"תראה איזה בניינים נפלאים. איזו אדריכלות. כמה היסטוריה, יופי ועומק. יכול היה להיות כאן גן עדן. אבל בפועל הכל מוזנח. האנרכיה שלטת. יש עצבות באוויר."

פחות משעה לשבת. רק נחתתי מרומא, אחרי ערב סטודנטיאלי שמח במיוחד שהפיק הרב מנחם לזר. התארגנתי במהירות ויצאתי עם הובר מהמלון למקווה במרכז היהודי בבוקרשט.

הנהג דיבר אנגלית שוטפת. לא היה לו אכפת מהשבת ומלוחות הזמנים הצפופים שלי. היה לו דחוף לעשות לי סיור בעיר ולספר על הפוטנציאל המבוזבז שלה.

הבעיה שלנו, אמר, שאנחנו לא יודעים לספר סיפור. את הסיפור שלנו. אנשים לא באים רק לבתי הקזינו. הם רוצים לשמוע סיפור.

אתה צודק לגמרי, עניתי. אנשים לא קונים מוצר. אנשים קונים נרטיב, רעיון.

אז למה אתם לא מספרים את הסיפור שלכם, שאלתי.

אנחנו לא מצליחים בכך כי אנחנו לא מאמינים בעצמנו. אנחנו לא מאמינים מספיק בסיפור שלנו. וכשאנחנו לא מאמינים בעצמנו גם הקהל לא יאמין בנו.

עם כזה ראש, קינחתי את השיחה, אתה חייב להצטרף לפוליטיקה אצלכם. להשפיע ולשנות.

אולי, ענה. ושמעתי בקולו שהוא אינו מאמין שהוא יכול ואפילו לא מעז לחלום.

השבת בבוקרשט הייתה נפלאה. בין השיחות היה לי זמן לטייל ולחשוב. לחשוב כיצד אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, עד כמה הוא משפיע על הסביבה הלא יהודית, וכיצד אפשר לחדד את הסיפור שלנו כך שימשיך לדחוף אותנו וישנה את העולם.

לפני כשמונה שנים הגעתי לגיחה קצרצרה לבוקרשט כדי לשאת דברים בכינוס מיוחד שארגנו הרב נפתלי ורישה דייטש לכבוד הרבי מליובאוויטש. כשהרב נפתלי עלה לדבר הוא הזכיר את הנושא עליו דיברתי אז. הנושא היה התפיסה של הרבי שיהודי אינו יכול להיות עני לא ברוחניות ולא בגשמיות, אם הוא אינו מסכים לכך. אתה דיברת והלכת, ציין. אבל הדברים פעלו על הלבבות והיו מדויקים עבור יהודי רומניה, שחלקם מתקשים להשתחרר מתודעה של עוני.

בשמונה השנים שחלפו מאז, הזוג דייטש הרחיב והעמיק את תנופת השליחות. הם גייסו את משפחת רסקין הצעירה לסייע בפעילות עם הסטודנטים המקומיים. הם הקימו מרחב ייעודי לסעודות השבת ולארועים מיוחדים. גולת הכותרת של פעילותם היא הגן ובית הספר היהודי שהקימו. עשרות ילדים לומדים במוסד המפואר.

ויגאי הוא הודי, יליד מומבי, שהתחתן עם תושבת מקומית, מבוקרשט. שניהם, הוא ואשתו, עובדים במוסד. שאלתי אותו איך זה לעבוד בבית ספר יהודי, חב"די. הייחודיות של בית הספר הזה, המוטו שלו, הדגיש, הוא שאנחנו מקפידים לגרום לכל ילד להאמין בעצמו ולקבל את עצמו בלא תנאי. לא משנה מה עושים הוריו ומהיכן הוא מגיע. התוצאה של הגישה הזו היא אווירה שמחה. כשילד מאמין בעצמו הוא לא רוצה להיות מה שהוא לא. נוח לו עם עצמו ועכשיו הוא מרגיש מוכן ללמוד ולהתפתח.

שבת בלי קפה

ביום השבת התעוררתי מוקדם והגעתי לבית הכנסת העתיק, ישועה טובה, שנבנה כבר לפני כמאתיים שנה. "ברוך השם" פלט הישראלי שנכנס אחרי כשזיהה את המיחם. כמה חיפשתי מים חמים. הבאתי איתי קפה מיוחד מהארץ. הוא הרבה יותר משובח ממה שיש כאן, רוצה?

סרבתי בעדינות. לא רציתי להעיר על נושא הטלטול. הוא סיפר שהם הגיעו יחד כמה חברים. מתוכם רק הוא שומר שבת. את שמירת השבת קיבל על עצמו לפני כשנה. החבר'ה בילו אתמול בקזינו ולו היה קשה. בכלל הוא מצטער שבא. אבל העיקר שסוף סוף אפשר לשתות קפה אמיתי, חתם ולגם מהכוס. עם הלגימה הגיעה היריקה. איכס, זה ממש כמו לאכול פולים. המים לא רותחים.

דווקא האכזבה הולידה שיחה מעניינת. זה עכשיו רגע של בחירה גילינו יחד. אם להתבאס או לבחור לראות כאן הזדמנות. לא באת לכאן סתם, אמרתי לו. בטוח שאם כבר באת, זה כדי להתפתח, לצמוח, ללמוד עוד משהו. כששמע על נושא העירוב בכלל נחה נפשו. הוא היה מודע שישנה הלכה שכזו, אבל זו נראתה לו מחמירה מדי. עכשיו הוא כבר אפילו שמח על הקפה האבוד.

אנשים משלמים אלפי שקלים לפסיכולוג בשביל להגיע לתובנות רוחניות שכאלה, עודדתי אותו. תראה איזה שיעור קיבלנו בזכות קפה אחד קטן.

רגישות וישות

מבוקרשט המשכתי להלסינקי. שהיתי בעיר עשרים שעות סך הכל, במהלכן היו לי שלוש שיחות להעביר כך שלא הספקתי הרבה להסתובב, אבל נפגשתי עם לא מעט מקומיים. בקלות אפשר להתרשם מהמזג הטוב של האנשים, האדיבות והארגון הנהדר של העיר. גם הקהילה המקומית, של"לימוד" שלה הצטרפתי, חביבה ומסבירת פנים.

לכאורה מושלם, שח לי מוזיקאי ישראלי אותו פגשתי בהתוועדות בביתו של השליח הרב בנימין וולף, יחד עם עוד כחמישה עשר ישראלים. אבל יש להם כאן בעיה. הם יותר מדי רגישים. לוקחים הכל אישית, ללב. אולי לכן אחוז ההתאבדויות כה גבוה בפינלנד.

הוא התחתן עם פינית וגר כאן כבר עשרים שנה. לנו יש חספוס, אמר.

יכול להיות שזה הפוך. ניסיתי לחשוב יחד איתו. זה כמובן בהכללה גדולה אבל החספוס הזה נובע מכך שיש לנו תודעת שליחות ומשמעות. רגישות לעצמי ולא לזולת, רגישות למה חושבים עלי ואיך מביטים בי יכולה לנבוע מאותו מקום כמו הגאווה. מהישות. ולכן היא רק מדמה עצמה לעדינות אבל אינה כן.

הילטון ללא שינה

בוורשה הרב שלום דובער סטמבלר ארגן ערב נהדר. עשרות אנשים הגיעו כדי לשמוע על תורתו של הרבי. רק חצי מהקהל הבין את השפה האנגלית בה נמסרה ההרצאה. עבור החצי השני הוא הזמין מתורגמן לפולנית. לפי התגובות, המתורגמן עשה עבודה טובה.

אחרי ההרצאה זוג מתוק התעקש שנטייל קצת ונכיר את העיר העתיקה, שחודשה לאחר המלחמה.

חזרתי מאוחר למלון. עייף. התארגנתי לשינה, וכלום. המיטה הייתה מצוינת. הילטון סך הכל. ולי אין בעיות שינה כלל. אבל כאן לא הצלחתי כמעט כל הלילה להירדם.

לקח לי זמן לעכל. המלון ממש משקיף על הגטו ובמרחק קצר מבית העלמין היהודי. רבבות נשמות זועקות ממעמקי האדמה.

ורשה נעימה. האנשים מסבירי פנים. אבל העבר לא נותן מנוח. את עול העבר, מלמדת משפחת סטמבלר, אפשר לשאת כשאנו מסכימים לעמוס על כתפינו את התפקיד שלנו. לספר את הסיפור שלנו ולקדם את השליחות הממתינה לנו.

ביטוי לתודעה הזו מצאתי בתפילת הבוקר שקיימתי בקראקוב, בבית הכנסת "אייזיק שול". הרב אליעזר גור אריה הוביל את התפילה לאחר שיעור בוקר מעמיק שמסר לקהילתו. לצדי התפלל אדם בעל מראה חסידי. בית הכנסת בן מאות השנים, האווירה והתבוננותו הפרטית הובילה אותו לגבהים. הוא התכנס בתוך עצמו ובכה כל משך התפילה. בסיומה פנה אליו בנו ודרש בשלומו. הוא עצר את בכיו, הישיר אליו מבט, וענה: מעולם לא היה טוב יותר.

את המסע לאירופה אירגן הרב זלמן שפרינגר המוכשר, מנכ"ל ארגון מהות. ארגון חשוב שמטרתו לקדם תוכן וחשיבה יהודית לסטודנטים וקהילות באירופה. המסע, התחיל ביום חמישי ברומא, המשיך כאמור לבוקרשט ומשם להלסינקי, קראקוב, וורשה וקינח ב-י' שבט, ביום רביעי, במילאנו. אחת השיחות במילאנו הייתה לבנות הסמינר דוברות אנגלית, שבאות מכל העולם כדי לזכות בשנה משמעותית. בשיחה דיברנו על האמונה שלכל אחת יש תפקיד אדיר בעולם, ויש לה ערך וחשיבות, גם ללא כל קשר לאן תבחר לפנות.

כשאני מוסיף למסע הזה את שני המסעות הקודמים, המסע עם קבוצה נהדרת לבעל התניא ביום ההילולא שלו והמסע בעקבות מקובלי ספרד, זה מסתכם בלא מעט אירופה בחודש אחד. הדעה הרווחת על אירופה היא שהיבשת גוועת ועצובה. הסיבות העיקריות הן הילודה וההגירה. אולם אינספור החוויות והמפגשים שזכינו לחוות במהלך המסעות הללו, לימדו דווקא שמי שמתחבר למקורות שלו, מי שמאמין בעצמו ובתפקידו בעולם ויודע לספר את הסיפור שלו גם העתיד שלו יהיה מלא תקווה. במידה רבה, האמונה הזאת בשליחותו הייחודית של כל אחד מאיתנו, הם לב הסיפור היהודי והם גם תנאי מקדים לכל תנועה של שמחה.

(עתיד להתפרסם בגיליון הנשמה)

The post מה הסיפור שלנו? חוויות ממסע הרצאות חורף באירופה appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

הכנת המסע המיוחד הזה בעקבות מקובלי ספרד היא חוויה מרתקת אפילו יותר ממה שדמיינתי.
מסע אל אחת התקופות המרגשות והיצירתיות בהיסטוריה היהודית. פריחת הקבלה בגירונה, שירה יהודית, פילוסופיה ואמונה, פולמוסים עם הנצרות, אינקוויזיציה ואיסלאם קיצוני, אבל בעיקר תשובות עתיקות של ענקי רוח לשאלות אקטואליות המעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו.
התוכניה כבר מוכנה. מוזמנים.

The post חנוכה בספרד היהודית – יצירתיות, תורת הסוד וחכמי ספרד appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

המסלול: ראשון אצל הבעל שם טוב (מתחילים במסעדה בקייב, ברדיצ'ב ומז'יבוז); שני רבי נחמן (אומן); שלישי-רביעי אדמו"ר הזקן ביום ההילולא שלו. רביעי בערב (19:00) חוזרים)

The post מסע החורף לגדולי החסידות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אם הייתם שואלים אותי מה פשר הדברים, הייתי אומר שזו תולדה של השקפת תורת החסידות על החיים, על הבורא ועל הקשר בין הבורא לנבראים. כך שגם אם אתם חווים קשיים, מהמורות, התמודדויות – אם תרכיבו את המשקפיים הנכונות ודרכן תתבוננו באירועים בחייכם, תוכלו לראות שבעצם בכל אירוע חבוי טוב גדול. שכן טבע הטוב, טבע הבורא, הוא להיטיב עם ברואיו. רק שצריך לשם כך לרכוש את ההשקפה האמיתית על החיים וטבעם.

אלא שבשבת הנפלאה שביליתי עם חברי הקהילה היהודית בלרנקה, לימד אותי השליח הראשי והרב של קפריסין, הרב זאב רסקין, שאפשר להבין את הסלוגן בדרך נוספת. כיצד?

הרב זאב והרבנית שיינדל הגיעו לקפריסין לפני כחמש-עשרה שנים. מבחינה יהודית ורוחנית זו הייתה שממה. כיום יש באי חמישה בתי חב"ד הומים פעילות. הוקמה כאן מעצמה קטנה. לא מזמן הם העבירו את הבית חב"ד המרכזי למשכן חדש ומפואר בלב התיירותי של לרנקה.

הגישה שליוותה אותם מהרגע הראשון הייתה שאת הטוב חייבים להרגיש. הוא חייב להיות ניכר. כדי שאנשים ירצו להישאר מחוברים לחוויה יהודית הם צריכים להרגיש שזו חוויה טובה, נעלית, מושלמת. אגיד לכם את האמת, את הגישה הזו, אי אפשר היה לפספס.

"מה זה האסאדו הזה," הפטרתי מתענג. "אני לא מכיר דבר כזה". "כאן זה הסטנדרטים," ענה. "אנחנו משיגים את הבשר הכי טוב באירופה ובכשרות הכי מהודרת. המבקרים כאן למדו לא להתפשר."

"תרים לחיים", הוסיף. את הלחיים, על ויסקי יקר שנשפך כמים, מזג, כנהוג כאן, בכוס ענקית. שמי ששותה ירגיש שהטוב מתבטא גם במידות.

את אותה גישה זיהיתי גם בפרטים הקטנים. כוסות הקפה גדולות והתה משובח, הקינוחים כוללים מגוון רחב של עוגות ואפילו צוות העובדים מקפיד על ניקיון דקדקני של המקום ומילוי כל צורכי האורחים. "הם לא קצת מגזימים עם שטיפת הרצפה", שאלתי את הרב רסקין. הייתי בהרבה מלונות ומעולם לא נתקלתי בהקפדה כזאת על ניקיון."

"הטוב", חזר על עיקרי תפיסתו, חייב להתגלות. חייבים להראות שהכל הכי טוב, ושחיים יהודיים זה טוב. הכי טוב.

אבל הטוב לא ניכר רק באוכל המשובח וביד הרחבה. הוא ניכר גם בתשומת לב שמוענקת לכל מבקר, בתוכן, במרצים שמגיעים לכאן כדי להעשיר את חיי הרוח של חברי הקהילה ואפילו בספריית בית הכנסת, שמייד הבחנתי שמי שאחראי עליה מקפיד שלא לפספס אף הוצאה חדשה.

לפני שנפרדתי לשלום הבחנתי במנהג קצת מוזר. חברי הקהילה נוהגים בכל הזדמנות לחבק אחד את השני. אם הייתי חוזר לפרשנות הראשונה שלי לסלוגן המקומי, הייתי אומר שיש כאן מעשה של תמיכה הדדית. אולם אחד מנכבדי הקהילה הסביר לי שאני טועה. החיבוקים הם ביטוי לפרץ של אהבה. אהבה אמיתית, עוצמתית. כי כשלאדם קצת לא טוב בחייו, אמר, הוא מתקשה לראות את זולתו בעין טובה. אבל כשממש טוב לו, הוא גם מגלה את האהבה.

אחח, איזה טוב השם, עניתי והחזרתי לו בחיבוק משלי.

***

תראו, אין לי בעיה לקבל מחמאות. סך הכל זו העבודה שלי ואני משתדל להשתפר ולהתחדש כל העת. לכן שמחתי כשהרב רסקין שיתף אותי בוואטספ הזה שמייצג לדבריו את חוות הדעת הקהילתית. אבל אם להודות על האמת, הרצאה בנושא חינוך לא אמורה להיות מרגשת, "מלאת כוחות ואנרגיות" ו"להעיף" את הקהל. מה שאני מנסה לומר זה שהרבה פעמים החוויה של השומעים תלויה בתודעה אליה הגיעו מלכתחילה להרצאה. האור הוא לפי ערך הכלי. ואם הלך הרוח כאן הוא "איזה טוב השם" אז אין פלא שכל מה שחווים משתדרג והחיים הופכים מרגשים.

