The post איך לגלות את הכוח הכי חזק בנפש – עצמיות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

האם כל אדם יכול לאמץ תודעת שפע?

כיצד קשורה תודעת שפע במימוש עצמי וכיצד היא קשורה לחשבון הבנק שלנו.

בשנה האחרונה העלנו סרטונים רבים לאתר ולערוץ היוטיוב. לרגל 10K נרשמים לערוץ בחרנו את הסרטון המצליח ביותר והפכנו אותו לחיבור מפורט שמדריך אותנו כיצד לעבור מתודעת עוני לתודעת עושר.

לחיות שפע הוא חיבור משנה תודעה וחיים.

לקבלת החיבור מתנה – הזינו את כתובת המייל שלכם בתיבה למטה.

תיקון אדם ותיקון עולם

העמקה בספרות היהודית מגלה שתי תודעות מרכזיות: תודעת עוני ותודעת עושר.

מי שאינו מכיר את עומק ורוחב המחשבה היהודית היה עשוי לחשוב שהיהדות מדגישה את תודעת העוני, ההסתפקות במועט ושפלות האדם כעיקר. אולם ההפך הגמור הוא הנכון.

תודעת עושר היא תודעה עתידנית, גאולית, הקשורה בתיקון אדם ועולם. היא יונקת מתפיסת הטוב העתידי שאמור להתגלות, ומציעה לטעום מאותו הטוב כבר כעת, בזמן ההווה.

תודעת עוני היא תודעה הפוכה. זוהי תודעה מיושנת, מזיקה, גלותית, המחוברת לעבר ולא לעתיד.

המעבר החשוב כל כך מתודעת עוני לתודעת עושר הוא בשורה המיועדת לכל אדם בכל מקום ובכל זמן. זהו שינוי שהוא חלק מתיקון אדם ותיקון עולם.

כדי להבין מדוע חשוב כל כך לאמץ תודעת עושר ולזנוח את תודעת העוני צריך לענות על מספר שאלות מקדימות, ובהן:

מהי בכלל תודעת שפע מתוקנת?

מי מוגדר כעני ומי כעשיר?

כיצד ייתכן אדם עשיר בממון שמהלך בעולם בתודעת עוני, ולעומתו אדם שכרגע הוא עני מבחינה כלכלית, אבל תודעת העושר שלו מבטיחה שהוא עתיד לפרוץ ולהצליח גם בהיבט הגשמי וגם בהיבט הרוחני?

במה תלויה תודעת עושר ושפע?

ובכלל, מה הופך את הקביעה שהצגנו, לפיה כל אדם יכול ליצור את השינוי התודעתי הזה בחייו, לנכונה, וחשוב יותר, כיצד עושים זאת.

בחיבור קצר זה נעמוד על המאפיינים של תודעת עוני לעומת מאפייני תודעת עושר במטרה אחת – לגרום לנו לחשוב על הדברים, להתבונן בהם ומתוך כך לאמץ תודעת שפע מתוקנת בכל תחומי החיים – בעסקים, בזוגיות, בהורות ובביטחון שיש לנו ביחס לעולם ולעתידו.

בואו נתחיל.

The post לחיות שפע appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בנימה אישית

התועלת המעשית בהכרת האישיות

בזמן שירותי הצבאי כלוחם, אחת למספר חודשים כאב לי הגרון. הנוהל הקבוע היה ביקור קצר במרפאה, יום מנוחה ומרשם לעשרה ימי אנטיביוטיקה. כאבי הגרון חזרו על עצמם גם בשנים הראשונות לאחר השירות הצבאי, אם כי בעוצמה ובתדירות נמוכות יותר. כמה שנים לאחר השחרור שיניתי את התפריט התזונתי והפסקתי לעשן, ומאז, כבר קרוב לעשרים שנה, לא נזקקתי לאנטיביוטיקה או לביקור אצל רופא.

במבט לאחור, ברורה האכזבה מהרופאים שביקרתי במרפאה הצבאית. נכון, אנטיביוטיקה הצילה מיליוני בני אדם. אבל זה לא אומר שהיא נועדה להיות הפתרון לכל דלקת או כאב גרון. הבחירה בתרופות לא צריכה להיות המסלול הטיפולי האוטומטי, הקל והמהיר, אלא המוצא האחרון בדרך לשינוי. במקום לדחוף אנטיביוטיקה בכל הזדמנות, הייתי מצפה שיסבירו לי על הקשר בין כאבי הגרון לבין החטיפים התעשייתיים והמאפים שאכלנו ללא הפסקה, ושישקיעו בהדגשת נזקי העישון. שלא יפחידו, רק שיעניקו את המידע בצורה אמינה וסדורה וישלחו אותנו לחשוב על משמעויותיו.

מהר וקל – אבל רק לכאורה

במבט כללי, נדמה שהרפואה המודרנית עברה תהליך הדומה לתהליכי המשפטיזציה של החברה. כשבני אדם נותנים אמון זה בזה, הם אינם זקוקים לחוזים משפטיים. ההתערבות המשפטית נדרשת כשמתגלה חוסר אמון. המשוואה פשוטה: ככל שקטֵן האמון בין הגורמים בחברה, גדֵל העומק וההיקף של המעורבות של התחום המשפטי בחיינו. כך, במקום מנגנונים חברתיים ואישיים המגבירים את האמון בין בני אדם, משתלט התחום המשפטי המנסה להבטיח פתרון לכל משבר ואי הסכמה.

באופן דומה, הרפואה הקונבנציונלית מנסה לפתור הכול ומהר, לרוב באמצעות טיפול תרופתי. סוכרת? יש כדור. לחץ דם? יש כדור. בעיות קשב וריכוז? יש כדור. פעמים רבות הרופא המטפל סובל בעצמו מהשמנת יתר, מעשן, לחוץ ומעודד אותנו לפתור את הבעיות באמצעות הטיפול התרופתי.

הגישה הרפואית הזאת יוצרת הפרדה נוחה בין רפואה קונבנציונלית לרפואה טבעית, בין התערבות תרופתית לבין תודעה תזונתית. למה היא נוחה? כי היא חוסכת מאיתנו את המאמץ.

קל יותר להיאחז בחוזים משפטיים מאשר להחזיר את האמון בין בני אדם על ידי התגמשות, אחריות, סובלנות וניסיון להבין את הזולת. באופן דומה, קל יותר ליטול כדור נגד סוכרת או נגד דלקת בגרון מאשר לגייס את עבודת המידות ולשנות מבנה תזונתי ואורחות חיים.

תהיה הרופא של עצמך

נכון, היינו רוצים לראות אחרת את רופא המשפחה. היינו רוצים לראות אותו שולט בחידושים המדעיים אבל גם ברפואה טבעית. החלוקה של הרפואה לסוגים שונים נועדה להקל על ההתמחות וההעמקה בכל תחום. אולם האדם הוא אחד. רפואה טבעית איננה צריכה להתנגש עם הרפואה המודרנית, אלא להפך, לסייע לה ולהשתלב עם נפלאותיה.

במילים פשוטות, לפני שהרופא מעודד אותנו לקחת כדור כפתרון מהיר של בעיה במערכת העיכול, בפעילות אחד האיברים או ביכולת הריכוז, היינו שמחים אם הוא היה מעודד אותנו להתאמן, לאכול בריא ולהכיר לעומק את השפעות התזונה על גופנו. 

אלא שברור לכול שאנחנו לא יכולים לחכות שהמערכות הן שיעשו את השילוב בין רפואה טבעית לרפואה קונבנציונלית. המודעות לבריאות ולשינוי בריאותי תלויה במידה רבה בנו, באחריות שאנו לוקחים על גופנו, בנכונות למאמץ ובזווית הראייה שדרכה אנו מתבוננים על החיים והעולם.

לפני שאנחנו לומדים תחום ידע מסוים, לפני שאנחנו משקיעים זמן וכוחות, אנחנו רוצים לברר מה התועלת המעשית שתהיה לנו מהלימוד. ההשוואה בין רפואת הגוף לרפואת הנפש מסייעת לנו לענות על השאלה: מה התועלת המעשית העולה מלימוד על אודות האישיות, גבולותיה, וכיצד ניתן לפרוץ אותם? המסר בנוגע לרפואת הגוף נכון גם לגבי לימוד תורת הנפש בכלל ותורת האישיות בפרט. הלימוד והמודעות יסייעו לנו לקבל אחריות על מצבנו הנפשי, המשפיע במישרין על כל הזירות בחיינו.[1] הרמב"ם מלמד כי תפקידו העיקרי של הרופא הוא להכיר את איברי הגוף, ותפקידו של רופא הנפש דומה לזה של הרופא: הוא צריך להכיר את איברי הנפש כדי שיוכל לטפל באדם. כך בלשונו:

ואתה יודע שתיקון המידות הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא, אשר ירפא הגופים, צריך שידע תחילה את הגוף אשר ירפאהו בכלל וחלקיו – מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אילו דברים יחלוהו וישמר מהם, ואילו דברים יבריאוהו ויכוון אליהם, כן רופא הנפש הרוצה לתקן מידות האדם, צריך שידע הנפש בכללה וחלקיה, ומה יחלה אותה ומה יבריאה.[2]

מי הם רופאי הנפשות? אמנם יש מקרים שבהם יש צורך במטפלים מקצועיים, אולם עבור רוב בני האדם, כל אדם צריך להיות הרופא של הנפש שלו. ההיגיון של הרפואה המונעת עובד גם במישור הנפשי-רגשי. האדם אינו יכול להזניח את נפשו ולצפות שתרופות או גורמים חיצוניים "יתקנו" את מצבו ויחסכו ממנו את המאמץ.

מאחר שהאדם הוא המטפל הטוב ביותר של עצמו, הלימוד של הנפש אינו יכול להישאר נחלתם של רופאים ומטפלים. כפי שסוכרת ורוב רובן של המחלות אינן גזרת גורל, כך גם עצבות, חרדה, דיכאון, ביקורתיות, שתלטנות, מלנכוליה, סטרס, נטייה לקורבנות והלקאה עצמית אינם גזרת גורל. הם נתונים לגמרי לשליטה שלנו. הם תלויים במידה שבה אנחנו מכירים את מבנה האישיות, הכוחות הפועלים עליה, ומשתמשים בכלים העוזרים להתמודדות עם רגשות לא רצויים ומעודדים רגשות רצויים.

לגלות את הכוחות

מהאמור עד כה עולה שבריאות רגשית היא התועלת הגדולה שבשבילה כדאי להכיר את מבנה האישיות. אולם אין זו הסיבה היחידה לקריאה וללימוד. ישנה סיבה פנימית יותר.

שנים אחדות לאחר השחרור מהצבא נגמלתי מעישון באופן עצמאי. לגמילה מעישון לא היו רק תוצאות חיוביות מבחינה בריאותית. הגמילה לימדה אותי שאני יכול לבחור. הסיגריות גרמו לי להיות נשלט. לעתים תכופות מדי מצאתי את עצמי חייב לצאת החוצה, בשיא החורף או בימי החמסין הנוראיים, כדי לעשן סיגריה. הייתי חייב להפסיק את העניין שהייתי נתון בו כדי לשלם את מס הניקוטין. דווקא הצלחת הגמילה מעישון לימדה אותי עד כמה לא הייתי "בעל הבית" על הזמן שלי ועל חלק מהרצונות שלי. לסיגריה הייתה שליטה עלי. הגמילה עזרה לי להחזיר את השליטה על חיי. הרגשתי את הקסם והעונג ביכולת לבחור מה אני עושה בזמן שלי. מרגע שהתגלה הקסם, שאלתי את עצמי: האם ניתן ליישם אותו בעוד רבדים בחיים? האם אנחנו יכולים לבחור שלא לכעוס, לבחור לא להתדרדר לחרדות או לביקורתיות ולמרירות? האם אנחנו מסוגלים להתגבר על נטייה לעצלות ודחיינות של משימות חשובות?

בריאות נפשית ומצב רגשי רצוי הם תולדה או מטרה משנית. הם אינם המטרה העיקרית של לימוד המבנה והכוחות של האישיות, ממש כפי שבריאות גופנית איננה המטרה של החיים. בריאות גופנית היא רק אמצעי. אנחנו צריכים בריאות לא בשביל הבריאות עצמה אלא כדי שנוכל לגלות את הכוחות הייחודיים לנו, את השליחות שלנו בעולם, כדי שנוכל להשפיע, ללמד, ליצור, לבנות.[3] באותו אופן, הכרת העולם הרגשי וכוחות הנפש נועדה כדי שנחזיר לעצמנו את השליטה והבחירה על חיינו.

לפרוץ את גבולות האישיות מפצח את הסוד החשוב ביותר בחיים האנושיים – כיצד בנויה האישיות, מהם מרכיביה, מה ההבדל בין סוגי אישיות שונים, מה מניע לפעולה סוגי אישיות שונים והאם אנחנו יכולים להשתנות ועד כמה. המטרה של הפיצוח הזה איננה רק למנוע רגשות לא רצויים. זהו אמנם צד חשוב בלימוד, אך המטרה העיקרית של הלימוד היא שנכיר את מבנה האישיות שלנו כדי שנדע מה חוסם אותנו, אילו רגשות שולטים בנו ומונעים מאיתנו את הבחירה על חיינו, וכיצד ועד כמה נוכל לפרוץ גבולות ולהחזיר לעצמנו את אותה שליטה על החיים.

אחד המאמצים הגדולים העולים מהכרת האישיות הוא לגלות אילו תכונות מושרשות בנו ואילו נרכשות; להכיר את החוזקות שלנו לצד תכונות, נטיות ורגשות שחוסמים אותנו מהתקדמות. ההכרות הזאת קריטית לכל שינוי ושיפור רגשי והתנהגותי. כשהאדם מכיר את מבנה האישיות הייחודי לו, נוח לו יותר עם עצמו, עם הבחירות שלו, עם דברים שהוא נמנע מהם, ובעיקר ברור לו מסלול השינוי וההתמודדות שהוא נדרש אליו. הוא לא מרמה את עצמו, הוא יודע בדיוק עם מה הוא מתמודד וממה הוא סובל, מציב לעצמו יעדים מעשיים לשינוי ושיפור, ובוחן מתי הוא מתקדם ומתי נסוג לאחור.

הכרת האישיות מסייעת לא רק להבין חסמים רגשיים אלא גם להכיר את מקורות ההנעה שלנו.מקורות ההנעה הפנימיים יעזרו לנו להתמודד עם מצבים שבהם אנו כבויים, חסרי מוטיבציה וחיות וידחפו אותנו לעורר ולשמור על מקורות חיות והנעה מתמשכים. התהליך של הכרת האישיות מועיל במציאת הייעוד, השליחות והקריירה המתאימים לנו ביותר, על בסיס מבנה האישיות שלנו. מצד שני, אותה הכרה של מקורות ההנעה תסייע לנו להימנע מלחוש לא בנוח ואף להתמודד עם לחץ סביבתי, על שאיננו בוחרים בתפקידים ובמסלולים מסוימים שמצפים מאיתנו לקבל, ואפילו להתגבר על חוסר הצלחה יחסי במסלולים שאינם מתאימים לנו.

כוחות משמעותיים באישיות פונים כלפי חוץ. לכן התועלות שתיארנו עד כה הן רבות ערך לא רק ביחס אל עצמנו. הכרת מבנה האישיות מסייעת לשפר מגוון סוגי יחסים שאנו מקיימים, על ידי הבנת המניעים להתנהגות וטווחי השינוי האפשריים של בני זוג, ילדים, קרובי משפחה ועובדים.

במובנים רבים לימוד האישיות והכרתה אינם פריבילגיה. זהו לימוד חובה לכל אדם משום שהלימוד מסייע לכל אחד ואחת להכיר את הנטיות הרגשיות המולדות והנרכשות, את מה שחוסם אותנו מבחינה נפשית, את מה שיכול וצריך להניע אותנו, וכיצד עלינו לאפשר למקורות ההנעה הללו מקום מרכזי בחיינו.

אחד התנאים המוקדמים להצלחת הלימוד הוא להימנע מלהלביש על מושגי תורת הנפש היהודית הנחות יסוד, טרמינולוגיות, זוויות ראייה אישיות ופירוש מושגים על פי עולמות תוכן זרים. הלימוד של התכנים דורש מהלומד להניח בצד, ולו לפרק זמן הלימוד, את ידיעותיו המוקדמות. הפסיכולוגיה היהודית, הנשענת על רוחב ועומק ארון הספרים היהודי ובעיקר על ספרות החסידות והקבלה, מציעה זווית ראייה ייחודית ומניחה הנחות יסוד עצמאיות, כפי שנראה בארבעת הפרקים הראשונים, המציבים בסיס עיוני ומושגי להכרת האישיות. לעתים נדמה שתורת הנפש היהודית משתמשת במונחים מוכרים אך בפועל היא מעניקה להם משמעות שונה מהשימוש הנפוץ באותם מושגים, משמעות שנגזרת בדרך כלל מהתפקיד של אותו מופע נפשי בתוך התמונה הכללית של כוחות הנפש. לכן הכרת המשמעות של המושגים השונים ניזונה מאותה תמונה כללית של מבנה וכוחות הנפש של כל אחד ואחת. התמונה הזאת, תמונת האנטומיה של הנפש על חוזקותיה וחולשותיה, משמשת מקור כוח גדול להבנת החיים האנושיים ושיפורם, ושרטוטה בצורה בהירה הוא אחד האתגרים הגדולים של לפרוץ את גבולות האישיות.

**

הקורונה תבעה מחירים במישורים רבים והציבה אתגרים נפשיים ורגשיים, אך היא גם פתחה את המודעות לאפשרויות לימוד חדשות. עם פרוץ הקורונה השתתפו מדי שבוע ב"לימודי התבוננות" בזום מאות רבות של משתתפים. במשך קרוב לשנתיים ניסינו יחד לפצח היבטים שונים של מבנה האישיות על בסיס מקורות מתורת הנפש היהודית. כל שיחה, שאלה, מקור ואי הסכמה הפרו את הרעיונות, חידדו את ההבנה של האישיות, ובעיקר דחפו להדגשת הצדדים המעשיים והיישומיים של הלימוד.

התוצאה של הלימוד, הסדנאות והשיח שהתקיים, היא הספר שלפניכם. בשל כך, זו הזדמנות ראויה להודות לכל מי שהשתתף בלימוד, ובייחוד למי שלקחו בו חלק אקטיבי – פתחו מצלמה, שאלו שאלות, התמודדו עם התרגילים, הקשו וביקשו הבהרות. יחד עם האמור, אף שהספר מציג תמונת מצב מקיפה ויסודית של יסודות הפסיכולוגיה היהודית, המסע לא הסתיים. סתרי הנפש הם אינסופיים וכך גם עומק מקורות הלימוד. אתם מוזמנים להיכנס בשער שלפניכם ולהצטרף אלינו למסע הזה.

[1] חשוב להדגיש שהאמור אינו שולל התערבות מקצועית כשזו נדרשת. על האדם הזקוק לכך לקיים את ההתייעצויות הנדרשות ולבטוח במערכת שעושה הכול לטובתו. בכמה וכמה מכתבים חזר הרבי מלובביץ' על ההוראה להסיח את הדעת מהבעיה הרפואית ומענייני "מרה שחורה", שהם מסוכנים לבריאות לפעמים יותר מאשר הבעיה הבריאותית עצמה. בו זמנית הוא ייעץ למלא אחר הוראות הרופאים בנוגע למעשה בפועל. כלומר עצתו הייתה מצד אחד לפתח את מידת הביטחון ולהסיח את הדעת מהחולי, ומצד שני להישמע להוראות הרופאים. ראו למשל: ליקוט מכתבים: רפואת הנפש והגוף, ניצוצי הרבי, אתר חב"ד:

http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=1976&CategoryID=676

[2] הרמב"ם, שמונה פרקים (הקדמה לפירוש מסכת אבות), פרק א.

[3] בריאות מתוך מגמה אגוצנטרית איננה יכולה להשיג את מטרתה. "המנהיג עצמו על פי הרפואה", כותב הרמב"ם, "אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד… אין זו דרך טובה…". משנה תורה, הלכות דעות ג, ג. להרחבה ראו: יחיאל הררי, הפוך: הסכנה הגדולה באימוץ חיי בריאות, ידיעות ספרים, 2019, עמ' 79.

The post התועלת המעשית בהכרת האישיות – בנימה אישית | לפרוץ את גבולות האישיות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

דוגמה לקנאה סמויה שכזו היא עובד שטוב לו בעבודתו. היא מתגמלת והוא נמצא בדיוק במקומו. הצוות נוח, השעות מתאימות, הוא מרגיש שהוא לומד ומתפתח. במצב רגיל לא היו לו תלונות. אולם חבר שלו מרוויח יותר. הסביבה הקרובה אליו לוחצת, יוצרת השוואה ומעוררת בו קנאה. החבר מרוויח יותר ורכב החברה שלו חדיש יותר. העובד לא תמיד יודה בכך, אבל תהיה זו הקנאה שתהפוך אותו לממורמר. לפעמים הוא אפילו יבחר לעזוב את מקום עבודתו ולחפש אחר עבודה אחרת, שכנראה תתאים לו פחות. הקנאה היא שתניע אותו ותכוון אותו ולא הרצון הפנימי שלו.

