז' פעולות המעשיים יש בהן לטוב ולהפכו,

 דהיינו לאהוב את השם ותורתו ומצותיו וישראל עם קרובו, היא מדת האהבה השלימה מכוון נגד אהבת החס"ד שבעולמות עליונים. ויש אהבה מצד האהבה שבס"א,

כי זה לעומת זה עשה האלקים,

ויומשך מאהבה זו אהבת הניאוף והתענוגים והממון וכיוצא, וכן בכל הז' מדות אית יראה ואית יראה וכיוצא (עיין זוהר ח"א י"א ע"ב), דוק ותשכח.

והנה האדם השלם הרוצה לילך בדרכי התורה, מחוייב להשים עיניו על דרכיו תמיד ולראות איזה מדה מתעורר בו,

אם בא לידו איזה ענין אהוב,

והתעוררה בו האהבה אשר לא להשם היא ולתורתו,

מחוייב להתגבר עליה ולהתיש כחה באהבת הבורא ב"ה ובתורתו וכן ביראה וכיוצא

• בס"ד. ש"פ תצא, י"א אלול, ה'תשכ"ז

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו¹,

ומביא אדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תרכ"ז²) כמה פירושים בפסוק זה.

פירוש הא', ע"פ מ"ש במדרש³, כשבא חמור לבקש את דינה מיעקב, אמר לו, יודע אני שזקנך אברהם הי' נשיא, ואני ג"כ נשיא,

אמר לו, לא נשיא נקרא אלא שור, שנאמר⁴ ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב⁵ ורב תבואות בכח שור,

ואתה חמור, ואי אפשר לחרוש בשור ובחמור יחדיו.

והיינו, שענין השור הוא בבחי' הקדושה, והוא בחי' חסד שבגבורה⁶, וחמור הוא קליפה שמנגדת לבחי' הימין, פסולת החסדים⁷, שלכן רצה שכם בן חמור לידבק בדינה. וענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחי' הקדושה. ומבאר במאמר, שזהו שאמרו בני יעקב לחמור שימול את עצמו, כי ע"י המילה נעשה העברת הערלה שהיא הקליפה, ולכן יוכל אז לידבק בבחי' החסדים. ובהמשך המאמר⁸ מבאר, שבני יעקב רימו אותו (כידוע⁹ שבירור הקליפה הוא ע"י מרמה כו'), שהבטיחו לו על עצם הענין, רק שהטילו תנאי בדבר שימול את עצמו, והוא לא ידע שכאשר ימול את עצמו, הנה ע"י העברת הערלה נפרדת הקליפה מעל הקדושה, ולא ידבק בדינה. ופירוש הב', ששור וחמור הם ב' קליפות¹⁰, והיינו, שגם שור הוא בקליפות (דכשם שבקדושה יש בחי' שור, פני שור מהשמאל¹¹, כמו"כ בלעו"ז יש בחי' שור), גבורה דקליפה, וחמור הוא בחי' חסד דקליפה (כנ"ל), שהם הלעו"ז לבחי' אהבה ויראה שמצד בחי' חו"ג דקדושה. והציווי לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו שלא יהי' יחוד ב' קליפות אלו, כי ע"י יחוד ב' קליפות אלו נפיק כלבא מבינייהו¹², שהוא עמלק¹², שנצטווינו להחרימו כו' (כמ"ש בסוף פרשתנו¹³). וזהו גם שאותיות האמצעיים דחמור, שהם מ"ו, ואות האמצעי שבשור, שהוא ו', עולים מספר נ"ב, כמספר כלב¹⁴. והר"ת של חמור שור כלב הוא חשך¹⁵, היפך האור, שמורה על הקליפות. ומבאר במאמר¹⁶, שלפי שקודם המילה ילד אברהם את ישמעאל, שהוא בחי' קליפת החמור, לכן אמרו בני יעקב לחמור ולשכם בנו שימולו את עצמם ועי"ז יבררו את קליפת החמור. וזהו שאמרו בני יעקב שאי אפשר לחרוש בשור ובחמור יחדיו, אך בזאת נאות לכם אם תהיו נימולים כמונו, כי, ע"י העברת הערלה מעבירים מעליהם קליפת החמור.