באמת איזה טוב השם.

The post איזה טוב השם! סיכום שבת מיוחדת בקפריסין appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

המסע הקרוב והאחרון לתקופה הקרובה הוא מסע קיץ. כל הפרטים במודעה למטה.

תמר אשל

יום 47 לעומר – הוד שבמלכות

סיכום והודיה על מסע רוחני מופלא.
אנסה לבטא במילים את הכרת תודתי על המסע הנפלא שארגנה טלי אברהמי היקרה. 30 נשים מקסימות ומיוחדות שמגיעות מכל מיני מגזרים וקצוות מתאחדות לתלכיד אחד שבו כולן חסידות. כולן באנרגיה מרוממת ושמחה, אהבה, פירגון ועין טובה.
מסע מאורגן ומתוקתק מאלף ועד תו. ידוע ששכשנכנסים למסעדה חדשה, בזמן שמקבלים את המנה הראשונה אפשר כבר לדעת מה טיבה של אותה מסעדה. וכך במסע, מהרגע הראשון היה לנו ברור שאנחנו בידיים טובות.
כשהגענו לשדה התעופה קיבלנו לו״ז מדויק וכריכים כשרים וטעימים. הבנו כבר באותה שניה שאף אחת מאיתנו במסע הזה לא תישאר רעבה
חשבתי קודם, לתומי, שמסע רוחני הוא רוחני גרידא, שנשכח קצת מנוחיות וגשמיות, שנתרכז רק ברוחניות. אך לא כך במסע שכולו על טהרת החסידות…
המלונות, הסעודות, הכל היה ברמה גבוהה מאוד, הגוף קיבל את שלו, מה שאיפשר לנפש להיות פנויה לעבודתה. הכל היה בליווי והדרכה טובה ומדייקת של ד״ר יחיאל הררי, שידע בדיוק אילו תכנים מתאימים בכל שלב ושלב, מתי לדבר, מתי לשקוט ולתת לדברים שנאמרו לחלחל פנימה, מתי לייצר חוויה של התבוננות מעמיקה שמחברת אותנו אל עצמנו ואל עולמות שמעלינו.
מבחינה רוחנית המסע היה לנפש ממש כ״מכונת כביסה״- בתחילה מנקים ומוציאים את כל הרגשות והמחשבות הלא טובות, ואז מכניסים את התכנים המרוממים והמחדשים. מסע שהולך ומתפתח, בכל ציון של צדיק העבודה וההרגשה היתה שונה. אצל רבי נחמן זה לחפש בעצמך את הנקודה הטובה ולהרחיב אותה, להכניס אור לתוכה. אצל הבעל שם טוב זה היה לשפוך את הלב והנשמה. הרגשה של אהבה וחיבוק כה גדול שאפשר לשחרר את הכל, לספר הכל, לבקש הכל ולדעת שהצדיק הרחמן הוא מליץ יושר עבור כל מי שבאה אליו. אחרי הבעש״ט היתה תחושה של ריק, של חלל, ואקום שנותר אחרי ההשתפכות העמוקה, שמבקש להתמלא בחזרה. אצל רבי לוי יצחק מברדיטשב, סניגורם של ישראל, היתה כבר תחושת אחדות בין הבנות. כבר הספקנו להכיר היכרות יותר עמוקה ולהרגיש מלוכדות כמשפחה. בברדיטשב באופן אישי התייחדתי עם זכרה של אמה של סבתא רבה שלי, אתלה, שנרצחה יחד עם נכדיה ממש באותה עיירה בזמן מלחמת העולם השנייה ואמי עתליה קרויה על שמה. זכינו להתארח לסעודה ולהכיר שליחה מדהימה, חני, שחיה באותה עיירה יחד עם משפחתה ומוסרת נפשה על שליחותה, על קירוב לבבות יהודים מקומיים, מניעת התבוללות וחיבור לשורשים. ומשם, לאחר נסיעה ארוכה, הגענו לציון של האדמו״ר הזקן ששם אפשר היה להיטען, להתחבר למסרים העמוקים והמרוממים, להתמלא במלכות ובדעת אלוקות. התחושה אצל בעל התניא היא תחושה שהגענו הביתה. חיבור מיידי ורצון להישאר שם כל הזמן, אולי אפילו לישון שם. תחושת ניקיון גדולה מאוד, יחד עם יראת קודש וכבוד עצום בלתי ניתן לתאור.
והציון נמצא במקום קסום, בתוך יער וליד אגם, מרחיב לב נפש ודעת.
את המסע ליוותה תהילה המוכשרת והמקסימה בניגונים פותחי שערי שמיים ומעוררי נשמה.
חזרנו מלאות, טעונות, עם הרבה אנרגיות חדשות וכוחות. פשוט להודות לה׳ על הזכות ולאחר הרצוא הגדול הביתה לשוב. להכניס את הכוחות הללו בע״ה לתוך כלים מתוקנים ולהיות לה׳ שליחות נאמנות. שנזכה לקיים את כל ההחלטות הטובות ושתתקבלנה ברצון טוב כל התפילות והבקשות.

The post חוויות המסע האחרון לגדולי החסידות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בטבעיות, יצחק תשובה ביקש להצטרף לשולחן. במהירות צרפו כיסא והוא התיישב בין האברכים והאורחים. בהפוגה בין הניגונים, הוא הוזמן לדבר.

לדברים שאמר, אף אחד לא ציפה. מסתבר, שלא תמיד נאומי השראה גדולים זקוקים להקדמות, מצלמות וקהל גדול. לפעמים הנאומים הטובים מגיעים בצורה ספונטנית. לרוב איכויות הנאום קשורות להקשר ולרקע של הדובר. כשהנאומים הללו מתרחשים ללא הכנה מוקדמת, לא בטוח שקהל השומעים מעכל אותם ברגע הראשון. לאחר זמן, כשהוא יפנים את הרעיונות, הוא עשוי להבין שקיבל כאן זריקת השראה משמעותית.

"יש כאלה שמשיגים משהו בחייהם, מגיעים לסוג של גדולה, אבל הם בטוחים שזה הם. הכל מהם. מגיע להם. ויש כאלה שמטפסים מעלה, אבל מבינים שהם סך הכל ממלאים תפקיד בשלשלת הדורות. כשאני מסתכל לאחור אני מבין ששום דבר לא שלי. ושום דבר לא באמת ממני." כך פתח והתוודה אחד האנשים העשירים בארץ ובעולם, מול קבוצה של צעירים, באולם ארועים צנוע בירוחם.

"אבל אגיד לכם עוד משהו. לא מספיק להאמין שהכל ממנו. צריך גם לגלות את הכוחות, להסתכן, להעז, להאמין בעצמנו ובו. לרצות למצות את הפוטנציאל. בלי לעשות, לעבוד, לא נוכל לגלות את הברכה שלו בעולם.

באתי ממשפחה של יוצאי לוב. הלובים שמעו על הקמת המדינה והחלו פרעות ביהודים. את סבי רצחו בבית הכנסת ואנחנו עלינו לארץ. מאחר והיינו משפחה גדולה, 12 נפשות, אני נשלחתי לגור אצל סבתי. בגיל 12 לא הייתה לי ברירה אז יצאתי לעבוד. בגיל 17 וחצי כבר התגייסתי לגולני. עקב פציעה קלה הועברתי לחיל הבינוי וההנדסה. מעלי הוצב קצין, שהיה, איך נאמר, קצת עצלן. בדרך כלל חיילים שמחים כשמעליהם ממונה קצין עצלן, כי זה מאפשר גם להם קצת לנוח. אבל לי לא הייתה ברירה. מישהו היה חייב לבצע את העבודה. תוך זמן קצר הייתי צריך ללמוד לקרוא תוכניות ולבצע דברים שלא היה לי כל רקע בהם. במהרה הדברים התפתחו כך שכל גורמי המקצוע בתחום הבנייה עקפו את הקצין ופנו ישירות אלי.

הגעתי לגיל עשרים. מועד השחרור היה תאריך משמעותי עבורי. פנו אלי מהיחידה וביקשו שאחתום קצת קבע כנגד בצבא. סרבתי. זה היה רגע גורלי בחיי. אמרתי להם שאני מוכן לעשות כל מה שעשיתי עד כה, אבל בתור עצמאי. מחוץ לצבא. כנותן שירותים חיצוני. הממונים גיחכו. איך תהיה עצמאי? כסף לממתקים בשקם אין לך.

אז תתנו לי את העבודה הראשונה ואסתדר, עניתי. הם נתנו לי. הדברים התפתחו במהירות. אלו היו שנים מאוד אינטנסיביות. בגיל עשרים ושבע כבר היה לי מספיק כסף שחשבתי להפסיק לעבוד. לצאת לפנסיה.

אם לא הייתי מאמין בעצמי, ומאמין שהבורא רוצה להיטיב, ורוצה בטובתי, ואני מסוגל, כנראה שהייתי מפחד להסתכן ולהתפתח. זה גם מה שאני מבקש מכם. תאמינו בעצמכם. תאמינו שאפשר לגלות את הברכה בכל מה שאתם עושים. לכל אחד יש את התפקיד שלו. לכל אחד יש את הכוחות המיוחדים לו שהוא צריך לגלות. הקב"ה נמצא בכל מקום, והכל ממנו. אבל כנראה שהוא רוצה שהאמונה, הנחישות והעבודה הקשה יבואו לידי ביטוי במעשה."

יצחק, אל תסכם, ביקשתי ממנו. החבר'ה צמאים לשמוע עוד. לשמוע על עוד תחנות שבהן התגלתה יד ההשגחה. ואני, אמרתי לו, אני צמא גם לשמוע על מפגש היחידות שהיה לך עם הרבי מליובאוויטש. על הברכה שהעניק לך ודברי ההכוונה שאמר.

הצעירים ניצלו את ההפוגה לניגון נוסף, ולאחריו יצחק התרצה והמשיך. הוא סיפר על אודות התחנות השונות בחייו, על רכישת דלק, על ההתפתחות העסקית, היחס של הסביבה להצלחה המהירה ועל קידוחי הגז. בכל הסיפורים לא חשב ש"כוחי ועוצם ידי" עשו לו את החיל הזה. הפוך. הוא הדגיש כיצד תמיד ליוותה אותו האמונה שכל דבר שהוא פוגש בו יש לו מסר מדויק עבורו. מהאמונה הזאת הוא רכש ביטחון, נחישות ואומץ. ואכן, כשכך חשב, הדברים הסתובבו עבורו בצורה הטובה ביותר.

לאחר שרכש את קבוצת דלק, כשהיה בדרך ליפן, הוא שם לב, תוך קריאת דו"חות במהלך הטיסה, שיש עשרה מיליון פאונד שמונחים להם ללא שימוש. איש המקצוע שישב לצדו הסביר שהכסף נועד לקידוחים.

אז מדוע לא משתמשים בו, שאל, הרי לחברה יש רישיונות קידוח.

חבל על הכסף, ענה איש המקצוע. עדיף שישכב במקומו. כבר ניסו עשרות ואפילו מאות פעמים לקדוח ולא מצאו דבר.

טוב, אמר לאותו איש מקצוע בכיר שליווה אותו. תרשום, כשחוזרים מיפן מתחילים להתארגן לקידוחים. השאר הוא היסטוריה. בתשעה מאחד-עשר הקידוחים נמצאו מרבצי הגז. שניים מהם הם הגדולים בעולם.

את דבריו הוא חתם במסר שפתח בו, אבל לא הסתפק רק בו. "אתם חבר'ה נהדרים." אמר. "אני לא מדבר כאן רק כדי שתאמינו בעצמכם. גם אני מאמין בכם. אם מישהו צריך עזרה, עצה, הכוונה בנושאים הקשורים אלי, הדלת שלי פתוחה. אל תהססו."

הנוכחים היו נרגשים. כולם קמו וכל אחד בתורו נפרד מיצחק בחיבוק ודברי תודה. והוא מצדו נתן לכל אחד ואחד מבט חם והעניק עוד משפט אישי של השראה.

יצחק לא התרצה לספר על הפגישה שלו עם הרבי. חכה, אמר, אולי בעתיד. למרות שלא קיבלתי את מבוקשי, בצאת השבת, בדרך הביתה, חשבתי על האירוע הזה. הוא לא היה חייב לדבר לאותם צעירים. לא היו מצלמות באולם ולא מי שיקליט. ניכר שהמסר שלו היה מכוון רק לאותם צעירים. מי ששווה מיליארדים יכול היה לשמור על מרחק, ואולי גם, למרות שנכדתו היא הכלה, למצוא תרוץ מדוע לא להגיע לשבת. אבל הוא הגיע. לקח חלק, חיזק והשפיע. זה לא היה מובן מאליו.

הסיבה לכך, כך חשבתי, הייתה אותה תודעה שלו, עליה חזר גם בשיחות האינטימיות סביב השולחן, שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד. כל אחד מאיתנו הוא חולייה בשלשלת. מי שלא ממלא את תפקידו, מי שהוא ו"האני" שלו הם העיקר, מחליש את החוליה ומפסיד את תכלית חייו.

זוהי איננה מודעות של אדם הרודף אחר הנאות או תאב לשליטה. זוהי מודעות של אדם שמבין שאם ניתנו לנו הכוחות, אם יש לנו פוטנציאל, אנחנו צריכים לממש אותם בכיוונים חיוביים, מפרים. והמימוש הזה לעולם קשור במשהו שגדול מה"אני" האישי.

The post יצחק תשובה עם כנראה נאום ההשראה הטוב ביותר שתשמעו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אז זהו, איינשטיין לא מגיע. מגיעה דמות אף יותר מרגשת בעיני. הרב יואל כהן. החוזר הראשי של הרבי. כבן תשעים אבל עם שכל רענן וחד כתער.

מעטים אם בכלל, הם בעלי כושר העמקה, הפשטה והסברה כמו שלו. מעטים שמעו את כל השיחות והמאמרים של הרבי מלובביץ' וידעו לחזור עליהם מילה במילה. מעטים הם בעלי היקף ידיעות גדול כל כך בכל מרחבי התורה. כששאלו אותי על המלצות קניות ביריד החסידות – ספריו של רב יואל היו בראש הרשימה.

The post תארו לכם שאיינשטיין היה מגיע לקריית גת appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אלו המחשבות שעלו בזמן הטיסה. (לקריאה יש לגלול מטה)

***
"סליחה, אני יושב כאן," פנה אלי בחור צעיר, כבן עשרים.

"אין בעיה," עניתי. לא ידעתי שיש כאן מקומות שמורים. נדחקתי כמה ספסלים קדימה והתיישבתי. מספר דקות חלפו ושוב פונה אלי בחור אחר.

"המקום הזה שמור".

"מתנצל. בבקשה", קמתי ותרתי אחר פינה שאפשר לעמוד בה.

חודשים ארוכים אני מחכה לשבת הזאת. חלמתי על הזמן שיהיה לי עם עצמי. שבת אצל הרבי שאוכל לשאוב ממנה כוחות. להתמלא. שבת בלי קבוצה ללוות ובלי הרצאות והתוועדויות שאני צריך לנהל. שבת שאוכל לקום בה מוקדם, להכין כוס קפה וללמוד באריכות, להאזין לדברי תורה עמוקים ווארטים מחודדים. אלא שכגודל הציפייה כך עוצמת האכזבה.

את הקפה לא הצלחתי להכניס לבית המדרש. רובו נשפך איפשהו. מהר מאוד התייאשתי מהחיפוש אחר מקום ישיבה. החלטתי להישאר לעמוד וניסיתי להתרכז במאמר שאספתי. אלפי אנשים נכנסו ויצאו ואני נדחקתי ונדחסתי עמם, מכאן ולכאן. ידעתי שכבר לא אצליח להתרכז. נוותר על הלימוד, השלמתי עם המציאות, והתחלתי לומר פרקי תהילים.

בשעה שמונה ורבע לערך, לאחר שעה ורבע של עמידה רצופה, ניגש אלי חבר. "בוא, בוא נלך למצוא מקום להתפלל בו. מקום שאפשר קצת לשבת. חבל על הרגליים שלך. אתה תעמוד כאן עד שתיים לפחות."

"הייתי רוצה לבוא. כבר עכשיו כואבות לי הרגליים, אבל אני לא יכול," עניתי. "פעם אחת כבר עשיתי את זה. עזבתי את בית המדרש והצטערתי."

