מקורות

דברים כ, יט

כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת

1. האדם עץ השדה – מתכוונים לעיקר המידות שלו

"דהנה ידוע דבמדות יש ג' (שלוש) מדריגות

חב"ד (חכמה בינה ודעת)

חג"ת (חסד, גבורה, תפארת)

נה"י (נצח הוד, יסוד).

דכשם שהגוף נחלק לג' חלקים כללים והן ראש גוף ורגל, שהראש שם משכן המוחין, והגוף הוא הלב ששם משכן המדות כו' וזהו גוף האדם כו', ורגלים הן לבר מגופא רק לילך ממקום למקום, כמו כן הכחות נחלקים לג' מדריגות (והאדם בכלל הוא בחינת המדות וכמו כי האדם עץ השדה…)".[1]

אתה לא חייב פירות לא חייב תענוג –

• בראשית ב, ט

וַיַּצְמַ֞ח ה' אֱ-לֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃

• משנה ראש השנה א, א

ארבעה ראשי שנים הם.

באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים.

באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בתשריט.

באחד בתשרי ראש השנה לשנים י ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי.

בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו.

כשהירח במילואו – סמין להחזר מלא של אור לתענוג.

נתינת כוח שכל העניינים יהיו מתוך תענוג

כשהלבנה רק נקודה מורה על ביטול. התענוג מופיע בשלמות במלאות הלבנה

• אתה גנן – צריך תזונה נכונה, לנקש עשבים, לעצמך ולסביבה.

"כי האדם עץ השדה",^[2] מקביל משה רבנו בנאומו האחרון בספר דברים בין האדם לעץ. אחת הפרשנויות להשוואה היא שילדים הם כמו שתיל רך העתיד לצמוח לעץ הנושא פירות טובים. תפקידו של הגנן הוא לשמור על השתיל מעשבים שוטים ומכל מיני מזיקים, להשקותו ולדשנו.^[3] אולם הגדילה תלויה "ברצונם ועבודתם של הילד והילדה".^[4] כלומר התפקיד ההורי הוא לעזור לילדים לגדול נכון, להכין עבורם את הקרקע ולעודד בהם את הרצון לגדול ישר. ואולם את התהליך עצמו צריכים לעבור הילדים, ובמסגרתו עליהם לשאת על כתפיהם אחריות. האחריות להיות מאושרים היא חלק מבחירה שלהם ויש ללמד אותם לקבל ולהטמיע בחייהם את אותה בחירה.

• אל תשחית – אל תבטל אחרים

דברים כ, יט

כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת

 כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃

אתה רוצה לכבוש- אל תשחית

כי האדם עץ השדה, הוא כמו מאמר מוסגר, ושיעור הכתוב ואותו לא תכרות לבא מפניך במצור, כלומר אין אתה רשאי להשחית עץ פרי אשר סביבות העיר כדי שתבא העיר מפניך במצור, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם, או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף, ונתן טעם לאיסור הזה באמרו כי האדם עץ השדה, כלומר כי חיי האדם הוא עץ השדה כמו כי נפש הוא חובל, ששיעורו כי חיי נפש הוא חובל, אבל על דעת רבותינו מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה התורה כן אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל.

ילקוט שמעוני על התורה תתקכ״ג:ט״ו

מאי דכתיב: "כי האדם עץ השדה"? וכי האדם עץ השדה הוא? אלא: [משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד] אם תלמיד חכם הגון הוא – ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו – אותו תשחית וכרת. ולמה נמשלו דברי תורה לעץ?

לומר לך – מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים, והיינו דאמר רבי [חנינא]: הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכלם, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'.

• מי שזורע רוצה לקבל יותר ממה שזרע

פסחים פז, ב

ואמר ר' אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה). כלום אדם זורע סאה — אלא כדי להכניס כמה כורין ואף ישראל יתוספו עליהם עוד מבני הגרים בזמן הגלות.

מורה לחשוב כמו עצמאי

• כדי לצמוח צריך לעבור תהליך של ריקבון הזרע באדמה.

האי עלמא דבי הילולא דמיא.

לראות יותר את הפוטנציאל בכל אחד, את התהליך ולא רק את התוצאה.

• יש שהות זמן בין הריקבון לפרי. חכו לתוצאות. סבלנות. נעוץ תחילתן בסופן. אין דבר כזה שהשקעתם ולא יהיו פירות.