באופן דומה הקנאה יכולה לערער גם את הזוגיות. הזוגיות של החברים נראית מושלמת דרך תמונות הפייסבוק. ברשתות החברתיות הכל נראה מושלם, שכן אף פעם לא מוצגת בהן התמונה האמיתית של ההתמודדויות והקשיים. מבעד לסטטוסים שזוג החברים מעלה לרשת החיים נראים קסומים. אין מריבות, אין מחלוקות, רק חופשות משפחתיות וזוגיות מעוררת קנאה. ולמרות שהיא יודעת זאת בתוך תוכה, עדיין היא מקנאה באידיאל הזוגיות של חבריהם. מקנאה עד כדי כך שהדבר גורם לה לרצות משהו אחר, זוגיות אחרת, לא את הזוגיות שלה, ולא להיות מרוצה ממה שיש לה.

קנאה מופיעה בעוצמות שונות. ככל שעוצמת הקנאה גבוהה יותר השפעתה על חיינו גדולה יותר. לפעמים האדם מקנא במישהו עד כדי כך שהוא לא יכול לראות אותו זוכה בכבוד. הכבוד שזולתו זוכה בו איננה על חשבונו, אבל היא מטריפה את דעתו. התוצאה תהיה שהוא ישנא את זולתו ויזלזל בפעילותו והישגיו. הוא יפחית מערכו רק כי איננו מסוגל לראותו זוכה בכבוד והערכה. גם במקרה זה, הוא לרוב לא יודה בכך, אך הוא לא יצליח לראות את ההישגים והפעולות של זולתו בעיניים אובייקטיביות. הישגיו יהיו נגדו ועל חשבונו בגלל הסיבה שהוא רוצה את מקומו של חברו.

מהי קנאה

בשונה ממופעי נפש מאתגרים יותר, ההגדרה לקנאה פשוטה יחסית. קנאה היא רצון במשהו שאין לי ויש למישהו אחר. מושאי הקנאה יכולים להשתנות. אנו יכולים לקנא בחפצים שיש לזולת, בזוגיות שלו, במצבו הכלכלי ומעמדו החברתי, בכבוד שהוא זוכה לו, בביתו ואפילו במצבו הנפשי.

כשאדם מקנא הוא רוצה את מה שיש לחברו ולא טוב לו עם שלו. הוא לא מרוצה במקומו. הקנאה היא כל כך סובייקטיבית שאי אפשר למדוד אותה באמות מידה אובייקטיביות. האדם יכול לבנות בית חדש, להשקיע בו לא מעט, לתכנן לפי ראות עיניו, ואז לאחר שיסיים יראה ששכנו שבנה ממש לידו עשה כמה דברים אחרת. הקנאה, הטבעית ואפילו הפחותה ביותר, תגרום לו להרגיש לא נוח. או שהוא יבטל את חברו ובחירותיו, יזלזל בהן בתוכו או כלפי חוץ, או שהוא ידחוף את עצמו להשיג את מה שאין לו ויש לזולתו.

הקנאה המוסווית שמשתלטת על הנפש גורמת לכך שהאדם לא מעריך את מי שהוא מקנא בו. בדרך כלל אלו יהיו אנשים שעוסקים בתחומים הקרובים לשלו. לא תהיה לו בעיה לפרגן לאדם שעוסק בתחום רחוק משלו. אולם מי שיאיים עליו וקרוב אליו אם הוא יקנא בו, הוא תמיד יחשוד באינטרס שלו ובמניעיו.

בספרות היהודית ישנם ביטויים סותרים ביחס לקנאה. חלק מהביטויים הם חריפים ביותר.קנאה היא השורש לכל החטאים[1], מדגישים חכמים, והיא אחד הדברים המוציאים את האדם מן העולם.[2] ועוד, "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם".[3] אחד הפירושים לביטוי זה הוא שבמצב של קנאה האדם שונא ללא סיבה אמיתית. כשיש סיבה לשנאה, אפשר לטפל בסיבה. אולם בהעדר סיבה אין כאן עניין לפתרון אלא מצב נפשי הנובע מיישותו של האדם המקנא, ולכן אין כלי לתקן את השנאה הזו. בשנאה הבאה מחמת קנאה האדם רוצה את מקומו של חברו, עד כדי כך שהוא יכול להתדרדר למעשים חמורים, שלא תכנן. השנאה חסרת הסיבה, היא שתוליך אותו לכך.

אמרה מפתיעה אחרת של חכמים היא ש"כל מי שיש לו קנאה בלבו – עצמותיו מרקיבים, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ — אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים."[4] ביטוי זה, כמו האחרים, מחייב מחשבה נוספת. מדוע עצמות האדם מרקיבות כתוצאה מהקנאה? מה הקשר בין קנאה לרקב, ומדוע הקנאה היא השורש לכל החטאים?

ביטוי לחיסרון

הקנאה, היא תנועה טבעית בנפש. היא מתעוררת כמעט מאליו, ללא החלטה מוקדמת ומודעת של האדם. אין כמעט אדם מן השורה שאינו מקנא. לכן הקנאה אינה מאפיינת טיפוס אישיות ספציפי. תמיד נמצא מישהו שלידו יש מישהו שיש לו יותר משלו, והוא רוצה את מה שיש לחברו. כמו הכעס, בכוחה של הקנאה להסב לנו נזקים עצומים. אולם מרגע שהקנאה מתעוררת, ההתמודדות עמה נתונה לבחירת האדם. כדי להתמודד עם הקנאה נדרש חידוד של הבעיה האנושית העיקרית שבגינה מתעוררת הקנאה.

הקנאה מבטאת חיסרון. אפשר להגדיר חטא בדרכים שונות. לעתים חטא מכוון להחטאה, פספוס ואיבוד הזדמנות, פעמים אחרות החטא מתייחס למערכת חוקים ברורה הנתפסת כציווי על האדם, ויש שחטא קשור לקודים וערכים חברתיים. כמעט בכל השימושים, הקנאה היא השורש לכל החטאים ולכן גם המחסום הראשון בפני האדם התר אחר תשובה או שמחה. אם החטא מבטא חסרון, הרצון של האדם במה שאינו שלו יוצר אצלו תחושת חסך. יש לו תחושה כי מציאות חייו איננה המציאות האמיתית, המתאימה לו ביותר, שבה הוא צריך להיות. מגיעה לו לכאורה מציאות אחרת. ברצותו מה שאינו שלו הוא מחטיא, מפספס את ההזדמנויות במקום שלו ואינו עושה את מה שהוא צריך לעשות.

לכן הקנאה מוציאה את האדם מהעולם, על פי מאמר חכמים. היא מונעת ממנו מלחיות את המציאות שלו. הוא חסר מודעות למהות החיים, לצרכיו האמיתיים ולתפקידו בעולם. הוא רוצה מציאות חלופית. הוא פועל כדי להשיג את שיש לזולתו ולא כדי למממש את מה שמתאים לו ביותר. הקנאה מעבירה אותו על דעתו ומונעת ממנו את החיים שלו, ומלקבל את המהות שלו ואת התפקיד שלו בעולם.

כשהאדם מקנא הוא רוצה להיות כמו מישהו אחר, וכשהוא חי בחיסרון שכזה, הוא עצמו לא חי. לא טוב לו עם עצמו והוא מחפש להשלים את החיסרון. בגלל שהוא חש חסר ולא מרוצה במקומו, מתעוררת בו תחושה שהוא לא שייך ולא טוב לו. הקנאה גורמת לו להרגיש נחיתות ותבוסה, בכל פעם שהוא חושב או רואה את מי שהוא מקנא בו. הוא מאבד את הביטחון ומרגיש כמי שאינו בעל ערך. הערך של הזולת גורם לו לאבד את ערכו שלו.

מסיבה זו חכמים מדגישים כי: "אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ".[5] המשנה במסכת אבות מבקשת לשכנע את האדם לראות את הערך בשולחן שלו ולא לחפש את מה שחסר אצלו. אם הוא מקנא בילדים של אחרים שהם טובים יותר לכאורה, הוא לא יראה את המעלה והאיכויות בילדים שלו. התוצאה תהיה שהוא הורה לילדים פחות טובים. הוא זה שמשלם את המחיר, והוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות – להגביה את ילדיו. המסר של חכמים הוא שהמקום שבו האדם נמצא, הסעודה שהכין, הזוגיות שלו והבית שלו, הם הטובים והנעלים ביותר עבורו. הוא לא יכול להחמיץ דבר אם הוא מתרכז במקום שלו ומקבל את מקומו.

עתה ניתן להבין גם מדוע הקנאה מרקיבה את העצמות. העצמות הם העצמיות. עצמיות היא המקום בנפש שבו האדם לא מותנה ולא חלקי. בעצמות יש את כל הכוחות. האדם המגלה את עצמיותו אינו תלוי במעשיו ובגילוי כוחותיו. כשאדם מקנא הוא מאבד את מקומו. העצמיות שלו נרקבת. הוא לא מחובר לבחינה העצמית בנפשו, זו שאינה תלויה בדבר. כאשר יש לו חיבור לעצמיותו הוא מחובר לעצם, לתמצית, לבחינה הגבוהה ביותר בנפש. הבחינה הפנימית הזאת היא מקור למנוחת הנפש אך גם לברור הזהות הפנימית.

[1] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כד, חלק ראשון, שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט, עמ' 169.וראו: ראה ב"ר ספי"ח. הובא בפרש"י עה"ת בראשית ג, א.

[2] משנה אבות ד כא.

[3] השווה מבחר הפנינים שער מח. כד הקמח אות קנאה.

[4] שבת קנב ב.

[5] משנה אבות ו ה.

The post מדוע הקנאה פוגעת בנו בחריפות, לפעמים מבלי שנרגיש בכך appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

העולם מבולבל. בני אדם מבולבלים. מקור הבלבול הוא הערבוב של הטוב והרע. בעולמנו, מאז חטא עץ הדעת, אין רע שאין בו טוב ואין טוב שאין בו רע. התפקיד המשמעותי של האדם הוא לייצר את ההפרדה בין הטוב והרע. ללא הפרדה, האדם אינו יודע באיזה מרחב הוא מצוי, האם בטוב או ברע. הוא לא יודע להיכן הוא משעבד את כוחותיו, את שכלו, את מחשבותיו, את רצונותיו.

עבודת הבירורים היא עבודה של ברור המוץ מהתבן. יש לה מטרה ותכלית. האדם נשלח לתוך עולם של חושך, עולם שפל שהרשעים בו גוברים, ועתה עליו לחפש את ניצוצות האור. עליו לתור אחר האמת. האדם הוא נר הבורא בתוך העולם. על ידי שהוא מדליק אור, הוא מבריח את הרע וחושף את הטוב.

העבודה בנפש

עבודת הבירורים מתחילה בעיקרה בפנימיות ומתבטאת בכל זירות הנפש. על האדם לברר אילו מחשבות מזיקות לו. אילו מחשבות הם רע גמור שהתוצאה שלהן תהיה שהן יעוררו בו רגשות לא רצויים ואילו מחשבות יגלו בו יצירתיות וכוחות נפש בריאים.

גם בעולמו הרגשי, על האדם להבחין בין מידות רצויות ומידות לא רצויות, בין רגשות שיניעו אותו לפעולה לבין מידות משתקות. לאחר שיבחין ביניהן, עליו לדעת להתמודד עם המידות הלא רצויות. לדחות אותן מחייו ולעורר את התגלות המידות הרצויות, המדודות, המניעות.

הברור מתקיים לא רק בעולם המחשבה ובעולם הרגשי. על האדם לטפס למרחב השכלי ולברר אילו תפיסות, רעיונות, זוויות ראייה לחיים ולעולם סובלים מעיוות, קלקול, חסך והעדר, ואילו תפיסות יובילו אותו לחיים גבוהים ונכונים, חיים שבהם הוא לא קורבן. חיים שבהם הוא מזהה את הכוח האלוקי ואת ההשגחה הפרטית.

מהמרחב השכלי על האדם להמשיך ולברר את הרצונות שלו. עליו לבחון מהו חץ הצפון שלו. מתי מתעוררים בו רצונות זמניים, שטחיים, כאלה שלא יובילו אותו לשום מקום. ומהו אותו רצון פנימי, גבוה, אמיתי שצריך להכווין את כל כוחותיו.

ולבסוף על האדם לברר את כוח התענוג המתגלה בחייו. האם זהו תענוג שתורם להרחבת כלי הנפש ולהגברת החיות או שהתענוג שהוא מתמכר אליו הוא משיח שקר המאיים על חייו והתנהלותו בעולם.  

מתוך עבודת הבירורים בנפשו, האדם מתפנה לברר את הטוב גם בסביבתו הקרובה, בקהילה אליה הוא שייך ובסופו של דבר בעולם כולו. הוא הופך להיות שליח של הטוב והאמת שלא מפחד לפעול כדי לדחות את החושך.

ללא עבודת הבירורים, האדם והעולם נשארים בבלבול. רעיונות רעים שיש בהם מעט טוב מתעצמים ופועלים כדי לכבוש כל מרחב אפשרי. כשהאדם נופל ברשתם, הוא משלם את מחיר העדר הבירור.

העולם מוכן לגאולה

דווקא מתוך כך שעבודת הבירורים היא כה משמעותית וכה עיקרית בתפיסת החיים היהודיים על-פי פירוש הקבלה והחסידות, ההכרזה של הרבי מליובאוויטש היא לא פחות ממדהימה.

בשיחה שנאמרה בשנת ה'תשנ"ב, 1992, והוגהה לאחר מכן על ידי הרבי בעצמו, הוא הסביר כי עבודת הבירורים, כשלב בהכנת העולם לגאולה – הסתיימה. הגענו לנקודה בזמן שנסתיימו הבירורים והעולם מוכן לגאולה.

כיצד אפשר להבין את ההכרזה הזו של הרבי? מה משמעותה? האם הטוב והרע לא מעורבבים עוד זה בזה? הרי ברור לכל מי שמעיף מבט על עולמו הפרטי ועל המצב בסביבתו הקרובה והרחוקה שהבלבול והחושך חזקים בימינו לא פחות מאי פעם בעבר. רבים מהלכים בעולם בחוסר ודאות וחוסר בהירות. כיצד אם כן ניתן לומר שהעולם שייך לגאולה ונסתיימה עבודת הברורים?

מחשבה וכוח המחשבה

באחד ממאמריו בסדרה המשך תרס"ו, מסביר הרבי הרש"ב את ההבדל בין המחשבה וכוח המחשבה. המחשבה היא לבוש לנפש. השכל והרגשות נאבקים ביניהם בזירת קרב אחת דומיננטית – זירת המחשבה. לכן מי שמברר את מחשבותיו גם מברר את עולמו הפנימי. הוא מכריע מה יבוא לידי ביטוי בלבוש הנפש שבו עולמו הפנימי מתגלה לו.

כוח המחשבה הוא בדרגה גבוהה בהרבה מהמחשבה. כוח המחשבה הוא לא הלבוש התחתון המוכר לנו, אלא לבוש עדין יותר, לבוש לעצם הנפש. המחשבות משולות לאותיות הכתב. אותיות הכתב נפרדות מכוחות הנפש. הן רק מלבישות את כוחות הנפש כפי שאותיות הכתב מבטאות את התוכן שהן מגלות. כוח המחשבה משול לאותיות חקיקה. כאן הלבוש הוא חלק מעצם הנפש. כוח המחשבה מבטא בעדינות דרגות גבוהות יותר בנפש.

אפשר אולי לחדד את ההבדל בין המחשבה לכוח המחשבה בטיב ההתמודדות במצבים שבהם ארוע מסוים נגע בעצם הנפש. בעקבות ארוע כמו פגיעה, תקיפה אישית או הלם קרב, קשה לאדם לעצור את מחשבותיו. הוא מנסה, ועדיין שטף המחשבות משתלט עליו וכתוצאה מכך מכריע גם את מצבו הרגשי. הסיבה היא שהארוע נחרט בעצם הנפש, בכוח המחשבה ולא רק במחשבה עצמה. לכן עבודת השקטת המחשבות כשלעצמן אינה מספיקה וצריך להתעלות לעבודה על כוח המחשבה, עבודה של גילוי דרגה גבוהה יותר בנפש.

את ההבדל בין המחשבה וכוח המחשבה אפשר להבין לא רק במובן השלילי. כוח המחשבה חושף דרגות גבוהות יותר בהוויה. הוא חושף את עצם האדם. מקום שבו האדם מסוגל לקבל את עצמו ואת הטוב שבעולם בדרגה גבוהה יותר. הוא לא מסתפק רק בלבושי הנפש אלא מאיר בו גם לבוש העצמות.

אולי אפשר להבין את ההכרזה שנסתיימה עבודת הבירורים כמעלת עבודת כוח המחשבה על פני עבודת השקטת והכוונת המחשבות. בתקופתנו הבשורה היא שאנחנו נקראים להתעלות לדרגה גבוהה יותר מהמחשבה, לדרגת כוח המחשבה, דרגה גבוהה בקבלה העצמית שלנו שנועדה לגלות מציאות שבה אין מאבק בין טוב לרע. דרגה שבה האדם צריך ללמוד לקבל את עצמו למעלה מהפגיעות והחסרונות. דרגה שמבטאת שהטוב כבר כאן, הגאולה כבר כאן, היא מחכה רק שנכיר בה. ממתינה שנתגבר על הפחדים והמאבקים היומיומיים, ונצליח לגלות את עצם הנפש בתוך החיים עצמם.

פעמים רבות החיים מאירים פנים לאדם. סביבו יש אינספור חסדים שאינם מובנים מאליהם. אבל הוא לא מצליח לראות את החסדים האלה. הוא עסוק במלחמות הפנימיות שלו. הוא עסוק במחשבות קטנות הגוררות אותו למצבים רגשיים לא רצויים. המציאות מאירה ואילו הוא בשקיעה. "נסתיימה עבודת הבירורים" יכולה להיות קריאה פנימית ועמוקה להרים את הראש. להשתחרר מהמאבקים הקטנים ולהתעלות לדרגת גדלות המוחין. דרגה שבה האדם מזהה שהוא באמת חי במרחב אלוקי אינסופי ומיטיב. דרגה שהיא כבר חלק מהגאולה.

The post נסתיימה עבודת הבירורים? appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הכעס מאפיין לא רק תנועות מחאה. שוב ושוב אנחנו שומעים דברים בנוסח: "בלי כעס כלום לא יזוז כאן". אפילו בשיח של לקוח עם חברת התקשורת המקומית, או של מטופל עם הצוות הרפואי המטפל בו, רווחת התפיסה שבלי שהכעס יבוא לידי ביטוי אי אפשר יהיה להתנתק מהשירות או לקבל את מה שמגיע לנו. כשכעס הוא תנועה נפשית רווחת, התנועה הזו משתלטת על השיח ונוכחת כלגיטימית גם במרחב הפרטי, הזוגי והמשפחתי. הילדים לא מתנהגים כראוי בעינינו, אז אנו רשאים לכעוס עליהם. לא ביצעו את מה שביקשנו, אז אנו כועסים. בני הזוג מתעלמים מאיתנו, אז אנו כועסים.

מבטל את האחר

כעס הוא רגש טבעי. אצל רבים הוא מתעורר בקלות כתוצאה מפגיעה בכבודנו, מחשיפה לעוולות, מחוסר אונים או מאי שביעות רצון מההתרחשויות. כשאני כועס אני לא מקבל את מה שקורה נגד רצוני. באמצעות הכעס אנחנו מבטאים נטייה או רצון לשלול היבטים במציאות של הפוגע. לכן בדרך כלל הביטוי של הכעס הוא ביטול הזולת. כשאני כועס על מישהו אני כמו שולל את קיומו. פעוט שרוצה דבר מה מאימו והוא אינו מקבל אותו, מכה אותה בכעס. באותו רגע הוא כמו רוצה לשלול את מציאותה של מי שלא ממלאת את רצונו.

מבחינה פנימית הרבי הרש"ב מסביר שכעס "הוא תוספת חיות בהדם (עם היות שזה בבחינת כיווץ ואינו בבחינת התלבשות)." ניתן לראות במוחש שמי שכועס כאילו יש לו לכאורה תוספת חיות. הוא מסוגל לגלות כוחות כבירים שבוקעים ממנו. אולם תוספת החיות הזאת לא מתגלה בצורה הרמונית וסדורה. היא לא מתלבשת באיברים אלא יוצרת כיווץ. החיות של הכעס היא כמו אור רב עוצמה של רגש, שמאיר בהבזק אחד ללא כלי שיכיל אותו. בשל עוצמתו האור, מאיים על האדם.