"טוב, תישאר," ענה. "עדיף רגליים קרועות מאשר נפש קרועה."

חלפה שעה נוספת. יצאתי לרגע להתפנות. כשחזרתי כבר לא מצאתי את הסידור וגם לא סידור אחר. לאחר מאמץ הגעתי למשהו. זהו, משימת אמירת התהילים הסתיימה סוף סוף. הנה הגיעה התפילה שכל כך ציפיתי לה. ואיזו תפילה נוראית זו הייתה. לא שמעתי מילה וחצי מילה לא מהחזן ולא מקריאת התורה.

ניסיתי לרומם את התפילה לבדי, לנגן קצת, אבל לא הצלחתי להתרכז. ההמולה, הדוחק, הצפיפות וריחות החמין המהבילים שחדרו לבית המדרש עוררו בי בחילה. ראשי כאב כמעט כמו רגליי. נגוז החלום של לימוד רציני, עם כוס קפה ותפילה מרוממת.

לאחר זמן תפסתי מקום על אחד הספסלים. לפחות שנזכה להתוועדות כמו שצריך. הקבוצה שסביבי הייתה רעשנית במיוחד וחבריה שתו הרבה יותר מדי. המשפיע עמד לדבר. שעה ארוכה הוא עמד לדבר, אך כלום לא יצא מפיו. שום רעיון או ווארט מתוחכם שקיוויתי שיחיה את נפשי לא שמעתי.

האכזבה עוררה דכדוך. בעוד אני מנסה למצוא את הקשר שלי לכל הבלאגן, מישהו מעלי שפך על החליפה החדשה שלי קצת משקה, אחר דרך על המעיל שלי וגם לא נזהר על כל הסידורים וספרי הקודש שניצבו לפניו בערמה. חסיד אחר ניסה לדחוף לפי תפוח אדמה מבושל ואננס מקולף. "תאכל תאכל, אתה נקי מדי," אמר כשהוא שתוי לגמרי. "נו, צא מעצמך, תהיה בביטול."

"לא, בלי כפייה," הציל אותי המשפיע. "תציע לו שיקח לבד."

"נו תפסיק להיות דוקטור" צעק חוכמולוג אחר. כאילו שחייבים להיות שתויים ולדבר שטויות כדי להשתייך לחסידות. בקושי חייכתי.

נשתה משהו, אמרתי לעצמי, אולי אשתחרר מעט. אולי אתחבר.

לגימה, שתיים וכלום. ההקפדה רק התעצמה. בשביל זה באתי? בשביל זה עזבתי כל כך הרבה דברים? אפילו רעיון חסידי מגובש ויפה אחד לא הצלחתי לשמוע. להתרכז? לא היה סיכוי. מיעוט שעות שינה, רעש ובלאגן. דיסהרמוניה של ניגונים. בשולחן אחד מנגנים אחר ובשולחן ממול, כמו להכעיס, בוחרים ניגון אחר. בשולחן השלישי צועקים סיסמאות וברביעי כולם צוחקים ומשתטים. רציתי לבכות. גופי כאב. המחסור בשינה הורגש היטב. זהו אני רוצה הביתה. עכשיו.

ספרתי דקות לצאת השבת. מחצית השעה של סדר ניגונים. לא נורא, אעמוד בזה. עוד קצת דחיפות מכאן, עוד קצת דחיפות משם. אני לא מפונק, ניחמתי את עצמי. אבל בטח אני לא יכול להגיד שאני נהנה.

ואז לרגע אחד, בניגון אחד, זה קרה. עצמתי את העיניים ולא הרגשתי יותר כאב. לא בגב ולא ברגליים. לא עייפות ולא צמא. רק התמזגות אחת גדולה. אני ועוד חמשת אלפים איש. התמזגות מתוקה שיש בה תחושת שייכות ורוממות. התמזגות שאין בה "אני" אבל יש בה הרבה כוחות.

זה היה רגע נפלא, אך הוא הסתיים במהירות. השבת יצאה ושוב הרגשתי לא שייך. החלטתי לחזור לבית בו התאכסנתי. לנוח. להכין את עצמי לקראת ההתוועדויות המאוחרות. זו לא הנפש חשבתי אלא רק הגוף שכואב.

למחרת הכל דיברו על ההתוועדות הגדולה שהולכת להתקיים בשעות הלילה המאוחרות. אסור לפספס, אמרו הבריות. החלטתי שהפעם אכין עצמי היטב. נחתי כראוי, אכלתי בזמן. צברתי כוחות. ל-770 הגעתי בעשר בלילה. אך הנה, שוב זה חזר. תחושת חוסר השייכות, האכזבה. לזאל הקטן אי אפשר היה להיכנס. בזאל הגדול ההמולה הייתה גדולה מידי עבורי. ניסיתי להשתלב. עליתי, ירדתי, למדתי קצת. התיישבתי פה ושם. אבל הנפש לא התמזגה. הרגשתי שאני מבזבז את הזמן. לפנות בוקר התארגנתי ויצאתי לאוהל. מצב הרוח לא היה מרומם. הרגשתי פספוס. הנה שוב אני כאן, מהנהן, פוגש, אבל חוץ מהזמן באוהל, לא באמת מתחבר.

תשמע סיפור, סח לי הרב שמואל רסקין מחולון בסוף התפילה באוהל, לפני החזרה הביתה. לפני 72 שנים, בתש"ה, הייתה התוועדות מיוחדת עם אחד גדולי המשפיעים. הוא סיפר סיפור על יהודי אחד שלמד את תורת הנגלה והצטיין בה. אבל זה גרם לו להתנפח, עד שהוא, איך נאמר, קצת הסריח. אז הוא התחיל ללמוד חסידות. ובאמת היה לו ראש גאוני והוא הפך להיות משכיל גדול בתורת החסידות. אבל איך נאמר, זה גרם לו עוד יותר להסריח. אז הוא התחיל להתפלל בדבקות. ברוך השם שהיה לו ראש להבין שהוא חייב להשתפר. הוא עבד על עצמו והפך ל"עויבד". אלא שעכשיו כשהיה לעויבד הוא בכלל "הסריח".

זהו עכשיו לא נותרה לו ברירה, הוא התחיל להתוועד. הוא ישב בין החסידים, החברים שלו. הזילו עליו קצת אוכל שמן, דחקו אותו מכאן לשם, לכלכו לו את הבגדים החדשים. הוא ישב בהתוועדויות שלא נאמר בהם כלום. ישב והאזין. לא דיבר. לא הרצה מחכמתו. שתק. התמזג. לאט לאט הוא הפסיק להיות חכם, ומשכיל ועויבד. הוסרו הקליפות. הנפיחות החלה לרדת. הסירחון התחיל להתפוגג.

צריך את זה. אמר רסקין, שכמו קרא את מחשבותיי. זה הכינוס בעיני. באים לכאן כדי להסיר קצת קליפות. רבנים גדולים, ראשי קהילות, שליחים שמגלגלים מיליונים. כולם עוזבים את כותל המזרח וחוזרים להיות "אחד מכולם". לא רבני ם ולא ראשי קהילה. התארים נשארים מחוץ לדלת. יש כאלה שבאים שנים לכינוס, אבל הם מעולם לא היו בכינוס. מעולם לא הרשו לעצמם לחוות את החוויה הזו.

לא ד"ר, לא סופר ולא מרצה, הוספתי משלי ובתוכי. רק נשמה אחת. נשמה אחת הקשורה בכלל הנשמות שיש להן אב אחד. פתאום הרגשתי בר מזל. לא פספסתי. קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריך. התובנה התחדדה והקליפות זוהו. הכינוס קיבל משמעות. עכשיו הבנתי מדוע באתי, מה נפשי צריכה וכיצד אוכל לספק לה את חסרונה.

The post הכול בשביל רגע אחד appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אבל זה יכול להיות גם אחרת. השבוע הצטרפתי לטלי אברהמי וקבוצת השחקניות, רקדניות כותבות ואמרגניות שלה, למסע קצר אבל אינטנסיבי אצל גדולי החסידות, הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן, רבי נחמן ור' לוי יצחק מברדיטשוב. ככל שהתקדם המסע לא יכולתי שלא להתרשם מהעוצמה של קבוצת הנשים המיוחדת הזאת, שמצליחה שבוע אחר שבוע למלא אולמות בכל רחבי הארץ.

אם אתם שייכים למגזר הדתי-חרדי אתם בוודאי מכירים את אברהמי. היא כבר הפיקה שמונה סרטים מרגשים שצולמו באתרים ברחבי הארץ והעולם, והמופעים בהפקתה מושכים אלפי נשים מכל רחבי הארץ בכל שנה. את בנייני האומה ממלאת בקלות כל אחת מהכוכבות שלה כמה וכמה פעמים בשנה.

ככל שהעמקתי את ההכרות עם פעילות הקבוצה הזו, ניסיתי להסביר לעצמי ממה התפעלתי, מדוע נשים נוהרות לראות את יצירתן ומה מייחד אותן. הנה כמה מהתובנות שהיו ניכרות על-פני השטח.

• הכוכב הוא המסר. למרות שהן על הבמה והקהל מחכה להן, הכוכב האמיתי בהופעה הוא לא השחקניות הראשיות (אם אתם עדיין לא מכירות, נעים מאוד: מיכל לויטין ויהודית אריה) ולא הרקדניות או הבמאית. הכוכב הוא המסר שעובר לקהל. אין מופע או סרט ללא מסר. ההיגיון הזה מציל את כולם. "יש אינספור דברים שיכולים להשתבש בהופעה," הן מעידות, "אבל כשהמסר עובר, שום דבר בעצם לא יכול להשתבש. כשיש מסר שחודר ומחלחל הקהל תמיד מקבל את התמורה הטובה ביותר."
• המסר לעולם קשור בהעצמת האשה בדרך היהודית. הן תמיד חושבות כיצד לחזק את הבית היהודי, לגרום לאישה להיות גאה בעצמה, אוהבת את עצמה ומאמינה בעצמה. בקלות אפשר להסיק את המגמה משמות המופעים שהן מעלות: מאושרת, הנותן לעייפה כוח, הכוח שבך, החן שבך, הנבחרת וכן הלאה.
• ילדים זה שמחה, זה אהבה, זה דרך חיים. כאן הבוסית לא מעקמת פרצוף כשאחת הרקדניות או השחקניות מודיעה שהיא בהריון. ההפך הגמור. ילדים הם ברכה והם חלק מסיפור ההצלחה. קרה כבר לא אחת שהכוכבת הראשית הגיעה מייד לאחר הלידה עם תינוק בין הידיים, מסרה אותו למישהי מהקהל, "נתנה הופעה" וחזרה לאסוף את התינוק. ולא, אין הנחות בתקופת ההיריון. הן על הבמה, מופיעות עד רגע הלידה. לעתים השחקניות והרקדניות עוברות היישר מהבמה לחדר הלידה. הסעיף הזה חשוב כי הוא מעיד שהן מורידות לתוך החיים עצמם את המסרים שהן בעצמן מעבירות לקהל.
• זה לא אני זה אנחנו. האגו האישי אינו בא לידי ביטוי. מופעים של אגו הם תמיד טבעיים. הבנות מכירות בטבעיות הישות ומשקיעות עבודה מודעת כדי להימנע מכך ולהישאר קבוצה. כדי שזו תהיה קבוצה הערך שחשוב לכולן הוא ערבות הדדית. תמיכה. כולם למען המופע. הבוסית עצמה מכריזה בכל הזדמנות שזה לא שלה. גם היא עובדת בשביל הקבוצה. התוצאה היא שנים ארוכות של עבודה משותפת. אברהמי בביזנס כבר 14 שנים. היא התחילה כמורה, מיצתה את עצמה, ועברה לתחום ההפקות והבימוי. חלק גדול מנשות הצוות מלוות אותה מהרגע הראשון.

  

• המסרים, הפרגון והאחריות ההדדית הם חלק מתחושת שליחות. צריך להתפרנס. העסק חייב להיות רווחי. אין דרך אחרת. אבל הכסף הוא לא המטרה. הוא חלק מהדרך, חלק מהשליחות. להפוך את העולם, ובעיקר העולם הנשי, לשמח יותר. חזק יותר. מאמין יותר, גאה יותר ביהדותו.
• דילמות? שיווק בפייסבוק, כן או לא? וואטספ? אסיפת הורים בדיוק בתקופת ההופעות? עד כמה בני הזוג יכולים לקחת את האחריות על ניהול הבית? האם ישנה בעיה כלשהי כשהאשה מרוויחה יותר, הרבה יותר מבן הזוג? העוצמה של טלי והקבוצה שהיא מובילה באה לידי ביטוי דווקא על רקע הדילמות שאיתן הן מתמודדות. למרות שקשה להיות נשים מצליחניות, שגם מנהלות בתים גדולים לתפארת, הן לא מטאטאות את הקשיים וההתחבטויות מתחת לשולחן. הן מציגות אותן ומבקשות להעביר לעצמן ולקהל שדווקא ההתמודדות היא המרוממת ומעצימה.
• תחושות של פספוס, החמצה, קורבנות תמיד אורבות לפתחם של אנשים שמניעים פרויקטים גדולים ושואפים לשלמות. קוראים לזה מרה שחורה. ב"רוח החיה" המרה השחורה היא האויב. קחו דוגמה. סרטיה של טלי, אישה חרדית, אם לתשעה, המנהלת את פעילותה מקרית גת, מושכים קהל יותר מסרטים רבים הנתמכים על ידי קרנות ממשלתיות. ועדיין, סרטיה המושקעים במיליונים רבים לא זכו אפילו פעם אחת לתמיכה ממשלתית. אפילו לא לתמיכה שתאפשר להתאים את התכנים לקהל הלא-דתי. פעם אחר פעם הבקשות מהקרנות נדחות בטענות מטענות שונות. השיחה על העדר התמיכה הממשלתית לא מעוררת בטלי תסכול או רפיון ידיים. היא תמשיך לעשות סרטים ולכבוש עוד ועוד שווקים עם תמיכה ממשלתית או בלעדיה. ההימור שלי – גם הקרנות בסופו של דבר יזהו את הפוטנציאל ויצאו מחוץ לבועה. אבל מבחינתן החשוב הוא לעולם לא להיכנס לעמדה של קורבן, של קבוצה שמגיע לה יותר מאשר היא מקבלת.
• הומור. תשמעו הן מצחיקות. ולא רק כשמשלמים להן. קשה לייצר הומור טוב שהוא לא צהוב ונטול רכילות ולשון הרע. הומור קשור בטבורו עם קליטה חדה של המציאות, הבנה של דקויות ומחשבה חריפה. לא שמעתי הרבה, אבל ממה שקלטתי אי אפשר להפסיק לצחוק מהחיקויים והבדיחות שהן מעלות על הבמה.
• תנאי ראשון לכל מי שרוצה להתפתח וללמוד הוא שיהיה קצת אין. שיבטל קצת את דעתו. שלא יסבור שהוא יודע הכל. זהו יסוד שמדגישה החסידות. ניכר בבנות שהן מודעות לעצמן אבל גם רוצות להתפתח, ללמוד, לבחון, להתמחות, במשחק, בריקוד, בבימוי, בשיווק ובפרסום. אולם לא בכל מקום ולא בכל מחיר. הן כמהות ללמוד, אבל מבלי לוותר על שמירה קפדנית של ההלכה.

חצות. הטמפרטורה קרובה לאפס. יצאנו מהתוועדות שמחה אצל השליחים בברדיטשב, ר' שמואל וחנה טאהלר. במהלך ההתוועדות השליח סיפר שלא מזמן התגלה שהקבר של ר' לוי יצחק, סניגורם של ישראל, לא נמצא במקום שכולם חושבים. הוא מרוחק מהציון המפורסם בכעשרים שלושים מטרים. מי שבנה את האוהל פספס.

לא פחות מכך התרגשנו לגלות שרק בשנים האחרונות נמצאה המצבה של הרבנית שרה, נכדתו של בעל התניא וכלתו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב. הצוות התעקש לחפש את המצבה בחשכה, תוך הליכה בבוץ בין הקברים השונים. השליחה סיפרה כי היא נפטרה בזמן לידת בתה. הסיפור האישי, הנשי, מייד יצר חיבור ועורר התרגשות. העבר נראה פתאום קרוב. לא יוצר חיץ. הן לא היו צריכות לומר, אך היה ניכר שהעוצמה שלהן כנשים מצליחות, ידועניות, שמחות, יונקת את כוחה מעוצמתן של נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה היהודית בכלל והחסידית בפרט. הן חוליה, אבל חוליה בעלת תפקיד מכריע, שהן מתעקשות להגשים בכל רגע מחייהן.

