כשמונים שנה לפני שהאר"י הגיע לצפת והחל לחלוק את רעיונותיו עם תלמידיו נקטע תור הזהב של יהודי ספרד. עשרות אלפי יהודים גורשו מספרד ופורטוגל. המלוכה והכמורה איבדו סבלנות כלפי מיעוטים דתיים. למרות הבחירה שהעמידו בפני היהודים, לעזוב או להתנצר, הופעלו מסעות שכנוע אגרסיביים ואלימים במיוחד. גורלם של אלה שלא הסכימו להמיר את דתם היה מר. רבים מהם נאנסו, נרצחו או נמכרו כעבדים.

חורבן הקהילות המשגשגות בספרד גרם לזעזוע לא רק בגוף היהודי. הוא עורר סדרה של שאלות מהותיות. שאלות כמו מה עתיד העם היהודי? מה הערך של הייסורים? מדוע הם התרחשו? מה הקשר בין האדם לבורא? היכן הוא מעורב בחיי היהודים? כיצד מעשיי האדם משפיעים על המציאות?

ההיסטוריה מוכיחה כי בעקבות מצבים של משבר, קושי ולחץ אישי או קולקטיבי מתעוררת צמיחה והתעלות בתחומי המחשבה, האמונה והיצירה יותר מאשר בתקופות של רווחה. כך היה בפריחה האינטלקטואלית והתלמודית הגדולה לאחר חורבן בית ראשון. כך בימיו של רש"י ובעלי התוספות ממשיכי דרכו, שהגיעו להישגים גדולים בזמן מסעות הצלב ורדיפות היהודים. וכך גם לאחר גירוש ספרד. את התשובות לשאלות חיפשו המגורשים באפיקים שונים, ובין היתר, ויש שיאמרו בעיקר, בתורת הסוד.

כדי להבין עד כמה הבורא מעורב בבריאה, והיכן הוא היה בזמן גירוש יהודי ספרד, נדרש האר"י לענות על שאלה פילוסופית תיאולוגית רחבה יותר. בהכללה השאלה המרכזית עמה התמודד האר"י היא כיצד ייתכן הקשר בין האינסופי והבלתי מוגבל לבין הסופי והמוגבל. היכן הקשר הזה מתקיים. השאלה הזו ששאל האר"י הייתה מאתגרת אולם לא חרגה מרוח התקופה. הצמאון לתורת הקבלה נבע במידה מסוימת מהצורך לענות על שאלות מסוג זה לקהל הרחב.

הפתרון שמצא האר"י הוא טכני ביסודו. תורת הצמצום, כפי שעסקנו בה כאן וכאן, אמורה לגשר על הפער בין הסופי לאינסופי. תורת הצמצום נועדה לענות על השאלה הכי חשובה ומשמעותית ביהדות – מה הקשר בין האדם לבורא. הצמצום הוא נדבך מרכזי בהשתלשלות לוגית שאמורה לענות על השאלה המדוברת. בזכות אותה לוגיקה חדרה תורת האר"י לכל קהילות ישראל והתקבלה, כאמור, ללא התנגדות משמעותית.

הצמצום, אם נחזור בפשטות על הרעיון הוא מהלך של הבורא שבו הוא לכאורה, מסתלק, מצטמצם, כדי להתיר מקום לעולם להתקיים באופן עצמאי. בשלב ראשון הבורא היה מצוי בכל. אולם כדי שהעולם יוכל להתקיים הוא היה צריך לצמצם את עצמו.