עמדה נחרצת נגד הכעס

קשה למצוא בארון הספרים היהודי מידה שמעוררת יותר התנגדות מאשר הכעס. הרמב"ם מדגיש כי "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב… וכן הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" .

ההתנגדות הנחרצת לרגש הכעס מדגישה את נזקיו ההרסניים. נזקים שחשוב למנות משום שרבים סבורים שאין להם שליטה על הכעס שלהם. הוא מתפרץ מהם. מכעיסים אותם. אולם מבחינה נפשית האמת היא שהם מתירים לעצמם לכעוס. הם משתמשים בכעס כתירוץ או הסבר להתנהגותם. אך בכוחם למנוע ממנו מלהתפרץ. המטרה בתיאור נזקי הכעס היא להבין ולקבל החלטה מודעת שאני לא יכול לתת לרגש הזה להתפתח בי. אין לו לגיטימציה כפי שאין לגיטימציה לגנבה או לפגיעה באחר.

חסר תועלת

אחת הסיבות לכך שהכעס רווח כל כך היא שמי שכועס חושב שיש ערך כלשהו בכעס. אלא שהכעס הוא לא סימן לכוח אלא לחולשה. כשאני כועס אני לא באמת משתלט על המציאות אלא אני לא מכיר בגבולות הכוח שלי ובאפשרויות המונחות לפני. האדם הכועס, האידיאולוגיה הכועסת, בטוחים שללא הכעס הם נותנים לגיטימציה למציאות. אולם היותי לא כועס לא הופך אותי למי שלא פועל כדי לשנות. להפך, ברוב המקרים אצליח יותר להשפיע על הדברים שלא מתוך תנועה של כעס. בדרך כלל ההישגים של הכעס הם רגעיים ומזעריים. הכעס לא באמת יוצר שינוי והשפעה לאורך זמן אלא רק מפחיד ומאיים לזמן קצר, ולאחר מכן משיב את ההתנגדות כבתחילה. תנועה בטוחה, שלא מאוימת ולא נפגעת היא בעלת כוח רב יותר לשינוי ובריאה יותר למצב הנפשי.

בתחום החינוך הכעס הוא הרסני לנפש הילד. כנראה לא נמצא ילד או ילדה, בשום גיל, שחווים כעס של הוריהם ואומרים לעצמם, "כן טעיתי, כועסים עלי בצדק. אשנה מהיום את דרכי". הכעס מכבה ומרחיק את הילדים. כשהילד חווה כעס הוא מרגיש שהוא לא טוב מספיק ולא ראוי. הוא מרגיש שפוגעים ומקטינים אותו. כשמבטלים מישהו הוא מתרחק או מאבד את האמון שלו בעצמו ובכושר קבלת ההחלטות שלו. בכעס אנחנו מערערים את היציבות הרגשית של הילד וגורמים לו להיות מפוחד כשהוא מתהלך בעולם או שאנו דוחפים אותו בעצמו להיות כעסן. להיות מי שמתעמת עם העולם ומאמץ את התנועה של כעס ורוגז לתוך חייו.

כמו בחינוך כך בזוגיות, הכעס מפרק את היחסים. הוא פוגע באמון, מפריע להתנהלות המשותפת ומחדיר פחד ואיומים בתוך הבית. בן הזוג יכול להיות איש נפלא, מסור, פעיל ואפילו מכבד, אך התקף כעס אחד שלו, פעם בכמה חודשים, יכול לגרום לבן הזוג ולכל בני הבית להלך לצדו בחשש. בני המשפחה מאבדים את הבטחון שכן הם אינם יודעים מתי הוא יאבד את שליטת השכל וייכנע לרגש שמנהל אותו. ניתן לומר כי הכעס כמעט לעולם אינו תורם לשיפור הזוגיות. ההפך הגמור הוא הנכון, ככל שהאדם נמנע מלבטל את בן הזוג, ככל שהוא מתאמץ לאפשר לו מקום להתבטא, להשפיע ולצמוח, כך לזוגיות יש יותר סיכוי לפרוח. הסיבה לכך היא שבעת הכעס אני לא רואה את האדם מולי. לעומת זאת כשאני מתגבר על הכעס אני לא משתלט על כל המרחב. התגברות על הכעס מעידה שהאדם לומד שלא כל מה שהוא רוצה צריך להתממש וגם לזולת יש צרכים ורצונות. במכתב לבן זוג שנוטה לגלות את מידת הכעס בתוך המערכת הזוגית, הרבי הזהיר שהאדם בכעסו מתחלפת נשמתו, כך על פי האר"י. הוא הופך להיות אדם אחר ולכן הוא מזמין יחס לא רצוי כאל אדם זר. ואילו כשהוא מתגבר על הכעס הוא מזמין יחס הפוך של שמחה ושלום.

הכעס הוא כאמור תנועת נפש טבעית השוללת היבטים במציאות של מי שאני כועס עליו. כשאני כועס על מישהו אני כמו רוצה לא לקבל אותו, את מעשיו או עמדותיו. לכן מי שכועס הוא כשופך דמים ופוגע בכל מערכת יחסים. "מידת הכעס באה לידי רציחה מפני שאי אפשר לו לסבול כל דבר שהוא נגד רצונו. מי שמחשיב את עצמו ומיקר את עצמו צריך הכל לעצמו. טובת עצמו היא החשובה ביותר," מסביר הרש"ב. הכעס, כמו האש, שורף את מי ומה שנקרה בדרכו. הוא לא מאפשר ללמוד מהאחר או לקבל את קיומו או בחירותיו.

פוגע בי

"ובעלי כעס אין חייהם חיים", ו"כל מיני גיהנום" שולטים באדם הכועס, מדגישים חכמים. הכעס לא פוגע רק בתא המשפחתי, בזוגיות ובהורות, הוא מפרק מבפנים גם את האדם הכועס. הוא חש שהוא לא מקבל את שמגיע לו. הוא שוכח דברים בכעסו. אחרי הכעס אנו חשים עייפות גדולה, משום שרגש הכעס ממעט את חיות הנפש. בגלל שהכעס ממעט את החיות הוא מאיץ מחלות ופגיעה בבריאות.

עוד מדגיש הרמב"ם את אובדן האמונה שמבטא הכעס. "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".  הרמב"ם נסמך על הכתוב בגמרא לפיו "הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה". האדם הכועס מאבד גם את חוכמתו משום שכוח ההרס שפועל על שלילת האחר פועל גם עליו. הכעס הוא כמו הכרזה זמנית שברגע הכעס האדם מאפשר לרגש לשלוט בו, ולא הוא, באמצעות שכלו, מכווין את מידותיו וצורת התנהגותו. באותו רגע של כעס האדם לא מקבל את עקרונות ההשגחה הפרטית ואת התפיסה שכל התרחשות היא מדויקת עבורו. בעת הכעס האדם הוא חסר אמונה. זאת עוזבת אותו עד ששכלו ישוב לשלוט על מידותיו.

הצעד הראשון בהתגברות על כעס הוא ההפנמה עד כמה התנועה של הכעס היא לא יעילה, לא לגיטימית ולא רצויה גם לו עצמו. כל עוד האדם סבור שיש תועלת כלשהי בכעס, שהכעס משרת אותו, הוא לא ישחרר אותו. כשהאדם מודע לכך שהוא לא ישיג הישגים בזכות הכעס, וייווכח בעוצמת הנזקים של הכעס, הוא יבין שאין לו שום הצדקה או היתר לכעוס. הכעס הוא לא אופציה. הוא יידע שמעולם לא צדק כשכעס ולא הוביל באמצעותו לשינוי אמיתי ורצוי.

הכעס עולה באופן טבעי, אך המשימה הלא טבעית האנושית הכבירה היא לכבות את אש הכעס או לנווט אותה כך שינוטרל כוחה המזיק.

The post לכבות את הכעס appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מדוע? חלומות גבוהים, מימוש פוטנציאל, אמון בעצמי – בסוף הכל מתנקז להתגברות על עצלות, נרפות ודחיינות. הגילוי של כוחות הנפש מתבטא בסוף בסדרה של פעולות קטנות, יומיומיות, לעתים סיזיפיות, שמלמדות על המעבר ממצב פאסיבי, מצב של "מקבל", למצב של "משפיע". המעבר הזה כרוך לפעמים בכתיבת עוד רשימה בבלוג, לעתים בהצעת שירותי ליווי בתחום, בבניית אתר תדמיתי, בהעלאת סרטונים והרצאות. פעולות שהוא מתקשה לעשות בעיקר בגלל שהוא מתעצל. נוח לו יותר עם המשכורת הקבועה והביטחון התעסוקתי. הוא חושש לפרוץ, למרות התשוקה הקיימת בתוכו.

נזקי העצלות

אחד הקשיים בהתגברות על עצלות הוא מצב שבו האדם מקדש את העצלות. הוא רואה ערך בשינה לאורך שעות בלתי מוגבלות. גם אם הוא מתפקד כנדרש ממנו, עומד בדרישות הבית והפרנסה, הוא אינו מותח את עצמו למעלה מכך. הוא מגביל את עצמו ונמנע מהמאמץ הנוסף הנדרש לצורך פריצת דרך, התקדמות וצמיחה.

אדם שיוזם, יוצר, משפיע, לא מחכה שיצטרכו אותו. הוא יוזם את הצורך. הוא רוצה להשפיע ומחפש אפיקים להשפעה. הוא לא מתנה את המסר שלו לעולם בכך שיהיה מי שיקבל ממנו.

האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קולנומוס קלמיש שפירא, נחשב לחלץ דרך בתחום החינוך. בכמה מספריו הוא פונה בצורה ייחודית לתלמידים ומנסה לעזור להם להתנער ממידות לא רצויות. בעיניו עצלות היא מידה מאוסה ובזויה, "וכרקב בעצמות את הכל היא מכלה." נטייה לעצלות גורמת לאדם לאבד את ערכו ומעלתו. אין ואקום בנפש. כשהאדם לא מתגבר על העצלות, כוחות אחרים משתלטים על הנפש. המחשבות בורחות בלי שליטה, חרדות תופסות אחיזה, חוסר האמון בעולם ובאדם מתפשט.

העצלות מונעת מהאדם לגלות את כוחותיו ולנצח את הקרבות הפנימיים שלו. היא מחלישה אותו בכל התמודדות, מסביר בעל התניא.[i] העצלות גם מצמצמת את זווית הראייה של האדם. על פי הרמב"ם "ֶאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה".[ii] הנביא צריך להתנער מרגשות שחוסמים אותו כדי להיות מסוגל לנבואה.

אנחנו כמובן איננו נביאים, אולם כדי לזכות בהשראה, בפתיחת המוחין, בזוויות ראייה חדשות, אנחנו לא יכולים להיות בתנועה של עצלות. מי שעצל הוא דומה לישן, למי שלא מגלה את הכוחות שלו. "יושב בטל כישן דמי". בכך שהוא כישן הוא מחסיר מהעולם את מה שהוא יכול לתת לו.[iii]

מהי העצלות

דחיינות היא לא מידה. דחיינות היא דפוס התנהגות, או העדר מעשה. עצלות היא מידה. במהותה עצלות מבטאת הקטנת מידת החיות הזורמת מהנפש לאיברי הגוף. כשהאדם עצל הוא מפחית את מידת החיות שבו. הוא מצוי במעין תרדמת. אדם המנצח את העצלות הוא אדם שמגביר את מידת החיות ומתגבר על סדרה של חסמים, המבקשים לצמצם את החיות המתגלה.

כל אדם יכול להיות עצל, אולם עצלות כתנועה נפשית מוטבעת מאפיינת אנשים שיסוד העפר יותר דומיננטי באישיות שלהם. יסוד העפר מאופיין ברצון להשפיע. העצלות היא התולדה המובהקת ביותר של עצבות בכל רמותיה. כלומר אפשר לומר שאדם שנוטה לעצלות באופן כרוני הוא דווקא אדם שיש לו מה לתת לעולם, שהוא רוצה להשפיע ויש לו מסר בחיקו. אלא שהמציאות אינה מתנהלת כפי שהוא היה רוצה, ולכן הוא עצוב ועצל. לכן הוא מרים ידיים. כך בלשונו של בעל התניא:

"היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודה".[iv] את הקשר בין עצלות לעפר יונק בעל התניא מכתבי האר"י. וכך בלשונו של ר' חיים ויטאל:

"יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר."[v]

העפר הוא חומר המכסה את מקור החיות של האדם. הרבי מליובאוויטש מדגיש שבנפש פנימה, לכל אחד ואחת יש מעיין נובע של תשוקה, התעוררות וכוחות יצירה חבויים. זו הנחת היסוד החשובה ביותר. אין אדם שאין בו מעיין. אלא שלא אצל כולם המעיין נובע.

יש כאלה שהמעיין שלהם מכוסה בשכבה עבה של עפר ואבנים, שכבה עבה של חסמים וכניעה לכוחות השגרה. לכן הם צריכים לחפור לעומק ובנחישות ולהסיר את העפר והאבנים כדי לגלות את המעיין שבתוכם.

יש כאלה שהמעיין שלהם מכוסה בשכבה דקה בלבד של עפר, כך שאין צורך לחפור לעומק כדי לגלות את המעיין. רק צריך לטאטא קצת את השכבה הדקה המסתירה את המעיין.[vi]

עובי השכבה המכסה את מעיין החיים והתשוקה הוא כעוצמת העצלות שחוסמת את האדם ועימה הוא צריך להתמודד.

הסיבות לעצלות

מה ההבדל בין דחיינות לעצלות? כאשר לאדם אין מטרה ספציפית, אין יעד והוא עצל מלחפש כזה, זוהי עצלות. כשיש לו מטרה, כשיש לו תשוקה וחלום שהוא רוצה בו באמת, אך הוא מתעצל מלבצע את המשימות הנדרשות לשם כך, זו יכולה להיות דחיינות. אם למשל החלטנו לבצע פעילות גופנית, ואפילו הגדרנו יעדים, אך אנחנו מתקשים להוציא את עצמנו לפעילות – זו דחיינות. אם איננו מגדירים אפילו מטרה שכזו, זו עצלות.

כשאני לא עושה דבר מסוים בגלל סדרי עדיפויות או בגלל שאינני רוצה להשקיע באותו הדבר, זוהי אינה עצלות. כשאינני רוצה למלא דוחות מס חודשיים ודוחה זאת עד הרגע האחרון, זוהי אינה עצלות. גם הדחיינות כאן מובנת ואינה מדאיגה. למה שאדם ירצה להשקיע מזמנו בדבר שמשעמם אותו או שלא משתלם לו. הוא לא רוצה לעשות את החשבונות – הוא צריך לעשותם, ולכן הוא יעשה אותם כשלא תהיה לו ברירה. גם כשאני נמשך לדברים אחרים במקום הדבר שאני צריך לעשות זאת אינה עצלות. הבעיה כאן היא חוסר מיקוד ופיזור הדעת. הגדרת הדחיינות היא במצב שיש לי רצון פנימי, אמיתי אך אני לא אוסף את כוחותיי כדי לבצע אותו.

עצלות ודחיינות לטווח קצר אינם כה נוראיים. הם יכולים להיות תוצאה של יום לא מוצלח במיוחד. אולם לטווח ארוך הן כאמור פוגעות בחיי האדם באופן אנוש. מדוע אם כן אנחנו נוטים לעצלות ודחיינות?

לעתים אני נמנע מלהציב מטרות או לקיים אותם כי אני לא מאמין בעצמי ובהשפעה שלי. לעתים אני סובל מפרפקציוניזם, השאיפה שלי לשלמות מדכאת את העשייה כך שאם לא הכל מושלם ואני לא הכי טוב אני מסרב לעשות. לעתים יש בי זיכרון טרי של כישלונות חוזרים ונשנים, ולכן אני מתעצל להרים את עצמי שוב ואפילו מפחד מלחזור למסלול העשייה. ולפעמים אני פשוט אוהב את העצלות. כלומר אני עצל כי זו תנועה טבעית המוטבעת בי.

כיצד נלחמים בעצבות?

בספרות החסידות יש כמה וכמה עצות אותן הבאנו בשיעור שנערך בנושא. במכתב בו נשאל הרבי מליובאוויטש כיצד להתמודד עם מידת העצלות הוא העלה עצה אחת, קוגניטיבית, והיא ללמוד את תחילת פרק מא בתניא.[vii] באותו פרק מוסבר כי מידת היראה קודמת למידת האהבה. יראה היא היכולת לסגת לאחור, לפנות מקום ולראות לא מה אני צריך מהעולם אלא מה העולם צריך ממני. כאשר האדם שם בצד את צרכיו ושואל מה צריכים ממנו, הוא מגלה שלא נברא לחינם. הוא חייב לומר ש"בשבילו נברא העולם" כי מחכים לו. מחכים למעשה שלו, לפעולה שלו, להתעוררות שלו. מחכים שיקום ויפעל. עצם הידיעה שאם הוא נברא אזי בוודאי שצריכים אותו היא האמורה לעורר אותו לפעולה ולסייע לו להתגבר על העצלות.[viii]

[i] פרק כו: ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

[ii] משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ד:א

[iii] חסר בעולם תענית ז, ב: אָמַר רַב קַטִּינָא אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל בִּיטּוּל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה בִּשְׁבִיל עַצְלוּת שֶׁהָיָה בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה

[iv] לבדוק את הציטוט. תניא – כה

[v] שערי קדושה א, א.

[vi] וראו תורת מנחם ב, תשי"א, עמ' 189

[vii] אגרות קודש, כרך יא, ג'תרסח

ב"ה, כ"ד תמוז, תשט"ו

במענה על מכתבו מכ' תמוז, בו כותב אודות מדת העצלות ושואל מהו העצה לזה. – הנה ילמוד בעיון תניא ריש פרק מ"א עכ"פ עד התיבות לפני המלך (שם עמוד ב) וידע זה בע"פ, ומזמן לזמן יעבור על זה אם בדבור או עכ"פ במחשבה, וכשיתבונן אפילו בפירוש הפשוט של שורות אלו יספיק זה לגרש העצלות כלה.

[viii] פרק מא

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו

The post עצה להתמודדות עם עצלות ודחיינות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

פגיעה היא תנועה אנושית טבעית. אנחנו נעלבים כאשר מדברים אלינו לא יפה או מתעלמים מאיתנו, כאשר מזלזלים בכבודנו, מעלילים עלינו עלילות או מעמתים אותנו עם דברים לא נעימים. לעתים אנחנו כעוסים כי לקחו לנו דבר מה בלי רשות.

הפגיעה מערערת בנו את היציבות, מחלישה אותנו מבפנים ומעוררת רגשות לא רצויים לצד מגוון של תגובות, החל מהתכנסות והסתגרות, דרך תחושת חוסר ערך ועד רצון בנקמה.

בהשקפה היהודית העלבת אדם אחר היא מעשה שלא ייעשה. כידוע, אחד האיסורים החמורים ביותר במשפט העברי הוא להלבין פנים. למעשה איסור העלבה חל לא רק על הזולת אלא על כל נברא, דומם, צומח חי או מדבר. לכל נברא יש את הכבוד שלו, עליו צריך לשמור. רבי יהודה הנשיא סבל מייסורים קשים בגלל שפעם אחת עגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה "הלך ותלה ראשו תחת כנפי בגדו של רבי, והיה בוכה." רבי ניער מעליו את העגל באומרו – "לֵךְ, לכך נוצרת. אמרו: הואיל ואינו מרחם יבואו עליו ייסורים."

אפילו פגיעה סתמית, לא מכוונת נחשבת כמזיקה. בכמה וכמה מקרים כאשר אדם סבל מחלומות מצערים או אישה התקשתה להיפקד, הרבי מליובוואיטש עורר לבחון האם לא פגע הסובל באדם כלשהו. ואם פגע, בשוגג או במזיד, הוא המליץ לפוגע לבקש סליחה. במידה והנפגע לא נמצא, הוא הציע להעלות בקשת סליחה בפני שלושה או עשרה עדים. סליחה שמעידה על כך שהוא אינו רוצה להיות בצד הפוגע. 

הסיבה לזהירות

מהי הסיבה לזהירות הגדולה מלהעליב כל נברא? מדוע באמת כל כך חמורה הפגיעה בכבודו של אדם אחר?

הסיבה לכך שצריך להיזהר בכבודו של כל נברא היא שכשאני פוגע במישהו אני ממעט מדמותו. אני כמו מכסה על הפוטנציאל שלו ומביע חוסר הערכה ליכולות שלו. אני מעיד שהוא לא טוב, לא יעיל וחסר ערך. חישבו על ילד שסונט בחברו. בדבריו הוא ממעט מדמותו של החבר. הוא כמו מעיד עליו שהוא אינו טוב ואינו ראוי.