ב) וביאורהענין בעבודת האדם, דהנה אמרו רז"ל בגמרא¹⁷ מימי לא קראתי לשורי שורי אלא לשורי שדי, ופירש רש"י שהוא עיקר של שדה, דכתיב⁵ ורב תבואות בכח שור. והענין בזה, דשור קאי על נפש הבהמית, ששרשו מבחי' פני שור מהשמאל, ונקרא שדה, לפי שבו נזרע נפש האלקית, שהוא כמשל הגרעין שזורעין בשדה (וכידוע¹⁸ בפירוש הכתוב¹⁹ הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל). אך כדי שתוכל להיות הזריעה והצמיחה, צ"ל תחילה החרישה (שזוהי עיקר עבודת השור בשדה) בנה"ב, שזהו ע"ד מארז"ל²⁰ לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזהו שהחרישה היא ע"י שור, בחי' פני שור מהשמאל, שמשם נמשך שמאל דוחה²¹, להשפיל את עצמו כו', כמ"ש²² שמאלו תחת לראשי, שזהו בדוגמת החרישה, שענינה לשבר את קושי הארץ לחלקים קטנים, וכמו"כ צריך לשבר תחלה את גופו ונפשו הבהמית, שזהו ענין השדה כנ"ל. ונוסף לזה, ישנו גם ענין השדה כפי שקאי על נפש האלקית²³ (וכידוע שכנס"י נקראת בשם ארץ חפץ²⁴), שגם בה צריך לפעול ענין הביטול כו'. וכל זה הוא בחי' שור, ששייך לכללות ענין העבודה בקדושה כו'. אבל בחי' חמור מורה על הקליפה, שהרי חמור הוא בהמה טמאה (ולא כמו שור שהוא בהמה טהורה), והוא בטבע הקרירות, כמארז"ל²⁵ חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי' (ולא כמו שור שיש בו תוקף החיות כו'), וקרירות היא היפך הקדושה שענינה חיות²⁶. וכל זה הוא לפי פירוש הא', שענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחי' הקדושה, והיינו, שבחי' שור שייך לכללות ענין העבודה בקדושה, ועד שעי"ז נעשה גם הבירור והזיכוך דקליפת החמור כו'.

ולפיפירוש הב', שהציווי לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא שלא יהי' יחוד ב' הקליפות דשור וחמור, חו"ג דקליפה, הנה גם שור מורה על הקליפה, והוא בחי' שור המועד שמתרחקין ממנו כמלא עיניו²⁷, להיותו שור נגח שכוונתו להזיק, ואין הנאה להזיקו²⁸, והיינו, שאינו עושה זאת לתיאבון, אלא הוא מזיק בעצם מהותו כו'. ולהעיר, שענין זה אינו שייך לטבע של איש הישראלי מצד עצמו, אלא שאעפ"כ יכול להיות שירגיל את עצמו ח"ו בענין זה, ועד שנעשה בבחי' שור מועד, ולכן צריכים לפעול בו בירור וזיכוך כו'. וזהו גם השייכות לעמלק, הכלב שיוצא מיחוד ב' הקליפות דשור וחמור, חו"ג דקליפה (כנ"ל), שגם בקליפת עמלק ישנם ב' ענינים אלו, כי, אף שענינו של עמלק הוא אשר קרך²⁹, ענין הקרירות³⁰, הרי פעולתו של עמלק לפעול זאת (עי"ז שמכל האומות שהיו יראים להלחם בישראל הי' הוא זה שבא להלחם בישראל³¹), היא מצד תוקף החיות שלא להתפעל כו', שזהו"ע של חמימות כו'.

ג) וזהוענינו של אברהם שנקרא שור (כנ"ל), שלא זו בלבד שעל ידו נעשית העבודה דבחי' שור דקדושה, אלא עוד זאת, שעל ידו נעשה גם הבירור דבחי' שור דקליפה, ועד להבירור דבחי' חמור דקליפה, ועד שמתהפך להיות בבחי' ישכר חמור גרם גו'³². וענין זה נעשה ע"י המילה. וזהו שאברהם קודם המילה הי' שמו אברם, שעולה רמ"ג, כמנין גרם, וע"י המילה שהוסיפו לו ה', עולה רמ"ח³³, כמנין חמר בלא וא"ו. וזהו גם מה שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור³⁴, כי נולד מהול³⁵, ולכן בירר ב' קליפות אלו.