אי אפשר להפריז בחשיבות תורת הצמצום כחלק מהתשובה לשאלת הקשר בין הבורא לנבראים. מעתה ואילך, מאז המאה ה-16, שאלת הקשר בין הבורא לברואים ותורת הצמצום כפתרון לה, הפכו להיות החידה, הצופן, הגרסה היהודית למשפט האחרון של פרמה. שאלת הקשר בין הבורא לאדם והערך של מעשי האדם עמדה להכריע את גורל היהדות. זוהי שאלה פילוסופית בעלת משמעות מעשית יומיומית עבור המאמינים. שאלה שהתשובות לה עתידות לעצב את הזרמים השונים ביהדות ואת מאבקי הכוחות ביניהם. המרוץ שפתח בו האר"י, והתקיים קודם לכן כסוגיית רקע, יצא לדרך. גדולי היהדות לא יכלו עוד להסתפק בפירושים וחידודים על התורה, המשנה והתלמוד. החידה תבעה את פתרונה. שאחרת הדת היהדות איימה להתיר, ולו מבחינה רעיונית, מידה של נתק בין הבורא לברואיו. בין המעשה והכוונה לבין התוצאה. נתק שיכול היה להיות הרסני ליהדות האמונית.

***

תורת הצמצום הותירה שתי בעיות מרכזיות שלא היו ברורות דיין מכתבי האר"י. הבעיה האחת היא מה הכוונה שהקב"ה הצטמצם. לאן הוא נעלם. היכן הוא. הבעיה השנייה היא מתי האירוע הזה קרה והיכן הוא קרה.

לאור השאלות הללו תיאוריית הצמצום יצרה גם סכנה עצומה. כאמור היא יכלה להתפרש, ואכן התפרשה, כנתק בין הבורא לאדם. הבורא אחראי על תהליך הבריאה וברגע שעזב את העולם, ברגע שהצטמצם הוא אינו מצוי בו כי אם לכל היותר משגיח עליו.

שבתאי צבי, משיח השקר מאיזמיר, במסע השכנועים שלו ושל נתן העזתי, הצליח לשכנע חלקים גדולים ביהדות המאה ה-17 במשיחיותו. כשהוא נשען על קבלת האר"י, אך מפרש אותה בצורה מעוותת. לאחר שהתאסלם, כל עיסוק מופרז בספרות הקבלה גרר עמו רתיעה או ביקורת. כל שינוי או עיסוק מוגזם בשאלת הבורא לווה בחרדות ובמקרים לא מעטים גם בחרמות.

באופן פרדוקסלי, בשל אותן חרדות, דווקא גילוי משיחיות השקר של התנועה השבתאית שאימצה את תורת האר"י עורר תמיכה רבנית בהבנת תורת הצמצום כפשוטו. כלומר שהקב"ה באמת הסתלק בנקודות מסוימות מהעולם כדי לאפשר לו להתקיים.

ר' עמנואל חי ריקי, למדן ומקובל ממוצא איטלקי, העמיק בתורת האר"י בצפת כמאה וחמישים שנה לאחר פטירתו של גדול המקובלים. הוא חיבר למעלה מעשרה חיבורים ומכר אותם בעצמו במהלך נדודיו במרכזים יהודיים בעולם. הוא נרצח על-ידי שודדים בדרכו לארץ לאחר מסע שערך לגיוס תרומות להדפסת ספריו. חלק מחיבוריו עסקו בביאור תורתו של האר"י. בהקדמה לספרו "יושר לבב" הוא מתאר בהרחבה כיצד בזמן שהותו בסוריה התלבט בסוגיה אותה הוא עומד לפרוש בספר. השאלה הראשונה שהעסיקה אותו הייתה היחס בין בחירה חופשית לידיעת הבורא את המתרחש בעולם והנוכחות שלו בעולם. אחרי שקרא את התשובה הלא מספקת של הרמב"ם ואת ההשגות של הראב"ד עליו, החליט להסתער על הסוגייה. הוא ידע שהנתיב לפתרון כרוך בהכרעה לגבי טיבו של הצמצום. מהו אותו צמצום וכיצד התרחש. כל חייו לדבריו התלבט בשאלת הצמצום. לבסוף הכריע. ואת הכרעתו החליט לפרוס בחיבור מעמיק זה, הנשען על אדני הקבלה. בספרו מציג ר' עמנואל חי ריקי תפיסה שלמה של הבורא ושל הקשר המיוחד שלו עם הברואים. באופן פרדוקסלי הוא מאפשר לבורא להיות בעולם ולהצטמצם ממנו לפרקים ובמקומות מסוימים על-פי בחירתו. שכן לא ייתכן שהא-ל הנשגב והנאדר יימצא בתוך הדברים השפלים ובמעשים הנבזים והאסורים.