האדם נברא בודד כדי לגלות לנו עד כמה העולם כולו תלוי בכך שכל אדם ואדם יגלה את הפוטנציאל שלו ויביא את העולם כולו לידי מימוש תכליתו. ראש השנה נקבע ביום בריאת האדם ולא ביום בריאת העולם כדי להעביר מסר דומה, על-פי הרבי מליובאוויטש. מסר לפיו רק עם בריאת האדם הושגה שלמות הבריאה – לא רק מפני שהאדם הוא היצור הנעלה ביותר, אלא גם מפני שהאדם הוא היצור היחיד המסוגל, וצריך להביא את כל חלקי הבריאה לשלמותם הם.

כך שאם תכלית האדם היא לגלות את מלוא כוחותיו, כאשר אנחנו מעליבים מישהו אנו מפחיתים מהיכולת שלו לממש את הפוטנציאל שלו ולכן פוגעים בתכלית הבריאה ותפקיד האדם בתוכה. מעשה הפגיעה הוא הפוך לתנועה של קבלה ללא תנאי וליכולת לראות את המעלות בכל אדם.

מסיבה זו העלבה אסורה לא רק בין בני אדם. כל נברא יכול להיעלב. לכל נברא יש תכלית. כשאנו פוגעים במישהו אנחנו לא רואים את אותה התכלית. הנברא נתפס כמובן מאליו או כמי שלא יכול לממש את ייעודו.

עתה גם יכולה להתברר מטרת הפגיעה. האדם בדרך כלל מקטין את האחר ועולב בו, במודע או שלא, כדי להשתלט עליו או להשליט את עמדותיו. הפגיעה היא דרך להרחיק ולשלוט. האדם לא רוצה לפנות מקום לחברו, לרצונותיו ועמדותיו ולכן הוא מטיח בו דברים או נוהג בו בצורה לא ראויה או מתעלם ממנו. במקום לשקף לו את מעלותיו הוא מונע אותו מלהתקדם ולצמוח.

מדוע כדאי לא להיפגע?

עתה אנחנו יכולים להבין גם מדוע עלינו לעשות כל מאמץ אקטיבי כדי לא להיעלב. לפני כשנתיים התקיים אחד הקרבות הגדולים בעולם. אחד הלוחמים עלה לקרב מכריע, כאשר לפני ובמהלך הקרב יריבו הקניט אותו. הוא קרא לו בשמות גנאי, השמיץ את דתו וקילל את הוריו. הלוחם זעם. לאחר הקרב, בו ניצח, הוא סיפר שהרגיש שבכל פעם שחש פגוע ונעלב, המכות שלו יצאו חלשות יותר ומדויקות פחות. זו בדיוק הייתה מטרת יריבו. להעליב אותו ועל ידי כך להוציא אותו משיווי משקל ולשלוט במצב רוחו. משהבין זאת, הוא קיבל החלטה מושכלת לא להיפגע. הוא חזר ושינן לעצמו שיש כאן ניסיון שליטה, משחק ולא יותר. תפקידו כעת הוא להיות קר מזג בתוך הקרב. הוא סיפר שהתובנה הזו הייתה מכריעה עבורו. מכותיו היו מדויקות ועוצמתיות ככל שהצליח להימנע מהפגיעה הרגשית.

כבר בתניא, אדמו"ר הזקן מפיק לקח רוחני מקרב פיזי. כשאנחנו נעלבים אנחנו נחלשים. זו הסיבה הראשונה בגינה צריך ללמוד לבחור לא להיעלב. יכול להיות שיש לנו מסר חשוב לעולם, אבל בגלל קבוצה קטנה או אפילו אדם אחד שמדבר אלינו בצורה לא ראויה, אנחנו לא מממשים את שליחותנו, לא ממשיכים בתפקיד שלנו ונמנעים מליזום וליצור. כשאנחנו נעלבים אנחנו בוחרים להישאר במקום הפגוע ולא להיחלץ ממנו. אנחנו מוסטים מהמיקוד בדבר העיקרי, מאבדים ריכוז ולא מקבלים החלטות נכונות על פי הצורך אלא החלטות אמוציונליות הנובעות מהפגיעה.

הסיבה השנייה בגללה צריך ללמוד לא להיפגע היא שכשאני נפגע אני נשלט. מישהו אחר כעת מנהל את סדר היום שלי ושולט בזמנים ובמצב הרוח שלי. כשאני נעלב אני הופך מאדם שמכוון את דרכו, והוא האחראי על רגשותיו לאדם שאנשים אחרים שולטים בו.

הסיבה השלישית בגללה צריך להתגבר על פגיעה היא שכשאני נפגע זה סימן שאני במרכז ולא העניין אליו אני מחויב. אדם יכול להתנהג בעדינות רבה ועדיין להסתיר מידה גדולה של ישות ואגוצנטריות. אדם רגיש יתר על המידה יכול להיות גם אדם שיותר מדי מרוכז בעצמו. חשוב לו מאוד מה חושבים עליו וכיצד רואים אותו. מי שמתגבר על מה שאמרו לו או עשו לו מעיד שלא הוא במרכז, אלא המסר שלו.

בהקשר זה, חכמים שואלים מדוע נקבעת ההלכה דווקא על פי בית הלל. שהרי דווקא בית שמאי היו לכאורה יותר מחודדים בטיעוניהם ובלטו בהבנה והשגה. התשובה היא שבית הלל היו "נוחין ועלובין", ולא עוד "אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". כלומר מצד זה שהם היו סופגים העלבות ולא נסוגים, ואף מתחילים את דבריהם בדברי בית שמאי, הם גילו את המקום בו הם יכולים לצמוח ולהתפתח. המקום בו הם לא העיקר, אלא העניין בו הם עוסקים. כשמעליבים אותנו אבל אנחנו בוחרים לא להיעלב, זה המקום בו אנחנו צומחים.

סיבה רביעית היא שכשאדם נפגע הוא מסלק את הבורא בעולמו. אם מישהו ניסה להעליב אותי או לקח לי דבר מה שאמור להיות שלי, ההנחה במחשבה היהודית היא שהייתי צריך לשמוע את שנאמר.

אפשר להוסיף על כך שזה לא רק שהאדם מסלק את בוראו בשעה שהוא נעלב. הבורא בעצמו נקרא מלך נעלב או מלך עלוב.

מדוע הבורא נקרא מלך עלוב? הוא מחייה את העולם ואין דבר הנסתר ממנו, ולמרות זאת האדם לוקח אותו למקומות הנמוכים והרחוקים ביותר, במשים או מבלי משים. על כך אומרים חכמים שאין לך עלבון גדול מזה, לראות מלך כל כך רם ונישא שהאדם משפילו למקומות קטנים וחשוכים ועדיין הוא ממשיך לברוא את עולמו. על שום שאנו עולבים בו כל-כך, המלאכים קוראים לו מלך עלוב.  

המדרש מתאר שהבורא נקרא חסיד וכמוהו גם "כל מי ששומע קללתו ושותק – בדין שיקרא חסיד." בכך האדם נעשה שותף לבורא, ששומע קללתו ושותק.

***

חודשי אלול ותשרי כוללים מסרים רבים. אחד החשובים שבהם הוא גילוי הכוחות של כל אחד ואחת ושל הבריאה כולה. הדרך לגילוי הכוחות עובר בבחירה המושכלת לא להעליב ולא להיעלב.

The post החובה לא לפגוע. הבחירה לא להיפגע appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הרב יואל כהן דפדף מעט בעמידה, התעלם מההמולה סביב השולחן. פסקה מסוימת צדה את עינו ומבלי משים הוא שקע בקריאה שארכה דקות ארוכות. משסיים הרים את ראשו. משהו הפריע לו. הוא רצה להרחיב בנושא הגדרת "הצמצום שאינו כפשוטו". האורחים התיישבו, הוא קידש בזריזות, נטל ידיים והתחיל לדבר, על "הצמצום שאינו כפשוטו" כמובן. הוא תיאר, הסביר, העמיק והרחיב, בלי פילטרים ובלי סיפורים, כאילו לא היה מדובר בסעודת שבת ושעת לילה מאוחרת וכאילו לכולם ברור על מה הוא מדבר. הגדרה מדויקת של "הצמצום שאינו כפשוטו" הייתה חשובה בעיניו באותה סעודת שבת יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא רצה להסביר כיצד ייתכן שהבורא צמצם את עצמו, ועדיין הוא כאן מחייה ומהווה כל דבר וכל רגע. על זה עומדים כרגע כל החיים מבחינתו.

אני זוכר שישבתי שם, ניסיתי לקלוט ולנצור כל מילה. בטוח שלא הצלחתי. הייתי עייף, אחרי טיסה ארוכה, נרגש והחומר ממילא היה סבוך ומעמיק, אבל הרגשתי שמשהו מרומם מתרחש. משהו שאי אפשר להסביר במילים. יש שקוראים לזה אמת. יש שיקראו לזה גילוי אלוקות. כן גילוי אלוקות.

שלוש פעמים התארחתי בביתו של החוזר הראשי, ובכל פעם הרגשתי שאני זוכה בהזדמנות יוצאת דופן. חוויה של מפגש עם עומק יהודי בלתי נתפס מהול בפשטות נדירה. אבל לא זה היה העיקר במפגש. העיקר היה ההרגשה שבכל תנועה שלו ובכל דיבור יש גילוי של משהו נשגב.

**

הרב יואל כהן שנפטר ערב שבת חזון היה אחד מגדולי עולם. כשהבן שלי קרא את התיאור הזה הוא חייך. "הרב יואל היה מנפנף אותך ושואל מה אתה רוצה ממנו", אמר.

פעם אחת נכחתי בשיעור שהעביר. צעיר, בחור בן כשמונה עשרה, שאל אותו שאלה. הוא עצר את השיעור, חשב וחשב. ובסוף ענה "אני לא יודע". כך, בפשיטות. אני לא יודע. מתי פגשתם מורה רוחני, כזה שסיים כמה וכמה פעמים ללמוד את כל התורה שבעל פה, בקיא בכל נבכי הקבלה, קרא ולימד כל מאמר חסידות, וכשצעיר שואל אותו שאלה הוא מודה בפני עם ועדה – אני לא יודע.

וזו בדיוק הנקודה. לא מספיק לתאר את הזיכרון הפנומנלי שלו ואת עובדת היותו החוזר הראשי של הרבי מליובאוויטש במשך כארבעים שנה כדי לכנות אותו גדול עולם. גם קריאת כתביו או האזנה לשיעוריו, שמאופיינים בעומק, בהירות, סדירות והיקף בלתי נתפסים לא הם שהופכים אותו לגדול אמיתי. תנועת הביטול הנדירה של גאון שכזה, זו שנועדה כל כולה לגילוי אלוקות, היא שעושה אותו לאחד הגדולים באמת.

החסידים נוהגים לספר שפעם אחת אשתו, לאה, שלחה אותו לזרוק את האשפה. הוא הגיע עם הפח לכניסה של בית המדרש 770. עד שלא העירו לו, לא שם לבו לכך. ראשו היה טרוד בעולמות אחרים. הסיפור מלמד שהביטול שלו היה ניכר בכל כוחות נפשו – בשכל, אבל גם ברצונות, ברגשות ובמעשים.

פעם אחת פגשתי אותו בציון הרבי מליובאוויטש. לרב יואל היה כושר מיקוד יוצא דופן. רגע אחד הוא דיבר עם קבוצת חסידים, והנה במאית שניה הוא התיישב על הספסלים באוהל הכניסה לציון, התנתק מהכל והתרכז בעניין לשמו הוא בא. הוא שלף עט ונייר והתחיל לכתוב. הוא כתב וכתב. התפלאתי. מה יש לו לכתוב כל כך הרבה? הרי הוא מבקר תכופות בציון, מה היה לו לשתף באריכות שכזו. ניכר היה שהוא גילה התחדשות פנימית בכתיבה. על כך קצת קינאתי, על היכולת של אדם כה שכלי להתחדש ולשפוך את לבו ורגשותיו.

בסוף אותו שבוע חזרתי שוב לציון. התפלאתי שוב לפגוש שם את רב יואל. מה הוא עושה כאן בתכיפות שכזו, שאלתי את עצמי שוב. שהרי לא מדובר במבקר שהגיע מהארץ ומנצל כל רגע באוהל. הסתכלתי בו מרחוק. הוא שוב התעלם מהרעש בציון, שוב שלף עט ונייר ושוב כתב בלי הפסקה.

בדבריו והנהגותיו הרב יואל לא לימד רק מהו ביטול לבורא. הוא לימד מהו ביטול לרבי ומהי התקשרות אמיתית, עוצמתית, ללא פשרות, וכיצד ההתקשרות משפיעה בהכרח על תנועת הביטול.

***

הרב יואל עלה לישראל מרוסיה בהיותו בן שש, לפני שמונים וארבע שנים. לניו יורק הגיע בשנת תש"י, 1950, בהיותו בחור צעיר. הוא נודע כבעל שכל חריף וזיכרון פנומנלי ובמהרה נבחר להיות ה"חוזר הראשי" של הרבי. במרוצת יותר מארבעים שנה הקשיב כהן לשיחות ולמאמרים שנשא הרבי. בשבתות ובחגים נדרש לשנן בעל-פה את שיחותיו הארוכות, כמעין מכשיר הקלטה אנושי. מיד במוצאי שבת היה חוזר על הנאמר לפני קבוצה של חסידים, שהעלתה את הדברים על הכתב. הרבי, מספרים יודעי דבר, לא היה מתחיל את דבריו עד שכהן תפס את מקומו. אחרי ג' תמוז תשנ"ד, 1994, הרב יואל המשיך להתגורר בשכונת קראון הייטס, והמשיך להעמיק וללמד חסידות. כמו הרבי, גם לו לא היו ילדים, אבל כל תלמידי הישיבה היו הילדים שלו.

רוב שנותיו הרב יואל מיעט לעזוב את שכונת הרבי. בהזדמנות אחת, לפני כארבע שנים הוא הגיע לביקור מרגש בישיבת תומכי תמימים בקרית גת, אחרי שהוזמן על ידי הרב שילת לארועי צמאה בירושלים. הרב יואל היה כבן 86 אבל עם שכל רענן וחד כתער, והייתה זו הזדמנות יוצאת דופן לפגוש אותו בארץ.

כשנכנס לאולם היה רק בקבוק 'משקה' אחד על השולחן. הוא הביט סביבו, הסתכל על מאות הבחורים, ושאל בבדיחות – "הבקבוק הזה יספיק לכולם? אמנם בחורים לא אמורים לשתות, אבל קצת להרטיב את השפתיים בהתוועדות צריכים".

אחרי סדרת ניגונים הוא התחיל לדבר. הרב יואל לקח את השיחה לכיוון מעשי. הוא דיבר על מחשבות וטרדות. באריכות הוא הסביר לבחורים כיצד צריך ללכת לישון. הוא הסביר את המשמעות של המחשבה האחרונה ביום ועל כך שצריך לנקות את המחשבות ולהחדיר מחשבות חיוביות, של בטחון ואמונה, בזמן קריאת שמע ולפני שמכבים את היום.

הבחורים לא התייחסו אל רב יואל כאל דובר נישא ומרוחק. הוא היה כמעט אחד מהם. הם הרגישו חופשיים לשאול שאלות ולהעלות נושאים שהטרידו אותם. הם הרשו זאת לעצמם כי גם כאן, מול בחורים שצעירים ממנו בשבעים שנה, הוא היה בביטול גמור.

באחת משיחותיו הסביר את ההבדל בין שתי גרסאות של מאמר חכמים. על פי אחת גרסה אחת נאמר: "אני נבראתי לשמש את קוני". על פי השנייה כתוב: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". את הגרסה הראשונה אפשר למצוא בנקל יחסית. אולם התנועה השנייה אתגרית בהרבה. לא כולם יכולים להגיע אליה, אמר, אבל כולם צריכים להבין אותה. כולם צריכים להבין ולקבל ש"אני לא נבראתי אלא". זה העניין המרכזי, לימד ר' יואל, וזו גם הדרך לגלות אלוקות בחיים האנושיים.

יהי זכרו ברוך.

The post לחיות אלוקות | על הרב יואל כהן – "החוזר הראשי" appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בהזדמנות אחת ערך מייסד החסידות ביקור אצל אחד ממקורביו.

המקורב, איכר פשוט, שמח לשתף את הבעש"ט במצבו הכלכלי הטוב.

כשעברו דרך האורווה ראה הבעש"ט סוס צעיר וביקש מהמארח את הסוס במתנה. "רק אל תבקש את הסוס הזה". השיב המארח. "הוא יקר בעיניי וחביב מאוד. בכל מקום שבו לא מצליחים שלושה סוסים יחד למשוך את הקרון – הוא מצליח למשוך לבדו. וכבר כמה פעמים קרה לי הדבר, ולכן נכנסה בי אהבה לסוס הזה."

עוד הם מדברים, נסובה השיחה על החובות שאנשים חייבים לאיכר. ביקש הבעש"ט לראות את שטרי החוב שבידו. הבעש"ט דפדף בשטרות ומייד כשנתקל באחד מהם שלף אותו וקרעו לשניים. "הרי החוב מחול במחילה גמורה" אמר בקול, ואז פנה אל המארח: "לך וראה מה שלום הסוס."

הלך המארח וראה את הסוס האהוב מת. הסביר לו הבעש"ט את פשר הדבר: "האיש שמת נסתלק מבלי ששילם לך את חובו. על כן נגזר עליו שיעשה לך נחת רוח בעבודות קשות והתגלגל בסוס שהייתה לך הנאה גדולה ממנו. עתה, כאשר נמחל החוב, יכול היה האיש לעזוב את גוף הסוס."

***

לעתים שידוך מתעכב או שדברים לא מסתדרים. מנגד בפעמים אחרות אנחנו חשים ברי מזל עד כדי כך שאנחנו לא מבינים מדוע.

דרך אחת לקבל את חוסר הבהירות בחיים האנושיים היא באמצעות תורת הגלגולים. זאת אמנם נראית במבט ראשון כלא רציונלית, אך במבט פנימי היא עשויה לשפוך אור חדש על שאלות לא פתורות רבות ולהחזיר לנו את הביטחון בכך שיש צדק בעולם ויש סדר ויש תוצאה לכל מעשה.

פורסם בקרוב אליך

The post סוד הגלגולים | סיפור appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מדוע זה קורה לנו? האם אנו יכולים לאתר סיבה ספציפית? האם העייפות נולדת בעקבות כישלון או פחד מחוסר הצלחה? מה משקל האירועים החיצוניים? והכי חשוב, כיצד מתמודדים עם אובדן חיות ומוטיבציה?

נס השמן

המתינו עם התשובה לשאלה. בואו נעבור לרגע לאחד מסיפורי הנסים המיוחסים לנביא אלישע.

אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט פעל בממלכת ישראל במשך שנים ארוכות, למעלה מששים. הוא נחשב לגדול תלמידיו של אליהו הנביא וממשיך דרכו. הוא אף זכה לבקש לפני הפרידה מאליהו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אליי" (מלכים ב', ב'). כלומר שיזכה כנביא לעשות פי שניים ניסים מאליהו.  

על פי הסיפור, אשה אחת, אלמנה, מגיעה לנביא אלישע. היא משתפת אותו בכך שבעלה מת, בעלה שהיה דבק בעבודת הבורא. עתה היא חוששת שהנושה, לה המשפחה חייבת כסף יבוא לקחת את ילדיה.

"מה אעשה לך?", כיצד אני יכול לסייע, שואל אלישע. במקום להציע עזרה חיצונית הוא מבקש לדעת מה יש לה בביתה.

כלום היא עונה. ואולי בעצם נותר לי דבר אחד. אסוך שמן, כלי אחד של שמן.

הנביא שמח על המציאה. הוא מבקש ממנה שתשאל כלים מן החוץ, מכל שכניה, ו"אל תמעיטי", כלומר תשאלי כמה כלים שתוכלי.

עכשיו שתסגור את דלת ביתה ותתחיל למזוג את השמן לתוך הכלים, הוא מצווה עליה.

כאן מגיע הנס. השמן בכלי הקטן מספיק כדי למלא את כל הכלים. כשהיא מסיימת את המלאכה, פוקד עליה הנביא, קחי את כל הכלים מלאי השמן, מכרי אותם וכך תוכלי גם לשלם את הכסף לנושה וגם "את ובניך תחיי בנותר". (מלכים ב, ג)

בהשקפת החסידות, הגם שסיפורי התנ"ך התרחשו כפשוטם, הם נבררו על ידי הנביאים מפני שיש בהם רמזים וסודות גנוזים שהם רלוונטיים לזמננו. מה הסוד של סיפור נס השמן? מה המסר העולה ממנו? כיצד הוא משמעותי לחיינו? והכי חשוב, כיצד הסיפור קשור למצבים שבהם אנו חשים כבויים?

הנשמה זועקת

האשה מבני הנביאים היא הנשמה. והנשמה צועקת לנביא אלישע, צועקת לבורא, עבדך אישי מת, כך על פי אדמו"ר הזקן והרבי מליובאוויטש.