התוצאה של ההשקעה תהיה הרבה יותר גדולה.

1. למצוא את נקודת החיבור והאחדות

שם משמואל, בשלח ו׳:ב׳

יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל, וחמשה עשר באב אמרו ז"ל בש"ס שלהי תענית איזה טעמים שהי' בו ענינים נוגעים לישראל, אבל ט"ו בשבט מה רבותא דידי', ונראה דהנה כתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים, ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ להפרי, ויש בו כח המחבר, ונראה שרמז יש בגימטריא שלו אילן גימטריא צ"א כמספר שני השמות הוי' ואד', אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ, ומן מהותו שבגשמיות נלמוד על רוחניותו וע"כ נמשל בו האדם כדכתיב כי האדם עץ השדה, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים ותחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים, ואמרו ז"ל בטעם עגלה ערופה מפני שלא הניח לו לעשות פירות מאי פירות מצות, כי מצות הם בהתדמות פרי הגדל באילן שיש בהפרי כח רוחני המזין ומחי' את האדם, כידוע פירוש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שיש בהלחם, וגוף הפרי הוא נושא להרוחניות שבו, כן המצות הם רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא להרוחנית שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה מצות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים ורוחנית שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל, ואף שנמצא פרי הארץ שיש בהם רוחנית ומצא פי ה', ומ"מ אינו נעשה ע"י אמצעי, וכמו שנמצא גם במקומות הארץ מקום המקדש שהי' מעולם המחבר עליונים ותחתונים כבמדרש אף בלי אמצעות האדם אלא שהקדושה שבמצות היא באמצעות האדם:

• ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות חדש ג׳:י׳:א׳

וְעַל-כֵּן הַקְרָבַת הָעֹמֶר שֶׁהוּא עִקַּר הַהֲכָנָה לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה לָצֵאת מִגּוּף לְנֶפֶשׁ וְכוּ' כַּנַּ"ל. נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי תְּבוּאַת הָאָרֶץ שֶׁהִוא מִמִּין הַצּוֹמֵחַ, כִּי עִקַּר הִתְחַבְּרוּת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הוּא עַל-יְדֵי הַצּוֹמֵחַ, כִּי יֵשׁ דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר שֶׁהֵם בְּחִינַת אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת אֵשׁ, רוּחַ, מַיִם, עָפָר וְהֵם כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. נִמְצָא שֶׁצּוֹמֵחַ הוּא כְּנֶגֶד וָי"ו שֶׁבַּשֵּׁם וְהַוָּי"ו הוּא מְחַבֵּר כָּל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בְּיַחַד כַּיָּדוּעַ. וְזֶה בְּחִינַת הַצּוֹמֵחַ שֶׁמְּחַבֵּר כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת בְּיַחַד, כִּי הַצּוֹמֵחַ גָּדֵל מִן הָאָרֶץ שֶׁהוּא דּוֹמֵם וְהַחַי וְהַמְדַבֵּר אוֹכְלִין אוֹתוֹ וּמְקַיֵּם נַפְשָׁם בְּקִרְבָּם, נִמְצָא שֶׁהַצּוֹמֵחַ כּוֹלֵל וּמְחַבֵּר כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת בְּיַחַד, כִּי עַל-יְדֵי הַצּוֹמֵחַ יֵשׁ הִתְחַבְּרוּת בֵּין הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, כִּי הַצּוֹמֵחַ מְחֻבָּר עִם הַדּוֹמֵם, כִּי הוּא צוֹמֵחַ מִשָּׁם וְהוּא כָּלוּל מֵחַי וּמְדַבֵּר, כִּי יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ לְהַחֲיוֹתָם וּלְזוּנָם. וְעַל-כֵּן עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע הוּא מִמִּין הַצּוֹמֵחַ, כִּי עִקַּר בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא בְּחִינַת הַבְּחִירָה וְהַמְמֻצָּע בֵּין הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁהוּא הַגּוּף וּבֵין הַנֶּפֶשׁ הוּא בְּחִינַת הַצּוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ. כִּי עִקַּר הַחִיּוּת שֶׁל כָּל הַנִּבְרָאִים הוּא עַל-יְדֵי הַצּוֹמֵחַ וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אָדָם עִקַּר הָאֲכִילָה הוּא הַלֶּחֶם שֶׁעָלָיו יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי שְׁאָר כָּל הַמַּאֲכָלִים אֵינָם מַשְׂבִּיעִים אֶת הָאָדָם, וְעַל-כֵּן אֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן רַק עַל הַלֶּחֶם. וְגַם אֲפִלּוּ אִם הָאָדָם אוֹכֵל מִמִּין הַחַי הֲלֹא גַּם הַמִּין הַחַי בְּעַצְמוֹ נִתְהַוֶּה וְנִתְקַיֵּם רַק עַל-יְדֵי הַצּוֹמֵחַ שֶׁהוּא מַאֲכַל כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת וְכָל מִין הַחַי. נִמְצָא שֶׁבְּהַצּוֹמֵחַ מְשֻׁתָּפִים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה שֶׁהֵם בְּחִינַת גּוּף וְנֶפֶשׁ, כִּי שְׁנֵיהֶם אוֹכְלִים הַצּוֹמֵחַ. וְהוּא עִקַּר הִתְחַבְּרוּת בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, בֵּין בְּהֵמָה לְאָדָם, כִּי עִקַּר חִיּוּת וּשְׂבִיעַת הָאָדָם שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה מִתְקַיֵּם נַפְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ וּמִתְחַבֵּר הַנֶּפֶשׁ עִם הַגּוּף הוּא עַל-יְדֵי הַצּוֹמֵחַ שֶׁהוּא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁזּוֹכִין לֶאֱכֹל הַצּוֹמֵחַ, דְּהַיְנוּ לֶחֶם הָאָרֶץ בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה אֲזַי נִכְנָע הַגּוּף וְנִכְלָל בְּנֶפֶשׁ וְנִכְלָלִין כָּל הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁהֵם כְּלַל הַגּוּף בְּהַנֶּפֶשׁ, כִּי הַצּוֹמֵחַ הוּא מְמֻצָּע בֵּין אָדָם וּבְהֵמָה, כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁגֶּדֶר הַחַי הוּא לְמַעְלָה מֵהַצּוֹמֵחַ, אַף-עַל-פִּי-כֵן מְלֻבָּשִׁים נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת וּגְבוֹהוֹת יוֹתֵר בְּהַצּוֹמֵחַ, כִּי בְּצֶמַח הָאָרֶץ מְלֻבָּשִׁים נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת וּגְבוֹהוֹת מְאֹד, רַק שֶׁהֵם מְלֻבָּשִׁים שָׁם בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל בְּיוֹתֵר עַד שֶׁהֵם לְמַטָּה בְּגֶדֶר הַצּוֹמֵחַ שֶׁהוּא לְמַטָּה מִגֶּדֶר הַחַי. אֲבָל בְּשָׁרְשָׁם הֵם גְּבוֹהִים מְאֹד בִּבְחִינַת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה (דְּבָרִים כ) שֶׁבַּעֲצֵי הַשָּדֶה מְלֻבָּשִׁים נַפְשׁוֹת הָאָדָם בְּיוֹתֵר. וְעַל-כֵּן הַצּוֹמֵחַ עוֹלֶה וּמְחַבֵּר רוּחַ הַבְּהֵמָה עִם רוּחַ הָאָדָם, כִּי הוּא מְחַיֶּה שְׁנֵיהֶם, כִּי הוּא בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע כִּי לִפְעָמִים יְכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי אֲכִילַת הַצּוֹמֵחַ לְרוּחַ הָאָדָם וְלָצֵאת מִבְּהֵמָה לְאָדָם, כִּי מְלֻבָּשִׁים שָׁם נְפָשׁוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד וְלִפְעָמִים לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם. וְכַמְרֻמָּז בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁבְּפֵרוֹת הָאָרֶץ מְלֻבָּשִׁים נְפָשׁוֹת גְּבוֹהוֹת וִיקָרוֹת בְּיוֹתֵר. וְעַל-כֵּן הִתְהַפְּכוּת מִיסוֹד לַחֲבֵרוֹ אֵין רוֹאִין בְּחוּשׁ כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין בְּהַצּוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ, כִּי כָּל הַדְּבָרִים גְּדֵלִים וְנִתְהַוִּים מִין מִמִּינוֹ כְּגוֹן בְּנֵי אָדָם שֶׁהוּא גֶּדֶר מְדַבֵּר מוֹלִיד בֶּן אָדָם כַּדּוֹמֶה לוֹ. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִוא גֶּדֶר הַחַי נוֹלָד מִבְּהֵמָה כַּדּוֹמֶה. אֲבָל הַצּוֹמֵחַ גָּדֵל וְנִתְהַוֶּה מִן הֶעָפָר שֶׁהוּא יְסוֹד אַחֵר לְגַמְרֵי, דְּהַיְנוּ דּוֹמֵם. וְזוֹ חִדּוּשׁ שֶׁיֵּשׁ בְּהַצּוֹמֵחַ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשׁוּם יְסוֹד. שֶׁיְּסוֹד הַצּוֹמֵחַ גָּדֵל מֵהַדּוֹמֵם דַּיְקָא שֶׁהוּא יְסוֹד אַחֵר לְגַמְרֵי. וְעַל-כֵּן בְּהַצּוֹמֵחַ שֶׁצּוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ בָּזֶה אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחַ לַהֲפֹךְ מִבְּהֵמָה לְאָדָם, מֵחַי לִמְדַבֵּר, מִגּוּף לְנֶפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין שֶׁנִּתְהַפֵּךְ מִיסוֹד הֶעָפָר וְהַדּוֹמֵם לְצוֹמֵחַ. כִּי זֶה כְּלָל שֶׁכָּל מַדְרֵגָה שֶׁהִוא לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה הִוא בִּבְחִינַת נֶפֶשׁ לְגַבֵּי הַתַּחְתּוֹנָה כְּגוֹן גֶּדֶר הַמְדַבֵּר כְּנֶגֶד הַחַי הוּא בְּחִינַת נֶפֶשׁ נֶגְדּוֹ וְהַחַי שֶׁהוּא בְּהֵמָה הוּא בְּחִינַת גּוּף כְּנֶגֶד הָאָדָם כַּנַּ"ל. וְכֵן צוֹמֵחַ לְגַבֵּי הַדּוֹמֵם הוּא בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְהַדּוֹמֵם הוּא בְּחִינַת גּוּף נֶגְדּוֹ, כִּי הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הַנַּ"ל הֵם כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. וְזֶה יָדוּעַ שֶׁיְּצִירָה כְּנֶגֶד עֲשִׂיָּה הִוא בְּחִינַת נֶפֶשׁ וַעֲשִׂיָּה הִוא בְּחִינַת גּוּף כְּנֶגֶד יְצִירָה. נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁגָּדֵל הַצּוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ דַּיְקָא. בָּזֶה אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ הִתְהַפְּכוּת מִגּוּף לְנֶפֶשׁ שֶׁהַגּוּף נוֹתֵן כֹּחַ לַנֶּפֶשׁ שֶׁתִּגְדַּל וְתִצְמַח וְתַעֲשֶׂה פְּעֻלָּתָהּ בַּעֲבוֹדַת ה' דַּיְקָא עַל-יְדֵי שֶׁמְּלֻבֶּשֶׁת בְּהַגּוּף, כִּי הַגּוּף נוֹתֵן כֹּחַ בְּהַנֶּפֶשׁ. וְדַיְקָא עַל-יְדֵי הַגּוּף צוֹמַחַת וּגְדֵלָה בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ. כְּמוֹ הַצּוֹמֵחַ שֶׁגָּדֵל מִן הָאָרֶץ דַּיְקָא שֶׁהִוא בְּחִינַת גּוּף נֶגְדּוֹ, כִּי אֵין רוֹאִין בְּחוּשׁ הִתְהַפְּכוּת מִיסוֹד לַחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁרוֹאִין בְּהַצּוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ שֶׁעִקַּר הִתְהַוּוּת וְגִדּוּל הַצּוֹמֵחַ הוּא עַל יְסוֹד אַחֵר לְמַטָּה מִמֶּנּוּ, דְּהַיְנוּ עַל-יְדֵי יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁהוּא הַדּוֹמֵם וְדַיְקָא עַל יָדוֹ הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ. נִמְצָא שֶׁכֹּחַ הֶעָפָר שֶׁהוּא בְּחִינַת גּוּף מְגַדֵּל הַצּוֹמֵחַ שֶׁהוּא בְּחִינַת נֶפֶשׁ נֶגְדּוֹ וְנִתְהַפֵּךְ כֹּחַ הֶעָפָר וְנִכְלָל בְּהַצּוֹמֵחַ שֶׁזֶּהוּ מַמָּשׁ בְּחִינַת הִתְהַפְּכוּת מִגּוּף לְנֶפֶשׁ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְגַּדֵּל הַצּוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ כִּי אִם עַל-יְדֵי גְּשָׁמִים, כִּי מֵי הַגְּשָׁמִים הֵם בְּחִינַת חֶסֶד, כִּי מַיִם הֵם בְּחִינַת חֶסֶד וְנִקְרָאִים 'גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים', כִּי יוֹרְדִין בִּגְבוּרָה מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת וְזֶה בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּינִים שֶׁהַגְּבוּרוֹת וְהַדִּינִין נִמְתָּקִין עַד שֶׁמֵּהֶם דַּיְקָא יוֹרֶדֶת הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהֵם מֵימֵי הַחֶסֶד שֶׁיּוֹרְדִין דֶּרֶךְ הַגְּבוּרָה בְּחִינַת גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, מַיָּא לִימִינָא אִנּוּן וְכוּ'. וְעַל דָּא תָּנִינָן גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים נִמְצָא שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא עַל-יְדֵי הַמְתָּקַת הַדִּינִים, דְּהַיְנוּ הַמְתָּקַת חָמֵשׁ גְּבוּרוֹת מַנְצְפַּ"ךְ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ כַּנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמְתָּק וְנִתְהַפֵּךְ מִדִּין לְחֶסֶד שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הִתְהַפְּכוּת מִגּוּף לְנֶפֶשׁ כַּנַּ"ל:

[1] המשך תער"ב, חלק שלישי, המשך בכתב, שלא נאמר, עמ' א'רכא.

[2] דברים כ, יט.  

[3] הרבי הרש"ב, קונטרס חנוך לנער, ברוקלין: הוצאת קה"ת, ה'תש"ג, עמ' 37-36.

[4] הרבי מלובביץ', אגרות קודש, חלק כ"ג, עמ' שכד-שכה. בהקבלה גם עם ישראל נחשב לשתיל רך שעתיד לגדול לתפארת, כפי שאומר הקב"ה בפי הנביא: "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר," ישעיהו ס, כא.

The post ט"ו בשבט: 10 לקחים רוחניים-מעשיים מהאילן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

The post "האדם עץ השדה". והיכן הם שורשיו? בתוך תוכו עצמו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

המשמעות של טו בשבט – יחיאל הררי מתראיין אצל ריקלין. ערוץ 20 from התבוננות – ד"ר יחיאל הררי on Vimeo.

The post טו בשבט – יחיאל הררי מתראיין אצל ריקלין ושות' ערוץ 20 appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

(בתמונה אביתר לפני שבועיים, ליד גנרל שרמן, העץ הגדול בעולם. עכשיו הוא כבר בארגנטינה)

The post ט"ו בשבט – השכמת בוקר מוקדמת ומתוקה – שיחה עם ליאת רגב, רשת ב' appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מהו תפקיד השכל? השכל מעיד על מעלת האדם כאדם, אך לבדו אינו מעיד על שלמותו. רק כאשר השכל המתוקן של האדם, משפיע על הרגשות, או נכון יותר על התעוררות רגשות נכונים, בא האדם אל שלמותו.

ישנן כמה דרכים להעמיק בהכרת השכל. הדרך הנפוצה היא על-פי בחינת כוחות הנפש המקבילים לעשר הספירות. שלושת כוחות השכל שמקובל לתאר הם: חכמה בינה ודעת המקבילים לכושר ההמצאה, יכולת ההבנה, והיכולת להתקשר ולהעמיק מבחינה שכלית בדבר בו אנחנו עוסקים.

ככל שאנו מתקשרים יותר לדבר מסוים, כך אנחנו מעודדים את כוחות השכל לפעול. לפעמים חוסר יכולת ללמוד ולהתרכז אינה נובעת מהעדר כישרון שכלי אלא מהעדר התקשרות לדברים הנלמדים.

דרך נוספת להתבונן בתהליכים השכליים היא על-פי החלוקה של דומם, צומח, חי ומדבר. השיחה תוקדש לביאור הבנת חלוקה זו של הפעילות השכלית.