הרב יהונתן איבשיץ בן למשפחת רבנים מיוחסת, בן תקופתו של הבעל שם טוב, נודע בזכות גאונותו ויכולות הפלפול שלו. למרות שהיה פוסק מחמיר הואשם בשבתאות בשל גישתו הקבלית. כבר המוציא לאור ומחבר המבוא לספרו "שם עולם", מביע את תמיהתו על גישתו של הרב איבשיץ לתורת הצמצום. כיצד חכם גדול שכזה יכול היה להסתפק ברעיון שהקב"ה צמצם את אורו האלוקי הגדול מלפני הבריאה. ר' איבשיץ אמנם מרחיב את גבולות הדיון ונוגע בשאלה האם הצמצום היה רק באור או גם במאור. אולם מבחינה מסוימת הוא מודה, בהתבססו על הקדמת הזהר, כי לאחר הצמצום העולם הוא כמו בריאה עצמאית. כמו זרע שהפך למציאות עצמאית לאחר ההריון והלידה.

לאור המחלוקות, תורת הצמצום הפכה ממרכיב טכני בסדר הבריאה לסוגיה קריטית. אף אחד לא ערער עליה או הציע תזה חלופית, אולם המחלוקות לגבי אופן הבנת הצמצום היו משמעותיות. ללא פתרון של הסוגיה לא ניתן לתת מענה לשאלת היחס בין הבורא לנבראים ולסוגיות פרקטיות כמו הסתירה בין הרשות נתונה והכל צפוי. לראשונה אולי הפכה סוגיה פילוסופית בעיקרה לנדבך עיקרי ביהדות. היה ברור כי אם הצמצום אכן יגזור על ניתוק מסוים בין האדם לבורא היהדות האמונית כפי שהייתה מוכרת עד לאותם ימים תאלץ לשנות את פניה.

***

הבעל שם טוב, ידוע בעיקר כמייסד תנועת החסידות, בעל מופת, צדיק כריזמטי בעל כוח מרפא. אולם אחת מתרומותיו הגדולות ליהדות וכחלק מהקמת החסידות הייתה הוספת שני נדבכים לוגיים הכרחיים לתורתו של האר"י. הבעל שם טוב הכיר בסכנה שבהבנה שגויה של רעיון הצמצום, כזאת ההופכת את הבורא לטרנסנדנטי. במצב זה חיי התורה ומצוות עתידים לאבד מזוהרם.

המרכיב הראשון שהדגיש הבעל שם טוב הוא כי העולם, על כל פרטיו, נברא בכל רגע מחדש, ובכל רגע הוא זקוק לבורא על מנת להתקיים. כלומר הצמצום איננו אירוע שהתרחש בנקודה כלשהי בזמן או במרחב. זהו מהלך המתרחש כל העת.

הבעל שם טוב אינו מקבל את התפיסה כאילו הקב"ה רק מניע את העולם, אך הוא והעולם הם שני דברים נפרדים או מקושרים חלקית. העולם לא נברא יש מיש. העולם איננו כמו בניין שבנה קבלן, ולאחר שהבניין עומד, הבניין כמעט ואינו זקוק לקבלן. הבורא, בהשקפת הבעל שם טוב, הוא מי שמהווה גם את החומר ממנו עשויים חומרי הבניין, שבלעדיהם לא ניתן לעצב ולבנות את הבניין.

המרכיב השני שהדגיש הבעל שם טוב הוא שהכח הבורא הוא החיות הפנימית של כל נברא. הבריאה מתקיימת בדיבור של הקב"ה. מאחורי כל דבר הקיים במציאות עומדות אותיות, שהן ההרכב הפנימי, החיות של הווייתו, והן המאפשרות את קיומו.