אני מת, מעיד האדם בכוחות אחרונים. אני מרגיש את עצמי לא מחובר, חסר מוטיבציה, עייף, מנותק מהבורא ומזרם החיים. הנשמה לא מפעמת בי כפי שהיא צריכה.

"עבדך אישי מת" היא לא רק זעקה. זהו גם התנאי הראשון להתמודדות עם מצב שבו אנו כבויים. להכיר בכך שאני לא באמת חי. להכיר בכך שאני פועל על אוטומט. אני עושה דברים מתוך הרגל אבל ללא חיות. ללא ההכרה הזאת האדם יכול לחיות חיים שלמים שאין בהם התלהבות ותשוקה. אין בהם להט וקרבת הבורא. יש רק אינטרסים צרים וחיפוש אחר מילוי תאוות ותענוגות.

והנושה בא לקחת את שני ילדיי לו לעבדים, ממשיכה הנשמה. מיהם הילדים? "התולדות" במשקפי החסידות הם הרגשות. "המדות נקראים בשם תולדות", כך בלשונו של הרבי מליובאוויטש, "ועיקרי המדות הם אהבה ויראה".  ומיהו הנושה? הנושה הוא העולם, השיגרה, המרוץ אחר הקריירה, הטרדות, האגו. כל אלה באים לקחת את חובם כשאני מת. את מה הם לוקחים לי? את היכולת להתרגש מהדברים הנכונים. הם לוקחים לי את הילדים ומשתמשים בהם. עתה הילדים שלהם, כלומר עתה אני מתלהב, מתעורר וירא מהדברים הלא נכונים. מהעולם, מהמרוץ הכלכלי, מהחומר ולא מהחיים עצמם, לא מהתגלות הנשמה והקשר העצמותי שלה לבוראה. "וזהו והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, לאהבות זרות וליראות זרות," בלשון הרבי.

חיבור לעצמיות

אלישע מבין את מצוקת האלמנה. אבל הוא יודע שרק היא יכולה להושיע את עצמה. רק האדם יכול להחיות את עצמו. זה מה שרוצים ממנו. לכן הוא אומר לה – מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת.

במילים אחרות, הפתרון נמצא בך. המסר הוא שאל תחפשו משהו או מישהו אחר שיחייה אתכם. הדרך להתמודד, לחיות, להתגבר על המצב מקופל בכם.

 ומה אתם יכולים להביא כדי להחיות את המוטיבציה והתשוקה לחיים? מה יש בכם כדי שהנשמה לא תצעק עוד "עבדך אישי מת" ושתתגלה בעוצמה?

רק אסוך אחד של שמן, משיבה האישה. שמן הוא עצם הנשמה. רק העצמיות נותרה. עצמיות היא המקום הפנימי ביותר של האדם. המקום שבו הוא לא זקוק לשום דבר חיצוני. המקום שבו הוא לא תלוי בדבר.

העצמיות היא מקור עוצמה גדול, שכן היא מקור החיות. במקום שבו האדם לא זקוק לכלום הוא יכול להתחיל לחיות באמת. חייו לא סובבים אחר אינטרסים וצרכים. או אז מתגלה בחיים הטעם הפנימי והאמיתי שלהם. הטעם של עצם החיים כשהם נקיים מרצונות חיצוניים.

תכירי בכך שזה מה שנשאר לך, אומר הנביא אלישע. לאדם יש תמיד את העצמיות שלו. יש לו תמיד את המקום הבלתי מותנה במציאות החיצונית. המקום שבו הוא קשור ללא תנאי בבוראו המחייה אותו בכל רגע. במקום הזה שבו האדם אינו מותנה בדבר, לנפש הבהמית, למרוץ, ליצרים, לצרכים אין שליטה עליו, פשוט משום שהוא לא צריך שום דבר. הוא מחובר לעצם החיים.

כלי ריק

עכשיו כל מה שנותר לה זה לאסוף כלים ריקים.

בשביל מה הכלים? קשה לאדם להיות מחובר רק לעצמיות. יש לו חיים לחיות. כדי לחיות את החיים הוא צריך לקחת מאותה עצמיות ו"לשפוך" אותה לתוך הכלים. זה מה שיחיה אותו. עליו לקחת את התנועה בנפש שהיא בלתי מותנית, התנועה של עוצמה שבה הוא לא זקוק לדבר ומחובר לעצם החיים, ולמלא בה את חייו.

מהם הכלים? יש כמה סוגי כלים. סוג אחד של כלים הם מעשי האדם, המצוות והלימוד שלו, שהם כרגע ריקים מהתלהבות וחיות, ריקים מרגשות. עתה עליו "לשפוך" לתוך המעשים שלו את התנועה לפיה הוא לא עושה כי הוא צריך, הוא עושה כי הוא מחובר, כי יש לו שליחות, כי צריכים אותו. וכשצריכים את האדם הוא חש משמעות ובעל השפעה.

חשוב להדגיש כי הכלים צריכים להיות ריקים. אם הכלים אינם ריקים, האדם אינו יכול למזוג לתוכם דבר. הכל יישפך. כלי ריק הוא מקום שבו האדם אינו מלא בעצמו. הוא לא מתיר לישותו לכוון אותו אל החיצוניות דווקא. הוא אינו נותן לרצונות זמניים להשתלט על חייו ולהכווין אותם.

כך, מתוך החיבור לעצמיות מתמלאת התנועה של האדם בהתקשרות, התלהבות ומוטיבציה הצובעות את החיים בצבעים עזים.

The post התשובה לעייפות וריקנות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מהי הישות?

הישות היא תחושה שאני קיים. שאני בעל מציאות עצמאית. התחושה הזו היא טבעית לחלוטין וחלק מתהליך הבריאה.

אלא שהישות עלולה להיות כוח הרסני ומזיק. היא מבדילה את האדם מסביבתו ומרכזת אותו בעצמו. הוא מתקשה לבקש סליחה, להודות בטעות, להתנצל ולהתקרב חזרה. ככל שהישות גדולה האדם נוטה ליצור חלוקה המפרידה את הסובבים אותו למי שבעדו ומי שנגדו. הוא הציר סביבו סובבים הדברים.

כמעט בכל תחום הישות תביא לתוצאות גרועות. מההבט האמוני הישות מובילה לסכנת ריחוק מהבורא, עד כדי כך שבעל התניא רואה בישות עבודה זרה: "כי עיקר ושורש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום…" (תניא, כב) הסיבה לכך שישות היא השורש לעבודה זרה היא כי עצם הרגשת ה"אני" יוצרת פרוד ובידול המונעת את גילוי כוח האחדות בעולם.

שתי הֶמִיסְפֶרוֹת

דוגמה מעניינת לאמור היא השבץ המוחי בו לקתה ד"ר ג'יל בולטי טיילור. בהיותה בת שלושים ושבע בלבד, עבדה באוניברסיטת הרווארד כחוקרת מוח. בוקר אחד התעוררה כשכלי דם נפרץ במחצית השמאלית של מוחה. בתוך ארבע שעות של אירוע מוחי התדרדר מצבה עד שאיבדה את היכולת לעבד מידע, לדבר, לקרוא, ללכת או לזכור פרט כלשהו מחייה.

המרכיב המפתיע בעדותה הוא שבמהלך השבץ, לצד איבוד הכישורים הפיזיים והקוגניטיביים היא חוותה תחושת שלווה עילאית, התעלות וחיבור עוצמתי לסביבתה. כיצד אפשר להסביר את אותה שלווה מוזרה בזמן האירוע המוחי?

ד"ר טיילור מקדימה לתיאור החוויה האישית שלה הסבר על אודות אופני התפקוד של שתי ההֶמִיסְפֶרוֹת במוח. ההמיספרה הימנית וזאת השמאלית הן שני החלקים, כמעט סימטריים בגודלם, המרכיבים את המוח. על פי תיאורהּ, שתי ההמיספרות מעבדות מידע בדרך שונה ומעודדות דפוסי מחשבה שונים. מחצית המוח הימנית עוסקת ברגע הזה, בקיומיות. היא חושבת בתמונות ולומדת דרך עיבוד מידע וגירויים חזותיים. המידע זורם להמיספרה הימנית דרך מערכות החישה. הזרימה של המידע על אודות הרגע הזה מחברת את האדם לסביבתו. המוח הימני, מתארת טיילור, הוא המקור לחיבור ואחדות עם הרגע, עם המציאות ועם אנשים אחרים. החיבור שמציע הצד הימני במוח נובע מתוך דפוס עיבוד מידע שלא מעצב תודעת "אני" ורואה את השלמות והיופי באנשים ובמציאות.

המוח השמאלי, לעומת הימני, חושב בצורה קווית ושיטתית. הוא עוסק בעבר ובעתיד. הוא אוסף את הפרטים שהוא קולט, מסווג ומארגן אותם. מכאן הוא קושר אותם עם מידע מהעבר ומשליך את אותו מידע על מרחב האפשרויות העתידי. חוויית עיבוד המידע של ההמיספרה השמאלית איננה התאחדות אלא הדגשת ה"אני". היכולות של הצד השמאלי לבחון מה המידע מהעבר ולהעריכו בנוגע לעתיד של האדם, האינטרסים והצרכים שלו בעתיד, היא המאפיינת את היבדלותו מסביבתו.

טיילור מעידה שבמהלך האירוע המוחי איבדה את תפקוד ההמיספרה השמאלית במוח. היא איבדה את העבר ואת העתיד, אך לא את היכולת להיות ברגע. השבץ היה כרוך בכאב שלפת את ראשה לסירוגין. היא התבוננה בעצמה במהלך האירוע וחשה שתפיסת המציאות הרגילה שלה נטשה אותה. התנועה של הגוף הואטה מאוד. היא מתארת דיאלוג פנימי ששמעה ואפילו סוג של מאבק בין שני קולות. קול אחד מנע הגדרה של גבולות הגוף. היא הרגישה התמזגות עם החדר הפיזי שבו שהתה. כשהמוח השמאלי שתק היא חשה תחושה נפלאה של התעלות, שמחקה את הלחץ שהיה על כתפיה. הצד השמאלי התעורר מדי פעם וניסה לשאול מה לא בסדר. הוא ניסה להחזיר את תפיסת ה"אני" ולדחוק אותה להתקשר לעזרה. אלא שהיא הצליחה בקושי רב להפעיל את המוח השמאלי כראוי ולזכור את מספר הטלפון של העוזר שלה כדי לבקש את סיועו.

המסר שטיילור מקדמת הוא שיש לנו בחירה באיזה תפקוד מוחי לבחור. השמאלי או הימני. כשאנו בוחרים במוח השמאלי אנחנו מבדילים את עצמנו מהעולם, מזרם החיים. במילים שלנו – המוח השמאלי הוא הבחירה בהגדלת תודעת הישות. כשאנחנו בוחרים במוח הימני אנחנו בוחרים להיות כאן ועכשיו מגלים עולם שלֵו, אחדותי ושלם יותר.

לבחור בימין

התיאור של טיילור אינו מושלם. בלי צד שמאל כנראה שהייתה מתה. ובכל זאת צד ימין צריך להאיר ולהשפיע על צד שמאל. החלוקה לצד שמאל וצד ימין אינה זרה לעולם המושגים של ספרות החסידות והקבלה. הוא קיים בכל אברי האדם. בלב, בעולם הרגש, החלוקה של טיילור מתכתבת עם כמה מהתיאורים שניתן למצוא בשיטתו של בעל התניא. הצד השמאלי הוא האחראי על הגילוי של ה"אני". הוא המושך את האדם להעמיד את עצמו במרכז ההוויה. האדם מעבד את המידע שמתקבל מהעבר וניתוחים לגבי העתיד ומשליכם על תגובותיו בהווה על פי שיקולי כדאיות. שיקולים אלה מעצבים את מערכת היחסים שהוא מנהל עם העולם. הלב השמאלי מודד את הדברים במידה שבה הם משרתים או לא משרתים את האינטרסים של האדם.

בכמה היבטים הבחירה שטיילור קוראת לעשותה היא במקומה. צד שמאל עשוי להיות מקור למידות ורגשות לא רצויים, ובהם יהירות, לחץ, פחדים ועצבות, כפועל יוצא מהעֲמָדה של האדם את עצמו במרכז. האדם בוחן את המציאות במשקפיים של תועלות, רווחים והפסדים. לכן החוויה שמעניק צד שמאל היא של חוסר יציבות רגשית. מעין גלגל ענק של רגשות הנובע כל כולו מהשקפתו הסובייקטיבית של האדם. כשהוא מרגיש נינוח, אהוד ומקובל מתעוררים בו רגשות חיוביים. כשהוא חש דחייה או שהדברים אינם מתנהלים לטובתו או כפי שהוא רוצה, מצב רוחו עשוי להיות פגיע.

הצד הימני, כשהוא מאיר בצד השמאלי, מבטא תנועה אחרת. תנועה של קבלה, התמזגות וראיית העולם כחלק מאחדות אחת גדולה. תנועה שבה לא האינטרס הוא העיקר כי אם השליחות של האדם בעולם. הבחירה בצד הימני מונעת מהאדם את התלות באינטרסים, שיקולי כדאיות או תחושת ערך הנקבעת על פי הסביבה. האדם הופך אחראי למצבו הרגשי. הוא אינו חווה עוד "גלגל ענק" של רגשות כי אם תחושת שליחות ומשמעות.

בכל רגע האתגר של האדם הוא לנצח את המאבק בין שתי הנטיות המתוארות, לנצח את הישות, לגלות את האחדות ולהכיל אותה גם על צדו השמאלי. כאשר התהליך הזה מתקיים, האדם יחוש ממוקד, מחובר, זורם ובריא. ה"אני" שלו לא יעורר בו איום רגשי אלא ישרת אותו בדרך להגשים את שליחותו. כאשר הצד השמאלי שבלב ינצח הוא עלול לעורר רגשות לא רצויים שייצרו בידול בינו לבין המציאות, הסביבה, הרגע הנוכחי וממילא בידול והפרדה בינו לבין בוראו.

The post אגו. טבעי, חמקמק והרסני appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת־ה' וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת־שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים׃

וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה־יֶּשׁ־לָ֖ךְ בַּבָּ֑יִת

וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם־אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן׃

וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַׁאֲלִי־לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן־הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל־שְׁכֵנָ֑יִךְ כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל־תַּמְעִֽיטִי׃

וּבָ֗את וְסָגַ֤רְתְּ הַדֶּ֙לֶת֙ בַּעֲדֵ֣ךְ וּבְעַד־בָּנַ֔יִךְ וְיָצַ֕קְתְּ עַ֥ל כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְהַמָּלֵ֖א תַּסִּֽיעִי׃

וַתֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאִתּ֔וֹ וַתִּסְגֹּ֣ר הַדֶּ֔לֶת בַּעֲדָ֖הּ וּבְעַ֣ד בָּנֶ֑יהָ הֵ֛ם מַגִּשִׁ֥ים אֵלֶ֖יהָ וְהִ֥יא מיצקת [מוֹצָֽקֶת׃]

וַיְהִ֣י כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל־בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי

וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן׃

וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱ-לֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת־הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת־נִשְׁיֵ֑ךְ וְאַ֣תְּ וּבָנַ֔יִךְ תִֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר׃

מאמר ואשה אחת תשמ"ו קונטרס כ"ף מרחשון – תש"נ; אדמו"ר הזקן הקצרים

The post כבויים? חוסר מוטיבציה? איך יוצאים מזה | לימודי התבוננות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בראיה לאחור ברורה האכזבה מהרופאים שביקרתי במרפאה הצבאית. במקום לדחוף לי אנטיביוטיקה בכל הזדמנות הייתי מצפה שיסבירו לי על הקשר בין כאבי הגרון לבין החטיפים התעשייתיים שאכלנו ללא הפסקה ושישקיעו כמה רגעים בהדגשת נזקי העישון. שלא יפחידו, רק שיעניקו את המידע בצורה אמינה וסדורה וישלחו אותי לחשוב על משמעויותיו.

מהר וקל (לכאורה)

במבט רחב נדמה שהרפואה המודרנית עברה תהליך הדומה לתהליכי המשפטיזציה של החברה. כששני בני אדם אמינים כורתים ברית, הם אינם זקוקים לחוזים משפטיים. ההתערבות המשפטית נדרשת כשיש חוסר אמון. המשוואה פשוטה. ככל שקטן האמון בין הגורמים בחברה גדל עומק והיקף המעורבות של התחום המשפטי בחיינו. כך במקום מנגנוניים חברתיים המגבירים את האמון בין בני אדם הולך ומשתלט התחום המשפטי המנסה להבטיח פתרון לכל משבר ואי הסכמה אפשרית.

באופן דומה הרפואה הקונבנציונלית מנסה לפתור הכל ומהר, לרוב באמצעות טיפול תרופתי. סוכרת? יש כדור. לחץ דם? יש כדור. בעיות קשב וריכוז? יש כדור. פעמים לא רחוקות הרופא אליו אתה נכנס סובל בעצמו מהשמנת יתר, מעשן, לחוץ, ומעודד אותך לפתור את הבעיות באמצעות הטיפול התרופתי.

הגישה הרפואית הזו יוצרת הפרדה נוחה בין רפואה קונבנציונלית לרפואה טבעית, בין התערבות תרופתית לבין תודעה תזונתית.

למה היא נוחה? כי היא חוסכת מאיתנו את המאמץ. ודאי שיותר קל לקחת כדור נגד סכרת מאשר לגייס את עבודת המידות ולשנות מבנה תזונתי ואורחות חיים.

כאן צריך להעיר כי תרופות יכולות להציל חיים ולהאריך את החיים. אנטיביוטיקה, למשל, הצילה מיליוני בני אדם. אבל זה לא אומר שהיא צריכה להיות הפתרון לכל שיעול או כאב גרון. התרופות לא צריכות להיות הדרך הטיפולית הקלה והמהירה, אלא המוצא האחרון בדרך לשינוי.

חוסר אמון

המצב הזה גורר חוסר אמון טבעי במערכת. הוא טבעי בשל האשמות שהמערכת פעמים רבות לא רואה את האדם כאורגן שלם ולא מדגישה את נזקי התרופות לעומת התועלות של עבודה אמיתית של האדם על עצמו.

חוסר האמון המדובר התגלה בעוצמה גבוהה בסוגיית החיסונים. נושא החיסונים לא עד כדי כך משמעותי ביחס לאמוציות שהוא מעורר. בקלות אפשר למצוא עשרות נושאים שהם בעלי השלכות משמעותיות יותר על המרחב האישי, הזוגי, הקהילתי והארצי.

ובכל זאת, הסוגייה יונקת את חשיבותה מכך שהיא חושפת משבר גדול בהרבה. משבר חוסר האמון. חוסר אמון בחוקרים, ברופאים, בדוברים הרשמיים, באמצעי התקשורת, בממשלה, במערכות הממוסדות וכן, גם ברבנים.

חוסר אמון, בין אם הוא מוצדק ובין אם לאו, הוא הרסני. אובדן האמון הוא הגורם הראשי שמוביל לקריסה של ציוויליזציות, ממשלות, שווקים, חברות, קהילות ומערכות יחסים זוגיות.

אמון הוא מצב בו אני מסיר גבולות טבעיים ומאפשר להיכנס אל תוך המרחב הפרטי שלי. אמון עוזר להרתם לעבר מטרה מבלי להתמודד עם מצבי נפש מורכבים. כשאני לא נותן אמון אני לא מוכן להתגייס לעבר המטרה. אני סוגר את עצמי ומציב חזרה את הגבולות.

חוסר האמון והחשדנות העולה בעקבותיו עשויים להימצא כמזיקים לבריאות יותר מאשר הקורונה והחיסון גם יחד. הם מציבים את האדם במקום לעומתי. העולם נגדו והוא נגד העולם. הוא לא מקבל שום הנחה, מידע או מחקר כפי שהם. מסלול ההתנגשות הזה עם העולם הוא בוודאי אינו מקור למנוחת הנפש.  

גלות

מתי האדם נמצא בגלות, שואל הרבי מליובאוויטש. האדם נמצא בגלות כאשר הגוף אינו כלי לאור הנשמה. זוהי גם במקרים רבים ההגדרה של מחלה במשקפי החסידות. מחלה היא מצב שבו אור הנפש לא מאיר באברי הגוף בדרך של התלבשות. העדר ההארה הזאת מונע מהנפש לקיים את תכליתה. הגוף ורצונותיו הם השולטים באדם ולא הממדים הנפשיים-רוחניים-שכליים הנעלים יותר.