מה הקשר בין דומם, צומח, חי ומדבר לאינטלקט?
על-פי חכמים, האדם הוא עולם קטן, כלומר כל מה שקיים בעולם קיים גם באדם.
בה במידה שהשכל הוא עיקר האדם, ובעולם יש גם דומם, צומח, חי ומדבר, כך גם באדם וגם בשכל האדם נוכל למצוא חלוקה לדומם, צומח, חי ומדבר. 
בשיחה נסביר מהו "דומם" שבשכל, "צומח" שבשכל, "חי" שבשכל ו"מדבר" שבשכל, מה ההבדל בין הרמות ומה חשיבות המודעות לדרגת השימוש השכלי בכל רגע נתון, כדי להשפיע ולכוון את הרגשות.

מה החשיבות בהכרת דרגת הפעילות השכלית? ככל שמשתמשים בדרגות גבוהות יותר של כישורים שכליים יש לאדם אפשרות לשנות את טבע מידותיו ולהתגבר על מצבים של אטימות רגשית.

***

מקורות לשיחה:
הרבי מליובאוויטש, ש"פ בשלח, טו בשבט, ה'תשכ"ב.
הרבי הרש"ב, המשך תער"ב, שבת פרשת חקת תער"ב.
לקוטי שיחות, כרך ו, שיחה א לפרשת יתרו

The post לממש את הפוטנציאל של האינטלקט appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בדרך כלל התשובה תלויה בנשאלים. אם תשאלו למשל כמה מהמשתתפים בקדחת הנפט או כמה מאנשי היי-טק העמלים על הטמעת צרכים מדומים, כלשונו של הרברט מרקוזה, ייתכן שהם יצביעו על הפוטנציאל, הכמיהה, הציפייה לשלמות כדבר החשוב ביותר. ההגשמה יכולה לאכזב, והיא חסרה את ההתרגשות המקופלת בחלום.

קוראים שאפתניים בוודאי יאמרו כי הטוב ביותר הוא גם זה וגם זה. פוטנציאל רם ככל הניתן, שהוא גם מוגשם הלכה למעשה. אחרים, סלחניים קצת יותר ומכירים בפגימה האנושית, מן הסתם יסתפקו בהרבה פחות. הם יתעניינו יותר בתוצאות המעשים, במהלכים המוסריים. והרבה פחות בהגשמת הפוטנציאל עד תום.

מחלוקת כללית

השאלה הזאת, בניסוח מעט שונה, היא סלע מחלוקת בין שתי שיטות כלליות ויסודיות בהבנת התורה ובהתייחסות אל המציאות. היא מהווה את אחת המחלוקות המרכזיות בין בית הלל ובית שמאי. בכלל, בניגוד לדעה הרווחת, שמאי והלל נחלקו רק בשלושה מקומות[1]. בשאר העניינים והסוגיות דעותיהם היו שוות. היו אלה תלמידיהם שהרחיבו את היקפי הפלוגתאות[2].

באיזה יום צריך לחול ט"ו בשבט

בית שמאי טוענים כי ט"ו בשבט, כלומר ראש השנה לאילנות, צריך להתקיים בראש חודש שבט[3]. ראש חודש נתפס כראש לכל ימות החודש. לכן הוא נקרא ראש ולא תחילת החודש. הוא מכיל בפוטנציאל, בכח, את כל שעתיד להתרחש במהלך החודש, כפי שראש השנה מכיל בתוכו בזעיר אנפין את כל ימות השנה.

לכן אם המשמעות של ראש השנה לאילנות, כיום הקובע למעשר פירות, מתרחשת מתישהו בחודש שבט, אפשר וראוי לציין יום זה כבר בראש חודש שבט. מה גם שלפי הפרוש הפשוט של ט"ו בשבט, גם בראש חודש שבט 'כבר יצאו רוב גשמי השנה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפרות חונטין מעתה'[4].

בית הלל טוענים מנגד כי הפוטנציאל הגנוז בראש החודש הוא חשוב אך המימוש בפועל, התוצאה, חשובים ואפשריים יותר. החמשה עשר בחודש הוא היום בו הירח מלא, והירח במילואו מסמל את העבודה של האדם בכוחות עצמו, בתוך עולם המציאות.