היסודות שחידש הבעל שם טוב הם מהפכניים בהבנת הבריאה ולכן גם בהבנת החיים של המאמינים. אם העולם נברא כל רגע מחדש, אזי התמונות שהאדם רואה, המציאות שהוא חי בה, היא לא דבר סטטי ובוודאי שלא תוצאה של התפתחות אבולוציונית. כל המקיף את האדם הוא חלק ממציאות דינמית המתחדשת כל העת.

המשמעות המעשית של הרעיון כי הקב"ה מהווה את העולם כל העת, היינו בורא אותו מחדש בכל רגע ורגע, היא מרחיקת לכת בהשלכותיה על האדם ובשינוי שהיא יוצרת בהשקפה על העולם. אם העולם מצוי בבריאה מתמדת גם האדם וסביבתו מצויים בהתחדשות, בבריאה מתמדת. לכן כל דבר שהאדם עושה, חושב ומרגיש, הוא חדש וחד-פעמי, למרות שייתכן והתבצע בעבר מספר רב של פעמים. כך למשל כל שיחה עם חבר קרוב, כל שבוע, כל יום וכל רגע, הם מועדים מיוחדים ויחידים במינם, אף על-פי שלכאורה חוזרים הם על עצמם שוב ושוב. הימצאות הבורא בכל מחזקת את התפיסה שאין דבר שהוא סתמי או חסר משמעות. העדר משמעות הוא העדר יכולת לזהות את הצד הפנימי והנסתר של החוויה.

החידוש המעמיק שמעלה הבעל שם טוב הוא לא שהנברא רק זקוק לקיום הבורא, אלא כח הבורא מתלבש בתוך הנברא עצמו. לכן לכל נברא ונברא יש את דבר הבורא שלו עצמו, שהוא החיות הפנימית שלו. הציווי לדעת כי מעשה הבריאה מתרחש בכל רגע ורגע מחדש הוא גם ציווי להכיר בכך שכל הארץ היא מציאות הבורא, הנוצרת על-ידי דיבורו המחייה את העולמות.

***

ההבנה של הבעל שם טוב אמנם הקטינה את הסיכוי לחשוב שהבורא הסתלק מהעולם. אולם היא ייצרה סיכון אחר, חדש. סיכון שמדובר בא-ל פנתאיסטי. הקשר שנתווה עד כה באמצע המאה ה-18 בין הבורא לבריאה השאיר שאלה אחת פתוחה.

הבעל שם טוב אמנם הצליח להסביר שכדי שהבורא יהיה האחד המושלם שאין בו שינוי והוספה כתוצאה מבריאת העולמות, אין ברירה אלא לקבל את נוכחותו של הבורא בכל. הצמצום איננו כפשוטו. אולם הבעיה הגדולה של היהדות שהלכה ונוצרה היא להסביר כיצד הקב"ה מצד אחד נמצא בעולם, ומצד שני לאדם יש בחירה חופשית, ויותר מכך כיצד מעשה המצוות הוא בעל משמעות. כיצד כשיהודי מניח תפילין הא ממשיך אור חדש, אלוקות לתוך העולם על ידי כריכת עור של בהמה על ידו.

כשאומרים שאין מקום לאף אחד כנראה הכוונה היא שאותו דבר לא קיים או לא נמצא. אם הקב"ה לא באמת הסתלק מהחלל הפנוי, ולפני הצמצום לא היה מקום לעולמות, אז במידה רבה גם כעת אין מקום לעולמות והם אינם קיימים. השאלה הכי חשובה ביהדות נותרה ממתינה למענה – האם אנחנו קיימים או לא קיימים. האם העולם הוא מציאות אמיתית או לא. ואם כן, כיצד במעשינו אנחנו משפיעים על המציאות מבלי שניצור שינוי והוספה בבורא.

מי שהשקיע את חייו במאמץ לגבש מענה שיטתי לשאלה הוא בעל התניא בספרו המפורסם. מנהיג החסידות, כפי שיטת החסידות, אימץ את המתודה כי על-ידי התבוננות בנפש האדם, ניתן לענות טוב יותר על השאלה. מהאדם משתקפת הבריאה והקשר עם הבורא. לימוד התניא, לפני שהוא עצה להתמודדות עם נפש דואבת, עצובה, מתייסרת הוא תשובה לשאלה הכי חשובה ביהדות. השאלה כיצד ייתכן הקשר בין הנברא לבין הבורא, והיכן, באיזה ממד הקשר הזה מתקיים.