הרבי הריי"צ שחזה בימיו במוראות השואה וסבל מהמשטר הקומוניסטי, מסכם את השקפתו על החיים בצורה האופטימית ביותר האפשרית. העולם הוא גן, גנו של הבורא. עולם שהוא גן מעודד את האמון בבני אדם. האמון מחזיר את הבורא למשוואה. הוא לא מנתק בין הבורא לבין העולם. מזווית הראייה הגופנית, מהזווית של פירוד, הרשעים גוברים בעולם וקשה לתת אמון באנשים ובמנגנוניים מוסדיים. הנפש לעומת הגוף מצביעה על האחדות. מהזווית שלה, המטרה של האדם היא למצוא את הכוח המניע והחוט המקשר בין הדברים. היא מבקשת למצוא את קווי האחדות בעולם, שכן הבורא הוא המחייה את העולם ומצוי בכל מקום ומאורע.

העתיד בידינו

נכון, הייתי רוצה לראות אחרת את רופא המשפחה. הייתי רוצה לראות אותו שולט בחידושים המדעיים אבל גם ברפואה טבעית. החלוקה של הרפואה לסוגים שונים נועדה להקל על ההתמחות והעמקה בכל תחום. אולם האדם הוא אחד. רפואה טבעית לא צריכה להתנגש עם הרפואה המודרנית, אלא להפך, לסייע לה ולהשתלב עם נפלאותיה.

במילים פשוטות, לפני שהרופא דוחף אותי לקחת כדור לפתרון מהיר של בעיה במערכת העיכול, בפעילות אחד האברים או ביכולות הריכוז שלי, הייתי שמח אם הוא היה מעודד אותי להתאמן, לאכול בריא ולהכיר לעומק את השפעות התזונה על גופי. וכן, גם מעודד אותי ללמוד ולעבוד על הממד הנפשי. בה בעת, אם הייתי ח"ו נפצע, הייתי שמח לפינוי מהיר למחלקת מיון מודרנית.

אלא שאי אפשר לחכות עד שמערכת הבריאות תיראה כך. האמון במערכות ובממסד אינו תלוי בהם. הוא תלוי בנו ובאופן הראייה שלנו את העולם והאחריות שאנו לוקחים על גופנו.

כפי שעצבות היא לא גזרת גורל, כך גם סוכרת ורוב רובן של המחלות הן לא גזרת גורל. הן לגמרי מעשה ידי אדם ונתונים לשליטה שלנו.

המסר הוא שאנחנו לא יכולים לחכות שהמערכות הן שיעשו את השילוב בין רפואה טבעית לרפואה קונבנציונלית. זו העבודה שלנו. של כל אדם ואדם. התודעה הבריאותית הזו תלויה במה שאנחנו מכניסים לפה, בכמה ומה שאנו שותים, כיצד אנו מקפידים על פעילות גופנית, ולא פחות חשוב, עד כמה אנו מיישם את עקרונות החסידות לבריאות נפשית.

הרמב"ם הציב את חשיבות התזונה כבר בהלכות דעות, כהקדמה לי"ד החזקה. כך שאפשר להסיק שבכמה מובנים השמירה האקטיבית על בריאות הגוף היא בוודאי חלק מעבודת הבורא.

יחד עם זאת ובאותה מידה, כשנדרשת התערבות רפואית, צריך לקיים את ההתייעצויות הנדרשות, ולבטוח במערכת שעושה הכל לטובתנו. בכמה וכמה מכתבים חזר הרבי על ההוראה, להסיח את הדעת מהבעיה הרפואית ומענייני מרה שחורה שהם מסוכנים לבריאות לפעמים יותר מאשר הבעיה הבריאותית עצמה. אך בו זמנית הוא ייעץ למלא אחר הוראות הרופאים בנוגע למעשה בפועל.

נראה שנשיאת ההפכים הזו נושאת עבורנו בשורת בריאות משמעותיות בהרבה מהגישות שבקצוות.

The post תהיה הרופא של עצמך appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

השיעור יתקיים בזום. יום שלישי, 21:30 (מתחילים בזמן). לינק להצטרפות

הזדמנויות והתמודדות מנטלית בימי קורונה ובזמנים של קושי | לימודי התבוננות 48 from התבוננות – ד"ר יחיאל הררי on Vimeo.

The post הזדמנויות והתמודדות מנטלית בימי קורונה ובזמנים של קושי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בהקבלה, מלמד אדמו"ר הזקן, ישנם שלושה סוגי עבודה פנימית, שהם גם שלוש דרכים להתקרב אל הבורא. דרכים שהצעידה בהם היא באמצעות כוחות נפשיים שונים, כאשר כל אחד מהם משפיע על "הכושר" הנפשי-רוחני באופן שונה.

אמנם אפשר לדרג את עוצמת הקושי בכל אחד מהמסלולים, אולם האימון והעבודה בשלושתם נדרשים כדי שהאדם יהיה "בריא" ברוחו.

מהם המסלולים אליהם מתכוון אדמו"ר הזקן (הקצרים, בשלח)?

מסלול אחד הוא מסלול העבודה למטה מטעם ודעת. השני הוא מסלול עבודה על-פי טעם ודעת. מסלול האימון השלישי הוא עבודה שלמעלה מטעם מדעת.

מה ההבדל בין המסלולים?

למטה מטעם ודעת היא עבודה המתבססת על עיקשות. הדרך הקלה להבין במה מדובר היא על ידי ההקבלה לחיים הזוגיים. במסלול אימון זה בני הזוג אוחזים בהחלטה מודעת לדבוק זה בזה לא בגלל התבוננות, או החלטה נשגבת, אלא מתוך מסירות נפש. למה? ככה. כי כך הם בחרו.

בעבודה שלמטה מהדעת האדם מעורר בעיקר את מידת הנצח בנפש. זוהי מידה שאינה מסכימה לפשרות. בני הזוג אפילו אינם מטריחים את עצמם במענה לשאלות שיכולות לפגוע במחויבות ההדדית שלהם. הם מוכנים לעשות כל מה שנדרש מהם כדי להישאר יחד, קשורים זה בזה מבחינה רגשית.

מסלול עבודה על-פי הדעת הוא מסלול ההתבוננות. האדם מתבונן בגדולת הבורא, איך שהוא נמצא בכל העולמות, מחייה אותם, ואיך הוא ממלא ומכוון כל מאורע ומאורע בעולמו הפרטי. ההתבוננות, הלימוד, ההבנה וההטמעה מעוררים את הרגשות.

כוח הדעת הוא כוח ההתקשרות. במהותו הוא מבטא רצינות הנולדת מהבנה שכלית המעוררת שייכות וקשר. אם נחזור למשל הזוגי, בעבודה על-פי הדעת בני הזוג לומדים להתבונן באיכויות הייחודיות של כל אחד מהם, בערך של הקשר ובתרומה שלו לחייהם. ההתבוננות מחזקת את הקשר הרגשי. במסלול אימון זוגי זה יש אינספור דרגות ורבדים, אבל בכולם להבנה השכלית יש מקום והשפעה. אין כאן תנועה של עיקשות ללא טעם, אלא חיבור הנובע מתוך בחירה, התקשרות ורצינות.

מסלול העבודה השלישי הוא זה שלמעלה מהדעת. במסלול זה האדם מחפש אחר שליחותו. הוא מבקש את הרצון האחד, המשמעותי, הקשור בתכלית חייו. ביחס לרצון זה הוא מבטל את רצונותיו האחרים, הקטנים, המפורדים. זהו מסלול שלמעלה מהשכל מפני שהוא מתבסס על גילוי כוח הרצון. הרצון הוא כוח מקיף ועוצמתי, המשמש כחץ המכוון את כל כוחות הנפש. כך במשל, כשבני הזוג מגלים את הרצון שלהם בזוגיות עצמה ולא האחד מהשני, הם מבטלים רצונות קטנים, צדדיים ובעצם מתבטלים לאותו רצון אחד, הרצון של הקשר. מתוך הביטול הזה הם מכוונים את כל כוחות הנפש לטובת השקעה בקשר.

זה לעומת זה עשה אלוקים

כשם שישנם שלושה סוגי אימון נפשי, למולם ישנם שלושה סוגי מהמורות או קשיים שעלולים ליצור ריחוק בין האדם לבוראו, בין האדם לביתו ואפילו בין האדם לעצמו.

העיקשות שלמטה מטעם ודעת יכולה להתגלות לאדם כהתמודדות מול כוח חצוף, עמלק פנימי, שבלא טעם ודעת מבקש לגרור את האדם אחר נטיות פירוד בלתי רצויות.

כאלה היו העמלקים, מסביר אדמו"ר הזקן. הם רואים את כל הניסים שנעשו לישראל על הים, הם רואים שכל האומות נזהרים מלהתגרות בישראל, ובעיקשות בלתי מוסברת, ללא סיבה רציונלית, הם תוקפים אותם ברפידים.

על אותו משקל, מסביר הרבי מליובאוויטש, לפעמים האדם מגרה את היצר יותר ממה שהיצר רוצה בעצמו.

אפילו שהשכל שלו אומר לו שהוא עושה שטות. שהוא מזיק לעצמו ושיפסיק כבר – הוא לא עוצר.

אפילו כאשר היצר עצמו לא כל כך רוצה בכך, הוא לא מתרצה וממשיך.

לאחר מכן, כשממלא תאוותו, הוא חש ריקנות. אין לו רגש של שביעות רצון. להפך. הוא חש קבס. שכן אפילו היצר לא היה מרוצה מכך שלא שמעו לו.

וזה, כשהאדם מתעקש ל"הדליק" את עצמו ומסרב לשחרר, זה ויכבד לב פרעה, מסביר הרבי. זו גם התנגדות או עבודה שלמטה מטעם ודעת.

מהי פגיעה ואיום לבריאות הרוחנית על פי הדעת? הכוונה היא למצב שבו האדם ממלא את ראשו בהבלים, קשקושים, דעות קלוקלות או עושה רציונליזציה ואידיאולוגיה מהאינטרסים שלו. ההתבוננות יוצרת בו את התנועה ההפוכה – תנועה של ריחוק ופרוד.

וישנה גם עבודה של היצר למעלה מטעם ודעת. בחינה זו היא המשפיעה גם על ההתעוררות של מידת הנצח, שהיא למטה מהדעת. בהתנגדות שלמעלה מהדעת האדם מסביר לעצמו למה שליחותו היא הפרוד והריחוק ומדוע נגזר עליו, גזרת גורל, להלך בדרך שבה הוא מהלך. בהיבט הזוגי פירוד שלמעלה מטעם ודעת הוא סוג של מחשבה לפיה אחד מבני הזוג סבור שכאן הוא לא יכול לממש את שליחותו. המרחב הזוגי שבנה מהווה עבורו מכשול. וזאת מבלי להעמיק היטב בהשקפה הזו, שמחביאה מאחוריה את הרצון בפירוד שעורר בנפשו.

הקרבות

שלושת מסלולי האימון וכנגדם שלושת מסלולי הפרוד אינם שתי תמונות מראה נפרדות. הן חיות בתוך האדם והאדם צריך להגיב להן. כאשר אדם עובד על ההתבוננות שלו ובתוכו מתעוררת תודעת פרוד הנשענת על רצון עז, שליחות לא רצויה של ממש, שהיא למעלה מטעם ודעת – הסברים והתבוננות לא יועילו. ההתבוננות גם לא בהכרח תועיל מול התעוררות מידת הנצח, העיקשות, של הצדדים השליליים של האדם.

אם נחזור למשל שהוזכר בתחילה, אי אפשר לעמוד מול אדם שמתמחה בבעיטות רק עם יכולות אגרוף. חייבים להרחיב את מגוון הכלים לפני שעולים לקרב וללמוד גם לבעוט.

הכשל הזה הוא מה שקרה למשה בקרב מול העמלקים, מסביר אדמו"ר הזקן.

משה במהותו הוא בחינת דעת. הוא מעורר את ההתבוננות וההתקשרות. העמלקים השתמשו ב"כושר" אחר ובשרירים אחרים בקרב. הם התעקשו על הניצחון שהומשך על ידי תנועה שלמעלה מהדעת. לכן נזקק משה לתמיכת אהרון וחור, שמסמלים את התנועה שלמעלה מהדעת. לכן הוא הניף את ידיו. בכך הוא הצביע שהמאמץ הנדרש כרגע הוא במסלול שלמעלה מהדעת.

רק כך, הסביר משה בהרמת ידיו, מתוך גיבוש תודעת שליחות שמתבטאת במסירות נפש, עיקשות שלמטה מהדעת, ניתן לנצח את העמלקים שרוצים להחליש את האדם ולפגוע בקשר שלו עם בוראו.

שלושת המסלולים דורשים מהאדם אימון מגוון, מתמיד, על כל כוחות נפשו. על הכוחות שלמטה מהדעת, כוחות הדעת והכוחות שלמעלה מהדעת. הוא נדרש לאימונים האלה שכן בלעדיהם יתקשה להתמודד עם האתגרים הממתינים לו בחייו.

התפרסם במגזין נשמה, חודש אדר תשפ"א

שיעור שהועבר בנושא:

The post שלושה מסלולי עבודה רוחנית וזוגית appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

לימוד לרגל י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות

מקורות

לרגל י"ט כסלו, הנקרא ראש השנה לחסידות. נעשה רגע זום אאוט ונשאל מהי התרומה של בעל התניא וממשיכיו להכרת הנפש ולפסיכולוגיה היהודית. סיכום של הלימוד.

1. בהירות מתודולוגית והכרת אברי הנפש.

רבי שניאור-זלמן מעיד על היכרות טובה עם הנפש לא באמצעות התצפית, הניסיון או התבוננות עצמאית פנימה. תיאור הנפש מתבסס על מתודולוגיה ייחודית שפיתחה החסידות – תרגום שפת הקבלה, ובעיקר ספרות האר"י, לשפת הנפש.^[1] ספרות הקבלה מאפשרת ביסודה היכרות טובה יותר עם הבורא והקשר שלו עם הבריאה. החסידות עושה שימוש בספרות זו כדי להכיר טוב יותר את נפש האדם.^[2] הגישה החסידית מבוססת על אבחון הכוחות הפועלים בנפש, על יסוד הכרת הכוחות שבאמצעותם הבורא מנהיג את העולם.^[3] כלומר תורת החסידות מזמינה להתבונן באופן שבו הבורא בורא את העולם ומנהיג אותו, ומתוך התבוננות זו היא לְמֵדה על אודות פעולת הנפש בגוף.

הנחת היסוד המונחת בתשתית "שיטת הטיפול" הייחודית שבה משתמש רבי שניאור-זלמן בפרט ותורת החסידות בכלל, היא שהבורא ברא את האדם כך שמנפשו ומגופו משתקף האופן שבו הבורא בורא ומנהיג את הבריאה.^[4] על-ידי הכרת הבורא והקשר שלו עם הבריאה, דרך ספרות הקבלה, ניתן ללמוד על אודות נפש האדם. במקרה זה המסקנה ההפוכה תהיה נכונה גם כן. על-ידי בחינת הנפש ניתן ללמוד על אודות הבורא, עד רובד מסוים כמובן. כך בלשונו של בעל התניא:

"להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בענין הספירות… לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב (מה שכתוב) 'ומבשרי אחזה א-לוה'. שהכוונה היא להבין קצת א-להותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם"

וכן נמצא לרז"ל בהדיא (בברור)(בפ"ק דברכות) שדימו המשכת החיות ממנו ית' להעולמות לסדר המשכת החיות מהנפש בהגוף, והוא מ"ש רז"ל (דף י' ע"א) מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, ובמדרש תלים ע"פ ברכי נפשי אמרו מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם,

והרי ענין שהנשמה ממלאה הגוף הוא בבחי' התלבשות ותפיסה ממש כנ"ל. וא"כ מדמים כן ענין התלבשות החיות ממנו ית' בהעולמות"

2. עצמות הנפש.

מה עולה מההקבלה – שיש עצם – עצמות הבורא ויש עולם. יש עצמות הנפש הבלתי משתנה ובלתי פגיעה ויש כוחותיה ויש להם מערכת יחסים מורכבת. זה לא רק משל פשוט עצם ההקבלה הופכת את הגוף האנושי לקדוש. בניגוד לגישות אנטי הומניסטיות.

עצמות הנפש – ה"אני" הפנימי – אינה נתפסת בספרות החסידות כגורם קמאי, פרימיטיבי, יצרי, שכוחות הנפש הגלויים, השכל והמידות, נדרשים לרסנו. האדם אינו מחביא בלא-מודע שלו שלדים הדורשים טיפול. הכוחות הנעלים והלא-מודעים נתפסים כמדרגות טהורות ונשגבות שבנפש האדם, שעליו לחשוף בעדינות. דרגות שבכוחן למלא את האדם תקווה ואמונה בעצמו ובעולם.

באיגרת שכתב אחרי שחרורו ממאסרו הראשון, כנראה בשנת תקנ"ט, 1799, בעל התניא מספק תיאור מסוים למהי אותה מהות פנימית, אותה עצמות נפש שלמעלה מהשכל. לשיטתו, בעל-מודע, בפנימיות הנפש שלמעלה מהשכל, ישנו ניצוץ נשגב, ניצוץ הבורא.

"והיינו לפי שבחינת נקודת פנימיות הלב היא… בחינת הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת, ובה מלובש וגנוז אור הבורא ממש… והיא היא בחינת ניצוץ אלוקות שבכל נפש מישראל."^[5]

3. כל אחד יכול

התחלת ספר התניא היא בדף-השער (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם הוא לשונו של אדמו"ר הזקן, ולכן נכלל גם הוא בסדר הלימוד דספר התניא) – "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד . . לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י". (דברים ל, י)

פרק יז: "ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת וכמ"ש בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא וכל שכן אהבה. וגם אמרו רז"ל דצדיקים דוקא לבם ברשותם. אלא דלעשותו ר"ל האהבה המביאה לידי עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב גם כי אינה בהתגלות לבו כרשפי אש ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו וזה כל האדם כי היום לעשותם כתיב שהיום הוא עולם המעשה דוקא ולמחר כו' כמ"ש במ"א."

4. לכל אחד יש תפקיד והוא משפיע בתכלית הכללית

פרק לו : "והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו ית' רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו ית' שמקבלים ע"י לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו ית' כדכתיב כי לא יראני האדם וחי…וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרג' ע"י ריבוי הלבושי' המסתירים האור והחיות שממנו ית' עד שנברא עו"הז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומ' אני ואפסי עוד. ..והנה תכלית השתלשלו' העולמו' וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליוני' הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' אלא התכלית הוא עו"הז התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים…"

5. דואליזם – תורת שתי הנפשות והמאבק הפנימי

אצל בעל התניא בשונה מאחרים, האדם מכיל את שתי הנפשות. זו בשורה אדירה בהבנת הנפש.

נפש בהמית ונפש אלוקית, תמונת מראה זה לעומת זה. בא לידי ביטוי בשני מובנים – בהסתר ובמלחמה. המלחמה היא ברגשות, במחשבות.

תניא פרק ט: "אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי"

תניא פרק כח:" אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו."

כמה תובנות מהקרבות:

• הניצחון הוא תמיד זמני, וכך גם ההפסדים
• אין ניצחונות ללא מאמץ
• חייבים להילחם
• המטוטלת היא חלק מהבריאה – ולכן אתה לא פגום
• –          "האדם נידון למאבק פנימי מתמיד. המשימה שלו, משימת חייו, היא לנצח את המאבק ברגע הנוכחי."

6. מודעות למלחמה הניטשת בקרבנו, אמורה להשפיע על יחס חסר שיפוטיות כלפי הזולת

פרק ל: "עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים. והיינו ע"פ מארז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמ"ש בהושע הוא בוער כאש להבה וגו'. משא"כ מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כ"כ בטבעו כי אין היצר שוה בכל נפש יש שיצרו כו' כמ"ש במ"א".

פרק לב: "והנה ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן… ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה.

וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות דקב"ה לא שריא באתר פגים וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך וכמ"ש במ"א באריכות…"

7. משרטט מיהו הדמות החשובה, הגיבור של החיים האלה – לא הצדיק אלא הבינוני

בכמה מובנים, השאלות שהעסיקו את ההוגים האקזיסטנציאליסטיים הטרידו, שנים רבות קודם לכן, את רבי שניאור-זלמן. אמנם במקום שיש השגחה פרטית יכולה להיות התנגשות עם הבחירה הקיומית. אולם כל רגע בחייו של האדם מורכב ממאבק, ולכן גם מבחירה. בחירה עם איזה כוח להזדהות, איזה לבוש נפש ללבוש, ואיזו משמעות להחדיר לחיים. במובן מסוים לאדם יש הכוח לדחות ולהתנער מהגדרות, מתוויות ומסמלי סטאטוס שנכרכים סביבו עוד מלידתו. מתוך אותו מאבק פנימי נתונה בידיו האפשרות לצמוח, להתקדש ולהשיג משמעות לחייו.