על-פי בית שמאי עצם המחשבה, הידיעה הכללית כי הפוטנציאל של ראש השנה לאילנות מצוי בכח בחודש שבט, הוא מספיק כדי לציין יום זה בראש החודש. במידה מסוימת הבכח מעיד על הממד הפנימי. הבפועל על זה החיצוני. בית הלל מבקשים לדחות את ראש השנה לאילנות ליום שבו לא הפוטנציאל הוא העיקר כי אם הפועל. לא הצד הפנימי אלא הממד החיצוני.

סדר הדלקת נרות חנוכה

מחלוקת מתוך עיקרון דומה בין שמאי ובית הלל מתקיימת ביחס לסדר הדלקת נרות חנוכה. בית שמאי טוענים כי יש להדליק ביום הראשון לחנוכה שמונה נרות, ולאחר מכן להפחית בכל יום נר אחד. הסיבה לכך לדידם היא כי כבר ביום הראשון הנס היה קיים בכח. בשיעור השמן של היום הראשון היה גנוז שמן המספיק לשמונה ימים. ביום הראשון לכן היה הנס הגדול ביותר, ומכאן הנס הלך פחת.

בית הלל סוברים מנגד שכאמור לא הפוטנציאל הוא העיקר אלא התוצאה. בפועל צריך להדליק ביום הראשון את הנר הראשון וביום השני שני נרות משום שבמציאות הגלויה לנו הנס היה גדול יותר ככל שחלפו הימים[5].

החסידות מקפידה ללמוד מראש השנה לאילנות על עבודתו העצמית של האדם. על פי גישה זו, מאחר וההלכה נקבעת על-פי אסכולת בית הלל, ניתן ללמוד כי בעולמנו המוגבל המעשה הוא העיקר. לא הכוונה, לא הנטייה הפנימית, לא המחשבה.

שמאי והלל

שמאי הוא מלשון שמאות, קפדנות ומדידה. הוא מבקש להעמיק בתביעותיו מהזולת ומגלם את מידת הדין[6]. הלל תר אחר הזווית החיובית, על התוצאה שהיא חלק ממאמץ ולא תוצר של פוטנציאל. הוא מבקש להשיג את יתרון האור על החושך על ידי מאמץ. עליה מהמינימום ולא חיפוש אחר פסגות[7].

כך למשל אם לאדם נפל איזה סכום כסף מכיסו, ועני מצא את אותו סכום והתקיים בו, בפועל, על פי בית הלל, מדובר בצדקה. העדר כוונה לא מורידה מהערך שבמציאה מצד העני[8].

את האמור ניתן להבין גם בזווית מעט שונה. בית שמאי מציבים רף גבוה. הם דורשים שהפוטנציאל כולו יהיה בר הגשמה. הם לא מסתפקים במעשה, הם תובעים שהאדם יצמח גם בפנימיותו, ישלוט במחשבותיו, ועל-פי הדוגמה, יתכוון למתן הצדקה. כיום מעטים הם המסוגלים לכך. כל מה שדורשים מאיתנו הוא שכלפי חוץ נשתדל. בהדרגה ההשתדלות אולי תשפיע על הפנימיות. חכמים קובעים כי 'אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו'[9]. מה שהשגנו ביגיעה ושלא הגיע אלינו כמתנת חינם, כנהמא דכסופא, ללא מאמץ והשתדלות יהיה עדיף בעינינו. הפוטנציאל הכללי אמור להיות פחות חשוב בחיינו מאשר ההתקדמות האישית שלנו, עקב בצד אגודל.

הטכנולוגיה החושפת כל, נראית כמקדמת את החזון המיוחל, שבו הלכה תהיה כבית שמאי[10]. אז הדרישה מהאדם תהיה ש'תוכו כברו'[11]. שפנימיותו וחיצוניותו יהיו כולא חד. אולם עד אז, אנחנו יכולים לקבל את עצמנו כנתונים לשניות קיומית, ולכל הפחות במעשה, לבחור בטוב.

הערה על ועדת ששישנסקי

אם אנחנו כבר עוסקים במה עדיף, פוטנציאל או מימוש, אזי זו הזדמנות לשאול כמה שאלות בעקבות מסקנות ועדת ששינסקי.