***

שתי הודעות, אם כבר עסקנו בתניא –

בקרוב תפתח במרכז "לשם יחוד" במודיעין סדרה בת שמונה מפגשים על ספר התניא. התניא נחשב לאחד הספרים הנערצים והפופולריים בארון הספרים היהודי. על שום מה הוא זוכה בתהילתו? מה מטרת התניא ומה הופך אותו לכל-כך רלוונטי לימינו?
לתניא שני פנים. בהיבט אחד מדובר בספר הדרכה מקיף לחיים של משמעות. מההיבט השני, רבים מייחסים לתניא סגולות רוחניות נעלות.
פניו המרובים של התניא יידונו בסדרה החדשה ממבט רב-תחומי, המשלב בין היתר פסיכולוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה והיסטוריה.

נושאי המפגשים:
מבוא: החיפוש היהודי אחר משמעות והשאלות שהותירו קבלת האר"י ותורת הבעש"ט.
מפגש שני – לעורר את התשוקה לחיים – המידות ומבנה הנפש
מפגש שלישי – לחיות עם הנפש – החיים כזירת מאבק פנימית
מפגש רביעי – עצות להתמודדות עם מצבי רוח – עצבות וגבהות לב
מפגש חמישי – אקזיסטנציאליזם יהודי – הבינוני, הצדיק והרשע
מפגש שישי – מחשבה דיבור ומעשה – בין הבנה רעיונית למעשה בפועל
מפגש שביעי – להכיר את הבורא והכוונה של הבריאה
מפגש שמיני – התבוננות כדרך לחיים אותנטיים – במה מתבוננים וכיצד

המפגשים ייערכו בימי שלישי בשעה 20:45-22:00 ברח' יגאל ידין 35, מודיעין. הרשמה אצל אסתי 054-525-4358. מפגש ראשון ב' אדר ב' (4.3). אני מעביר את כל המפגשים.

The post כנראה השאלה הכי חשובה ביהדות appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.

בהמשך לפוסט על "דורמיטא", ובדיוק כשהתלבטתי אם להקדים ביאור על "צמצום ראשון" למונח "רשימו", נתקלתי במאמר מעולה שהוא העלה בבלוג שלו, המתמודד ביצירתיות עם נושא הצמצום.

המונח "צמצום" זכה לא רק לביאורים מאינספור זוויות וכותבים אלא גם היה נתון במחלוקת במשך תקופה ארוכה, כמאתיים שנה לאחר שהאר"י עיצב את משמעותו. המרתק בכתיבתו של רובין אודות המושג הוא לא רק הפירוש שהוא מעניק ל"צמצום", אלא בעיקר תיאורו כיצד במסגרת המסלול החינוכי שעבר, המנחים, המשפיעים, דחפו אותו ואת חבריו להתבונן במושג ולהפנימו כחלק משמעותי ועיקרי מחיי היומיום. בפוסט הוא מאיר על האינטרקציה בין המשפיע ללומדים, ומצייר במכחול ייחודי את תווי פניהם של הלומדים כשהם מבינים ואינם מבינים סוגיות בסדר השתלשלות.

בדרך כלל בספרות האקדמית המושגים הקבליים לובשים צורה פלסטית ומוגשמת למדי. הדיון בהם הוא כאל עיסוק בספרות מדע בדיוני, נטול קשר לחיים הממשיים. הפוסט של רובין הוא מסמך נהדר ויוצא דופן המתאר כיצד תלמידי הישיבה מתמודדים מבחינה אינטלקטואלית עם הגות האר"י ועם הלוגיקה השזורה ברעיונותיו. אותה לוגיקה, שכפי שהזכרנו בעבר, היא שתרמה יותר מכל לחדירת תורת האר"י כמעט לכל קהילות ישראל ללא מחלוקת.