גיבור התניא – החירות לבחור מגולמת בגיבור ספרו של בעל התניא. רבי שניאור-זלמן לא קרא לספרו תניא. שם זה הוא כינוי מאוחר יותר שהודבק לספר על שם המילה הפותחת אותו.^[6] בעמוד השער לספר נקרא החלק הראשון העוסק בתורת הנפש בשם ספר של בינונים. במילים אחרות, הספר נועד לאנשים שיכולים להגיע למעמד של בינונים.  "מדת הבינוני היא מדת כל אדם," מדגיש רבי שניאור-זלמן, "ואחריה כל אדם ימשוך. שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה."^[7] בינוני הוא כאחד האדם, רק שהוא מצליח לנצח בקרבות המתגלגלים לפתחו. הבינוני עושה את הבחירות הנכונות ומקבל אחריות על קיומו בכל רגע ורגע.

בינוני, היינו עשויים לחשוב, הוא מי שחציו זכאי וחציו חייב. מי שאיננו צדיק אך גם לא רשע. אולם רבי שניאור-זלמן מרחיק את גיבור ספרו מהגדרה זו. ה"בינוני" הוא מי שבשלושת לבושי נפשו, במחשבה, בדיבור או במעשה, לעולם הנפש הא-לוהית שבו שולטת על הנפש הבהמית. היא לעולם זו המנצחת בקרבות ורותמת את הטבעיות והבהמיות לטובת הקדושה. אולם למרות הניצחונות של הנפש הא-לוהית, הנפש הבהמית אינה מפסיקה לאתגר אותה. לא תש כוחה. הניצחונות של הבינוני אינם קלים. הוא מתאמץ בכל פעם מחדש כדי להשיגם.^[8] הנפש הבהמית אינה מנצחת אך גם אינה מרפה.

העדר שביעות רצון עצמית – הבינוני גם אינו יכול להישען בהנאה על הישגי העבר. אם עשה מעשה טוב, פרגן, תמך, דחה מחשבת עצבות, ברגע שלאחר מכן הוא עשוי להשתכנע שמותר לו לשחרר קצת רסן. ההצלחות מסוכנות בעבורו כי הן טומנות בחובן הבטחה למאבקים קשים יותר בהמשך ולתחושת שביעות רצון עצמית שעלולה לפגוע בהתקדמות האדם.

8. "בשבילי נברא העולם"

אחד העקרונות האמורים לסייע לאדם במאבקיו הוא ההכרה בייחודיותו. האדם, מדגישה התפיסה החסידית, הוא מרכז הבריאה. רבי שניאור-זלמן מפתח את הגישה של הבעל-שם-טוב המדגישה כי כל יחיד צריך לומר לעצמו, בכל רגע ורגע, "בשבילי נברא העולם".^[9] לאמירה זו יש כמה וכמה מובנים. אף לא באחד מהם אין הכוונה שעליו לנקוט גישה אגוצנטרית שלפיה הוא במרכז והכול סביבו. הכוונה היא כי עליו לנסות לאתר בכל סיטואציה, בכל אירוע שמתרחש והוא מודע לו, את המסר הייחודי שהוא נושא בעבורו.

כל אדם הוא יחיד, מיוחד ומקורי בתפיסת בעל התניא. אין אדם דומה לחברו. בשל כך לכל אדם יש המשימה הייחודית לו בחייו. כל אדם נוצר עם כוונה ותפקיד המתאימים רק לו. עצם הבריאה של האדם היא מעין הכרזה על חיוניותו. חיים משמעותיים בהיבט הזה הם חיים שבהם האדם יודע שמישהו או משהו זקוק לו. יש לו אחריות על המציאות מתוקף בריאתו.

9. החזון הינו בר השגה

פרק יב: "והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו…אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים ."

10. מהו האידיאל? שמחה כיסוד הפסיכולוגיה החיובית וכהכרה ש"טבע הטוב להיטיב"

פרק יד: "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו' רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי "

מה עם טרדות רגילים – (אגרת יא)  תניא, אגרת הקודש, יא: "וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם… רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד

מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו … ןזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני’…וע”כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה’ המחיה ומטיב עמו בכל רגע …ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח”ו וע”כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת…אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית ומי שאין שוין לו מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין ואוהב א”ע "

[1] ספרי האר"י והזוהר מוזכרים פעמים רבות בכתבי אדמו"ר הזקן. נוסף עליהם מקובל כי המקורות שהשפיעו ביותר על בעל התניא בספרו היו המהר"ל מפראג, השל"ה והמגיד ממעזריטש. ראו: לקוטי אמרים, חסידות מבוארת, עמ' ו.

[2] על-פי תורת החסידות, חלק מהמקורות לכך הם ספר איוב המדגיש כי: "מבשרי אחזה א-לוה", יט, כו. בתניא ראו לקוטי אמרים, פרק נא. דברים אלה הם במידה רבה המשכו של האמור בספר בראשית כי "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", בראשית א, כו. עוד נאמר בפתיחת אליהו, מאמר ההקדמה לספר הזוהר, "אשתמודען עילאי מתתאי, מהדברים התחתונים ניתן ללמוד על העליונים." 

[3] "…אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא גם כן מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה…" תניא, קונטרס אחרון, ד.

[4] בהשקפת החסידות, הקשר בין מבנה הבריאה על-פי תורת הקבלה לבין תורת הנפש איננו מאולץ. המחשבה החסידית לא זיהתה בתורת הקבלה מבנה תיאורטי מוצלח והחליטה ליישמו גם "פנימה", בהיבטים פסיכולוגיים. על-פי תורת החסידות, אותה הקבלה מלמדת על האופן שבו נברא האדם.

[5] אגרות קודש אדמו"ר הזקן, אגרת סה, עמ' רמה. לתיארוך האיגרת ראו שם.

[6] תניא הוא גם אותיות איתן – שכן הלימוד בתניא מעורר את האיתן שבנשמה. ראו רבי יוסף יצחק, ספר השיחות תש"ג, עמ' 95. ביאור הפוך הוא שתניא הוא שם של קליפה המונעת את לימוד פנימיות התורה. הלימוד בתניא אמור לסייע בהסרת אותה קליפה. מובא אצל היילמאן, בית רבי, עמ' 106.

[7] תניא, לקוטי אמרים, פרק יד.

[8] ישנם זמנים מועטים, כמו בעת התפילה, שבה הנפש הא-לוהית היא הפעילה באופן זמני ללא מאבק. ראו בתניא, לקוטי אמרים, פרק יב.

[9] "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", בתניא, לקוטי אמרים, פרק מא. מתוך סנהדרין לז, א.

The post מאפייני הנפש שחובה להכיר על-פי בעל התניא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

כתלמיד מחקר במסלול לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה, סוגיית היחסים בין הגוף לנפש, בין הממד הגשמי לזה הרוחני, לא היתה קשורה ישירות לתחומים שבהם עסקתי. ואולם העניין שהצית בי הספרון הוביל אותי, במסגרת עבודת תזה צנועה, לנסות ולעמוד על הזיקה בין מדעי החברה למדעי הנפש; בין התנהגויות חברתיות ופוליטיות לבין טבע האדם. את התשובות חיפשתי אצל סדרה של הוגים מערביים, שהיה להם מה לתרום להבנת הקשר המדובר. העיון החל ביוונים הקדומים, המשיך בכתביהם של הוגי הרנסנס והעת המודרנית, והגיע עד חוקרים בני זמננו.

לשאלות המנוסחות בצורה מחקרית-פילוסופית היתה משמעות אקטואלית. באותה תקופה, לצד הלימודים, עבדתי כיועץ פרלמנטרי. המפגש האינטנסיבי עם פוליטיקאים במוקדי כוח חיזק את השאלות הנוגעות למבנה האישיות. כיצד בני-האדם שאנו פוגשים נדמים לרגע אחד מלאי ביטחון עצמי, נושאי בשורה ורצון לתת, ורגע לאחר מכן הם מכוּוצים ומכונסים בתוך עצמם; מה המקור להתפרצויות ולהתקפי חרדה; מדוע לעתים אנשים שכלפי חוץ נראה שיש להם הכול, נוטים למרמור ואומללות ואינם שבעי רצון מחייהם; מהיכן נובעת תחושת חוסר המשמעות ועל אילו יסודות צומחות יהירות ואטימות.

באופן טבעי, החיפוש הוליד תשומת לב גם לתורת הנפש ביהדות. כמה אזכורים והפניות הצביעו על התניא, ספרו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, כספר מקיף ומעמיק בתחום תורת הנפש שכדאי לבחון.

חיפוש פתרון לבעיה הפסיכו-פיזית

לפני כעשר שנים פגשתי דוקטורנטית בחוג למדעי המוח. ניסיתי לשתף אותה בכמה תובנות שהפקתי מהספרות בנוגע לבעיה הפסיכו-פיזית. בראשית השיחה ביטלה את דברי בביטחון. "אתה לא יודע שהבעיה הפסיכו-פיזית נפתרה כבר מזמן? אין באמת נפש כדבר מובחן מהגוף".

התשובה הנחרצת שלה הרתיעה אותי. אמנם היא ביטאה מגמה בולטת במחקר – שאלות של גוף ונפש עוברות בשנים האחרונות ממדעי הרוח אל תחום המחקר המדעי – ואולם הדברים סתרו כנראה אינטואיציה בסיסית באשר לקיומה של הנשמה. דבריה הולידו בי דחף גדול לברר לעומק מה מציע אותו ספר תניא מדובר. ואכן, התמונה שהופיעה בהדרגה, תוך כדי לימוד בספר, לא הכזיבה. התניא התגלה כחיבור יסודי המציג התייחסות משוכללת אל מבנה הנפש.

יש פער בין הדרך שבה הציבור הרחב, ובעיקר החסידים, לומדים בתניא, לאופן שבו חוקרים קוראים אותו. אפשר לסכם את ההבדלים בנקודה אחת משמעותית: בעבור החוקרים מדובר במשנה עיונית, חלק חשוב מהתפתחות תורת הקבלה והחסידות. בתוך כך הם מנסים למצוא סתירות, חזרות ואי-בהירות בספר, כדי להצביע על מגמות בחייו ובתורתו של הכותב. לעומתם, הלומדים בתניא רואים בו ספר הדרכה לחיים; ספר 'פסיכולוגיה מעשית'; מתכון מצליח להשגת יציבות נפשית, התגברות על קשיים וטלטלות פנימיות; דרך חיים הקשורה קשר ישיר לדבקות בבורא וגילוי עוצמת הנשמה. החסידים קוראים את התניא כגילוי תורת אמת רלוונטית, ולא כחלק מדיון דתי ארכאי. הם מבינים את האמור בו דרך מאות מאמרי פרשנות המרחיבים את העקרונות המובאים בספר. מאמרי פרשנות המגשרים בעבורם על מה שנדמה לחוקרים כחזרות או אי-בהירות.

אני מודה. נכנסתי אל הספר מרכיב משקפי חוקר ונשביתי בקסמיו. הקריאה בתניא כספר הדרכה לטיפול בנפש היתה בעיניי הרבה יותר מַפְרה ומרתקת מקריאה בו מהזווית המחקרית.

ביקשתי ללמוד על מבנה האישיות וגיליתי שתוך כדי הוראת תורת הנפש, ספר התניא שוזר סדרה של תשובות לסוגיות קיומיות כבדות משקל. שאלות כגון: מיהו האדם, מיהו הבורא, מה הקשר ביניהם, מהם עיקרי היהדות ומה תפקידה של היהדות בקשר שבין האדם לבורא.

מחבר ספר התניא איננו מתווכח עם קוראיו. הוא גם אינו מתאמץ לשכנע או ליפות את מה שהוא מסמן כעקרונות יסוד במחשבה היהודית. לא כל התשובות שהוא מעניק קלות לעיכול, כך הרגשתי לאורך שנים. תפיסת החיים על-פי התניא היא של ניסיונות ואתגרים בלתי-פוסקים. הוא אינו מציג מבנה חיים של הרמוניה, הבטחות ופתרונות קסם. ולמרות זאת, השיטה שהציע בעל התניא משכה עוד בימיו אלפים רבים מקרב יהודי מזרח אירופה, שראו בה מענה מעשי לקשיי האדם ולתחלואי החברה.

פגישה אינטימית עם בעל התניא

הכניסה אל בעל התניא לפגישה אינטימית, כפי שהוא עצמו מתאר את המטרה שלשמה כתב את ספרו, שונה מישיבה מודרנית על כורסת הפסיכולוג. זוהי איננה שיחה במובן של דיאלוג. בשני המקרים האדם חפץ במנוחה לנפשו. הוא מושיט יד ומבקש סיוע בהתמודדות עם כישלונות, דכדוך או דיכאון, חרדות, מתחים, תחושות אשם, בדידות, העדר משמעות ודימוי עצמי נמוך. ואולם הדרך הטיפולית אינה דומה. מערכת היחסים בין הרבי לחסידיו שונה מזו של הפסיכולוג ומטופליו. בעל התניא מתעקש, כמטפל, להכיר בתוך עצמו את מקור הבעיות של המטופלים. ההזדהות שלו איננה חיצונית, בניסיון ליצור אווירה נינוחה, הקשבה והעדר שיפוטיות. אם הוא אינו מזהה בפנימיותו את המקור האפשרי של הבעיה, את הרגש הפגום, את החסך, הוא יימנע מלייעץ ולסייע באותה בעיה. בד בבד, פגישת היחידות תובעת מ'המטופל' מאמץ, ריכוז, עבודה עצמית ונכונות לשינוי. עבודה הכוללת בין היתר לימוד, קריאה והפנמה של רעיונות. על-פי רבי שניאור-זלמן, טיפול והגשמה עצמית הם לעולם חלק ממערכת רחבה יותר של ערכים, עמדות ותפיסות לגבי העולם ותכלית האדם. 

המטרה העיקרית בשיחת הנפש היא כמובן שהלומד יכיר את עצמו. מסיבה זו, בין היתר, הקסם של שיחת הנפש הצומחת מתוך הלימוד בתניא לא פג בחלוף השנים. ההזמנה של בעל התניא את קוראיו לפגישה אינטימית עמו, דרך הלימוד בספרו, נותרה פתוחה ורלוונטית.

את שיחת הנפש האישית שלי עם בעל התניא אני מקיים כבר קרוב לעשור. זוהי שיחה שיודעת עליות ומורדות. שיחה שמהווה לעתים מקור לביטחון, שמחה ועוצמה, ולעתים מזמינה התחבטויות ושאלות.

לא גלולת פלאים

לפני כחמש שנים כתבתי את הדברים שלמעלה, כהקדמה לספרי 'לנצח כל רגע מחדש' (הוצאת ידיעות ספרים). בדרך כלל ההשפעה של לימוד מתפוגגת לאחר זמן. אלא שבמקום להניח את התניא בצד מצאתי את עצמי נסחף שוב ושוב לקריאות מחודשות במפעל האדיר של רבי שניאור-זלמן מלאדי.

כל קריאה מחודשת כזאת הובילה לא רק לתובנות נוספות, אלא בעיקר להטמעה של התכנים. האתגר הגדול של החיים האנושיים, מסביר אדמו"ר הזקן, הוא לא רק ההבנה של תשובות לשאלות כגון איך העולם העובד, כיצד צריך לחיות את החיים, וכיצד להתמודד עם רגשות לא-רצויים. האתגר הגדול הוא להתגבר על האטימות, על טמטום הלב. על מצבים שבהם אנחנו מבינים היטב את הדברים, ולא מצליחים ליישם אותם בחיי היום-יום. כדי לעמוד באתגר הזה לא דיי ללמוד רעיון ולהתקדם הלאה, כך התברר לי במרוצת השנים. צריך להתבונן בו, לחיות איתו.

העיון הבלתי-נגמר בתניא מאפשר להתגבר על אטימות הלב המקשה את השינוי. הוא מאפשר למצוא את התובנות בתוך הנפש פנימה, להכריע באמצעותם התמודדויות שונות, להתגבר על מהמורות ולשנות בהדרגה את כל מה שאנחנו חושבים על הקשר עם הבורא, על מערכות היחסים ועל השליחות שלנו בחיים.

ברוב הסדנאות והשיעורים אנשים מחפשים את נוסחת הקסם. את גלולת הפלאים שבה יבחרו, והיא שתפתור להם את הבעיות. אדמו"ר הזקן אינו מספק גלולה כזאת. הוא מעניק דרך, ארוכה וקצרה. היישום של תכני התניא מלמד שאי-אפשר להתמודד עם רגשות לא-רצויים, לממש פוטנציאל, לשפר את הזוגיות, להגביה את הילדים, לעשות שינוי, לפתח תנועה של ביטחון ולהעצים את האמונה, בלי להפוך לאנשים שמתפתחים, לומדים ומתבוננים. הקשר הקבוע לתכנים, וההתבוננות בהם, הם החיסון כנגד אטימות הלב.

להתמקד בשאלה אחרת

כיצד צריך להלך בדרך שמציע בעל התניא? פעמים רבות מי שלומד את התניא והתובנות העולות ממנו אינו עושה זאת כדי להעשיר את עצמו אינטלקטואלית, אלא כדי לפתור בעיות ממשיות בחייו; להתגבר על משברים רגשיים או זוגיים ולהתניע מחדש את עולמו הרוחני. רוב האנשים שאינם באים מעולמה של החסידות רוצים ללמוד את התניא לא מפני שהוא ספר חשוב ומשמעותי, אלא כדי להפיק מהלימוד את מה שהתניא יכול לתת להם. בעידן של זמננו, לימוד פופולרי, כזה שפונה לקהל הרחב, צריך לעמוד בדרישת היישומיות. הלומד תמיד ישאל את עצמו מה הלימוד נותן לו. בשל כך הנטייה הרוֹוחת היא לחפש בתניא עצות וכלים פרקטיים. הנטייה הזאת טבעית גם לאור העובדה שאדמו"ר הזקן עצמו מצהיר שכתב את התניא על בסיס עצות שהעניק לפונים אליו, והוא מבטיח כי בספר עצמו יש "תשובות לכל השאלות".

אלא שדווקא מתוך החיפוש אחר היישומיות, מחבר התניא מציע להתחיל בשאלה אחרת. השאלה שהוא מציב בראש אינה כיצד צריך להתמודד עם המאבקים הפנימיים וכיצד צריך לנצח בהם, אלא כיצד אנחנו צריכים להיראות; מה המצב האנושי האידיאלי; מהי התודעה שצריך לשאוף אליה; כיצד צריכה להיראות זוגיות וכיצד צריכה להיראות הורות.

מתשובותיו של בעל התניא ניכר שהוא מבקש לשכנע אותנו שביכולתנו לחיות חיים מלאים יותר, תוססים, מלאי התרגשות ולהט. באחת משיחותיו הצביע אדמו"ר הזקן על הכינוי שהזוהר מכנה את האהבה והיראה – גדפין, כנפיים. האהבה והיראה הן כמו כנפי העוף. הכנפיים אינן עיקרו של העוף, אלא רק משמשות אותו למעוף. כך האדם לא נברא בשביל האהבה והיראה, שכן המעשה הוא העיקר. ואולם בלי כנפיים העוף אינו יכול לעוף ולהתרומם, והאדם אינו יכול להתעלות ממצבו. ובלשונו: "בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא וחשוב כמת" – בלי יראה ואהבה (התורה והמצוות) לא עולות למעלה והאדם חשוב כמת.

הבעל-שם-טוב אומר (כתר שם טוב חלק א,קל): "הזהירו חכמי הקבלה בכל מצווה ותורה ותפילה שיהיה בדחילו ורחימו" [=ביראה ואהבה]. האדם צריך ללמד את עצמו לאהוב. בכל מעשה שלו, בכל תנועה, בכל מצווה, צריך שיעורר בתוכו את האהבה. לצד האהבה הוא נדרש לעורר תנועה של יראה. יראה יש בה דרגות רבות, אך בהכללה ובקיצור מדובר ביכולת הרגשית לסגת לאחור, לפנות מקום, להיות מסוגל לקבל ולא רק להשפיע. ביחסים האנושיים היראה קריטית למי שרוצה לאפשר לאחרים לצמוח לידו.

המעוף דורש מאמץ

לאן צריך האדם לעוף? הרגשות הם המנוע של הנפש. המטרה שלהם היא להוציא את האדם ממקומו ולקרב אותו אל הבורא, אל הזולת, אל בן הזוג, אל החיים עצמם. להניע אותו לעשות, לפעול. האהבה היא רגש, ולכן היא המנוע של החיים. כשאנחנו מגלים את רגש האהבה אנחנו נותנים מקום לזולת בתוך חיינו, בתוך נפשנו. לכן בלי אהבה האדם נשאר במקומו, כפי שהעוף אינו יכול לעוף והדג אינו יכול לנוע במים.