ד) וישלקשר כהנ"ל עם ענינו של חודש אלול. דהנה, נת"ל (ס"ב) שענין החרישה הוא ע"י שור, בחי' פני שור מהשמאל, שמשם נמשך שמאל דוחה, להשפיל את עצמו כו', כמ"ש שמאלו תחת לראשי. וידוע שבר"ה מתחיל בחי' שמאלו תחת לראשי, כי, מר"ה עד יוה"כ הוא בחי' שמאלו, שאז נמשך ומתגלה מלמעלה בחי' יראה כו'³⁶, ושייך גם לחודש אלול, כמרומז בתיבת לראשי, שאות ל' הוא ל' יום דאלול, וראשי הוא ר"ה. וגם בפסוק השני³⁷ שבו נאמר שמאלו תחת ראשי (ללא ל'), דהיינו, ראש יו"ד, שראש הוא ר"ה והיו"ד הוא עשי"ת, הרי ההמשכה מלמעלה (דודי לי) בר"ה ועשי"ת, נעשית ע"י העבודה מלמטה למעלה (אני לדודי) בחודש אלול, שלכן גם דודי לי נכלל בר"ת דאלול³⁸, וס"ת דאני לדודי ודודי לי, ד' יו"דין, הם הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ³⁸. ועוד זאת, שגם ענין המילה (שעל ידה מבררים ב' הקליפות דשור וחמור) קשור לחודש אלול, שהרי א' מהר"ת הנרמזים באלול הוא מ"ש³⁹ ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך⁴⁰, ענין המילה, ובזה גופא, לא רק הסרת הערלה הגסה (שעז"נ⁴¹ ומלתם את ערלת לבבכם, אתם בעצמכם, שהו"ע התשובה⁴²), אלא גם הסרת הקליפה הדקה (שעז"נ ומל הוי' אלקיך את לבבך, כיון שזהו דבר הקשה על האדם)⁴³. וכללות ענין המילה שבחודש אלול הוא הגילוי (מל לשון התגלות⁴⁴) ונתינת כח מלמעלה (ע"ד מ"ש בהתחלת פרשתנו כי תצא למלחמה גו' ונתנו הוי' אלקיך בידך גו', שזהו"ע של נתינת כח מלמעלה) על כללות העבודה דחודש אלול באופן דאני לדודי, שעי"ז נעשה דודי לי בר"ה ויוהכ"פ, שבזה נכללים גם כל ההמשכות על כל השנה כולה, ועד להמשכה בגשמיות, בבני חיי ומזוני כו'⁴⁵.

תורת שמואל, תרכ"ז, מאמרים, לא תחרוש בשור ובחמור כו', שצח

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, והביא ביר"ק בערך נשיאות בשם מדרש תנחומא, שכשבא חמור לבקש את דינה מיעקב אמר לו יודע אני שזקנך אברהם הי' נשיא ואני ג"כ נשיא, א"ל לא נשיא נקרא אלא שור שנא' ואל הבקר רץ אברהם וכתיב ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור, וא"א לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ובערך ג"ע ובערך קליפות הביא בשם הפרד"ס דפי' לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו זהו שלא תתייחד ב' קליפות אלו יחד, כי קיום המצות ישנן בג"ע, שזהו שנצטווה אדה"ר לקיום המצות בג"ע, וכמארז"ל לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה מל"ת, והאיך יתכן קיום מצות אלו בג"ע אלא הכוונה שלא תחרוש בשור ובחמור פי' שלא תתייחד ב' קליפות אלו, וזהו שרצה שכם ליקח את דינה כי כמו שיש שור בקליפות כמו"כ יש שור בקדושה, וכמ"ש במאו"א אות שי"ן סי' י"ט שור הוא בחי' חסד שבגבורה, וחמור הוא קליפה מנגדת לימין כמ"ש במאו"א ח' ספ"ח בחי' סוספיתא דכספא, ולכן רצה שכם בן חמור לידבק בדינה, שהרי הוא מפסולת החסדי', וזהו שאמרו לו בני יעקב שימולו א"ע להיות כי ע"י המילה יעבור הערלה היא הקליפה, לכן אז יוכל לידבק בבחי' החסדי'.

והענין הוא דהנה ארז"ל פט"ז דשבת דקי"ח ע"ב מימי לא קראתי לשורי שורי אלא לשורי שדה, ופי' רש"י שהוא עיקר של שדה שנא' ורב תבואות בכח שור, וכ"ה בגיטין פ' הניזקין דנ"ב ע"א. והענין דחרישה בעבודה כי הנשמה נק' אור זרוע לצדיק ונזרעה בנה"ב כדי להצמיח האור, וכענין ואהבת ב"פ אור, וצ"ל חרישה בנה"ב ע"ד לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזהו שהחרישה הוא ע"י שור בחי' פני שור מהשמאל שמשם נמשך שמאל דוחה להשפיל א"ע וכמ"ש בסידור שער התפלה בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו בענין מ"ש ב"פ שמאלו תחת לראשי, הא' מ"ש שמאלו תחת לראשי, והב' מ"ש שמאלו תחת ראשי.

The post הקשר הנפשי בין האדם לבורא | פסיכולוגיה בפרשה, וישלח appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.