רובין מקדים באמירה כללית לפיה הכרת עולם המושגים החסידי היא קצת כמו הכרת הערים הגדולות בעולם, ניו-יורק, פריז, בייגין. ערים אלה הן ערים חיות, תוססות, נושמות. כדי לתפוס את הייחודיות שלהן צריך יותר מאשר רק לטייל ברחובותיהן. המבקש להכיר את הערים צריך להתערות בהן, להכיר את ריבוי פניהן, לחוש את האווירה הייחודית השוררת באותן ערים. לדעת את ניו-יורק זה לא רק לדעת היכן ניו-יורק ממוקמת על המפה, מטעים הלמדן הניו-יורקי.

באופן דומה, לדעת מושג מספרות הקבלה  זה לא רק להבין את ההסבר הטכני. ובמקרה של תורת הצמצום – להבין שכדי שיתהוו העולמות היה צריך הקב"ה לצמצם את אור אין סוף, ובכך לתת אפשרות לבריאת העולמות.

רובין מספר שבמשך שנים למד את המושגים הקבליים, את סדר השתלשלות, אך מושגים אלה לא נשאו משמעות אמיתית עבורו. הוא לא טעה בהבנתם, אך הכירם כתלמיד המתכונן לבחינת בגרות, מצליח בה, ויום לאחריה שוכח את שלמד. טכנית הוא הבין וידע להסביר, אך זו הייתה הבנה כללית, מקיפה, לא ברורה לפרטי פרטים. נשגבות האינסוף ומוגבלות השפה לא שכנעו את רובין שצריך להרפות מהבנת המושג. לדבריו, מי ששינה את הבנתו את המושג הוא אחד ממשפיעיו המאוחרים, שטען כי כל מושג בחסידות צריך להיות מוסבר כך שגם ילד קטן יבינו. אותו משפיע, ר' אלימלך, דרש מתלמידיו הבנה לוגית והכרת הקונטקסט של המושגים הקבליים בדיוק כפי שנדרש מלומד הגמרא ומערכת הפסיקה היהודית. הוא רצה שהתלמידים יתבוננו במונחים הקבליים לא כמונחים מיסטיים, אלא כגופי ידע שבתשתיתם מערכת לוגית שלמה העונה על שאלות מרכזיות במחשבה היהודית.

מהי מטרת תורת הצמצום

בשונה מהדעה הרווחת, תורת הצמצום היא לא תיאוריה חדשה על תהליך הבריאה.

סוגיית הצמצום באה לענות קודם לכל על שאלה אחת מרכזית. אולי השאלה הכי חשובה ביהדות – מה הקשר בינינו לבין הבורא. ואם להרחיב, אם הבורא הוא הכל, אזי מי או מה בדיוק אנחנו בתוך אותה אלוקות שאין חלל פנוי ממנה. האם יש לנו קיום עצמאי? האם אנחנו חלק מהבורא? האם היחסים בינינו הם כמו אב ובן, בורא ש"הוליד" עולם, מלווה אותו כאב, אך משאיר אותו להתקיים בצורה עצמאית?

כדי שהבורא יהיה האחד המושלם שאין בו שינוי והוספה כתוצאה מבריאת העולמות, אין ברירה אלא לקבל את נוכחותו של הבורא בכל. הבעיה הגדולה של היהדות היא להסביר כיצד הקב"ה מצד אחד נמצא בעולם, ומצד שני לאדם יש בחירה חופשית. תורת הצמצום נדמית במבט ראשון כסותרת את נוכחות הבורא בכל. בפשטות, אם הוא הצטמצם, איך הוא יכול להיות נוכח? אולם בהשקפה נוספת תורת הצמצום היא בדיוק התשובה שהיהדות הייתה צריכה שהאר"י ילטש כדי לענות על הסוגייה האחרונה – איך ייתכן שהבורא כאן וגם אנחנו כאן, לכאורה בנפרד ממנו. כלומר התכלית של תורת הצמצום היא להסביר את אינסופיות ומוחלטות הבורא ובה בעת לספר לנו מי אנחנו.