The post על סוד כוחן של נשים מצליחות ומאמינות – טלי אברהמי וצוות ה"רוח החיה" appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בדיוק כפי שבכל ארוע ובכל מקום יש כללי עשה ואל תעשה מבחינה התנהגותית, כך לכל ארוע יש כללי עשה ואל תעשה נפשיים-רוחניים. כללים שחובה לאמץ כדי שהחוויה לא תהיה סתמית אלא בעלת ערך אמיתי.

בשבוע שעבר יצאנו, קבוצה מאוד הטרוגנית, בת חמישים וחמישה משתתפים, למסע בן חמישה ימים לגדולי החסידות: הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן, רבי נחמן ורבי לוי יצחק מברדיטשב. מסע שארגנה עמותת התקשרות.

בין המשתתפים היו צעירות לא נשואות ואמהות חב"דיות למשפחות ברוכות ילדים, חסידים ושאינם שומרי תורה ומצוות, מבוגרים וצעירים, עורכי דין, מוזיקאים כישרוניים, אנשי ביטחון, עובדי מדינה, מנהלי חברות, מפיקת סרטים מוכשרת אחת (טלי אברהמי!) ונגן הנשמה שלנו, נווה אגמון.

כולם באו עם ציפיות, מחשבות, תקוות, רצונות.

המסע היה מרגש. הייתה בו התעלות אמיתית. ניגונים, שיעורים, התוועדויות עוצמתיות, אבל בעיקר מסע. מסע אל תוך הנפש. מסע לגילוי הכוחות הפנימיים.
השיא היה אצל אדמו"ר הזקן. הסעודה הפכה להתוועדות בת חמש שעות רצופות ריקודים סוערים והרבה דברים שיצאו מהלב.

כבר בתחילת המסע הדגשנו את את כללי היסוד. הכללים שיהפכו את החוויה למשמעותית עבור כולנו. על כללים אלה חזרנו מזוויות שונות. אלה הם כללים שנועדו לחבר אותנו לעצמנו ולעזור לנו לחוות נכון כל ארוע, כל חוויה, כל חג וכל מפגש.

מסע נפשי-רוחני קשה לתאר יותר מאשר מסלולי טיול. הסיבה לכך ברורה. צריך לצלול לעומק הנפש כדי להבין את החוויה. לכן הפעם, במקום לתאר את המסע נתאר את הכללים שליוו אותנו במהלכו.

– ציפיות וצמצום מרחב האפשרויות
מייד כשעלינו לאוטובוס התנצלתי. אני יודע שכולם באו עם דברים שהם רוצים לברר, לבחון עם עצמם, להתפלל עליהם, לחוות. אבל הדרך לעבור מסע כזה, ובעצם כל מסע, היא להימנע מלהציב ציפיות. לשכוח מכל אותם רצונות. כשאנו מצפים אנו מצמצמים מראש את מרחב האפשרויות שיכול להיפרש לפנינו. הציפייה מצמצמת לנו את זווית הראייה. אנו מגדירים מה אנחנו רוצים ומפסידים הרבה דברים שמתפתחים, שיחות מעניינות, כיווני מחשבה חדשים, התרחשויות ומצבים שיכולים לקפל בתוכם מסרים מדוייקים עבורנו.

– עצבות, טענות ואופניקיות

הסכנה עם ציפיות היא שכשאלה לא יתממשו כפי שהיינו רוצים או שהחוויה אינה תואמת חוויות עבר אנו נתאכזב. האכזבה בקלות עלולה להוליד תנועה של עצבות ומרמור. נכון. שילמנו, והובטח לנו. עכשיו הזמן לשכוח מכל אלה. שכן הציפיות מקפלות בתוכן גם סיכון למרירות שלא נצליח להיחלץ ממנה. חשוב לזכור שלרוב האיכות של החוויה הרגשית יכולה לצמוח דווקא מתוך שינויים והתפתחויות בלתי צפויות.

– לא לחכות לדבר הבא
במסעות, חופשות, חגים, זה עלול להיות ניכר היטב. כל אחד מהמשתתפים רוצה דבר מה אחר. ניסע לשם, נעשה את זה, לא את זה. כשאנו מחכים לרגע הבא אנו מאבדים את הפוטנציאל של הרגע והמקום הזה.
כדאי לעצור. לשהות קצת. לתת לכל מקום, לכל זמן לעורר בנו גילוי פנימי. להתחבר אל כל מקום. הרעיון היה לא לשהות אצל אדמו"ר הזקן ולחשוב על התנועה קדימה או אחורה. לכל אחד מגדולי החסידות יש מה להציע, יש זווית ראיה מיוחדת שכדאי לאמץ. השהייה עוזרת לנו לעכל, להפנים. לא לסמן וי ולהתקדם הלאה. במובן זה מדובר במסע אל תוך הנפש ולא מסע ממקום למקום, בטח לא כזה שצריך להספיק בו כמה שיותר מקומות.

– עין טובה
כל אדם יכול להיות מקסים או להתגלות כלא נעים לסביבתו. מה שהוא יפיק מעצמו תלוי בכמה היבטים באופן שבו נביט בו. אם נחפש את הקסם, את השלמות והמעלות בכל אדם, את אלה גם נמצא.

אני חושב שבמסר הזה צריך לפתוח כל מדריך טיולים עם כל קבוצה. הרעיון הוא להפוך את האוטובוס לקבוצה אחת, תלכיד מגובש. כשעוסקים בפנימיות זה קל יותר. התוויות החיצוניות, הגיל, המראה, המעמד, כל אלה נושרים ממילא. והם נושרים רק כשמוכנים לוותר קצת על אינטרסים גשמיים. סוד ההצלחה של כל חוויה הוא ויתור על היבטים גשמיים לטובת אלה הרוחניים. ורק כשמוותרים קצת על האינטרסים אפשר באמת לראות את הזולת בעין טובה. להעריך אותו. לגלות את הצדדים החיוביים שלו.

– מבחן החזרה לשגרה
"אני אגיד לך מה מיוחד במסע הזה", סיפר אחד המשתתפים, "כשאני חוזר מחו"ל, אני חייב יום חופש, לנוח. "אבל רק חזרנו מחופשה", אשתי מתעצבנת עלי. מהמסע הזה אני מרגיש שאני שב מלא כוחות. כוחות לשנה חדשה, להתמודדויות, להצלחות, לעמידה בניסיונות."

כלומר המבחן של חוויה הוא לא רק החוויה עצמה, אלא כיצד אנחנו נוחתים, חוזרים למציאות, לחיי השגרה בעקבות אותה חוויה. מדובר כאן במבחן הכוחות. אם לאחר החוויה, הפרויקט או המסע אנחנו מלאי כוחות לקראת ההמשך, רחוקים מלחוש מרוקנים, סימן שזה היה נכון ומועיל עבורנו.
המבחן הזה נכון גם לכל חופשה אליה אנו יוצאים או פרויקט שאנו מגישים. אם בעקבותיהם אנו מרגישים חדשים, מוכנים לבאות, עמוסי כוחות, לא סחוטים ולא צריכים חופשה נוספת בעקבות החופשה, סימן שזה היה זה.

– להוריד למטה

חוויות רוחניות חייבות עוגנים שיורידו אותן מטה. המסע הזה נסוב סביב ח"י אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. במהלך המסע התעקשנו שכל אחד מהמשתתפים לא יהיה צופה מהצד, אלא יביא מתנה ליום הולדת. משהו ממשי שהוא לוקח על עצמו. משהו שיוריד את האורות לתוך חיי היומיום. אחד התחייב לרקוד שמונה דקות ביום, לרקוד עם עצמו, כדי לפתוח את הבוקר מתוך רגש של שמחה ולא לתת לעצבות להתפשט. אחר לקח על עצמו להתאמץ יותר ולגלות את כישרונו. להוציא סינגל מהחומרים הייחודיים שלו. שלישית קיבלה על עצמה לארגן ערב תוכן לנשים. 55 החלטות טובות לקראת השנה החדשה התקבלו תוך כדי המסע.

– כלל אחרון בינתיים הוא לא להתעקש על חיפוש החדש. לחפש את ההפנמה. חסידים ראשונים היו הולכים עם נקודה אחת חודשים שלמים, עד שהרגישו שהיא חדרה לתוכם. כיום אנו כל העת מחפשים את החידוש, את הרעיון המקורי, אבל הדברים לא הופכים להיות חלק מחיינו. ההפנמה היא העיקר והיא התכלית של כל חוויה או מסע. בלעדיה הדברים עברו אצלנו דרך השכל אבל לא חדרו לרגשות. לא השפיעו באמת.

אלה הם חלק מכללי העשה ואל תעשה הרוחניים-נפשיים. הם עבדו במסע הזה.
התוצאה הייתה מסע ששינה בנו משהו. נאחל לעצמנו שמה שחווינו יחזיק מעמד לאורך זמן, לפחות לאורך השנה הקרובה.

בינתיים, כתיבה וחתימה לשנה טובה ומתוקה לכולם, בגשמיות, אבל בעיקר ברוחניות.

***
להאזנה לשיעור הכנה לראש השנה – לקבל אחריות על המצב הרגשי

***

The post כללי היסוד הנפשיים-רוחניים לכל חוויה, אירוע וחג appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מה שחסר זה דעת. התקשרות. חיבור פנימי ולא ידיעות. פעם חסיד היה חי עם תובנה אחת חודשים ושנים. היום כל הזמן צריך לחדש. כולם רוצים לדעת הכל, להשכיל. ללמוד עוד ועוד. זה טוב כשלעצמו, אבל הפנמה? לחיות את הדברים?'

הרב וועכטר להט. כך הן התוועדויות פורים. מתחממות בהדרגה עד שבשלב מסוים מתגלה בהן הדופק הפנימי. אני לא לוקח אחריות מלאה על הציטוטים. בכל זאת פורים. אבל אלה לבטח עיקרי הדברים.

"אנשים לא מוכנים להיות לבד. עם עצמם, להתבונן.' המשיך. 'הם כל הזמן בחוץ. בוואטספ, בהודעות, במחשב. אין להם אף פעם את עצמם.
ללמוד מאמרים ושיחות זה מצוין, אבל לבדם הם לא מביאים לשינוי פנימי.

אתה אומר למישהו משהו וכן הוא כבר מכיר. הוא שמע את הרעיון, אבל רואים שהוא לא חי איתו.

טוב מה עושים? איך משתנים? איך מפנימים? איך מתחילים לחיות חיים אמיתיים?
תשמע, צריך להיות יותר רציניים. אני אגיד לך מה תעשה. תקום בחמש בבוקר. תטבול במקווה. תפעיל ניגון פנימי עמוק. תשמע אותו פעם, פעמיים שלוש. הטלפון מנותק. בני הבית ישנים.'

הרב עוצר, נשען לאחור ומתמסר לניגון של כלות הנפש. שיחת טלפון לה ציפה נכנסת. הוא מדבר ביידיש ואני מבקש תרגום. 'תתחיל לחיות אני אומר לך. תתחיל להתחבר לחיים ותעזוב את השטויות. תתחיל לחיות אתה שומע! שיהיה פורים שמח.' מסתבר שעל הקו היה אחיו, חסיד סאטמר מארה"ב. הניגון ממשיך ולאחר דקות ארוכות הרב חוזר למטלה שהוא עומס על כתפינו.

'עכשיו כשאתה לבד בשעת בוקר מוקדמת תלמד מאמר בתורה אור. רק אתה לבד עם עצמך. לא בחברותא. כשתסיים ללמוד תתבונן במאמר, שוב ושוב. אוי איזה תענוג. אני מבטיח לך שתגיע לגן עדן תחתון בוודאי ואולי גם לגן עדן עליון. שם, שם זה אלוקות.

לכל אחד יש תאווה למשהו אחר. אחד לכסף, אחר לכבוד. שלישי רוצה קריירה וביטחון. התאווה הכי גדולה זו תאווה לאלוקות. להתחבר. להיות אחד. להשיג אחדות. זו תאווה שמביאה את האושר הכי גדול שקיים בעולם.
זהו, תהייה אדם שתאב לאלוקות. זה התענוג הכי גדול בעולם.'

תאווה? שאלתי, תענוג? זה לא ישות?

'אוי באמת. הלוואי שלכולם תהיה תאווה לאלוקות. קולה מותר לשתות אבל להתאוות לקב"ה אסור?! עולם הפוך ומשונה.' כאן הרב התלהט עוד יותר והביא ספרים ומאמרים מגדולי החסידות המוכיחים את הנקודה.

'אל תתחיל ממחר, ריחם הרב. מחר אתה תהיה עייף. תתחיל מחרתיים. ואני רוצה לשמוע מה תפסת. אני רוצה לדעת לאן הגעת. תספר לי על התענוג שהתענגת.'

זהו, ההתוועדות המשיכה עד לאור הבוקר ואני כבר הייתי צריך לעזוב. נפרדתי מהרב לשלום. העיקר לתפוס נקודה ולחיות איתה חזר ואמר. להפנים. להיות רציניים. ללמוד זה נפלא, אבל לבד, בלי התבוננות זה לא יהפוך אותך לבן אדם'.

הבטחתי לו לנסות. להתאוות לאין סוף ולדווח איזה טעם יש לתאווה הזו. האם זה באמת התענוג הכי גבוה מכל התענוגות בעולם.

The post התענוג שאין גבוה ממנו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אתמול, אור ל-כ' טבת, חגגו יום הולדת 70 לרב וועכטר. הספקתי להגיע רק ב- 23:30 ולתפוס שאריות. עוד לפני שהרב בירך אותי לשלום הוא שאל, ספק אותי ספק את עצמו, שאלה שכנראה העסיקה אותו באותם רגעים: איך אנשים לא רואים את ה"שקר" שבעולם. איך?

בלי התעוררות, בלי לחלוחית, בלי אמת, בלי דבקות, זה לא חיים, קבע. אדם יכול לחיות 70 שנה והוא לא חי באמת אפילו רגע אחד בחייו.

האמת שאני, התוודה, רק בן 30. לפני שהתחלתי ללמוד חסידות, זה לא היה נקרא חיים.

אין ברירה, סיכם, צריכים ללמוד קצת להתנתק, להתרומם, להגביה את עצמנו.

בקהל חילקו חוברת עם 70 פנינים שלו, לרגל יום הולדתו. מצאתי שם משל. אדם יכול להיכנס לבנק, לבקש הלוואה ולהידחות. הוא ייצא מהסניף וראשו באדמה. אך הנה הוא נתקל בחבר קרוב ואהוב שלא ראה שנים, ולבו מתהפך עליו באחת. איזו התרגשות, איזו שמחה. הוא שכח את מצבו מול מנהל הבנק.

פגישה עם הקב"ה צריכה לעורר בנו התרגשות גדולה לא פחות. כשהאדם מתפלל הוא צריך לשכוח מהעולם. מהבנק, הצרות וכו'. הוא נכנס לפגישה אישית עם מי שאחראי על המציאות האמיתית.

מזל טוב לרב וועכטר! שמזכיר לנו כל פעם מחדש היכן האמת ומהו השקר.

***

הבלוג סובל קצת מקפאון חורפי, אבל מתוכננת השכמה. בינתיים. צרפתי כאן כמה סטטוסים מעניינים שפורסמו באחרונה בפייסבוק.

***

"וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (ראה יג, יח)

לעתים הקב"ה מזמן לאדם הזדמנות לנהוג במידת הרחמים כלפי הבריות, רק כדי שעל-ידי זה יזכה הוא עצמו להשפעת רחמים עליונים (וְרִחַמְךָ).

ואם הוא אומר לעצמו מה לי לנהוג ברחמים, הלוא אני בעצמי זקוק לרחמים, הוא עשוי להחמיץ את ההזדמנות לגרום לעליונים לנהוג במידה זו.

(כתר שם טוב, קמה)

***

ישנן שתי דרכים "להתלבש". דרך אחת היא שהלובש הוא העיקר, והבגדים משניים לו ומשרתים אותו. כשרואים אדם כזה כמעט ולא שמים לב לבגדיו, הם נבלעים במי שלובש אותם.

דרך שנייה היא שהלבוש הוא העיקר, והוא השולט באדם. הבגדים מגדירים את האדם המשרת את לבושיו.