בלי אהבה ויראה אפשר לתפקד, אבל אי-אפשר להתקרב. דמיינו לכם זוגיות נטולת אהבה. בלי אהבה, בוערת, מחיה, הזוגיות נהפכת טכנית, פונקציונלית. יש בה רק חלוקת תפקידים ומילוי משימות. החיים הופכים להיות נטולי חיות, חסרי קרבה ורגש, וחסרי יכולת לגלות את הבורא כשותף ביחסים. גם בלי יראה הזוגיות תהיה חסרה. היא לא תאפשר לבני הזוג להתמזג, לתת מקום; היא תהיה חסרת הערכה הדדית.

באותו אופן מידותיו של הבורא מקרבות אותו אל העולם. הן קושרות אותו עם הבריאה. בלי מידותיו, לא היה כמעט קשר בינו לבין העולם שברא. לכן הרגשות, והאהבה והיראה בראשם, עוזרים לגלות את התוך, את הפנימיות של העולם והאחדות המתקיימת בו.

לשָם, למצב שבו אנחנו מתרגשים מחיינו, אדמו"ר הזקן מכוון אותנו. נכון, זה אתגר לא פשוט ולא טבעי, אבל השינוי לא מתחיל באיסוף כלים. הוא מתחיל בשרטוט בהיר של התמונה שאליה אנחנו שואפים – כיצד צריכים להיראות חיינו. והם צריכים להיראות מלאי אהבה ויראה, מלאי תשוקה וחיות, שירוממו אותנו מעל המרוץ והחרדות הטבעיים מפני העתיד. לעבר עולם נטול טרדות ודאגות ומלא התקשרות ומתיקות, בדיוק כפי שמבטיחים לנו חכמים שעתיד להתקיים בזמן הגאולה.

האם זה פשוט? לא. תנועת הכנפיים של העוף דורשת מאמץ. עוף מנופף בכנפיו עשרות פעמים בדקה. גם אהבה דורשת מאמץ. לכן האהבה נקראת בזוהר פולחנא דרחימותא, עבודת האהבה.

האהבה, כמו יראה, היא רגש מושכל. כלומר, היא תלויה בהתבוננות. כדי שאדם יאהב את חייו, את ביתו, את זוגתו, הוא נדרש להתבוננות. הוא נדרש לעורר בתוכו את האהבה. בלי מאמץ אקטיבי זה לא יקרה לאורך זמן. הדברים נכונים ביתר שאת גם לגבי הבורא. כדי שתתעורר תנועה של אהבה צריך להתבונן בטוב, בחסדים, במבנה העולם.

את מפעל חייו בוחר אדמו"ר הזקן לחתום באגרת קצרה, 'הנפש השפלה', בהדגשת חשיבות האהבה. באיגרת הזאת שכתב שעות אחדות קודם הסתלקותו, הוא מתאר מאבק אימתני בין האמת לבין החסד והאהבה. האמת לא רצתה בבריאת העולם. בסוף האהבה ניצחה. האיגרת דורשת עיון מעמיק לעצמו אבל את אחד המסרים העולים ממנה אפשר לנסח בקצרה: לעולם לא להתייאש מהאהבה, לחפש אותה, לעורר אותה, בכל גיל ובכל מצב. גם אחרי שנים של קרירות.

את המתנה הזאת, של לימוד והתבוננות מעמיקה ממגוון זוויות, את הסולם לטיפוס, את הדרך לחיים מלאים ומשמעותיים – הביא אדמו"ר הזקן לעולם. עכשיו כל מה שנותר זה להודות לו ולהמשיך לנצל את המתנה שהעניק לנו.

פורסם בחוברת בשעריך תניא, לקראת ארועי צמאה, י"ט כסלו התשפ"א, בהפקת מעיינותיך ועריכת הרב מנחם ברוד והרב משה שילת.

The post מהו ספר התניא בשבילי | טור אישי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אחת השאלות שחוזרות על עצמן היא איך אפשר לשפר את הקשר אם אין פרטנר? כיצד מתמודדים במצבים בהם לכאורה אין שיתוף פעולה מלא של בן זוג?

התשובה לשאלה הזו תלויה בברור מעמיק יותר: האם לכל אחד מבני הזוג יש איכויות מיוחדות שהוא יכול וצריך להביא לקשר ואותן איכויות עשויות להשפיע על מצב ועתיד היחסים. 

התשובה של תורת הנפש היהודית היא חיובית. אם נתמקד בזווית הנשית, לנשים יש איכות נפשית יוצאת דופן שהן יכולות להביא לחיים הזוגיים והמשפחתיים. יתר על כן גם הברכה והפרנסה בבית, מדגישים חכמים, היא בשביל האישה, כדי שתגלה את הכוחות המיוחדים לה. עם הכוח והפוטנציאל מגיעה גם האחריות הגדולה למימוש האיכויות הללו.

מהי אותה איכות נשית נפשית?

חכמים מצביעים על כך שבאישה כוח הבינה מפותח יותר. "אמר רב חסדא, מה הטעם שנכתב: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים"? מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה ("ויבן") יתירה באשה יותר מבאיש."

כוח הבינה מצוי כמובן גם אצל הגבר והוא הכרחי לחשיבה יצירתית. אולם חכמים מצביעים על כך שלאישה "בינה יתרה".

מה מאפיין את כוח הבינה?

כוח הבינה הוא כוח יוצר, בונה. זו הסיבה שעיקר פעולת הבנייה של הבית, וממילא היסוד לקיום העם היהודי, שייכת לנשים.

החכמה היא כוח ממציא, מופשט. כוח החכמה בשכל חותר לפרוץ גבולות. להשיג את מה שעדיין אינו מושג. הבינה משרטטת גבולות. היא מבקשת ליישב ולהנהיר את מה שכבר נתפס, תפיסה ראשונית וחמקמקה בכוח החכמה.

בעוד החוכמה היא תפיסה עדינה, כמו ראייה חטופה או הברקה נקודתית המאפשרת תפיסה כללית ורחבה של הדבר, הבינה היא גילוי הפרטים שהיו מקופלים בתוך נקודת החוכמה. בלעדיה, הנקודה שהתנוצצה בכוח החוכמה תיוותר פוטנציאל לא ממומש. הבינה היא הרחבה של רעיונות. היא מקרבת את הרעיון אל האדם מתוך שהיא מאפשרת לו לנתח את הפרטים, להקיף את הדבר ולהסיק את המסקנות הקשורות ברעיון.

מה זה אומר בזוגיות?

הימנעות ממחלוקת וחיפוש אחר התוכן

שלמה המלך מלמד כי חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ (משלי יד א.)

המפרשים מביאים דוגמה להנהגה חכמה – זו של אשת און בן פלת. מה עשתה אשתו? מנעה ממנו מלחבור לקורח במחלוקת המפורסמת כנגד משה. היא השקתה אותו יין, השכיבה אותו בתוך הבית, והתיישבה על יד הפתח. כל מי שבא לקרוא לו ראה את אשתו, וחזר לאחוריו. כך לא נבלע באדמה.

בכמה הזדמנויות הדגיש הרבי מליובאוויטש שתפקיד עצום מונח על כתפי האישה. היא מעצבת את סוג הבית המשותף.

יש שני סוגי בתים. באחד מוצב "עגל זהב" בסלון. בשני משכן.

מהו בית שיש בו "עגל זהב"?

זהו בית שמציב את טרדות הפרנסה והקריירה של שני בני הזוג במרכז החיים. בסלון. כתוצאה מכך ענייני הפרנסה תופסים את עיקר השיח. במשפחות שבהם הגבר הוא עדיין המפרנס העיקרי, אזי הוא גם הזוכה ביחס המועדף. אסור להפריע לו.

גידול הילדים, המשפחתיות, תופסים מקום משני. הכל הופך משני וטפל, כדי שייפתרו בעיות הפרנסה. ההצדקה תמיד שם ברקע – צריך את הכסף כדי שיוכלו לנהל את הוצאות הבית.

בית שבונה משכן, מקדש בסלון, מתנהל הפוך.

הבעל מקשיב לאשתו. טרדות הפרנסה והמרוץ הכלכלי זוכים למקום משני, טפל, בשיח המשפחתי והזוגי. הם לא כובשים את הבית. המפרנסים עושים את שצריך לעשות, אבל זה לא עיקר הבית. הבית לא משתחווה לכסף אלא לקדושה, לחיות ולאמונה שתופסת את מרכז הבית. עיקר ההשקעה היא במשפחתיות, בהורות, בזוגיות, ובפתיחת הלב גם לסביבה.

בדרך זו, כשמשנים את ההדגשים, ממילא יגיע יותר כסף, ובכסף שיגיע תהיה יותר ברכה, מסביר הרבי, כך שהוא ייצא על הדברים הנכונים ויספיק לצרכים האמיתיים.

כוח הבינה ככוח יוצר נמנע ממחלוקת. זאת אינה מאפיינת אותו. הבינה אינה מבקשת לראות את החסר. היא ממתיקה את הדינים בשורשם על ידי הרחבת זווית הראיה ובחירה בצורה על-פני חומר, ברוחניות על-פני גשמיות. משכך הבינה היתרה משפיעה על בן הזוג כך שלא יהיה לו נעים להריק את זמנו רק בעבודה או במרדף תחרותי.

הבינה יולדת

כוח הבינה הוא כוח יולד. מה יולדת הבינה? רגשות בריאים. כאשר בינה יתרה מתגלה היא בונה את המבנה הרגשי של הבית. האווירה בבית חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר. בית שמח, חם, אוהב, מאמין, משפיע על גידול הילדים ועל מערכות היחסים.

בעוד התענוג קשור לכוח החוכמה, כוח הבינה קשור עם שמחה. השמחה שמביאה האישה איננה טבעית כפי שאפשר לטעות. היא תוצאה של עבודה תודעתית משמעותית. "אם הבנים שמחה" בצאצאים שלה בעקבות ההשקעה, הירידה לפרטים, ההתבוננות במבנה העולם, בשפע החסדים ובתחושת המשמעות והאחריות בתפקידה.

גם כאן צריך לציין, שהממד הרגשי הוא כמובן לא תחת האחריות הבלעדית של האישה, אבל לאישה יש תרומה גדולה יותר בשיפורו במסגרת החיים המשותפים.

בינה מתייחדת עם החכמה ומרוממת אותה

את היחסים בין הבינה לחכמה מתאר ספר הזהר כ"תרין רעין דלא מתפרשין", שני רעים שאינם פורשים זה מזה. הכוונה היא שהחכמה והבינה אינם שני זנים נפרדים שלא נועדו להסתדר זה עם זה. ההפך הוא הנכון. כשכל צד מגלה את האיכות הנפשית רוחנית שלו, כשכל צד מאפשר לצד השני מרחב השפעה וביטוי עצמי, שני הצדדים אינם נפרדים זה מזה.

בכמה הזדמנויות הדגיש הרבי כי ההשפעה של הבינה נעשית בהדרגה. כל שינוי צריך להתקיים לא בזעזוע של כל העולמות אלא תוך כדי הליכה מהקל אל הכבד. בינה מעצם מהותה פועלת בהתיישבות. היא יוצרת סדרים. הולכת מהקל אל המורכב ומפרקת בהדרגה את המורכבות. התפקיד שלה הוא ליצור גבולות בתוכם אפשר לצמוח. בנאי לפני שהוא מתחיל במלאכת הבנייה משרטט את הגבולות בהם יבנה את המבנה. כך פועלת הבינה. היא מושיבה את הפרטים ויוצרת בהם סדר.

משכך, כוח הבינה אינו מחפש אחר הצדק. צדק ופנקסנות יכולים להחריב את הזוגיות. הם יוצרים פרוד ולא אחדות. הבינה מטבעה מחפשת אחר הבנייה, השותפות וההתכללות.

בכל אדם יש את כוח הבינה וכוח החכמה. אולם לנשים, כאמור, יש בינה יתירה. הבינה היתרה הזו כשהיא מתגלה בזוגיות היא כוח עצום בבניית זוגיות טובה ובית בריא. יחד עם זאת האיכויות של כוח הבינה אינן באות על חשבון האחריות והמחויבות של בן הזוג להתאמץ ולהביא מרכיבים מסוימים, על בסיס קבוע, לתוך הקשר והמשפחתיות.

לשיעור המלא במסגרת לימודי התבוננות (למנויים)

פורסם בעלון נשמה, כסלו תשפ"א

The post כוח האישה בקשר הזוגי והמשפחתי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

התמכרויות הן לא הבעיה, הן הסימפטום או ניסיון לפתרון. מה עומד מאחורי ההתמכרות? מתי אנחנו מועדים להתמכרות? כיצד ההתמכרות משפיעה עלינו? ומה מסלול ההתמודדות עם התמכרויות קטנות וגדולות?

השיעור מתקיים בזום ובאתר ביום שלישי 21:30. מוזמנים להצטרף לשיעור חינם בלינק הזה (לינק לזום + סדרת שיעורים למייל). לאחר השידור השיעור יהיה זמין למנויים בלבד.

תקציר ומקורות

מסכים, אלכוהול, סוכרים, קופאין, הימורים, קניות, סרטים, סמים, התמכרות התנהגותית.

התמכרויות הן לא הבעיה, הן סימפטום.

מה עומד מאחורי ההתמכרות? מתי אנחנו מועדים להתמכרות? כיצד ההתמכרות משפיעה עלינו? והכי חשוב, מה מסלול ההתמודדות עם התמכרויות קטנות וגדולות.

1. מה ההגדרה של התמכרות מזווית תורת הנפש

האם יש מאפיין אחד משותף, פסיכולוגי לכל ההתמכרויות?

מבט לתוך מבנה הנפש. לכל אחד זווית חיים ייחודית אבל במבנה הנפש תמונת ההתמכרות היא דומה. חוסר השליטה. הצורך הדוחק, חוסר היכולת להגיד לא. מסירת התודעה.

ובשפת התניא: פרק יב, "והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה…אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה… בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עוה"ז ותענוגיו. רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש להעמיק מחשבתו בתענוגי עוה"ז איך למלאת תאות לבו , כי המוח שליט על הלב [כמ"ש בר"מ פ' פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו. שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי"

• ממה נובעת ההתמכרות? פתרון למה היא?
• ממלאת חיסרון , מטשטשת שיממון, שיגרה, קושי ,רוע, חוסר משמעות, בריחה, ריק, דימוי עצמי ירוד.
• מהצד השני- מעניקה תענוג, תקווה, סיפוק, רווח.

במידה רבה התענוג הלא מתוקן שבהתמכרות הוא המילוי של החיסרון. הוא מקהה את החושים. מסלק את המודעות.

• מי מועד להתמכרות

כולנו מועדים להתמכרות. אבל מי שחש צורך לחזור למצב הטרום תודעתי, בדרך כלל טיפוס יותר עדין ומוכשר שלא יכול לעמוד בכאב, יטביע יגונו בהתמכרות כלשהי.

משמעות החזרה למצב הטרום מודע, שהטוב והרע אינם מעורבבים. שאין מודעות. טרום החטא אין מודעות. המקום הזה יש בו הארה של תענוג.

• מתי אתה מועד להתמכרות? אפשר לדבר על מצבים מועדים להתמכרות

כשאני פגיע. או כשהשגתי משהו גדול. כשאני בשיא ובירידה. כשהצלחתי או כשנכשלתי.

מדוע במצבים האלה אני הכי מועד? במצבים האלה אני יותר רגיש. הישות יותר בתוקף.

כשאני למטה אני חושש שמשהו רע עומד לקרות.

כשאני במצב לאחר הצלחה אני חש שאני יכול לשחרר. אני לא צריך להיות עוד בשליטה.

כולנו מכורים כולנו רוצים למצב הבראשיתי הלא מתוקן שבו אני לא צריך לשלוט בחיי, לא צריך מודעות. פשוט חי את החיים.

• כיצד פועל התענוג

תענוג – משמעו יותר חיות, הוא מקביל לכוח החיים בלעדיו אין תחושה של חיים אמיתיים אבל הוא לא כוח הכרחי. התענוג הוא הכי קרוב לעצם הנפש כי הוא מגלה את העצמות.

הרצון שולט בכוחות. התענוג משפיע באופן אחר. לא על ידי ביטול אלא על ידי הרחבה, קרוב והעלאה.

 "עניין התענוג הוא ההתרחבות של הכלים לאור"

• הבעייתיות בהתמכרות על פי יהדות –
• החיפוש אחר תענוג לא מתוקן נובע מכך שאין לי תענוג במה שאני עושה. הוא לא חודר לכוחות הפנימיים. נשאר חיצוני. תענוג שלא מרחיב את הכלים הוא תענוג שלא פועל את פעולתו.
• אין לי שליטה על מצבי הנפשי ועל חיי.

האתגר הוא להיות: חי נושא את עצמו.

כלומר, אדם חי הוא אדם אדם שנושא את עצמו. פועל מתוך בחירה.

התמכרות היא משיח שקר. היא לא מחזיקה לאורך זמן. אמנם ישנה העוצמה של המשיכה הראשונית, אולם התענוג פועל באופן קצר. לרגע הוא משכנע אותך שבזה תלויים חייך, ואכן יש לו גרעין של אמת. מדובר בהארה גבוהה מעולם התוהו.

המכור מקבל תחושה של שלמות. שלאחריה הכל יהיה טוב, שרק את זה הוא צריך. אבל זה לא אמיתי ואז צריך להגביר מידת ההתמכרות כדי להגביר את מידת התענוג.

• למה נועדה ההתמכרות? בשביל הבחירה

"הוצרך להיות ענין החיות והחמימות בקדושה דוקא, והטעם שיש חיות וחמימות גם בעניני העולם, הוא, כדי שיהי' ענין הבחירה, שהרי, אם היה ענין החיות והחמימות רק בקדושה, לא הי' ענין הבחירה, ולכן הוצרך להיות חיות וחמימות גם בשאר ענינים.

ההפרש בין אדם לבהמה הוא אשר האדם הולך בקומה זקופה (ובמילא המוח הוא למעלה מהלב, ולכן שליט עליו), והלב הוא למעלה מהרגלים, משא"כ בבע"ח שאצלם הוא הכל בשוה.[1]

• מתי נדע שנחלצנו מההתמכרות – כשהעשייה לא נובעת מצורך שאינו בשליטה/בחירה.

איך מחלצים מהתמכרויות:

תהליך בן 3 שלבים/מרכיבים

1. לבטל את התענוג בהתמכרות
2. לעורר את התענוג בדברים אחרים. בטוב, בנכון, במקודש.
3. לשכנע אותך שאתה רוצה בזה וזה משתלם ואתה יכול. לא בהכרח להדגיש כמה רעה החלופה.

1. לבטל את התענוג, להוציא את התענוג מההתמכרות

איך מחלישים תענוג? לדמיין את הסופי והמוגבל הזמני והמתכלה?

כמה האוכל ירקיב עוד מעט ויהיה רעל, גם הגוף מתבלה מזקין, לתפוס מצבים לא בריאים וזוויות לא בריאות, ריחות רעים… זו עבודה מחשבתית.

<וזהו> עיקר התפשטות הגשמיות [יהיה בלבו] שיהיו נמאסים <בלבו ו>בעיניו כל תאוות העוה"ז, ומכ"ש כל המדות רעות [התלויות בלב כנ"ל] ויהיה מופשט מכולם מחמת גודל תשוקתו לבורא ית"ש.

בושה שלילית – רגשות אשם – אני לא בסדר. יש גם בושה חיובית

והעצה לזה היא כמארז"ל להיות כל ימיו בתשובה, וענין התשובה הוא אותיות בושה, והיינו, שכאשר יתבונן ויעמיק שכלו בגדולת ה',.[2]

תניא פרק מא

"ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכמ"ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי "

• למצוא תענוג במה שאני עושה, במודעות עצמה.

• לשכנע את עצמך שאתה רוצה בזה וזה משתלם ואתה יכול.
• לחזק קשרים ומחויבות חברתית. הקשרים חשובים לי להיות נוכח עבורם. יחסים בריאים עוזרים להתמודד עם התמכרות.
• להצליח לעמוד על לא ודחייה טוטלית.
• לא תמיד להתעמת ישירות עם ההתמכרות, לבנות את האישיות. שתרצה לקחת שליטה. להיות מחובר.
• לשלח מעלי את הרוח שטות.
• לסמן ולהתרחק ממקומות שמעודדים ההתמכרות.
• להימנע מביקורת והלקאה עצמית. התמכרות היא טבעית.
• מניעה – לייצר חיסון. להבין מה עושה המודעות.
• לעזור לאחרים.
• ניצחונות קטנים. לנצח במקומות שאני יכול לנצח. להאמין בעצמי.
• לקחת חזרה שליטה על החיים צריך לראות שזה מהנה.

תרגול: לאתר התמכרות קטנה ולנסות לדחות אותה באמצעות 3 השלבים שלעיל.

[1] תורת מנחם, א – שנת ה'שי"ת > שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז… > 110

[2] תורת מנחם > מה- שנת תשכ"ו – חלק ראשון > ש"פ וארא, ראש חודש שבט,… > 343

The post התמודדות עם התמכרויות קטנות וגדולות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.