תורת הצמצום של האר"י היא לא התרחשות בנקודה מסויימת בזמן ובחלל. היא רק שואבת מושגים מעולם הפיזיקה, מדימויים כאור וקו, כדי להסביר מושגים שאינם פיזיקליים בעיקרם. החלוקה של עצמות הבורא לפני הצמצום, שבה לא ניתן לדבר בשום מונח על עולם נברא ומוגבל, ואחרי הצמצום, לא קשורה כאמור לנקודת זמן מסוימת או לאירוע מסוים, כמו המפץ הגדול, אלא לקשר של הבורא עם העולם ולתפקיד שלו בעולם.

הצמצום הראשון הוא אם כן לא תיאור של אירוע שהתרחש בזמן אלא תיאור של הרגע שבו הבורא הפך להיות הבורא, ודוחף את היקום לקראת בריאתו. והרגע הזה מתרחש, על-פי ספרות החסידות, בכל רגע ורגע. הנה קצת הלשון הייחודית בספרו של ר' חיים ויטאל:

הצמצום הזה כולל בהכללה שלושה שלבים. בשלב הראשון לפני הצמצום הכל היה אור אחד. בשלב השני התרחש הצמצום ונותר חלל פנוי, ובשלב השלישי החל תהליך בריאת העולמות בתוך החלל הפנוי.

1. כך מוסבר המצב שלפני הצמצום בתורת האר"י (עץ חיים לר' חיים ויטאל): טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט".

***

2. כאן ממשיך תיאור הצמצום: והנה אז צמצם את עצמו אור אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי

 ***

3. אחרי הצמצום יצא אור הקו שאיפשר את בריאת העולמות: והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש כנ"ל הנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים ואז המשיך מן אור א"ס קו א' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא כזה.

הצמצום בנפש

החסידות, כדרכה, מאמצת את מתודת ההתבוננות בנפש האדם על-מנת להבין ולהסביר מושגים קבליים. כשאדם נתון בהתקף כעס הוא מלא כל-כך בעצמו, עד שהוא כמעט ואינו יכול לראות כל מציאות אחרת. כדי לאפשר למציאות אחרת לבוא לידי ביטוי הוא צריך לצמצם את עצמו, לסלק ממציאותו. באותו אופן ילד קטן הרוצה דבר מה, מתקשה לדחות את סיפוקיו. הוא לא יכול לראות את הוריו וקשייהם. הוא אינו מוכן לוותר על דבר. הוא לא מאפשר מקום לשום דבר אחר. ככל שאותו הילד גדל ניתן לדבר עמו ולהסביר לו את המתרחש במציאות מחוץ למאווייו. בהדרגה הוא מצמצם את עצמו בפני המציאות החיצונית ומגבלותיה.

הצמצום, כפי שמלמד האר"י, נועד להסביר כיצד הקב"ה פינה עצמו והתיר מקום לעולם המוגבל והסופי. כיצד הקב"ה איפשר לכוחו הגבולי להתגלות יותר מאשר כוח הבלי גבול. כלומר זה לא שהבורא באמת נעלם, הסתלק. אלא הוא התיר לכוח הגבולי להסתיר את הכוח חסר הגבול.

מה ולמה

תורת הצמצום מעלה סדרה של שאלות מתבקשות:

מה הכוונה כשאומרים שמישהו פינה את עצמו? או מכיוון אחר, מה מהות החלל הפנוי שנותר לאחר שהקב"ה יצא ממנו לכאורה? התשובה ההכרחית היא שצמצום הוא כמו הסתלקות. מי שפינה עצמו ממקום מסוים לא נמצא שם יותר.

שאלה נוספת היא מה הכוונה בכך שהקב"ה סילק את אורו לצדדים, שהרי אור אין סוף אינו אמור להיות בגדר מקום או תלוי בזמן.