מחשבות האדם הן הלבוש הפנימי שלו. באמצעותן מתגלים לו שכלו ורגשותיו. וגם בהן, במחשבותיו, הוא יכול לבחור להתלבש באחת משתי הדרכים. הדרך האחת היא שמחשבותיו מונהגות על-ידו ובטלות לו. המחשבה מוגדרת ומכוונת למקום בו האדם רוצה. הדרך השנייה, שהיא "בבחינת גלות", היא כשהמחשבות, הלבוש לכוחות הנפש, מושלות על הנפש עצמה.
האדם אינו שולט במחשבותיו אלה הן בו וברגשותיו.

ככל שהאדם מתמיד בעבודתו, ככל שהוא מסיר יותר את המסך בין הנפש ללבושים, כך הכלי בטל יותר לאור והמחשבות לכוחות הנפש.

(מעובד על-פי הרבי הריי"צ, חג הסוכות ה'תרפ"ב)

***

אדם יכול לנטוש את אשתו השלישית, להתנתק מילדיו, להיות עמוס חרדות, לקיים חברויות תועלתניות בלבד, ואפילו כלבו יברח ממנו, ולמרות זאת הוא ייקרא מצליח ויהווה מושא להערצה וחיקוי רק בגלל שהרוויח הרבה כסף בעבודתו.

המצב הנכון אמור להיות הפוך. אדם מצליח כשהוא מגלה זהות רוחנית, עמוד שידרה פנימי וערכי, מעבר לעבודה שלו, כך שהצלחה וכישלון כלכליים אינם מהווים עבורו מבחן להצלחה.

(ר' אהרון מוס עונה לאדם המתלונן על קריירה שלא מזנקת)

***

התעוררות רגשית, התגברות על נפילות, יכולת למצוא טעם ומשמעות לחיים, תלויים לא רק בהתבוננות, בגיבוש הדעות הנכונות על החיים ובהכוונת המחשבות.

"חיי האדם תלויים באוויר שסביבו". ישנו אוויר שמנמיך את האדם, אוויר "עם סכנה תמידית לחלות במחלות מדבקות". וישנו אוויר נקי, אוויר פסגות. שעוזר להשיג בהירות שכלית ובריאות נפשית.

לכן "התרופה הכללית הראשונית היא לטהר את האוויר". להימנע ממקומות שיש בהם אוויר המעביר מחלות, דיבורי סרק, רכילות, לשון הרע, ולחפש אוויר מרומם, אוויר שיש בו אותיות זכות המפיצות מתיקות של תורה, קבלה, אחריות ואהבה.

(על-פי היום יום)

***

חוסר נחת. תחושה שלא נמצאים בזמן ובמקום הנכון. אולי מגיע לנו יותר, להיות במציאות אחרת.

"כף הקלע" הוא מושג קבלי שהביטוי היומיומי שלו הוא סוג של צער הנשמה על שאינה במקום שהיא צריכה להיות.

הצער הזה נגרם דווקא למי שמשתדל להיות בסדר אבל נוטה לאטימות ומכניסטיות בחייו. הוא אינו עובר לתחום האסור, אך יחד עם זאת הוא אינו "מונח" בעולמו. חייו נטולי תחושת שליחות. החיים נחלקים עבורו למה שאסור, מה שהוא צריך לעשות ומה שאינו חייב. וכשאינו חייב הוא עסוק בדברים בטלים. ועל כן קולעים את נשמתו ממקום למקום.

המטרה של הייסורים הפנימיים האלה, בניגוד למקובל לחשוב, איננה עונש. הם נועדו כדי שיתעורר, יזדכך, יתעלה ממצבו. כף הקלע היא סוג של עצה, שנועדה להוציא את האדם ממצב של טמטום המוחין, של נטייה לגשמיות ותועלתנות מוגבלת. שכן אין "שמחה כשמחת התרת הספיקות". אין מנוחה גדולה יותר לנפש כאשר היא מגלה את מקומה, המסלול המיועד עבורה, ובו היא צועדת.

(עוד אודות כף הקלע, ראו בלינק בהערה הראשונה ובתניא היומי.)

***

99 אחוז מהאנרגיות בעולם מקורן מהשמש, סיפר לי חבר, חוקר בכיר בתחום הכימיה.

אחד האתגרים של הכימיה המודרנית הוא להיות מסוגלים לשמר ולהניע את האנרגיה הזאת כך שיהיה לה ביטוי ושימוש בחיי היומיום.

כפי שהשמש מאירה כל העת, כך גם הנשמה מאירה כל העת. האתגר של האדם הוא לגלות את האנרגיה הזאת של הנשמה, לשמר ולהניע אותה כך שהנשמה תאיר בחיי היומיום למרות הגוף הגשמי והמשיכה החומרית המעלימים על אותה אנרגיה. הדרך לגילוי אור הנשמה היא על ידי ברור וזיכוך המידות הטבעיות עד לרמה כזו שאור הנשמה יתגלה ללא הסתרים.

(על הכימיה של הנפש וההקבלה בין אור השמש ואור הנשמה ראו הרבי הריי"צ, ספר המאמרים, קונטרסים, חלק א)

***

הנפש אינה מקיצה כמו הגוף, אותו מעירים בפעם אחת.

"את הנפש רק בהתמדת העבודה שמכריחים לעבוד יכולים להקיץ."

ולכן יש אנשים שנדמים כערים. הם פועלים וחיים, אך נפשם עדיין ישנה. שכן הם אינם מוכנים לקבל על עצמם את העבודה שתעורר ותגלה את הנפש הקדושה.

(חובת התלמידים, איזה עצות להתעלה ולתקן את עצמך בהן)

***

תנאי לכל לימוד החותר להשגת נקודת העומק והאמת של הלימוד הוא שהלומד יעזוב את כל ענייניו, רצונותיו ופניותיו ויבטל את מציאותו בשעת לימודו.

כך גם היו "הפילוסופים מאומות הקדמונים, שהיו עוזבים את כל תענוגות ועוסקים בכל לבבם ותשוקת נפשם בלימוד החכמות כל היום והלילה…" (תורה אור תולדות יט, ג)

שכן אם מערב הלומד, חכם ככל שיהיה, פניות אישיות, הוא לא יגיע "אפילו לקורטוב של אמת". ואם כך הוא בחכמת חיצוניות, על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לענייני קדושה.

הסיבה לכך היא שכל העניינים בעולם, על-פי המחשבה היהודית, נמשכים מאחדות הבורא. פניות ורצונות אישיים מסתירים על היכולת לגלות את אותה אחדות פשוטה, ולכן גם את נקודת האמת שבלימוד.

(הרבי מלובביץ' שבת חנוכה, ה'תשכ"ו)

***

ההבדל בין ברכה לתפילה.

בברכה המברך ממשיך למתברך את מה שכבר שייך לו, רק שאותו שפע מתעכב מלרדת או להתגלות בגלל סיבות שונות. המברך, בזכות מעלתו, אינו משנה את מה שנועד למתברך אלא מזרז את המשכתו לעולם הגשמי.
למשל, אם נגזר על מישהו שיפור במצב הכלכלי, המברך אינו יכול לשנות את הגזרה אלא רק לזרז את התגשמותה.

התפילה עניינה שגם אם נגזר על האדם קשיים כלשהם, בתפילתו הוא מבקש להמשיך לו השפעה חדשה מאור אין סוף שלמעלה מהסדר הטבעי או זה שנגזר עליו.

לכן כשאומרים בכמה תפילות "יהי רצון", הכוונה היא שיתגלה רצון חדש. שהמציאות תשתנה למרות שלכאורה השינוי "לא מגיע" למתפלל.

(הרבי מלובביץ' וישב, ערב חנוכה, ה'תשכ"ו)

***

ישנים הם מי שמוחם ולבם שבוי בענייני הבל. הם מריקים את זמן החיים, אולם הם מודעים לכך.

נרדמים הם אלה שישנים שינה עמוקה כל-כך עד שחלומותיהם, המצב הגס בו הם נמצאים, נראה להם לאמת, למצב נכון ורצוי.

את הישנים מספיק לעורר, וכדאי בקול נעים ובהשפעת רוב טוב. את הנרדמים צריך להקיץ, על ידי רעש גדול ומחריד, אשר לפעמים בא לידי ביטוי בקשיים וייסורים בענייני העולם, בבניי, חיי, ומזוניי.

על כך אומר הרמב"ם: "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם."
(הרבי הריי"צ, ליל ב' דר"ה, תש"ב)

***

ידוע בכתבי האר"י ששאלוהו תלמידיו על שום מה זכה לרוח הקודש וגילוי אליהו. והשיבם: רק בזכות השמחה.

ועל שום מה הצליח להיות בשמחה כה רבה ועצומה. ובאמת לא רצה לגלותם: על שום שהיה ענו ביותר.

שכן הענווה היא היסוד לשמחה אמיתית.
איך ייתכן?
הלוא לכאורה נראה הפוך. השמחה אמורה לבוא מתחושת המעלה, החשיבות והרוממות, שהן לכאורה הפוכות מהענווה.

התשובה לכך היא שהמקור לכל סוגי העצבות הוא "גסות הרוח". גסות רוח הוא מצב שבו הרוח גסה, האדם רואה עצמו "בחינת יש". "בהעדר לו כבוד" הוא מתעצב. הוא בטוח שהוא, ילדיו ועסקיו צריכים להיות במקום אחר. מגיע לו יותר. הוא אפילו מצפה מעצמו ליותר.

הענוה לעומת זאת היא העדר הרגשת עצמו, שהוא כמו "אסקופה נדרסת". הוא לא מרגיש את עצמו כיש, כמישהו שמגיע לו, ולכן הוא גם אינו נכווה מציפיות שאינן ממומשות, מרכילות, מדברים שאומרים כנגדו או מדברים שאינם פועלים כהלכה.

בה בעת, אותו אדם מלא אנרגיה, שאפתנות ורצון להצליח. הוא ממוקד כי הוא משרת מטרה, עניין חשוב ולא את עצמו. לכן הוא גם הרבה פחות פגיע.

(מאמר "ויספו ענוים", אדמו"ר האמצעי)

***

"רעת כל הרעות היא ההצטדקות. שהאיש צדיק בעיניו". (חובת התלמידים קכד)

מדוע דווקא זו רעת כל הרעות?
כי בגינה האדם אינו דורש גדלות מעצמו. הוא מסתכל בעצמו, ומסתפק.

 

The post אדם יכול לחיות 70 שנה והוא לא חי באמת אפילו רגע אחד בחייו appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בצד הוא זיהה את כד החלב. חרדה מילאה את ליבו. רבי קלונימוס לא פחד למות. לא היה לו כבר מה להפסיד. בשלוש השנים האחרונות מאז הוקם הגטו איבד את רוב חסידיו. בנו היחיד וכלתו נהרגו כבר בהפצצות הנאצים על וורשה עם תחילת הלחימה. רק דבר אחד היה יקר בעיניו. החבילה שהטמין בתוך הכד. את הגוף היהודי הנאצים יכולים להרוג, אך אסור לתת להם להרוג את הרוח והנשמה.

The post האור שבקע מתוך החושך appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

השמחה הייתה גדולה, כצפוי מחג שמחת תורה. יותר מהשמחה התפעלנו מהגיבוש הקהילתי ומהצלחת הפעילות של בני הזוג עם תושבי השכונה. כמאתיים גברים, מאה נשים ועשרות רבות של ילדים הגיעו לחגיגות. רוב המשפחות יוצאי עדות המזרח. התפילות היו בסגנון משולב ספרדי וחסידי. הסנכרון הזה, שבהרבה מקומות יוצא מלאכותי, היה מרגש וטבעי. אולי תתקשו להאמין אבל כבר ראיתי קהילות שהבדלי מוצא עוררו נעימות צורמניות ופרצופים לרוב. כאן שררו אהבה ופרגון מופגנים. לפני ההקפות התקיימו התוועדויות מרוממות, השיבס נמזג בנדיבות, והריקודים היו סוחפים.

ביקרנו בבית חב"ד שחמון לפני כארבע שנים, רק שנתיים לאחר שנפתח, וזיהינו היטב את הצמיחה המהירה. זה היה ברור שרבים מהמבקרים אינם חובשים כיפה בחיי היומיום ובכל זאת מקפידים על ביקורים תכופים במקום והשתתפות בשיעורים, בתפילות ובהתוועדויות.

בדרך חזרה, ניסינו לנסח לעצמנו מה היו המרכיבים שאפיינו את ההצלחה הגדולה של קהילת בית הכנסת בשכונת שחמון. מה גרם לאווירה הטובה והמזמינה, שהבנו שקיימת לא רק בחגים, אלא בכל ימות השנה.

כמובן שהמאפיינים התרבותיים והסוציו-אקונומיים משתנים ממקום למקום. גם מידת הכריזמה והיכולת לשאת דברים, שונה משליח אחד למשנהו. ובכל זאת ניסינו לעמוד על מרכיבים שאפשר לכנותם אוניברסליים הדרושים לפעילות של בית חב"ד ובכלל לבניית קהילה מוצלחת.

1. "רחבות" – סוכריות טופי? גומי? תשכחו מזה. תועפות של ממתקים שווים בהחלט נזרקו במטחים בלתי צפויים על הילדים במהלך ההקפות וגרמו להם להתעקש להישאר במקום עד סיום התפילה. ומה שעובד על ילדים עובד גם אצלנו המבוגרים. משקאות איכותיים, כיבודים טעימים, פינוקים, קפה זמין ועוגיות – עושים את ההבדל. אוכל ומשקה מצביעים על כך שהמקום מזמין ופתוח.

2. שותפות והשפעה. כבר כשנכנסנו בשערי בית הכנסת טרח "אב הבית" להסביר לנו ש"למקום רק קוראים בית חב"ד, אבל הוא של כולם. כולם לוקחים כאן חלק וכולם שותפים." ר' הכט הצעיר מקפיד על הגישה הזאת. הקהל הוא לא אורח או מושפע והוא עצמו איננו בעל הבית. הקהל שותף, והשותפות מתבטאת גם בצד הרוחני וגם בצד הגשמי. אי אפשר היה להתעלם מכך שכמעט לכל אחד היה תפקיד, שהקפיד לבצע במסירות. אחד היה אחראי על המשקאות, אחר על אמירת דבר הלכה בסוף התפילה, שלישי אחראי על מטחי הממתקים, רביעי החליף את ניירות הטישו במתקנים.

הכוח הזה של שותפות כרוך בהשפעה. כשאנשים שותפים הם מרגישים שהם משפיעים. עצם ההרגשה של האדם שהוא משפיע על החיים המשותפים היא קריטית לכך שיתעורר בו הרצון להיות מעורב ולתת מעצמו. הדוגמאות היו בכל מקום. הרב הכט לא ניסה להשתלט על שום ממד בהתנהלות, אך הוא בהחלט דחף, עודד ויצר סנכרון. כששאלו אותו מתי חובטים את הערבות, למשל, הוא אמר שהוא נוהג לחבוט באמצע התפילה אך שכל אחד יעשה כראות עיניו. גם בתשובה לשאלות אחרות, בשום אופן לא ניסה לכפות את מנהגיו החסידיים, אלא רק הציע אותם כאפשרות לבחירה.

3. מה התרגום בעברית למילה "גרידי"? אז זהו, בלי זה. "מדוע לא באת לקחת את המשקאות לפני החג?" שאל אחד החוגגים. "כי היה מספיק", ענה ר' הכט בפשטות. הפעם האחרונה שמישהו ענה תשובה כזאת הייתה כשמשה הפסיק את התרומות לבניית המשכן. בבית חב"ד שבו יש דחף מוגזם בנושא התרומות והצרכים הכלכליים מוחצנים, אנשים אינם מרגישים נוח. כשהקהל מרגיש שותף הוא ממילא גם תורם בנדיבות לפעילות. ואכן הגישה הבטוחה הוכיחה את עצמה. ההקפות הראשונות נמכרו בסכומים לא מבוטלים.

4. יחס אישי. כנהוג בשמחת תורה, כל הגברים בבית הכנסת עלו לתורה בתפילת הבוקר. מפליא היה לראות את הרב הצעיר זוכר את השמות של כל אחד מהעולים, כדי להזמינו לעלייה. תארו לכם לזכור שמות של עשרות עולים, לרבות שם אביהם. היחס האישי הוא אבן יסוד משום שהוא מצביע על כך שהקהילה נבנית קודם לכל דרך קשרים אישיים וערבות הדדית פרטנית ורק לאחר מכן באה החוויה הקולקטיבית.