כמובן שהנושא דורש עיון כבד משקל מההיבט היהודי, תוך הישענות על המקורות. דווקא מאחר שהנושא 'חם' ומרובה אינטרסים חשוב ללבן אותו (וחברים שלי דוחקים להזכיר שלא רק גבירי המדינה מעורבים אלא גם משקיעים קטנים). בינתיים, אי אפשר להתאפק מלומר כמה דברים קצרים.

מהבחינה ההלכתית נדמה שאין חולק כי למדינה השליטה באוצרות הטבע והזכות לנהוג בהן בדרך שהיא רואה לנכון. גם אין מחלוקת ביחס לשאלה מהי עסקה הוגנת ומדוע שינוי רטרואקטיבי חד צדדי של תנאי העסקה הוא בעייתי מההיבט החוזי.

אולם ההוגנות החוזית, תהיה זו פרוצדורלית או מהותית, אינה יכולה לטאטא את שאלת החובות והסמכויות הרחבות יותר של המדינה. השאלות הדורשות ברור הן האם המדינה היא צד פשוט לקיום חוזי או שמתוקף אחריותה על כלל הציבור בסמכותה ל'עגל' הוגנות פרוצדורלית לטובת צדק לכלל התושבים.

התשובה איננה פשוטה. אם תשאלו חלק מהוגי האמנה החברתית, הם מן הסתם יקנו לריבון סמכויות הרבה יותר מרחיקות לכת מאלו בהן מצדד ששישנסקי.

דרך אגב, גם בבחינת הצדק כהוגנות, נדמה שאם כולם היו מאחורי מסך הבערות, כפי שמציירו רולס, היו הכל בוחרים באפשרות שבה הסיכוי להיפגע הוא הנמוך ביותר, שזאת כנראה האופציה הסוציאלית יותר.

אבל אנחנו לא שואלים את הובס או רוסו, אלא דווקא את חכמי היהדות, כרמב"ם ויצחק אברבנאל. וכאן, ניתן להניח, מבחינה ראשונית ודדוקטיבית של הדברים, כי אפשר יהיה לשרטט מספר מודלים ליחס הראוי בין המנהיג, הריבון, המחוקק, לבין העם, כשבתווך אוצרות הטבע ולכן גם גדרות הפעולה של הריבון.

מהם אותם דגמים? פריסה שלהם תצטרך להמתין לרשימה אחרת. בכל מקרה ביחס לכל אחד מן המודלים נתונה בידי הפרשנים, כלומר אנו, האפשרות לבחון האם באמת ניתן ליישם מודלים אלה על המציאות הישראלית או לא.

בינתיים, עד שתלובן הסוגיה, ובזמן שכל אחד מהצדדים מוציא דיבתו של האחר, מכנה אותו חזיר קפיטליסטי או 'פאשיסט קומוניסטי', נזכרתי בבדיחה על גביר אחד שטס לחו"ל ונזדמן לבית כנסת. בבית הכנסת, תוך שכולם חולקים לו כבוד ניגש אליו אברך עני אחד ובעיניים מושפלות סיפר לו כי מזה שלושה ימים לא נכנס אוכל לפיו. העשיר הסתכל בו ספק בפליאה וספק בהערצה ואמר 'וואו, איזו הקרבה. הלוואי ולי היה כוח רצון כזה'. רוצה לומר, בשל חוסר היכולת לקיים תקשורת שאינה מלובה בכעס, אגו ואינטרסים, גם לא מתקיים שיח אמיתי וכן לגבי המצב החברתי וחזון המשקיעים.

[1] שבת יד, ב.

[2] ראו בנושא המחלוקת הנדונה, הרבי מילובאוויטש, שיחת מוצ"ש פרשת בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז; וגם שבת פרשת יתרון, י"ז שבט, ה'תשד"מ.

[3] ר"ה בתחילתה

[4] ר"ה יד, סע"א בפרש"י.

[5] ראו שבת כא, ב, ומחלוקת דומה נוספת ראו בסוף מסכת עוקצין, פ"ג, מ"יא.

[6] ראו למשל שבת לא, א.

[7] הלל הוא מלשון "בהלו נרו", איוב כט, ג.

[8] על דרך הכתוב בספרי תצא כד, יט.

[9] ב"מ לח, א.

[10] מובא בלק"ת קרח, נד, רע"ג.

[11] ברכות כח, א.

The post בכח או בפועל? מתי חל ראש השנה לאילנות וקצת על מסקנות ששישנסקי appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.