כדי לחדד שאלות אלה בעל התניא מכניס את תורת הצמצום לקונטקסט המתאים – הוא מסביר שהצמצום איננו כפשוטו. זה לא באמת שהקב"ה הסתלק ממקום מסוים, אלא הוא "רק" העלים את האור חסר הגבול בפני האור הגבולי.

אם הצמצום התרחש לא כפשוטו, מתעוררת שאלה נוספת. כשאומרים שאין מקום לאף אחד כנראה הכוונה היא שאותו דבר לא קיים או לא נמצא. אם הקב"ה לא באמת הסתלק מהחלל הפנוי, ולפני הצמצום לא היה מקום לעולמות, אז במידה רבה גם כעת אין מקום לעולמות והם אינם קיימים. ובמילים פשוטות – האם אנחנו קיימים או לא קיימים?

טוב אלו כבר שאלות חדשות שדורשות דיון ארוך יותר (שדרך אגב נפרש באריכות בספר "להכיר את הבורא"). ובינתיים, בתמצית הנה שיר מקסים שהוציא בעבר גילי שושן  שמתאר קצת כיצד אנחנו גם וגם.

ספר, ספר, ספר חדש

הביטוי האופרטיבי של תורת הצמצום הוא רב משמעות ורלוונטי כמעט לכל היבט בחיינו. לכן המשפיעים בישיבות מתעקשים על הבנה פנימית יותר של המושג. אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע היא ללמוד ליישם את תורת הצמצום. לדעת לומר בעמוד אחד את מה שאפשר למרוח על שלושה. לדעת לצמצם את הרגשות כדי שיבואו לידי ביטוי. לדעת לצמצם את עצמנו, את ישותנו כדי לקבל ולראות את האחר. לדעת ליצור הגבלות שיחזקו אצלנו את יכולת ההתמודדות עם החיים. 

בהקשר הזה יצא ממש באחרונה ספר חדש של הרב שניאור אשכנזי, ארץ ושמיים. תורת הרבי מליובאוויטש היא ארוכה ורחבה מני ים. אשכנזי, שידוע בבקיאותו הגדולה, לא ניסה לתמצת את התורה הזאת, אלא הוא גיבש רעיון אחד מתורת הרבי סביב פרשות השבוע והחגים, ונתן לו ביטוי. הספר, בעריכה מצוינת של ליאור אלפרוביץ', הוא כמו הטעימות לפני החתונה. הוא מעורר תאבון, אך משאיר את הקורא מספיק רעב. המנות קטנות אבל רבות, מיוחדות ומגוונות. 54 פרשות ו-6 מועדים ב-315 עמודים, זו מראש משימה כמעט בלתי אפשרית המבטיחה מאמרונים קצרים, נקודתיים וממוקדים על כל פרשה ומועד. האמת היא שבדרך כלל אנחנו מקפידים להקדים לחתונות ולו בגלל שידוע שהמתאבנים של לפני החופה נחשבים למנות המוצלחות ביותר. מידענות מוגבלת בתורת הבישול אני יודע שמנות אלה הן גם המורכבות ביותר לביצוע. הכי קשה להפוך בקיאות ורוחב ידיעות לטקסט קצר ומתומצת. לכן מי שרוצה טיזרים לתורת הרבי, צמצום, ליהנות משזירה איכותית של רעיון אחד – זהו בהחלט ספר מומלץ בחום והישג מרשים של הרב אשכנזי.

***

* עוד כמה פרסומים מהעת האחרונה על 'סודו של הרבי': כאן עם דני שטג בשיח על חב"ד והרבי מליובאוויטש ששודר במוצ"ש בתוכנית הבית היהודי בערוץ הראשון; כאן בתוכנית באים לשבת בערוץ השני; כאן (1 ו-2) בפרסום אתמול בגלובס; כאן בתוכנית של ציפי גון גרוס – ספרים רבותי ספרים;  כאן ביקורת מעמיקה של רועי הורן במוסף שבת, מקור ראשון; וגם אצל ליאת רגב על הספר -'על זוגיות והתאמה'.

The post תורת הצמצום appeared first on התבוננות - ד"ר יחיאל הררי.