יחס אישי אינו מספיק. צריך גם חום, והרבה. נדמה היה שלא היה אחד מבין 300 המשתתפים שלא זכה מהרב הכט לתשומת לב, חיוך רחב, מילה טובה, חיבוק חם, התעניינות או הזמנה לקחת חלק בפעילות. יחס אישי וחום דוחפים לשותפות ולהרגשה של השפעה.

5. "לא להתפעל מ"העולם". כשנוגנו ניגונים בסגנון מזרחי שהציבור הכיר, ההשתתפות הייתה בשיאה. "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" מפיק מאנשים שאגות. ה"בעיות" החלו כשהרב התעקש לשבץ ניגונים חסידיים. ההקפות המשיכו אבל עברו למצב MUTE. בחיוך לחשתי לו שיוותר. הציבור אינו מכיר ניגונים חסידיים. תשובתו הייתה "אל תתפעל מ"העולם". עוד מעט הניגונים יחדרו וירוממו. הוא צדק. אחרי שהציבור למד את הניגון הוא גם השתתף.

התופעה חזרה על עצמה גם בהתוועדות לפני ההקפות. היו כאלה שלא אהבו את אריכות ההתוועדות. הם רצו להקדים ולחזור לסעודת החג. ר' לוי לא התרשם. לא בגלל שהוא רצה לחנך מישהו או לכופף ידיים. הוא היה שקוע כל כך בהתוועדות, בציבור שכן שתה בצמא מהמשקה ומהדברים, ולא התפעל מתלונות המזרזים. השיא היה כשבאמצע ההקפות ר' לוי עצר את הריקודים ודרש מכל אחד מהמשתתפים לעשות "קולא". "קולא" הוא גלגול על הרצפה, עם בגדי החג, שמקופלת בו האמירה שבאמת "העולם אינו תופס מקום" ולא צריך להתפעל מהחיצוניות יתר על המידה.

ליכולת הזאת ללכת עם עמוד השדרה הפנימי ולא לנסות כל העת לרצות את הקהל יש עוצמה רבה. בסופו של דבר היא מעוררת תחושה שמתנהל כאן דבר אמיתי.

6. מרומם אך לא מתנשא. סוגיית הכריזמה היא תמיד שאלה מעניינת. בהמשך לסעיף הקודם, ברור שהרב הכריזמטי איננו ראש צוות הווי ובידור של הקהל. הוא צריך לשמור על מידה של רוממות. אולם הרוממות הזאת אינה נקנית באמצעות גינונים חיצוניים ומיותרים. השליח הוא קודם כל חסיד. וחסיד קונה את עולמו בפשטות, צניעות, עבודה קשה, לימוד, ביטחון, שמחה, אהבה לכולם, עין טובה ונתינה מתמדת.

רשמנו לעצמנו לחזור למקום שוב. אולי בעוד ארבע שנים. מסקרן יהיה לראות עד כמה נשמרו העקרונות אליהם שמנו לב במהלך ימי החג. עוד יותר מעניין יהיה לבדוק אם ר' לוי ובתיה הצליחו לפרוץ עוד כמה גדרות ומחסומים.

The post המרכיבים הדרושים להצלחה של בית חב"ד appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מישהו שם לב לשעון ומשחרר אמירה לחלל. אחר, מבקש משירי, האחראית על התיאום והתנאים הגשמיים במסע, ליצור קשר עם חברת התעופה ולהודיע להם שאנחנו מתעכבים. אצל שירי האנרגטית כבר מזמן סף הלחץ עלה לגבהים. פתאום אובדן הטיסה נראה ממשי. האווירה מתחילה להיות לחוצה. כפועל יוצא מבצבצים ניצנים של האשמות והלקאה עצמית. מדוע לא עזבנו את האדיטש קצת יותר מוקדם? מדוע לא הזדרזנו בעצירת הביניים?

מסע הנשמה

בחצות הלילה הסתיימה התוועדות ח"י אלול, יום ההולדת של בעל התניא. השמחה הרקיעה שחקים. ההיכל החדש והמפואר הסמוך לאוהל רבי שניאור-זלמן מספק תנאים אידיאליים. סיכמנו את החוויה שעדיין היינו בתוכה. ר' עמי ברעם מהתקשרות, שיזם את המסע, תבע שכל אחד יקבל על עצמו משהו. משהו שקשור לשמחה, לאהבת הזולת, לבריאות הנפש, לעבודת הזוגיות או עבודת ההורות. משהו לקראת השנה החדשה. את האורות הגבוהים שחווינו, היה ברור לכולם, צריך להוריד לכלים מעשיים.

למרות העייפות הגדולה, חלק מהמשתתפים ויתרו על שעות השינה המועטות שנותרו להם. החלטנו לרדת שוב למטה. לאוהל בעל התניא. האוהל ממוקם בתוך יער, סמוך לנהר. הייתה תחושה של ערב מיוחד, שלא כדאי להפסיד את קסמו. כולנו רצינו ללמוד עוד קצת מתורתו של האדמו"ר הזקן. השיעור בתניא התארך לכשעתיים. בסיומו נכנסנו לחדר הפנימי, לציון עצמו. בציון אי אפשר שלא להתרגש, להתפרק, להזיל דמעות. גם בשתיים בלילה.
מבחינתי, לבוא עם קבוצה גדולה של אנשים שלא הכירו מקרוב את בעל התניא וגדולי החסידות היה סוג של הכרת תודה. הנה, עמלכם לא אבד. תורתכם לא נשכחה. היא חיה פועמת, משפיעה ומעוררת. היא מצילה חיים, מעניקה משמעות ויופי ועוזרת בהתמודדויות החיים.

שנתיים חייתי את בעל התניא בכל רגע ורגע, במהלך כתיבת הספר "לנצח כל רגע מחדש". כשמונה שנים נוספות אני לומד ומלמד את תורתו. לבקר אצל בעל התניא, אצל הבעל שם טוב, אצל רבי נחמן, זה לא "טיול בקברי צדיקים". לא עוצרים כמה רגעים, אומרים פרקי תהילים וממשיכים. זה מסע של התחברות לדרגות גבוהות של הוויה, במקומות מלאי חיות.

האוקראינים, הדלות של המקומיים, זיכרון האנטישמיות, הכבישים המשובשים, הם רק תפאורה שלא מצליחה להסתיר את העיקר. למרות התיאורים ההיסטוריים זהו איננו מסע היסטורי. זה מסע של הנשמה.

המסע היה קצר ואינטנסיבי, עמוס חוויות, ניגונים, התוועדויות ולמידה. בשלושה ימים ביקרנו אצל סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב; אצל הבעל שם טוב, מייסד החסידות, במזי'בוז'; אצל רבי נחמן באומן וחתמנו אצל בעל התניא בהאדיטש, ביום הולדתו.

הקבוצה הייתה הטרוגנית להפליא, ובכך תרמה לעוצמת החוויה. היו בה גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, רווקים, נשואים וגרושים, שומרי מצוות ושאינם, יוצאי עדות המזרח ויוצאי אשכנז. החיבור היה מיידי. חברויות נוצרו, דינמיקות מעניינות התפתחו והקבוצה הלכה והתגבשה לאורך המסע. כולם באו עם עין טובה. אהבת הזולת אמיתית הורגשה בכל פעולה. אי אפשר לצאת אחרת למסע שכזה.

התעוררות ושינוי ארוך טווח

בשעות שלפני ההגעה לכל אחד מגדולי החסידות למדנו אודותיו, אודות התקופה והאתגרים מולם עמד, אבל בעיקר למדנו מתורתו. באוהל עצמו הקפדנו להגיד כמה דברים. את התמצית הרלוונטית של תורת החסידות מההיבט של אותו מנהיג. סיפורי החסידים והניגונים היו התבלין שהפך כל ביקור למיוחד. כל ניגון פתח שערי שמים ועורר לבבות. ללא רקע כללי, לימוד מעמיק, ניגונים מרגשים וסיפורים מעוררים, זה היה מן הסתם הרבה פחות מרגש.

אחת המשתתפות, חוקרת מהאוניברסיטה העברית, סיפרה שבאה סקפטית. בעלה, איש עסקים, התעקש. חסידות, חשבה, זה לא בשבילה. כבר בתחילה היא הזילה דמעה. דעתה השתנתה במהירות. אי אפשר שלא להשתנות בכזו אינטנסיביות של חוויה ולימוד. השאלה היא אם מדובר בהתעוררות רגעית או בפתח לשינוי ארוך טווח. כבר בסיום המסע הבינו בני הזוג שכדי שהחוויה תהפוך לחלק מהחיים היא דורשת כלים מעשיים. להמשיך וללמוד את תורת החסידות.

חנה, משתתפת צעירה ומרשימה אחרת, סיכמה בפייסבוק את התהליך שעברנו מזווית הראייה שלה:

"אז חזרנו הביתה.
אבל זה גם מוזר, כי גם שם הרגשתי בבית הכי בבית, הבית של הנשמה.
החיבוק העוצמתי שהבעל שם-טוב מעניק לך איך שרק נכנסת אליו, הרצון להתרומם מעל עצמך כשאתה אצל סנגורן של ישראל ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, לרצות לראות את העולם והאדם בעין טובה ולהצליח אפילו לעשות את זה כשאתה בקרבתו, ולהתפלל שתצליח לעשות זאת הלאה. להגיע לרבי נחמן ולהרגיש שמקבלים אותך כמו שאתה, לא משנה כמה התלכלכת הוא פשוט מחייך אליך ואומר לך: אתה אהוב. ואז להמשיך לאדמו"ר הזקן ולהרגיש את שיאי נפשך ונשמתך, יש כאן מלך גדול שאתה רק רוצה להתמזג עם עוצמתו הרוחנית, אתה רוצה להכיר את בוראך ואת עצמך, את עצמותו של ה' ועצמותך שלך, את הניצוץ האלוקי שקיים בך.

סעו לשם, עשו גם שם 'ארץ ישראל', צאו מעצמכם, מהתפיסות והשקפות העולם המצרות עלינו רוב הזמן, יש צדיקים וגדולי עולם אמיתיים, זה לא עוד פוליטיקאים ושרים שבכל רגע מתחלפים נופלים ומועדים, אלו מנהיגי אמת, אנשי נצח!"

גם אני חשתי כך. הרב סולובייצ'יק כותב שהיהדות היא לא רק "מסורת אינטלקטואלית אלא גם חווייתית… ביהדות יש יופי, הוד, חמימות ועדינות. לא ניתן לתאר את כל התכונות האלה במושגים קוגניטיביים. ניתן להביט בהן, לחוש ולהרגיש אותן…
אי אפשר להעניק הכשרה פורמלית בתחום החווייתי. החוויות מועברות… באמצעות התחברות, על ידי פעפוע מלב אל לב, דמעה או חיוך, עיניים חולמניות ונעימה רכה…" (אדם וביתו 134)

כלומר, המסע הזה תובע הרבה כוחות אבל השכר הוא גבוה ובמזומן. אני חושב שכל אדם שיש לו איזושהי זיקה לחסידות ולתורת הנפש, כל אדם שרוצה להתחבר ליהדות גם דרך הלב ולעבור חוויה רוחנית משמעותית צריך לצאת למסע שכזה. לפחות פעם אחת בחייו.

במחשבה נוספת, גם מי שלא מכיר את תורת החסידות צריך לצאת למסע שכזה. השכם בבוקר. ירדתי מוקדם לבעל שם טוב אחרי התוועדות הכנה ארוכה ומרגשת. להיות קצת לבד. להאזין לסוד הצמצום וסוד הכוונות וסוד השמחה.

והנה בהפתעה, לפני עבודתן נכנסות גם העובדות האוקראיניות המקומיות. גם הן מבקשות. מבקשות ומגלות שתורתו של הבעל שם טוב, החושפת את מעלת האדם ואת עוצמת הקשר הפנימי שלו עם הבורא, יש בה עבור כולם. מכל מקום, בכל דת בכל רמת הבנה ובכל מצב כלכלי.

העלייה היא בשביל הירידה

זה כלל יסודי בחיים. אם יש עלייה, יבוא לאחריה מבחן. הזמנים המועדים לפורענות, הניסיונות הגדולים, באים בדרך כלל לאחר הצלחות והתעלויות. שם סכנת הנפילה היא גדולה יותר. שכן ההתרוממות מלכתחילה נועדה עבור המבחן.

המבחן הראשון, הקטן, ארע בירידה מהאוטובוס המפואר, במתחם הבעל-שם-טוב. הנהגים נחלצו לעזור עם המזוודות והניחו חלק מהן בכניסה למלון. עד שחולקו החדרים הייתה המולה קלה. אלה מתחו איברים, אחרים עישנו, כמה פטפטו בנחת. בתוך ההמולה, כמה חברים לא מצאו את המזוודות שלהם ונתנו לכך ביטוי פומבי. לחץ קל התחיל. המחשבות ברחו ואיתן התעוררו רגשות בעייתיים. "מה יהיה? איך נסתדר? כל הבגדים שלי." זו הייתה חוויה קצרצרה לשלושה ארבעה חברים, כמה דקות סך הכל, אבל היא המחישה כמה מהר מגיעים הקרבות. כמה קשה להטמיע את העקרונות עליהם בדיוק דיברנו דקות קודם לכן. עקרונות של ביטחון, שחרור, וכמובן שליטה במחשבות, ואיסור חמור מלתת להן לנוע ולעסוק בשאלות לא רלוונטיות, כדוגמת "מה יהיה אם".

המזוודות נמצאו, הלחץ היה לחינם. בהמשך הוא שימש אותנו כדוגמה טובה לרגעים של התמודדויות אמיתיות. יומיומיות.

האיחור לשדה היה המבחן השני, והוא הגיע מהר מהצפוי. בתוך הסטרס ניסינו למצוא את הכלים להתמודדות עמו. לדחייה שלו מהאוטובוס. חסם אחד היה איך אפשר לא לחשוב על התוצאות העגומות של איחור לטיסה. חסם לא פחות משמעותי היה התפיסה שהלחץ יועיל לנו וימנע מאתנו מלהיות שאננים.

כדי להתגבר על החסמים גייסנו את האדמו"ר הזקן למשימה. הבנו את חוסר היעילות של הלחץ, את הכפירה המקופלת בו. התרגיל אבד. שירי המקסימה חזרה לחייך. האוטובוס השתחרר.

אני לא יודע אם זה בגלל שעמדנו בניסיון ולכן אפשר היה לייתר אותו, אבל עם החיוך של שיר הפקק נגמר. הגענו בזמן. אפילו הספקנו לאסוף את ארוחת הבוקר שחיכתה לנו ולקנות מתנות בדיוטי פרי.

הסוף המתוק החדיר את המסר טוב יותר. הצלחנו להפנים שהלחץ, הדאגה, הטרדות, העצבות הם מיותרים ומזיקים הן לתפקוד שלנו והן מבחינה פיזית ונפשית. ובכלל הם מהווים עדות להעדר ביטחון. בעבודת הנפש אין מצב נייטרלי. זה לא הזמן להתווכח, אבל התובנות הללו נכונות גם אם היינו מפספסים את הטיסה.

נדמה לי שאני יכול לדבר בשם כולם. כולנו חזרנו עם הרבה אורות מקיפים. אולם ההבנה החשובה ביותר שנחרטה הייתה שאת המקיפים צריך להוריד לפנימיות. לחיי היומיום.

כך גם אמרה לי אשתי כשנחתתי. אל תדאג. יש מספיק כלים במטבח בשביל כל האורות שהבאת. היא צדקה ואני מיהרתי להפשיל שרוולים.

The post סיכום מסע לשלושת גדולי החסידות – הבעל שם טוב, בעל התניא ורבי נחמן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

"מה שלומך?" אני שואל. "בסדר. עוד שלושה שבועות מסיים את לימודי ההנדסה.", הוא עונה.

הזכרתי את נושא הסטרס והשיחה התפתחה במהירות. הוא היה צריך את ההפוגה ואני נהניתי מהמפגש.

פאלו אלטו מתעתעת. מדובר באחת השכונות היקרות בארה"ב, אם לא היקרה שבהן. מרכז סן פרנסיסקו גם היא אינה זולה. אולם כאן המחירים לא הגיוניים, בייחוד לאחר העלייה המאסיבית של השנים האחרונות.

רוב מכריע של הדיירים שייכים לעולם ההיי-טק. גוגל, פייסבוק, המפקדות של כל החברות הגדולות נמצאות כאן. הן מספקות כל מה שביכולתן לספק כדי לפנק את עובדיהן. מארק צוקרברג מתגורר במרחק שני רחובות. יש כאן גם לא מעט סטארט-אפיסטים. כיאה למקום מושבם של החברות העשירות בעולם, תנאי המחייה יכולים לעורר קנאה. הגינון מוקפד, השכנים חברותיים ומנומסים ומגוון השירותים המוצעים הוא כמעט אינסופי. למראית עין נראה שמדובר בגן עדן.

הצד האפל של גן עדן

רק שבגן עדן שיעור ההתאבדויות, הדכאונות והחרדות אינו גבוה כל כך. בסעודת השבת פגשנו רופאה מקומית המתמחה בהתמודדות עם הפרעות אכילה. היא יודעת לספר על נתונים לא פשוטים של ילדים ונוער הסובלים מהפרעות מגוונות. אגב, המצב בקרב האוכלוסייה האסיאתית קשה ביותר. מבחינה סוציו-אקונומית מדובר כאן בעשירון העליון של המשפחות. ההורים, מסיבות שונות, דורשים מילדיהם לעמוד בסטנדרטים כמעט בלתי אפשריים. הבתים יפים מבחוץ וכנראה מאוד לחוצים מבפנים. כמה לא מפתיע לגלות את השיעור הגבוה של בני הנוער הקופצים אל מותם תחת גלגלי הרכבת בפאלו אלטו. מהר מאוד מתברר כי ישנה פאלו אלטו החיצונית, החומרית. זאת של החיים הטובים. גן עדן לכאורה. וישנה פאלו אלטו הנסתרת, המודחקת. זאת של הציפיות המרקיעות שחקים, של העדר משמעות, של הסטרס המכלה כל חלקה טובה, של מרדף אחר התכלית אחת – להרוויח, להצליח, להגיע, לעשות את האקזיט. להוכיח שגם אנחנו מסוגלים.

התשובה של הספרנית לסקרנות שהפגנתי הייתה לא צפויה. הספרים המבוקשים אצלה ביותר הם ספרי הדרכה לצמיחה אישית, ספרים שכנראה אמורים להדריך כיצד לפצות על המרוץ ולעזור בהשגת האושר.

סעודות השבת

הרב מנחם לנדא, בנו של רבה של בני ברק, הגיע לפאלו אלטו עם רעייתו סונייה, גם היא בת למשפחה חסידית מפורסמת, לפני עשר שנים בדיוק.

הוא דמות מרשימה. גבוה, תכול עיניים, תמיד רגוע, ממוקד. הוא כיהן כראש ישיבה בדטרויט מישיגן וכמנהל רוחני בישיבת חב"ד בניו ג'רסי. היא מחויכת תמיד, נעימה. בעלת תואר לחינוך מיוחד. יש לבני הזוג ארבע בנות. כאן הם נדרשים לכישורים מיוחדים. לא קל לחדור ללב הקהל המקומי. רוחנית ויהדות הם לא בדיוק מצרך מבוקש בקרב יזמי היי-טק עשירים. לפחות לא בשנים הראשונות של המרוץ. חולף זמן, אם בכלל, עד שמתפתחת התובנה שהשקעה בבריאות נפשית, בשמחה, בלימודי תורת הנפש ובזהות יהודית חשובים לא פחות מהשקעה בבניית הקריירה. למען האמת הם חלק יסודי מבניית הקריירה.

למרות הקשיים והעלויות הגבוהות של הפעילות והמחייה, ההישגים מרשימים.

ערב שבת. כחמישים זוגות הגיעו לביתו של השליח לסעודת שבת. האווירה הייתה מרוממת. כל אירוע כאן חייב להיערך בהקפדה מלאה ובמחשבה על כל פרט. הסטנדרטים גבוהים. הרב והרבנית השקיעו מאמצים רבים בהפקת הערב והקהל מרוצה.

במהלך הסעודה העברתי הרצאה. התבקשתי לדבר על "סודו של הרבי מליובאוויטש" לרגל ג' תמוז המתקרב. התעקשתי להתעכב על תובנות שאפשר להפיק מתורת הרבי ותורת בעל התניא בכל הנוגע לאיזון רגשי והתמודדות עם סטרס. ההערכה לגבי טעם הקהל לא הייתה מוטעית.

עוצמה יהודית

במוצאי שבת ערכה הקהילה היהודית ערב עיון לקראת חג השבועות. יוכי ברנדס הוזמנה מהארץ. היא דיברה על ספריה ועל יהדות מתחדשת.

הרב לנדא לא יכל להתאפק. הוא מכיר מקרוב את האתגר הגדול ביותר של יהדות ארה"ב – ההתבוללות. בסטטוס שהעלה לפייסבוק ניסה לעורר תהיות. מה יגרום לנוער לבוא לכאן בעוד כמה שנים ולשמר את יהדותו. בתי הספר הציבוריים בפאלו אלטו הם מהטובים בארה"ב. כשהצעירים מסיימים את הלימודים הסיכוי שיתחתנו עם בני זוג יהודיים הוא נמוך. זה לא חשוב בעיניהם.

התשובה שהעניק נעוצה בתובנה שהזהות היהודית היא לא רק תרבות או גוף של ידע. היא מקפלת בתוכה עוצמה נשמתית, חיבור למקור כוח רב עוצמה. לא בטוח שהקהל המקומי מקבל את התשובה. אולם בטוח שלימוד אודות אותה עוצמה פנימית וחיבור אליה הם אחד הכלים היעילים ביותר להתמודד עם הסטרס והמתחים הבלתי נתפסים המועברים מההורים לבני הנוער.

ההיי טק מקנה כאן את עולם המושגים השגור. מהצד נראה שהרב מנחם וסוניא לנדא באו לכאן עם סטארט-אפ חדש. סטארט-אפ שנועד לחדד את הזהות, להגביר את האמונה של האדם בעצמו, את ביטחונו בבוראו, לעזור במיקוד המחשבות ובבריחה מחיצוניות. סטארט-אפ שנועד להפחית את מידת הסטרט, להציל חיים ולהגביר את ההלימה בין החיצוניות של פאלו אלטו לפנימיותה. כרגע הם בשלב הגיוסים. לא נראה שאקזיט זה התקווה שלהם, אלא להפוך את הסטארט-אפ לכזה המספק מוצר נגיש לקהילה היהודית המקומית.

ומה לגבי השכנים? בשבת קראנו מכתבי בעל התניא. "את העולם נתן בלבם", ומפרש בעל התניא – ארבעת היסודות שמהם בנוי העולם, אש, מים, רוח ועפר, מצויים גם בנפש האדם. מדוע ניתנו גם באדם? משום שכל העולם תלוי באדם, שיתקן את ארבעת היסודות שבו, הכוללים עצבות, עצלות, גאוה, ליצנות וכו'.

ובזה שהוא מתקן את עצמו, הוא מתקן את העולם כולו. במילים אחרות אולי אפשר לומר שהחזון הוא שלימודי מודעות יהודית ותורת הנפש יהוו מקור של השראה גם לסביבה ולשכנים הלא יהודים.

***

עוד רשימות על סטרס.

The post סטארט-אפ, סטרס ותורת הנפש בעמק הסיליקון appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

אולם עד כמה שרעיון הביטול חוזר על עצמו, קשה להבינו כראוי או אף לנסות להטמיעו ללא מפגש עם דוגמה חיה. נדמה שמודל אידיאלי להנהגה שכזו, שאפשר לפגוש בימינו, הוא זה של הרב הגאון יואל כהן. הפעם הקודמת שבה זכיתי לסעוד סעודת שבת אצל הרב יואל כהן, החוזר הראשי של הרבי מליובאוויטש, הייתה לפני כארבע וחצי שנים (אותה תיארתי באריכות כאן). מאז ציפיתי להזדמנות נוספת.

השבת ניסינו לבוא מוכנים יותר. רעננים, מפוקסים, מוכנים למה שמצפה לנו. אומרים שהפעם השנייה פחות מרגשת. במקרה דנן ההפך הוא הנכון.

באחרונה הרב יואל עבר להתגורר בסמוך לבית המדרש המפורסם, המכונה 770 איסטארן פארקווי. גילו מתקרב לתשעים. קצת לאחר התפילה התקבצו לא פחות משלושים בחורים צעירים, כולם באו לחוות את הפלא, לסעוד סעודת שבת יחד עם אחד המוחות החריפים והידעניים בעולם כיום, אם לא החריף שבהם. ידענות המתפרשת על כל ארון הספרים היהודי, ומתמחה בעיקר בתחום הקבלה והחסידות. לפרקים נדמה כי לא פחות מהקרבה לרב, הבחורים הצעירים נהנים מהחום האימהי שמפגינה רעייתו, הרבנית לאה (כשכינתי אותה כך בטלפון, היא התעקשה שהיא לא רבנית). ביד רמה היא מנהלת את הערב והצעירים נשמעים לה ברצון.

כשהרב יואל מתחיל לדבר, מייד כולם משתתקים.

הרב יואל הוא לוגיקן מהשורה הראשונה. הוא ניחן בכושר מיקוד, יכולת הפשטה והבהרה יוצאי דופן. תוסיפו לכך את העובדה שבמשך למעלה מארבעים שנה ליווה את הרבי מליובאוויטש ולמד כל מאמר ושיחה בארון הספרים החסידי ותבינו לבד במה עסקינן. אחד הבחורים שיצא לו באחרונה לעבוד עמו, סיפר לי שלמרות גילו הוא עובד כ-12 שעות ביום. את רוב זמנו הוא מקדיש לכתיבת ספר הערכים ולברור מושגים הקשורים באחדות השם. כמביט מהצד, נדמה לי שמפעל חייו של רב יואל הוא ביאור נושא אחדות הבורא, על כל הסוגיות הסבוכות העולות ממנו. זה הנושא החביב עליו, וללא היסוס ניתן לומר שזהו גם הנושא המעמיק והחשוב בחסידות בפרט וביהדות בכלל.

נכנסנו לביתו בהתרגשות גדולה. אחרי קריאת רבים מספריו, אי אפשר שלא לחוש יראה לנוכח דמותו. למרות שרב יואל מודע לעצמו, הוא נטול כל גינונים. הוא מקדש במהירות, לעצמו ולרעייתו ומתעקש שכל אחד מהנוכחים יקדש לבדו. הוא לא מעיר לאף אחד ולא כופה את עצמו על הדינמיקה. הוא מקשיב לכל שאלה ואין לו בעיה להגיד "אני לא יודע" לבחור ישיבה צעיר, או להודות שהוא עייף כרגע מלשזור תשובה מלאה לשאלה סבוכה. קולו אינו מתגבר כמעט לעולם. הוא אינו מתרגש כשלא מקשיבים לו ואינו מבקש להשתלט על סביבתו.

במקום אחר אולי היה הופך בעצמו לאדמו"ר או רב גדול ונערץ, בקיא בנגלה ובנסתר. כאן, בשכונת קראון הייטס ובעולם של חסידות חב"ד, הוא רב יואל.

הבאתי איתי מתנה עותק של הספר "לנצח כל רגע מחדש". רב יואל התעניין מייד. לרגע נעץ בי מבט בוחן ומעמיק, ומייד ברגע הבא, תוך כדי שאנו עומדים, הפיל את עיניו לתוך הספר. במשך דקות ארוכות, שנדמו בעיני כנצח דפדף בין דפי הספר. משסיים, הרים את ראשו באיטיות ואמר "טוב זה לא לקריאה על רגל אחת. רואים שהושקעה כאן עבודה, אני רק רוצה להעיר הערה אחת. ראיתי שנגעת בנושא הצמצום. צריך להיות מאוד זהירים בעניין."

כאן התחיל רב יואל בדיון מעמיק אך בהיר ומלוטש בנושא הצמצום, שנמשך לתוך הסעודה. במהלך המנות הוא נשא שלושה קבצים של שיחות או דברי תורה. מדי פעם עצר את דבריו, תלה מבטו בחלל, חשב, התבונן, ואז חזר אלינו עם עוד דברים. בין הקבצים ביקש מהבחורים שינגנו ניגונים. כמחצית השעה לאחר חצות, הודיע שהגיע הזמן לברך. ניסיתי לחרוט בזכרוני כל מילה שאמר. כשחזרתי לבית בו התארחנו בשעת לילה מאוחרת, רצתי לבדוק את הערותיו. אבחנותיו היו מדויקות ויעילות להפליא.

בסיום הסעודה רב יואל חזר לקרוא בספר, סיפר לי אחד הבחורים, לעוד שעה ארוכה.

אני לא יודע אם הביטול העצמי של רב יואל הוא תכונה שיכולה לעורר הערצה בקרב הציבור הרחב. אנשים ענווים אינם נערצים בדרך כלל. אולם הביטול הזה הוא בהחלט הדרך להיות ממוקד, להימנע מרעשים פנימיים, להגיע להישגים שהאדם מציב לעצמו, וחשוב מכל, זהו ביטול העומד בתכלית האדם ותכלית הבריאה. זהו ביטול שהופך את האדם לאמיתי. הוא מפסיק להיות חשוב ויקר בעיני עצמו ומגלה דרך אותו ביטול את מה שחשוב באמת. רובנו לא מסוגלים להגיע לדרגות של מיקוד וביטול שכזה. אולם הביקור אצל רב יואל עורר בכולנו מוטיבציה לנסות קצת, לפרקים קצרים, לחקות מעט מתכונותיו של הגאון.

***

מקומות אחרונים בסדנת לנצח כל רגע מחדש בהנחייתי – 8 מפגשים בת"א.

The post סעודת שבת אצל הרב יואל appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

התאים. נסענו ולא הצטערנו. פגשנו חבורת חסידי רבי נחמן שמחים. רובם בעלי תשובה שהספיקו לא מעט בחייהם. לא יכולנו שלא לשים לב שהשיח של החבורה הופנה ברובו לשיפור עצמי ולעזרה הדדית שמטרתה להרים האחד את השני.

השיחה לא עסקה בחידושים אלא בהפנמה ויישום של תובנות הקשורות לנפש האדם ולעבודתו את בוראו. היער תרם לאווירה. כך גם הסעודה והילדים שהיו מקסימים.

לא רציונליים ולא במקרה

פרופ' דן אריאלי פותח, ברבות מהרצאותיו, בשאלות שהוא מפנה אל הקהל. מי אכל יותר משתכנן? מי הפריש פחות מדי לחסכון? מי הביט בהודעות טקסט בזמן נהיגה? מטרתו להוכיח לנו שלמרות שאנו אוחזים בעמדות רציונליות, בחיינו היומיומיים, אנחנו לא כאלה רציונליים.

כמובן שצריך להסכים עם העיקרון. תורת החסידות מעמיקה ומתארת את המקור לבעיה. זה לא שאנחנו לא רציונליים, אלא כשהרגש מתגבר, לשכל אין מספיק כוח להתמודד עמו. כשאדם כועס, למשל, כוח הרגש מתגלה בעוצמה ומסרב להישמע לקול ההיגיון.

כך למשל מדוע אנו יכולים לדעת שלא בריא להתעצבן או לאכול מזון לא בריא או לעשן או להיות בסטרס ועדיין ליפול שוב ושוב? או בניסוח אחר, מדוע אנחנו לא רציונליים כפי שהיינו רוצים להיות? הסיבה היא, על-פי החסידות, שהידיעה אינה מחייבת את הבחירה. זה שאנו יודעים דבר מה בשכל, עדיין לא אומר שבחרנו בו, כל רגע ורגע, כך שישפיע על רגשותינו, מחשבותינו ומעשינו.[1]

סדנת חברים

חזרה ליער. נראה שחבריי, חסידי ברסלב, מתעקשים להפוך את הידיעה לבחירה. להפוך את הרעיונות החסידיים לחלק מחייהם. השיחות, הקיבוץ, ההתבודדות, דחיית השגרה, שינוי זמני השינה וההשכמה. כל אלה הם בעיניהם אמצעים שיעזרו לנו לבחור נכון.

בדרך חזרה הביתה כבר ישבתי לקרוא בספרו החדש של רן: "אני והאין רוכבים על אופניים". הספר עושה בדיוק את זה. הוא מזמין את הקורא לסדנה, סוג של תרפיה ספרותית, שנועדה להאיר תובנות מתורת רבי נחמן ולהחדיר אותם בחיי הקורא.

***

הרשו לי לשרטט בקווים כללים עשרה עיקרים מאותה "סדנת יער", שנשענת על קטעים מתורת רבי נחמן ועולה מתוך הספר.

1. כדי להתגבר על חסימות רגשיות, לעורר את הלב ולחיות חיים מלאי ריגושים חייבים להיות בתנועה. התנועה יוצרת התחדשות ומשפיעה על זווית הראייה. (ליקוטי מוהר"ן, תורה קנ"ו)
   
2. הפרנסה, הקשיים ההתמודדויות, המפגשים עם אנשים הם בעלי ערך ותכלית. לא לחינם האדם לא נולד לתוך עולם שבו כל המעדנים מצויים כעפר. נכון ההתמודדות לא קלה, אבל רק דרכה אפשר להגשים את התכלית (ליקוטי הלכות, שבת, ז). וממילא כל מפגש עם כל אדם מקפל בתוכו פוטנציאל מעורר לגילוי (ליקוטי הלכות, שכירות פועלים, לט).
   
3. לא מוצאים מוצא? הכל נראה חסום? שחררו ותצעקו לשמיים! הצעקה והידיעה כי אין ייאוש בעולם כלל יגלו את נתיב היציאה (ספר עצות ישרות, הערך עצה). ההתבודדות היא גם דרך טובה כדי למצוא את אותה עצה, אותו נתיב רצוי. וכדאי שתעשה בלילה, בזמן שהעולם ישן. כנראה לא חייבים לילה כפשוטו. אפשר פשוט להרדים את העולם. לכבות את הטלפון והמחשב.
4. 224 פעמים חוזר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן על המילה רצון, בהקשרים שונים. גילוי הרצון האמיתי, השלם והנכון הוא רפואה לנפש. רצונות לא נכונים עלולים לגרור אתכם מטה.
5. מי שרוצה להיות מסוגל להתעלות מעל הטבע, חייב להאמין שהוא מסוגל לכך, ואת האמונה הזאת עליו לבטא בתפילה (ליקוטי מוהר"ן, תורה ז).
6. דנתי כבר באקזיסטנציאליזם העולה מתורת החסידות. היום הכי חשוב בעולם הוא היום הזה. הרגע הכי חשוב הוא הרגע הנוכחי. בברסלברית זה הולך כך: "צריך אדם שלא יחשוב מיום לחברו… וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה" (ליקוטי מוהר"ן רע"ב).
7. האדם עובר על גשר צר מאוד מאוד, ואם הוא יביט לימין או לשמאל הוא יפחד. לא להתפחד זה כנראה לא לעשות את עצמך מפחד. תמשיך ישר מבלי להביט לתהומות מימין ומשמאל.
8. תמיד, בכל סיטואציה יש לאדם בחירה, בכל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה נ"ד), ובעצם בשביל אותה בחירה נבראו כל העולמות.
9. להימנע מהשוואות. רק כך האדם יכול להכיר בייחודיות שלו עצמו. כי באמת, "אין אדם דומה לו כלל" (ליקוטי הלכות, הלכות פסח, הלכה ט) וממילא, כשמכיר בייחודיותו מכיר גם ביוקר של זולתו.
   
10. ראיתם מישהו שמח? זה כנראה בא אחרי הרבה מאמץ. צריך ממש להיאבק, להתגבר בכל הכוחות, לדחות מאיתנו את השדים כדי להתגבר על מרה שחורה ולהיות שמח (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב כד).

    

כדי לבחור בעצות הללו וליישם אותן בכל רגע בחיים כדאי ללמוד, להעמיק ולגלות כיצד הן עולות מתוך תפיסת הבריאה ותורת הייחוד שמשרטטת תורת הקבלה והחסידות.

אך אפשר גם להקל מעט ולקרוא את הסיפורים המתוקים של ר' ובר. סיפורים על ארבעה חברים שבמובן מסוים עוברים יחד את הסדנה, ויחד לומדים כיצד להשיג אושר בחיים כי "השמחה היא שורש נקודת כל התרי"ג מצוות שבתורה" (ליקוטי תפיות א, פט).

***

תזכורת (לא קשור לרשימה ולעקרונות שהובאו בה מתורת רבי נחמן):

לנצח כל רגע מחדש – הסדנה בהנחייתי. 8 מפגשים במרכז ליבא תל-אביב ללימוד ויישום שיטת בעל התניא. לפרטים נוספים.

**

[1] כמו באדם כך גם בבריאה. העיקרון שהידיעה אינה מחייבת את הבחירה עומד ביסוד התשובה לאחת השאלות הכי סבוכות בעולם המחשבה היהודית: כיצד ייתכן שהקב"ה נמצא בכל מקום, יודע הכל, ועדיין לאדם יש בחירה חופשית. כלומר, זה שהקב"ה יודע, ידיעה עצמית, כיצד נבחר לנהוג, אינו פוגם בבחירה החופשית הנתונה לנו. ראו: על-פי ש"פ תבא, תער"ב, קיב ולקוטי דיבורים א, 170.

The post ביער עם חברים ועצות רבי נחמן appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

מרגישים למרחוק את המזג המזרח תיכוני החם. כל מי שנכנס מתקבל בקריאות שמחה ומחיאות כפיים.

ראש הקהילה הוא אדם שמח. שמחתו ניכרת גם בכיפה האדומה והמשקפיים האדומים שהוא חובש, המקנים לו ארשת ססגונית בגילו המתקדם.

על השולחנות מטעמים בהם מעולם לא נתקלתי. האחראי על הסעודה הוא סוחר דגים שהקפיד להביא את המיטב. ביצי דגים, מאכלים טוניסאיים מוקפדים. אני מומחה קטן מאוד בענייני קולינריה אך יכולתי להתרשם מהאיכות.

כולם לבושים במיטב האופנה. בצד תופס אותי סוכן שחקני כדורגל. הוא, לדבריו, זה שהביא את רוני רוזנטל ואלי אוחנה לאירופה. הוא מספר לי על נסיעותיו לברזיל ואוקראינה כדי לאתר שחקנים מוכשרים ולשדכם לקבוצות אירופאיות. השיחה נסובה על הפסיכולוגיה של המשחק והכוח הרוחני הטמון בו. הסכמנו שמי שמפצח את אותה פסיכולוגיה יש לו גם מה לבשר לעולם.

על החגיגה מנצח הרב מנחם לאזאר, יליד מילאנו המתגורר במרכז רומא עם אשתו וארבעת ילדיהם הקטנים. הרב לאזאר הוא מאותם שליחים מוכשרים העוסק באינספור תחומים. האתגר המרכזי שלו הוא לכוון את השמחה האיטלקית לכיוונים מאחדים ושלא תתנתק מהיבטיה היהודיים.

החום של קהילת יהודי רומא קשור למוצא הספרדי של רוב חברי הקהילה. החבר'ה כאן יודעים לחבק, לאכול טוב, להפגין אהבה. לא פלא שלפני הדברים שאני נושא, כולם מבקשים שנדבר על שמחה, שלמות ואהבה. ועל כך באמת דיברנו.

***

"אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא" (בעל התניא)

אהבה, צודק אריסטופאנוס במשתה של אפלטון, אינה נפרדת מתשוקה. היא מבטאת את התשוקה לאחדות ושלמות.

אבל יש אהבה ויש אהבה. יש אהבה אמיתית שבה לא אני, האוהב, הוא העיקר, אלא האהוב. ויש אהבה שכל כולה זה דמיונות שווא. באהבה כזו אני משליך את המאוויים שלי על מושא אהבה. אני אוהב את מה שאני משרטט לעצמי ולא באמת אוהב את הזולת.

אהבה מהסוג הראשון מרוממת ומעודדת הענקה. האהבה מהסוג השני נובעת מתוך מוטיבציה של יניקה.

***

לכל אחד יש את הנטייה לשני סוגי האהבה. האהבות הללו הן תולדה של שתי תנועות נפשיות. האתגר של האדם הוא לדעת להנמיך את קולות האהבה האגוצנטרית ולהגביר את אותה אהבה לא אינטרסנטית.

סוכן השחקנים הזכיר לי דוגמה טובה. שחקן שמשחק בגלל שהוא מתאהב בכבוד ובהדר לא יתפתח היטב. רק שחקן שהמשחק עצמו מעניין אותו ללא תנאי, הוא זה שיצליח.

מעט לפני הדברים נודע על הפיגוע במבוא חורון. כולם נשאו תפילה לבריאות הפצועות. מאוחר יותר נודע בכאב ששלומית נרצחה.

היהודים שהתכנסו  הערב מלאי חום ואהבה. אבל הלב שלהם, כך ניכר הוא עם עם ישראל ועם יהודים בכל העולם. בעיניהם זוהי אהבה בלתי מותנית. קהילת יהודי רומא הוותיקה סבלה בהיסטוריה שלה שנים ארוכות. הערבות ההדדית היא חלק מהגנים שלה וממה שנתפס בעיניה כחלק מאהבה אמיתית.

בבוקר בתי הכנסת מלאים מתפללים. לא כל מי שמגיע לתפילה בהכרח מסתובב עם כיפה. לרוב המצב אפילו הפוך. מיד לאחר התפילה רבים עוצרים בבית הקפה המקומי, לוגמים אספרסו, טועמים מאפה ויוצאים ליום עבודתם.

הביקור ברומא היה קצר והשאיר טעם של עוד. טעם של שיחה על אהבה ושמחה בלתי מותנים.

The post על אהבה ברומא appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

המסעדה חמימה ומוקפדת. שולחנות העץ מזמינים. מנהל המסעדה היה נבוך. הזוג דיבר מעל ראשו.

"טוב נו תירגע. אנחנו מאחרים לטיסה. לא נורא. גם מה שקיבלנו נראה בסדר." ניסתה האישה לרצות ללא הצלחה.

"נראה לך? מי ביקש בכלל פסטה. ועוד במחיר ששילמתי. איך את רוצה שארגע?!"

כדי לא להביך ויתרתי, ויצאתי לטיול רגלי במרכז העיר.

**

בודפשט יפיפייה. השלג יוצר תחושת ניקיון. בכל פינה ישנן מסעדות קטנות ומתוקות. ברובע היהודי יש גם כמה כשרות למהדרין. החיים היהודיים תוססים בשנים האחרונות, בעיקר בזכות השליח במקום לדוברי עברית, הרב שמואל רסקין ובת זוגו, דבורי.

משפחת רסקין הם סיפור הצלחה בכל קנה מידה. הוא רק בן 36. הוא הגיע לבירת הונגריה כבחור צעיר, ולא מתוך רצון רב. בהדרגה התאהב, התחתן ובנה כאן את ביתו. מאז הגיע הקים כאן מרכז מפואר המושך אליו מקומיים ותיירים רבים. יש בבודפשט מקווה גברים ומקווה נשים, בית כנסת ואולם ארועים, מניינים פעילים בכל יום, שיעורים, סדנאות, הרצאות. בהדרגה הפעילות התרחבה גם לאזורים נוספים בהונגריה והתפתח היצע של שיעורים ושבתונים גם לסטודנטים הישראלים המגיעים להונגריה.

הרב רסקין הוא אישיות מרשימה. גבוה, מלא נוכחות, מישיר מבט. מבט חם וחיוך אוהד. יודע להקשיב, לתת עצה נכונה ולא פחות חשוב, לפנק. המקומיים דוברי העברית התאהבו בו. עם האהבה הגיעו התרומות שאפשרו את תנופת הפעילות. את המרכז העניקה לו העירייה. משפחת פריאל שיפצו את המקום ודואגים להחזקתו.

***

החסם הכי משמעותי שאני נתקל בו בסדנאות הוא חוסר האמונה באושר בלתי מותנה. בשפת החסידות זוהי תכונה הקרובה למרה שחורה. הזוג שהאזנתי לשיחתם בבית הקפה ביטאו זאת היטב. הם נמצאו במקום מקסים ובאווירה מיוחדת. מנה אחת לא מדויקת סדקה את תחושת השלמות.

בערב התקיים באולם הארועים של בית חב"ד ארוע עשיר לרגל ט"ו בשבט. הגיעו כשישים דוברי עברית, ישראלים ומקומיים. האורחים הוזמנו לסעודה כיד המלך. בכלל, ניכר שבמקומות שבהן יוקר המחייה נמוך קל יותר להתפשט ולקדם את הפעילות באופן יחסי. התמיכה לה זוכים השלוחים היא בדרך כלל לא בכסף המקומי.

השיחה שהעברתי נמשכה קרוב לשעתיים. בסיומה עלו שאלות סקרניות מכיוונים שונים. חלקן הזכירו לי את האפיזודה בה נתקלתי בבוקר, במסעדה.

"הצבתי רף מכירות. הייתי משוכנע שאעמוד בו ונפלתי.

איך אני אמור לא להיות מצוברח?";

או "שקדתי על ארוע. הכנתי מאתיים מקומות. באו רק שלושים איש. אני אמור לקבל את זה?!"

רבים מחפשים אחר איזו קפסולה שהם יוכלו לבלוע או לשמוע, והיא תעביר להם את החרדות והכעסים. שיהיה כלי או כפתור שלוחצים עליו והוא גורם לנו לחוש טוב עם עצמנו.

כדי להתרומם, להשתחרר, להתגבר על נפש אזוקה צריכים ללמוד להשתנות. השינוי דורש עבודה. העבודה הזו אינה נעשית על-ידי כלים אלא על-ידי הפנמת תובנות. תובנות הן לא דבר חיצוני לי. כלי הוא כן. כשהתובנות מוטמעות הן אמורות לשנות אותנו מבפנים.

המטבע הקובע

המטבע הקובע של בעל התניא איננו הצלחה עסקית. המטבע הקובע שהוא מציע לשומעים הוא אמונה ובטחון בכך שכל רגע נברא מחדש ולכן לכל רגע יש ערך ומשמעות. המשמעות של הרגע יוצרת שלמות. מי שמצביע על החסך ולא על אותה שלמות, לדידו של בעל התניא הוא ככופר. הביטחון ותחושת המלאות, הם בעדשה של בעל התניא, המתכון לאושר בלתי מותנה בנסיבות.

הדרך להגיע לכך היא על ידי התבוננות והסרת חסמים. ההבנה מולידה בחירה. שינוי זווית הראייה משחררת את הנפש.

שינוי פנימי הוא לא דבר קל. הוא דורש יגיעה רבה, בכל רגע מחדש. אבל הוא אפשרי רק ברגע שמאמינים שאפשר להיות שמחים ומאושרים גם אם המציאות אינה שלמה. גם אם לא הצלחנו בכל. רק כשמנתקים את התלות של הנפש במה שאמרו או חשבו עלינו.

החסם של חוסר האמונה ביכולת להשתנות באופן בלתי מותנה קשור לחסם אחר. מושרש יותר, והוא האמונה שהלחץ או המרה השחורה הם בעלי ערך חיובי. הם יוצרים מוטיבציה ומניעים את האדם להשתפר ולדחוף קדימה. כל עוד אוחזים בעמדה הזו, נותרים ככופרים על-פי שיטת בעל התניא. יכול להיות שהמוטיבציה תתעורר, אך אם המטבע הקובע הוא בריאות נפשית ואמונה ולא הצלחה כלכלית הגישה הזאת היא הרסנית.

בסוף השיחה הגענו למסקנה. שינוי אמיתי לא יכול לבוא מתוך ארגז כלים חיצוני. אין דרך קלה ומהירה. שינוי דורש לגבש את הדעות הנכונות על החיים. שינוי דורש ליטוש זווית ראייה נכונה.

זהו גם המסר העיקרי של ט"ו בשבט החל היום. האדם כעץ השדה, חייב להשתנות ולהתפתח מבחינה רגשית ונפשית.

הדרך שמלמדת אותנו ספרות החסידות היא תמיד להשתפר, אך אף פעם ללא מרה שחורה. השיפור וההצלחה מגיעים למרות הכיווץ ולא בזכותו. הכיווץ נובע מתחושת ישות שאינה תורמת לדבר. זהו רעיון דיאלקטי הדורש רגישות רוחנית לצורך הבנה ויישום. מההיבט של בריאות הנפש, המנוע הפנימי אסור לו שיהיה חוויית הכישלון, אלא הרצון להגשים. גישת השמחה הפנימית היא לא גישה מנוונת, אלא מחייה. היא קשה לאימוץ משום שהיא דורשת ראש לכל את הסרת חסמים פנימיים. אך היא הדרך שמציע בעל התניא לשחרור, התעלות ואושר בלתי מותנה.

זהו, כבר נחתתי ברומא. לא הרגשתי שמיציתי את בודפשט והחום היהודי הונגרי שלה.

ניפגש מחר, בלי נדר, עם חוויות חדשות.

למי שלא קרא – יומן מסע מאתמול במילאנו.

The post על השלמות של בודפשט וההבדל בין תובנות לכלים בעבודת הנפש appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.